פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים מאת תומאס מאן, מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית ספרים.

פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים הוא הרומאן האחרון של תומאס מאן (1875-1955). הוא התחיל להיכתב, כך למדתי מאחרית הדבר של המתרגמת, כבר בשנת 1910 וחלקו הראשון הושלם בשנת 1954 (תוכנן לו גם חלק שני, אך מאן הלך לעולמו). ואמנם, החוויה בקריאת הספר הזה היא של בשלות העומדת להתפקע בצירוף התלהבות בוסרית. הטקסט מתרוצץ בהגזמה של ילד בגן משחקים, אבל אפשר לתארו גם כעוטה גוון מלנכולי של נערות מחפשת דרך. ועל הכל שורה כבדות צלולה ועולצת של מי שכבר יודע וראה הכל. כדאי לקרוא בספר הזה לאט לאט: שני עמודים קדימה, ושלושה אחורה, בעיקר בגלל התחביר, וגם - כי הספר הזה מאוד תרבותי על-פי הגדרתו של מאן עצמו לתרבות, כפי שהורה לנו דוד וינפלד: היכולת לאהבה ולפרודיה. והנה תוך כדי קריאתו של הספר, מצאתי את הפסקה הזו במכתב של לאה גולדברג לטוביה ריבנר משנת 1957. גולדברג משתמשת במלה הצרפתית verve, מעין רוח של חדווה ניסוחית כדי לתאר את חווית הקריאה שלה: בראשית ימי החופש קראתי בעונג מעין כמוהו את Krull של תומאס מאן. זה כבר לא היה בידי ספר מלא verve  שכזה – ובעצם לא האמנתי שת' מאן יכול להשיג קלות אלגנטית זאת ולהפוך רומן פיקרסקי ממש ליצירה גוזלת נשימה. רק בחלק האחרון יש כמה סטיות להתפלספות מיותרת, אבל יש שם הרבה שורות נפלאות. גולדברג קראה את הספר בגרמנית (אולי הציצה בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, שראה אור בשנת 1956). ולנו ישנו התרגום של נילי מירסקי הגאונה; תרגום מלא השראה, קלות, חיוניוּת ושמחת הצלחה, בקיצור verve. משפט מן הספר:  אך מי שקורץ מחומר מעודן יותר, אם יורשה לי להידרש שוב לאותו ביטוי ציורי, ישכיל תמיד, גם בלי לחלות במובן הפשטני של המילה, לקיים יחסי קרבה עם הסבל ואף לשלוט בתסמיניו מכוח איזה חוש פנימי. (ענת ויסמן)