לֵךְ לְךָ: מסה על הליכה
(מילים: 8968)
לרענן קולקה
הליכה היא יציאה. ההולך יוצא ממקומו. מתגבר על המקום. נותן לעצמו חירות. יוצא מן הכוח אל הפועל.
הליכה היא תנועות רבות. הרגליים נעות. הידיים נעות. הגוף כולו נע, מחבר ומשלים בין התנועות המנוגדות. הרגליים הולכות על פני הקרקע. הידיים הולכות באוויר, מסמנות זיכרון של הליכה על ארבע. הליכתנו כשהיינו פעוטים. כשהיינו אריות, סוסים, איילות, קופים, חולדות. הרגליים נעות על פני הקרקע והקרקע נעה תחתינו אחורנית. האם אנחנו דוחפים אותה אחורנית? לא בדיוק. בעצם – כמעט ההפך: אנו עומדים בכל צעד ומניפים עצמנו קדימה על פני הרגל הנטועה. אנחנו מעופפים קדימה בקשת שהיתה מסתיימת בנפילה אלמלא באה הרגל השניה והביאה תעופה נוספת אל סיומה בצעד. נפילות רבות בשורה ארוכה. נפילות היוצרות יציבות אדירה שלא-קל להפילה. מעוף יציב. כף הרגל היא ציר, לא פחות מאשר מוצא הירך במפסעה. הרגליים מוליכות את הגוף אבל הגוף אינו מטען גרידא. הגוף מוליך את הרגליים המוליכות את הגוף המוליך אותן, ובכל זורם רצוננו להוליך עצמנו, כלומר – רוחנו.
הרוח הולכת עם הגוף אבל היא גם אינה הולכת עמו. ברור שהיא הולכת עמו כי היא שרויה עמו. אבל היא אינה שרויה בהליכה עצמה. היא שקטה כעין הסערה. נקודת-משען לתנועות. ממנה אנו רואים כמה מנוחות מתרחשות בגוף גם בזמן תנועתו אפילו כשהיא מאומצת. כאילו נישאים בנו אגני מים רבים, אחוזים במעין גירוסקופ, ואף טיפה אינה נשפכת. המנוחות שבתוך התנועה הן התנועות הפנימיות המתרחשות תמיד: התאים המתחלקים, המזון המתעכל, ההפרשות הנוצרות, הפצעים המגלידים, המחלות המתהוות, ההחלמות הרוחשות תדיר וכמובן – המחשבות הנעות בריבוא ערוצים ומחוזות הזיכרון העובדים כתמיד בנקרותיהם העמוקות, ועוד זרמים ותת-זרמים ועוד מחילות ושורשים שאינני יודע לכנותם בשם ומעבר להם עוד שכבות ועוד זיכרונות ועוד זרמים הבאים מקדמוניות העולם ואינני יודע מהם אבל הם שם, בנו, בלי הרף.
מה יש לומר על הליכה שלא נאמר? ומדוע לומר עוד דבר על מה שכל בני האדם עושים בלאו הכי כחלק מחייהם הרגילים? ובנוסף - הרי כולם יודעים היום שיש בהליכה רפאות. היא מוסיפה בריאות. ובכן – דווקא בדבר המתרחש בכולם, במה שאינו מיוחד לי, כלומר ליסוד האינדיבידואלי של האדם, אני רוצה להתבונן.
למעלה מחמישים שנה הלכתי ממקום למקום ואפילו במסעות ארוכים ובמרץ רב, כרוב המין האנושי, ולא ידעתי על ההליכה דבר. רק בשבע השנים האחרונות הפכה ההליכה לגבי למעשה משמעותי. מאז – כל הליכה, גם זו הקצרה והתכליתית ביותר, הפכה לנוכחות מוחשית, כמעט זולת.
לימוד
בקיץ אחד, כמו בלי לדעת על כך התחלתי ללכת. כאילו לא אני בדיוק החלטתי על כך. היה בזה משהו מהוסס ורהוי: אני, שאף-פעם לא אהבתי להתעייף מדי, לא רציתי להזיע ולהתאמץ מדי, לחשתי לעצמי ש"ללכת אני מוכן". לצאת וללכת היה "לא-ספורט" במידה מספקת. התחלתי לצאת להליכות קצרות בשעות בין הערביים בקיץ. הליכה מתונה למדי, מעין טיול ערבית, עשר או עשרים דקות. לא יותר. לאדם גבוה וכבד כמותי, כפי שהייתי באותם ימים, הליכה של עשרים דקות היתה עבודה של ממש וראיתי עצמי גיבור וחרוץ ביותר. אלא שהכובד הרב היה מוחשי ומעיק בדקות ההן הרבה יותר מאשר בתנוחת הישיבה שבה ביליתי את רוב הימים.
היה ברור אפוא שיש צורך גם להשיל כמה קילוגרמים. אין צורך במומחיות גדולה כדי לעשות זאת. כולם יודעים היטב מה עושות עוגות ומה עושים בורקס ומה עושות החמאה והשמנת, במיוחד כשהן עוטפות תפוחי אדמה במצבים שונים, או אטריות או אומצות בשר משובחות. היה ברור אפוא שעידן העוגות והבורקס האהוב, החמאה והשמנת חלף לבלי שוב. לאט לאט, ובעצם – מהר מאד, לאורך שנה בערך, ירדו הקילוגרמים ופרקי ההליכה התארכו ועמדו בסופו של דבר על כשעה בכל יום. מידת הזמן הזו נראתה אפשרית ומתקבלת על הדעת. ברור היה שזה צריך להיות מעשה יומיומי.
כבר מקץ חודשיים יכולתי ללכת שעה ביום וכשההליכה הזאת נעשתה בקביעות החלה מהירותה להתגבר. אז החלו להידחס שבעה, שמונה ולפעמים יותר קילומטרים אל תוך השעה הזאת. אבל רק לאחר למעלה מחצי-שנה התחלתי להבין, טפח אחר טפח, מה זאת הליכה; מה נעשה בה וכיצד הגוף ואני אתו שרויים בה. לא מיותר להוסיף כאן כי אז, בדיוק בשלב הזה, התבאר שאפשר, ואף צריך, להיפטר מן התרופות נגד לחץ הדם והכולסטרול. הגוף החלים כליל מחטוטרת הזניחה וההזנחה שהושתה עליו במשך שנים ואפילו לא נטר לי עליה.
ההבנה הזאת בדבר מהותה של ההליכה כרוכה בעוד פרט חשוב: בעצת כמה חברים רכשתי אוזניות; "עם מוזיקה הזמן עובר הרבה יותר מהר" הבטיחו. יצאתי להליכות חמוש במוזיקה משובחת, ואני מאד אוהב מוזיקה. אבל אחרי שני ניסיונות של הליכה בתוך סויטות של באך או שירים של פטס וולר הסרתי את האוזניות. היה ברור: המוזיקה קלקלה את ההליכה. היא שימרה את עמדת היסוד שעל-פיה זמן ההליכה הוא מאמץ מעיק שיש לצלוח אותו איכשהו; שההליכה היא חובה ספורטיבית שיש לרָצוֹת; שהיא זמן מבוזבז למעשה, שכדאי לנצלו טוב יותר. ההליכה בליווי המוזיקה היתה מעייפת. היא נותרה באמת כחובה מעיקה.
עיקר הקלקול שבמוזיקה בזמן ההליכה הוא פיצול הקשב שלך ואי-ההתאמה שבין קצבי המוזיקה לבין קצבי הגוף ההולך. רק משהסרתי את האוזניות התחלתי להקשיב לקצבים ולמקצבים (התרגום הקלוקל, הקיים, למלה ריתמוס) הַחלים בזמן ההליכה ולחוש כיצד הולך ונוצר מעין מרכז אחר של ישותי – שהוא ההולך ונושא אותי עמו. במובן מאד עקרוני – ההקשבה להליכה המתרחשת דומה מאד להקשבה למוזיקה. אולי בהמשך אבין מדוע.
מאז ועד היום נמשך הלימוד הזה ומתרחב ולעולם אינו חוזר על עצמו. משהו ממנו אני רוצה לכתוב.
אדמה
הולכים על הקרקע כמובן; על מדרכות וכבישים, שבילים בין חצרות או בהרים סביב העיר. הרגליים נושאות את משקל גופך. כשאתה עומד על מקומך משקל גופך כמו נקווה לרגליך, מושך אותך מטה אל האדמה, אך כשאתה הולך הוא עובר תמורה: הוא החומר ההולך בתוך התנועה. הוא מתחלק למעגלים הפועלים כחלקי מנוע שקט מעל המסילה. אתה חש אותו כמו נוסע ועובר על-פני הקרקע והופך לתנופה. השלד, שמעולם לא חשבת עליו, אותו מבנה לבן שהפך לסמלו של המוות, נראה פתאום אחרת כשאתה חושב עליו בהליכה: הוא חלק וגמיש וכמעט רוקד. האגן נעשה פתאום שליח זריז המעביר תדרים רוטטים מכפות הרגליים למעלה ונושא את הגוף כמן להטוטן המקפיץ עשרות כדורים יחד. המהירות האופיינית להליכת האדם, למרות היותה איטית מריצה או נסיעה, מתגלה כמהירה מאד בהשוואה לעמידה במקום. מבחינה מסוימת נחווית מהירות ההליכה יותר מאשר מהירות הריצה. הריצה מייצרת רעש ורוח. המראות רועדים ברשתית מִטלטלות גולת העין בארובתה. ההליכה, על-שום מתינותה, בונה במחשבה קו ארוך שהתנועה חגה סביבו ואחוזה בו. אין זו הפלגה דמיונית: אתה ההולך תלוי על הקו הזה כעל חוט לא-נראה והקרקע הנוסעת תחתיך תומכת בך מנגד לו. היא חדלה מלהיות מצע לכובד היורד ממך. היא חדלה למשוך אותך. היא מציעה עצמה פתאום כיד תומכת. פתאום אתה יודע שאתה עליה, על פניה. וכמה מהותי ההבדל בין התנועה אל תוכה של האדמה לבין התנועה על פניה.
יותר מכך: אחרי כמה דקות של הליכה רצופה אתה מרגיש פתאום שמשהו דוחף ומושך אותך הלאה ומחולל בך קצב משלו. הוא דוחף אותך בכוח מוחשי לגמרי והמהירות שהוא יוצר מהירה יותר מכוונתך. הוא יסוד ההלאה. הוא אינו מתגלה מיד. רק אחרי כמה חודשים של הליכה רצופה, כמעט מידי יום, אתה מתחיל לחוש בו. זה מוזר ומפתיע. משהו שהוא לא אתה. משהו החל בך מתוך ההליכה, מתעורר מתוכה והופך למחולל העיקרי שלה. והוא קיים וודאי. ומאז – בכל הליכה אתה מתחבר אליו. נדמה שלא אתה הוא ההולך אלא הוא. וכשההליכה נמשכת זמן רב, למעלה משעתיים, ואתה כבר עייף למדי, ההלאה נושא אותך כמעט בלעדיך. אתה הולך הלאה, במהירות ובדחף שאינם כלל אתה העייף. הוא ממשיך בך מעבר לך. לאט לאט אתה מתחיל להתבונן בו. אין הוא דבר הנראה לעין כמובן. הוא מעין מראה פנימי הדומה לדרך. דרך נפתחת לשלושה ממדים כמעין צינור, ספק מוכל בך ספק מכיל אותך. לא המראה עיקר אלא האושר והחומרה האופפים אותך פתאום כשאתה רואה וחש את ממדיו האין-סופיים של ההלאה הזה ואת היותך בו כמו מאז ומתמיד.
אתה יודע אז שהלכת הרבה לפני שהלכת ותלך הרבה אחרי שתלך. במבחן הנעשה לתינוקות הנולדים (מבחן אפגר) רואים היטב שהתינוקות יודעים ללכת ורק גופם חלש מכדי לשאת אותם. לימוד ההליכה הוא התחזקות לקראת עשיית מה שטמון בך מתחילה.
המחשבה, כשהיא צוללת בזמן ההליכה אל תוך ההלאה הזה, היא רואה בו מחוזות שאין רואים ומרגישים אותם בדרך-כלל. בכל פעם יש בו נוף אחר. פעם נראה ההלאה הגדול כאילו הוא ממשיך אל הכוכבים ואל מעבר להם. פעם הוא נראה כאילו בא מתוך אפלות כהות, משחירות, בניגוד גמור לאור הבוהק שאפף אותך בזמן הזה. הרבה פעמים הוא מצטייר כמן זמן. לא כזמן המנוי, הדיגיטלי, המוכר מן השעונים, שאינו כלל הזמן עצמו, וגם לא כאיזו הפשטה פילוסופית המתחמקת מההשגה, אלא כמן זרימה העשויה מהצטרפות מתמדת. משהו פשוט בעצם, הדומה למים הנאספים לנהר גדול אלא שהוא אינו גדל כמותית בזרימתו האוספת. ההליכה נראית אז כהימצאות הנכונה ביותר בתוך הזמן. כמן ביצוע שלו. הסכמה לתנועתו וניצולה המלא ביותר. משהו הדומה לנגינה, אבל פשוט יותר, מרוכז ובוהה כאחד, פעיל ונפעל כאחד.
פעמים רבות מחוללת ההליכה על האדמה לאורך הדרכים מחשבות על הוריך וילדיך, על סביך וסבתותיך, על נכדיך ועל נכדי-נכדיך שעוד לא נולדו. זהו אחד מתרגומיו של ההלאה הגדול במחשבה. בהליכה מתגלה במחזה הקשר העז עם קודמיך והבאים אחריך ואתה רואה אותם. מן ההליכה מובן לך פתאום מדוע נכתב כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך (שמות ב' כב'). מן ההליכה מובן לך כי הכבוד הזה אינו מתמצה בכיבודים הטקסיים אלא הוא עוסק בהכרת הנביעה ובהכרה כי אין קדוש יותר מן הבריאה המתמדת היוצאת מהם אליך וממך אל יוצאי-חלציך. ובמראה הזה אתה רואה כי הבריאה הזאת נובעת גם ממך אליהם, גם אם זה שנים אסופים הוריך וסביך בצרור החיים. הכבוד הזה הוא דבר אחר מזה המובן במלה הזאת ברגיל. הכבוד הזה הוא ראיית היקר שאין-לו-גבול שבעצם ההיוולדות, שהוריך הם גילומה הפרטי לגביך; הם ההמחשה המעשית שלה בחייך. מכאן ברור פתאום למה כיוון הכותב בדיבר הזה כשהוסיף מעין פיתוי במילים ״למען יאריכון ימיך...״. הרי אין המדובר בשינוי הגורל או באיזו אריכות-ימים מעשית כזו המובטחת על-ידי מרפאים ושרלטנים, אלא בראיה. מתוך הכבוד הזה אתה רואה את ימיך מתארכים אל מעבר להם, את העבותות בין אב לבן, בין אם לבת ובין כל שאר זיקות ההולדה, שבניסוחו הבלתי נשכח של אלתרמן: שלא פה ניטוו ולא בזה סופם ("בזה", כלומר בעולם הזה). הם העבותות הבאים אליך מן הקודמים לך ומן הקדמוניות הגדולה המקדימה אותם, המקדימה אפילו את הבריאה, ואתה שותף בטוויה הנמשכת אל מעבר לכל האופקים.
ימיך מתארכים. אני זוכר היטב את תמונת העתיד שפיעמה בי לפני כעשר שנים: לא יכולתי לתאר לעצמי שאחיה עוד שנים רבות. לא משום מחלה כלשהי אלא עצם תחושת הרצף שפיעמה בי לא אחזה לפניה עתיד רב. והנה – היום משתרעים לפני ימים רבים. אינני יודע, כמובן, מהו קיצי וּמִדַּת יָמַי מַה-הִיא (תהילים ל"ט ה'), אבל ההליכה רושמת בי את ההלאה הגדול. גם אם אמות פתאום בקרוב, ייחתכו בי ימים ארוכים.
מתוך כך אתה רואה ברור מדוע חשוב היה להוסיף, גם על לוחות הברית: "על האדמה". הימים מתארכים על האדמה. זהו מקום הימים והלילות. לא בתוך האדמה ולא מעבר לה. ממדי החיים, על זריחותיהם ושקיעותיהם, הם הניבטים פתאום במלוא הודם הכביר. היש נמתח פתאום אל מלוא נפחו. אתה קטן מאד וגדל מאד באותו מבט עצמו. אתה חלקיק כמעט מבוטל בשפע הזה, ובו בזמן, מתוך הכבוד הזה, אתה משיג אותו בכל ממדי ההשגה.
יתכן שהדיבר החמישי בעשרת הדיברות הוא תרגומה הנכון של "דהָרמָה" בסנסקריט.
כשאתה יושב או נוסע במכונית ואפילו כשאתה עובד-אדמה, אינך יודע שאתה נמצא על האדמה. כשאתה הולך אתה יודע זאת. ההליכה בדרך היא מעשה של הליכה בדרך. כשאתה מתבונן בה מתוכה אתה רואה שזו התבוננות בהיותך חי.
אור
ההליכה היא הימצאות באור. לא האור הנבדל מן החושך, כזה הבא מן המנורה, אלא האור השייך לחושך ולצל – אור השמש, הירח והכוכבים. כי בזמן ההליכה מתעורר הזמן שבך מתרדמתו, והזמן – הזמן של בראשית, מוחש באמצעות המאורות. לאור המנורה אתה שוכח את הזמן. רק לאחר פרק של שכחה אתה נבהל ומציץ בשעון. בחוץ הופך הזמן לאור ואוויר. העברית כמו מדביקה את היסודות: אור, אוויר וראיה. אבל גם בלעדיה ברור לגמרי כיצד האור בחוץ משתנה מרגע לרגע, חג במעגל האדיר של השמיים ובאין-סוף מעגלי הצללים החגים סביב הדברים, מחולל זמן. האור והזמן דבוקים זה לזה וממלאים את האוויר ואתה רואה ונושם אותו. ההפרדה האנליטית בין החושים והאונות הרושמות את רישומיהם נעלמת כמעט. היעלמותה של ההפרדה הזו וקימתו של האור-זמן הנראה-ננשם מתרדמת המובן-מאליו משנות מעיקרה את הראיה ואת כלל התפיסה של המראות; של העולם הנגלה כולו. אתה מתחיל לראות אחרת.
מיום ליום מצטללים המראות. מה שנדמה לך כמוכר ושגור מתנער פתאום, חדל להיות מובן מאליו, קרוב להיות אפילו לא מובן כלל. אפילו עצים ואבנים, כבישים ורמזורים, בניינים, ערמות אשפה, נעל זרוקה, חתול דרוס, עננים הנושרים כשערות, שלכת מפוארת, קבצן – כל מה שלא היית טורח לספר עליו לאיש ואיש לא היה טורח להקשיב לכל זה – כמו נולד מחדש. מה שקורה לאנשים הנוסעים למסעות רחוקים, הרואים פתאום בעוצמה שכוחה את לבלוב העצים או את כאבי החורבן של קהילות ורובעי-עוני, קורה לך ברחוב שלך או בפאתי עירך. אינני מבין כיצד יכולה ערנותו של אדם להתגבר מיום ליום ולא לדעוך. ברור לי שאין המדובר רק באיזו התעוררות גופנית ובהפרשות מוגברות של הורמונים ואנזימים. משהו הקשור במערכת התפיסה האנושית, מעצם טיבה, מתעורר לפעולה בזמן ההליכה. דווקא בגלל המנוחה שבה, מנוחת האונות הרושמות, מתעוררת הראיה הזאת.
עכשיו נותר הדבר הקשה יותר: להגדיר את הראיה הזאת. אני חושב שהמפתח לכך נמצא גם הוא בחוויית הזמן של הראיה הזאת. אבל ההסבר לכך צפון דווקא בדרך ההפוכה, הנמנעת מן ההמשגה, בראיית כל פרט ופרט. כי כל גוון, כל מקרה פרטי, כמו קופץ מולך וזוכה לתשומת-לב מסוג שאינו מותנה בך. כשאתה שרוי בהליכה אתה מבחין בריבוא-ריבואות עלים בכל עץ; רואה היטב כל שרביט נוצץ בלבלוב, את תועפות הקוצים בשדה, את מחלפות השיבולת-שועל למרגלות גשר האוטוסטראדה, ואת הגשר עצמו, הגרפיטי הגס שעליו, את הקבצן הבודד, העיוור, היושב דווקא שם עם כלבו השחור המכונם. אתה רואה אותם ואינך מתוסכל מן השפע הלא-ניתן למניה וארגון; אתה רואה היטב מאד גם אם לא תוכל לתאר זאת לאיש; אתה רואה בלי לדעת עוד מה חשוב ולמי. אתה קולט ריבוי בלי התאווה למיין לעיקר וטפל. אין מקום עוד לתאוות הידיעה והראייה. ברור, כרגיל, שאתה רואה ויודע רק פיסה קטנה ביקום, אבל מתנת הראיה העזה המתחוללת באור-אוויר הזה מרגיעה אותך; ראית מעין הכל. היית שם.
הדברים מתגלים לעיניך בלי מרכזה האנושי של הציויליזציה. הדברים עומדים כמעט לעצמם, פרומים מחשיבות או אי-חשיבות, אינם עסוקים בך או בתקנת החברה אלא בעצמם. וברגע הזה הופכת הווייתם למן יחד אחר. נתן אלתרמן החכם כתב שיר אחד, מופלא, שלימד אותי לפני שנים רבות מה שהתחלתי להבין רק עכשיו:
הירח מוסיף ועולה
הִתְחִיל דַּרְכּוֹ. מְעַט הִסֵּס,
כְּמוֹ תוֹהֶה: מָקוֹם זֶה מַהוּ?
הֶחְלִיט לֹא לִשְהוֹת. הֵחֵל מְטַפֵּס
בְּלִי סֻלָּם לְמָעְלָה.
יָרֵחַ. בְּרִיָּה מְשֻנָּה.
תָּמִיד עוֹלֶה כְּמוֹ בְּפַעַם רִאשוֹנָה.
אַגַּב-כָּךְ הִדְלִיק גֵּץ בְּכָל מְכִתַּת-
פַּח וּבְכָל שִבְרֵי זְכוּכִית בַּחֲצֵרוֹת.
הָרוּחַ נֵעוֹרָה, לְכַבּוֹת נִסְּתָה,
חָשְבָה, שֶנִדְלְקוּ נֵרוֹת.
נָשְפָה, עָמְלָה בְּלִי טַעַם.
כְּבָר מִזְּמַן יָכְלָה לָדַעַת.
הַיָּרֵחַ הוֹסִיף לְטַפֵּס. אוֹתָהּ שָעָה,
עַל קִיר מְסֻיָּד שֶל מַחְסָן,
נָשְאָה אֵלָיו רֹאש לְטָאָה,
כְּאִלּוּ נָתְנָה לוֹ סִמָּן.
אוֹתוֹ מְלֻמָּד שֶרָאָה אֶת הַלְּטָאָה
כְּחַיָּה יְרֵחִית, יָדַע מַה שֶרָאָה.
אוֹתָהּ-שָעָה הַיָּם
שִנָּה צֶבַע וְהֶחֱלִיף פָּנִים
וְכֻלּוֹ הֵחֵל מְנַצְנֵץ, וְהָיָה
מְרַטֵּט כִּנְחִירֵי הַשְּפָנִּים.
מְרַטֵּט וּכְאִלּוֹ מְרַחְרֵחַ
אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ.
בֵּינְתַיִם עֵץ עָבֹת, שֶהִתְמַלֵּא
חֶשְכַת לַיְלָה, עָשָֹה בְּחָכְמָה כְּתָמִיד:
אֶת הַחֹשֶךְ הֶחְבִּיא מֵאַחֲרֵי כָל עָלֶה,
אַךְ לִפְנֵי כָל עָלֶה אוֹר-יָרֵחַ הֶעֱמִיד.
וְהֵחֵל מְנַצְנֵץ וּמַשְמִיעַ הֶמְיָה
כְּאִלּוּ גַם הוּא יָם.
כָּךְ הָלְכוּ וְנִתְרַבּוּ הִתְרַחֲשֻיּוֹת
מִסּוּג זֶה, נִמְשְכוּ בְלִי הֶרֶף.
אֵין לְשַעֵר מֵאֵיזֶה שְטֻיּוֹת
נוֹצֶרֶת שָעָה שֶל עֶרֶב.
(חגיגת קיץ, 17-18)
הכל בשיר הזה שרוי בזמן הזורם: התחיל, אגב-כך הדליק.., הוסיף לטפס. אותה שעה נשאה אליו ראש לטאה... זרם בתוך זרם בו בזמן. והכל בו שרוי באור הירחי ההולך ומתגבר ומחולל נצנוצים מסביב, אורות וצללים. והדיבור בשיר שרוי במצב-רוח ההוא, המביט בדברים שלא עפ"י חשיבויותיהם הרגילות. לא הדברים הגורליים או היפים או הסמליים ממלאים אותו אלא ערב רב של תופעות השרויות באורח מקרי זו ליד זו המתייחסות רק לכאורה זו לזו. אבל דבר אחד ברור: הן אינן מתייחסות למין האנושי. הדרמה המשועשעת שבין הרוח לגצי האור או דימוי פני הים המרטטים לנחירי השפנים אינם אלא ביטוי לעוצמת הראיה והחושים. הם כה משחקיים עד כי כוחם הפיגורטיבי נעלם למעשה והם יוצרים רושם מפתיע של מציאות בלתי מפוענחת. הדבר מגיע לשיאו המרתק בבית המוקדש לעץ העבות שעָשָֹה בְּחָכְמָה כְּתָמִיד: אֶת הַחֹשֶךְ הֶחְבִּיא מֵאַחֲרֵי כָל עָלֶה, אַךְ לִפְנֵי כָל עָלֶה אוֹר-יָרֵחַ הֶעֱמִיד. חכמתו התמידית של העץ אינה אלא מה שקורה בו מתוקף חוקי הטבע והמציאות. כלומר – חכמתו היא מה שהוא. הוא הוא. אלא שלהיות הוא הוא מעשה. זו החכמה.
רק בשני טוריו האחרונים של השיר זונח אלתרמן את עולם ההתבוננות הזה וחוזר אל עולם האנושות הרגיל, זה התופס את ההוויה הנבדלת והעצמאית הזו כ"שטויות" (זוהי חוליית-חיבור לרצף הפואמה "חגיגת קיץ" שבה שוכן השיר). הנפילה הרועשת הזו, בסיום, אל הוויית היום-יום המעשית, היא החושפת את חיצוניותו העקרונית של המבט המפוכח, הצלול והמסוגל להיפרד מהאנתרופוצנטריות, לעולם התרבות המקובל. דווקא המלה הזאת מחוללת את הלימוד העולה מן השיר: מולה מזהה הקורא את יופיו היחיד במינו של עולם האורות והצללים שבשיר ואת חוכמתו הסגולית.
אמנות עילאית נדרשה כאן כדי להעמיד תמונה תקפה של ערך המבדיל עצמו מן האומנות; חוכמה שאינה כרוכה בכיבוש.
גוף
לא נוכל להיחלץ מן ההפרדה בין הרוח והגוף ואין זה משנה אם נשאף למוניזם או נחדד סוג חדש של דואליזם. נראה שלא נוכל להיחלץ גם מן ההשגבה של הרוח על חשבון הגוף – מורשת המונותאיזם ויחסו לגוף, ליצר ולמיניות. המונותאיזם שהפך כל יצר ל"יצר הרע". תרבות העולם ספוגה בזה וזה חודר לכל פרט ופרט. אבל אדם המתבונן בגופו ולומד להכירו לאורך חייו אינו יכול שלא לשאול כמה שאלות על הנחות היסוד הרווחות האלה.
השאלה הראשונה, שהיתה לגבי נקודה ארכימדית שחוללה תפנית בכל מחשבתי בעניין, צצה לשמע המושג "בגידת הגוף" ששמעתיו לראשונה מופנה אלי מפיה של ידידה טובה שבאה לבקרני בבית-החולים אחרי ניתוח-מעקפים שעברתי ונדה לגורלי. אחרי לכתה צצה בי מיד השאלה: "הוא בגד?" – "הגוף בגד? – מה פירוש?" עד אותו יום הייתי אדם בריא מאד ומעולם לא עלתה בי שאלה כזאת. עכשיו, כשאני חלוש ודווה לאחר הניתוח, נראה כאילו "הוא האשם"... כאילו שתיקתו והסכמתו של הגוף ללוותני בכל מה שרציתי לאורך שנים כה רבות היתה בבחינת נאמנות ואילו הכאבים בחזה, כלומר היצרות העורק המשקה את הלב בדם היא בגידה.
גם אז, בתוך החולשה הגדולה, לא יכולתי שלא לראות, לפני הכל, שאותה נאמנות ששרתה ביחסו של גופי אלי בעשרות השנים שעברו כך בחברתו היא כה שלמה וכה חזקה, כה מקיפה וכה מפורטת, שאין אף אדם המסוגל לה, ואפילו הוא נזיר או קדוש המקדיש את כל מעייניו לקדוש בעיניו. אם זו נאמנות – אזי היא מכלימה כל רצון אנושי וכל כוונה טובה. הרי הוא, גופי, רץ למעני ונשא למעני וחש למעני את החום והקור וראה למעני את הנשגבים שבמראות והשיג בחושיו את הדקים והעדינים שבקולות ובטעמים. הרים בקלות את ילדי הקטנים ונשאם על כתפיו, אחז בעט למעני וכתב ספרים, נגע במיתרי הצ'לו בדיוק במקומות הנכונים ובזריזות הראויה ושמע היטב מה מזויף ומה לא, דאג להגליד פצעים רבים ולהחלים מחלות רבות... כלומר, אם נמשיך בהאנשה הזאת הנמשכת מהביטוי "בגידת הגוף" נגלה כי אין נאמן וקשוב אלינו יותר ממנו. הוא בבחינת אב ואם הצמודים לישותנו מאז לידתנו.
האם הכאב, השחיקה החלה בו, המחלה, הקריסה והמוות הם בגידה? האם כלב נאמן הנחלה ומת בוגד בבעליו? האין הביטוי "בגידת הגוף" מבטא למעשה את היפוכו של דבר? כלומר – התעלמות עצלה ובוגדנית של הרוח מן הגוף.
ככל שחלפו הימים לאחר הניתוח ההוא לא יכולתי שלא לחוש בעבודה הקדחתנית הנעשית בגופי להחלים מפצעי הניתוח הגדולים, הגלויים והסמויים; כמעט בפועל ממש ראיתי יצור פלאי, מעין פייה, הטורחת יומם ולילה ותופרת ומחברת את הקרעים, במיומנות, ביעילות ובהתמדה העולים על מה שכל רופאי העולם לא יעשו לעולם. ידעתי שזו מעין בבואה של יסוד ההחלמה. ומן הרגע הזה לא היה מנוס מלהיזכר שההחלמה הזאת רוחשת ופועלת בנו בלי הרף. אוי לבושה שרק ניתוח כזה מזכיר לאדם מה שיש לראות כל רגע ממש: הרי ההחלמה עומדת מנגד למחלה תמיד: מתקנת שריטות, מספיגה שטפי-דם, מרפאה דלקות, עוצרת בכניסה פולשים עוינים, מחסלת תאים מעוותים. הרי בריאותנו אינה אלא סכר שאינו נופל עדיין מעומס הרעה. לכן כה נכון לכנותה "קו הבריאות". קו אינו אלא שָקוּל בין כוחות.
הכאב והמחלה הינם אפוא קולה של נאמנות אין-סופית; קול זעקה הבא מן הגוף כדי שנקשיב למאבקו – אנחנו, החרשים למאמציו הרצופים. אלו קולות נדבכי הסכר הנסדקים. ואכן – כאן באה הרוח לעזרתו של הגוף. היא היכולה, אם אפשר, למצוא תחבושת לפצע אם אינו יכול להגליד בעצמו. ובהשאלה – היא מדע הרפואה שמקץ כמה אלפי-שנים של ניסוי ותעייה וטעויות נוראות למד להבין כמה ממסתרי הגוף ופעולתו, ובין השאר – למד להחליף עורק בעורק בדופן הלב עצמו. אבל יש טעם לחזור ולהדגיש: פעולת הריפוי של הרפואה אינה מאבק בבגידה ואינה מאבק בגוף. ההפך הגמור. היא מעין כניסה אל מנגנוני הריפוי הטבעיים והתערבות בהם. רק לעיתים רחוקות מאד מתעלה הרפואה ומתקרבת לדיוק ולהיקף הכבירים של מנגנוני השימור והתיקון הטבעיים.
אינני יודע אם הגוף והרוח קשורים או דומים או כרוכים זה בזה ואינני מבין כיצד הם תלויים זה בזה. אינני מרגיש כישעיהו לייבוביץ המנוח. זכיתי לשמוע את שיעורו המפורסם באוניברסיטה העברית – "הבעיה הפסיכופיזית" ואני רואה עדיין לנגד עיני את אצבעו הארוכה העקומה מצביעה אל מרישי התקרה במילים "בעיה זו עצמה בלתי ניתנת לפתרון מעצם טבעה!". לא משום שאני מניח או מקווה ש"הבעיה" תיפתר בעתיד כלשהו, אלא מפני שאי הידיעה ואי ההבנה בתחום הזה אינן מתחילות בקשר שבין הרוח והגוף אלא הרבה קודם לכן: הרי גם הרוח כשלעצמה אינה מובנת לנו. קל וחומר – הגוף כאורגניזם חי. אי-ההבנה ואי-היכולת להסביר אופפות את הדבר הקרוב לנו מכל – עצמנו ובשרנו.
אבל מאז ההחלמה ההיא אני מתקן עצמי מדי פעם: אינני אומר "הגוף שלי", אלא "אני". וכשאני הולך – אינני מוציא את גופי להליכה כאילו היה כלב אלא אני הוא ההולך. ובכל-זאת – "אני הוא" ההולך. אין בידי כלי לאחוז את הקצוות ואת הרצף ביניהם, וזאת – מעצם טיבה של הרוח המוגשמת בגוף ומעצם טיבו של הגוף שחלים בו חיים ומחשבות, אושר ואבל, מלחמות ושלום.
הכל צפון במשפט "אני הולך". הגוף המעניק לרצון מעשה. המגלם את הכוח בפועל. כל הסוד שבמסע מן הרעיון המנץ אל המחשבה וממנה אל הקימה, נעילת הנעליים, היציאה מן הבית, ההליכה ברחובות, השיבה הביתה. כל השכלול שבהפעלת הרגליים והגוף המניע אותן והראש הנישא מעליו כהגאי בספינה שהוא גם בסיס התנועה. כי הראש הוא מקור התנועה גם במובן הפיזיקאלי שלה; הוא המשקולת הנטויה על המנגנון. ממנו יוצאים המיתרים המוליכים אל שרירי הגב והבטן ומהם אל העכוז וממנו מטה. רק אדיש גמור יחשוב שההליכה מתרחשת ברגליים בלבד. אבל ההולך מגלה דבר מרתק והפוך לכאורה: ההליכה, כשהיא נעשית בפועל, עולה מן הרגליים דרך הבטן והגב ונאצרת בראש. הזרימה העולה מהן היא חזקה ומוחשית מאד. מעין סיפור שמספרות הרגליים לראש על אודות העולם כפי שהוא מוחש לכפות הרגליים. סיפור על אודות הקרקע. רכּוּיוֹת ונוקשויות. דברים הכרוכים ביציבות, בשיוויי-משקל, בכיוונים, בעליות ובמורדות (עניין גדול ודרמטי במיוחד!) ועד פרטים זעירים: מגע של אבנים בכפות הרגליים, מקלות, קוצים.
ההולכים יודעים: מגעי האבנים בכפות רגלי ההולך הם נעימים ביותר (נעלי ריצה עכשויות הן גמישות ומעבירות היטב את התחושות האלה). זהו, אגב, הבדל חשוב בין הליכה וריצה. ההליכה אינה ניתור אלא אחיזה מדורגת, מתגלגלת. בכל רגע נוגעת רגל אחת באדמה ולהרף-עין, בכל צעד, נוגעות שתי הרגליים באדמה. מגע ההליכה באדמה אינו אלים ותשובת האדמה, לכן, היא טובה ונעימה. לכן גם הליכה בשבילי-עפר נעימה יותר משטח סלול: היא מגוונת וכמו מעסה את ההולך עליה. ולא כדאי לשכוח כאן את הריחות המקיפים אותך אם אתה הולך בין שדות או חורשות או בין סלעים וסביבך עשבי-שדה מצהיבים. הדברים העולים בגוף מן הרגליים בזמן ההליכה מפעילים בו מחילות ומיתרים שאינם פועלים כלל בגוף היושב. מן הדבר הזה עולה העיקר שלשמו נכתב הפרק הזה על הגוף. שמו צריך היה להיות: הגוף, או מיתרים שכוחים.
אבל העניין הזה תובע מבוא נוסף: איברים ושרירים שאין מפעילים אותם נחלשים כידוע ומתנוונים. ומשום שלמבנה הגוף ומנגנוניו יש זיקה הדוקה ועזה עם מבנה הרוח ומנגנוני הנפש (זיקה שגם אם איננו מבינים כמעט כיצד היא פועלת אנחנו יודעים היטב כי היא קיימת), יש גם לניוון האיברים רישום רוחני. שרירים ואיברים הנזנחים והקרובים להתנוון רושמים רישום משמעותי מאד ברוח כולה; רישום קודר ואלים. אין זה אומר, כמובן, שנכים, שכמה מאבריהם נפגעו עד כריתה או שיתוק וניוון-שרירים, נדונו לחולשה ודיכאון של מחוזות רוח ונפש. הרוח יכולה להשלים את תמונת הגוף הפנימית וליצור תנועה גם אם אין לה רישום חיצוני נראה לעין. אבל אם תיזנח הזיקה הזאת כליל לא יוכל הגוף להזין את הרוח מכוחו.
עובדה פשוטה ומוכרת: כל מי שנתקע במחשבתו ואינו יודע להמשיכה יודע שאם יצא לטיול ברחוב, אפילו קצר, תתחיל גם מחשבתו לזרום. לפעמים זה מפתיע עד צחוק: כשאני נבוך ותקוע אני יוצא להליכה ולאחר כרבע-שעה כאילו מישהו נשף בצינורות הראש וסילק את הסתימות. יש כמובן בעיות ומבוכות ששום הליכה לא תוכל לקדם לקראת תיקון. אבל גם להן מביאה ההליכה איזו הקלה צנועה, כאילו יד חמה הונחה רגע על מצחך. לעובדה המוכרת הזאת יש ממדים נוספים, פחות ידועים והרבה יותר מקיפים במשמעותם.
שרירי ההליכה הם הגדולים והחזקים בין שרירי הגוף. חלק ניכר מאד מן הגוף, חציו כמעט, מוקדש לפעולה הזאת. אבל ההליכה מן העבודה למכונית או לאוטובוס ומשם הביתה - הליכת האדם העכשווי - אינה מהווה עוד אתגר לשרירים הגדולים האלה והם נחלשים במהירות. רוב בני האדם במערב העכשווי, כבר באמצע חייהם, אינם מסוגלים לרוץ כלל וגם הליכה המתארכת יותר מכמה דקות מכבידה עליהם. כלומר - כמעט מחצית מגופם הולכת ונחלשת. חצרות זנוחות מתמלאות עשב. אברים זנוחים מתמלאים היזנחות. אני רואה היטב את ההאנשה הבוטה שכתבתי כאן, ואינני מוחק אותה. ממש כך הם הדברים: חלקי הגוף הזנוחים מתמלאים צער ועלבון. וכשהמדובר הוא בכל הפלג התחתון של גופנו; כל מה שהוא בגדר בסיס וגם מנוע התנועה – יוצא כי חציינו שרוי בצער ההיזנחות.
כמה כוחות נוצרים בנו כדי להזין את הרגליים הגדולות האלה! הרי חלק ניכר מהמזון שאנו אוכלים נועד לפרנס את התנועות האלה! וכשהכוחות הללו אינם הופכים לפעולה הם מתהפכים לחולשה רבה, בממדים רבים של המלה הזאת.
המשורר הפלסטיני איימן אגברייה כתב שיר מרתק על אדם בודד וגופו, והוא מקדיש בו שני טורים חזקים במיוחד על הבושה מול הראי:
בדידות
כשאיש אינו מושיט לך מגבת
ואתה נאלץ לצאת רטוב מן המקלחת,
עירום, צועד על השטיח
הסופג את טיפותיך,
מתחמק מן הראי
כדי ששומנך לא ינבח עליך,
יושב על קצה המיטה
על גבי סדין עיוור,
נוטל מגבת רטובה
לנגב את ליבך,
מביט בבהונותיך –
ציפורניך התארכו מאד
ואין איש להעיר לך על כך,
זולת פעמון הדלת.
(משארף 30, תרגום – המשורר)
מתחמק מן הראי – כדי ששומנך לא ינבח עליך אינו רק ניסוח נוקב לאותה בושה של אדם נוכח גופו החבוי בדרך-כלל באוהל הבגדים, אלא הוא מעלה את המטאפורה העמוקה כל-כך במערכת יחסיו של האדם עם גופו: מטאפורת הכלב. הגוף כאן הוא כלב שנזנח. השומן הנובח עליך הוא קול העלבון והקובלנה, התסכול והכעס, הנאצרים בגוף הזנוח. המונח "מטאפורה" כאן הוא דיוק אפיסטמולוגי מיותר. בני-אדם ברגע הזה מול הראי יודעים היטב: רק קרום דק מפריד בין הביטוי הפואטי לבין האמת הקיומית. הגוף הזנוח הוא אומנם כלב נובח, זנוח, עלוב, ומראהו ממלא אותך כלימה.
וכאן העניין עצמו: לא בבריאות ובשמחה שמביאה ההליכה ולא בתועלת המחשבתית אלא ביחס אל הכובד ואל הקלות; אל הנמוך והגבוה; האדמה והשמיים. הגוף הניצב וההולך הוא המרחב בו אנחנו שרויים כל חיינו והוא המוליך את הווייתנו מן הנמוך, הקרקע, אל הגבוה – הראש וכל מה שממעל לו. הגוף הזנוח מאבד כמעט את יכולתו הפנימית ליצור תנועות עילוי. האדם השרוי בו חש כאילו הקרקע מושכת את הווייתו וכי גופו יצר זה מכבר קנוניה עם האדמה ומשיכתה העזה. האדם הזה סבור כי הרוח לבדה קשורה בכוחות עליונים; כי היא העילוי שבנו וכי הרוח נמצאת רק ברוח ואילו הגוף נקי ממנה. האדם הזה בז לבשר.
התנשאות הרוח על הגוף. איזו טעות.
זהו לב העניין: הגוף ההולך מזרים אל האדם השרוי בו תנועות אדירות כלפי-מעלה. מה שהוא דריכה, כלומר – תנועה כלפי מטה, מפעיל, כמעין פריטת-מיתר, רצף של גלים מן המגע בקרקע אל הגוף עד פסגת הגולגולת. הגלים האלה, הדומים מאד לגלי-קול, עולים בכל מיני ערוצים שאינני יודע את שמם וצורתם, אבל אני חש אותם כמיתרים הנפרטים ומנגנים לאורך הרגליים, דרך האגן, אל הטורסו וממנו אל הראש. מיתרים רבים; חלקם עבים, מיתרי-באס וקונטראבס, העולים דרך העכוז אל הגב והשכמות ומשם אל העורף, ועוד מניין שלם של מיתרי טנור וסופראן. אלו התגלו לי רק לאחרונה. הם, החבויים בשרירי הבטן, היו לגבי הסמויים ביותר. אולי כי הבטן היא פתח התהום במרחב הנצפה מן התודעה אל פנימו של הגוף. הדרך לגשר עליה בתנועה הפנימית מן הנמוך אל הגבוה (וההפך) נבצרה ממני עד הזמן האחרון.
הדברים הללו אינם תורת-נסתר כלל והם פשוטים כמים וכאוויר. ההליכה הרגילה, הליכתנו מעצם טיבנו, היא המחוללת בנו את מיקוד התנועה והמבט כלפי-מעלה; תנועה שהיא המקור לתנועה הרוחנית העולה ומתפשטת מן המרחב הסגור בגופנו אל המרחב הענק המקיף אותו. גם מי שיטען כי מקור התנועה הגופנית הזו הוא ברוח ולא בגוף, כי המחשבה קדמה למעשה, ייאלץ לראות את שותפותו החיונית של הגוף במסע כלפי מעלה. אבל אני כלל לא בטוח בקדימותה של הרוח ובהיותה מקור המקורות של המחשבה וההשגה. ובתחום התנועה – אין בי ספק שמקורה של תפיסת המרחב כולה, על משמעותה הרוחנית והמטאפיזית, מתחילה בגוף וביכולתו לנוע. כי עצם התנועה מותנה בכוח הכובד, בהיענות ובהתנגדות לו. התנועה גלומה בגוף במובנו הראשוני ביותר; בראשָן.
שכחנו את הגלוי והמובן ביותר: ההליכה היא התנועה החשובה ביותר בין תנועות האדם והחיות, והיא המעשה הגורלי והקודם לכל שאר המעשים. היא אם המעשים. ואך טבעי הדבר שבה, דווקא בה, ולא בתנועות הידיים או בהטיות הראש, יהיו כרוכים דברים כה מהותיים לחייה הפנימיים של ההוייה האנושית. ההליכה היא המוזגת בהוייה האנושית את החירות. חירות שאינה רעיון אלא היכולת לחוות אותה.
העליה הרוחנית; ההתעלות, יכולה להביע את עצמה רק באמצעות מטאפורות מתחום תנועות הגוף: עליה, מדרגות, סולם אל השמיים, מעלות (=שיר המעלות), מעוף, מילים מכונפות, התנשאות, מנוחה ושלווה. או במצבים מופלגים יותר – באמצעות מילים המבטלות את הגוף: התפשטות היש, התמזגות, התאיינות. דווקא המילים המנסות להביע מצבים של התפשטות והתאיינות מוכיחות עד כמה אין לתפיסה המילולית כל דרך אחרת לגעת ברוח זולת הגוף. גם אם יש דרך אחרת לרוח, שאינה מילים כלל והיא מעבר לכל סימן ומושג (וברור שיש), עדיין ודאי מאד תפקידו המחולל של הגוף ברוח. די אם נזכור את החלל שבחליל.
ואין צריך לומר שלגוף עצמו יש עוד תועפות של דברים; קולות ולחשים, בתדרים שאין לנו גישה אליהם כלל בכלי ההבנה והמילים. דברים הבאים מן התורשה האדירה, של האדם וקדמוניות האדם, מן המלחים והחלבונים, חומרי האבן והחול הרוחשים בדם ובתאים. העפר שממנו לֻקַּחנוּ.
שמיים
ההולך רואה את השמיים. אין בעצם מה להוסיף על זה. לראות את השמיים; להביט בהם ולראותם ממש הוא מן המעשים הגדולים ביותר בין כל המעשים. קרוב לו ודומה, מצד הגורליות שבזה, הוא המבט באדם יקר. אין הכוונה, כמובן, להסתכלות המוכנית, היודעת על קיומם של השמיים כמו על שאר הדברים המקיפים את ההימצאות. רוב מבטינו מופנים אל מה שנמצא בגובה העיניים ממילא ולמרות גודלה הכביר של כיפת השמיים איננו מביטים בה כמעט. ההליכה, אם היא נמשכת יותר מדקות ספורות, מרגיעה ומשנה את זווית הראיה. הגוף מזדקף ונדמה שמישהו תולה אותו מגבוה. העורף המתוח, המעיק תדיר, מקום העול שאליו רתומה "עגלת חיינו העמוסה" (כלשון "היו לילות" המפורסם של אורלנד), נרגע קצת. הפנים נרגעים מעט. המבט עולה מעט. אז רואים את השמיים.
גם הדבר הזה קורה רק לאחר כמה חודשים של הליכה. ההזדקפות הזו, הפנימית, שאינה תוצאה של ציות לצו ההזדקפות, מתרחשת מעצמה. משהו כמו נלמד מחדש. ואולי חשוב מזה: האמון כי ניתן רגע להסיר את העול מן הכתפיים לא עולה כלל על דעתנו. כמו הפועל ההוא ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, הממשיך בתנועות ההברגה שמכונת הסרט הנע בבית החרושת אילצה אותו לבצע כל שעות העבודה – גם בצאתו מבית החרושת, כך גם אנו גוררים מטען כבד לכל מקום, אפילו למיטה. ההליכה, אפילו יותר מן ההתכָּרבְּלוּת, מתירה משהו מן העול, מרופפת את הַרִּתמָה. ראשינו השח תמיד, המוכן לכל נוֹגֵשֹ, מגיב פתאום לכוח המושך אל הגבוה. אין זו תגובה סבילה, כמריונטה למפעילהּ המושך בחוטים, אלא היענות לגבוה עצמו, כניצן אל קרני השמש. הגבוה הזה קורא לך. אתה שייך לו מעצם טיבך כחי הניצב על רגליו והולך. או נכון יותר: מעצם טיבך כְּיֵש.
אין קץ למבט הנשלח אליהם. אין קץ לפתוח הזה. לפאר הלא-יאומן של צבעי השמיים. ביאליק היה זקוק לשכבות העננים כדי להמחיש את מעמקי המצולה הנפערים כלפי-מעלה:
וְהֶעָבִים, תַּחְתִּיִּם וּשְׁנִיִּם וּשְׁלִישִׁים,
זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה עֹבְרִים דּוּמָם מַחֲרִישִׁים,
וְעִם-כְּלוֹת מְלֹא-הָעַיִן בְּעֶצֶם הָרוֹם
זַכֵּי עָבִים מִתְפַּזְּרִים, צְחוֹרֵי עַרְפְּלֵי טֹהַר,
חֲטוּבֵי שַׁיִשׁ דַּק פְּנִינִי, גְּזוּרֵי סַפִּיר וָזֹהַר,
שִׁבְרֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד הַמְפֻזָּרִים בַּתְּהוֹם.
(חיים נחמן ביאליק: השירים, 187-188)
הטור השלישי בבית הזה, בשיר ״עם פתיחת החלון״, מחזיק הגדרה נוקבת להפליא של המבט הזה אל הגבוה. הביטוי עם-כלות מלֹא-העין מנצל את עוניה-עושרה המיוחד של העברית כדי לגעת במשהו שבלשונות אחרות ידרוש מילים רבות: "כְּלוֹת" היא כליה, אזילה, וגם כידוע – כיסוף עז וגעגוע. "עין" היא איבר הראיה אך גם מעיין. הנובע מכך הוא שהמבט המתואר בשיר מכיל געגוע ומשיכה עזים ביותר, המעלים על הדעת תשוקה הנוגעת במוות. אי-אפשר שלא לשמוע ברקע השורה את דברי משורר התהילים: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי (תהילים פ"ד, ג') והתשוקה הזאת היא תשוקת העין לראות. אלא שהצירוף "מלוא-העין" מוסיף ממד מסוכן כמעט למבט. הצירוף הזה, לאחר "כלות", בנוי על היפוסטאזיס (= הפיכת המופשט לחומר) לא-פשוט: העין מובנת מצד אחד ככוח-ראיה המגיע כאן למלוא כוח-פעולתו, ומצד שני - ככלי המכיל נוזל הנשפך ואוזל כלפי מעלה. הנוזל הזה הוא כוח הראיה המגיע כאן עד כלותו ואזילתו הגמורה. כלומר – עד אי-ראיה ועיוורון.
ביאליק מרכז בביטוי הזה דיון רחב מאד על אודות הראיה בכלל ובפרט – הראיה הנשלחת אל הגבוה, הנשגב, האלוהי (המשכו של הפסוק ההוא מתהילים הוא כידוע: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי). ראשית: לגמרי ברור כאן כי המבט הנשלח אל הגבוה הוא דתי מעצם טיבו; לא משום שבפסוק נזכר האלוהים (העדרו של הפסוק מן השיר לא פחות חשוב מן הרמיזה אליו!), אלא מפני הגבוה "עצמו" – "עצם הרום" כנכתב כאן.
מהו עצם הרום הזה, שהמבט מגיע עדיו כשהוא פועל במלוא כוחו אך גם אוזל ואובד בו? עצם הרום הוא ביטוי לגמרי לא-פשוט לתפיסה. מהו "עצם"? הוא גוף, דבר מוחשי, הממש, מהות גמורה, וגם – במרחק רב: הוא תמצית הדבר, שיאו, יסוד היסודות שלו, העיקר. היוצא מכך הוא כי עצם הרום הוא מקום, דבר, אבל גובהו אינו נמדד עוד ביחס למשהו. בכך הוא הופך דינאמי לחלוטין; טס אל הלמעלה ממנו תדיר. ובו בזמן ה"עצם" הזה אינו עצם כלל, אלא התפשטות גמורה מכל השגה.
עצם הרום, כמובן מן השורה הזאת, הוא השואב אליו את המבט החזק מכל הזה; בו, מתוך כפל פניו של מה שהוא עצם הרום, נעוצה הסיבה למבט האוזל מרוב זרימה אל הגבוה. אבל גם ההפך. וזה העיקר: הביטוי ועם-כלות מלוא-העין, המתייחס אל העין כאל מקור (=מעיין), מעלה על הדעת כי המבט הוא היוצר את המראֶה, וכי התגלות הגבוה הגמור היא ביצוע שלם ותקף של עצם הראיה! הגבוה הוא כאן אין-סוף; אין גמור ונורא ואדיר, והעין מולו מסוגלת לטוס עד האין-סוף. סיכול התבנית שביאליק יוצר באמצעות כפלי המילים הללו מאפשר לקרוא כאן סופיות ואין-סופיות בכל תחנה. המפעים בכך הוא שאין זה משחק בלוגיקה אלא חוויה אנושית, נכונה ואוניברסאלית, הזוכה כאן בייצוג לשוני שאינו מעליבה. באחד הסיכולים של התבנית עולה כי המבט הנשלח אל הגבהים מגיע עד קצהו; קצה-גבול הראיה. כלומר – המביט רואה עד המקום בו מסתיימת דרך הראיה אבל לא מסתיים המראה התהומי העליון! היוצא מכך הוא שהמביט מביט אל הבלתי נראה. או (וזה סיכול נוסף!) שהוא רואה באמצעות האי-ראיה. הסנוורים.
מכל זה מוחש היטב הפתח הנפתח כאן באמצעות הבית הזה ב"עם פתיחת החלון" של ביאליק: המבט הפונה אל הגבוה עובר תמורה עקרונית. המבט הזה "שם אותנו במקום". גם במובן הסלנגי של הביטוי: חותך מאתנו כל סרח עודף של גדלות, אבל גם במובן אחר ורציני לא-פחות: הוא המחבר אותנו למקומנו. כי המביט אל הגבוה רואה ויודע כי מסביבו חלל אין-סופי, הפתוח הגמור שאין בו אחיזה, וכי הדבר היציב היחיד במרחב הזה הוא הוא עצמו ומגעו בקיומו ההולך על האדמה. המבט הזה מזכיר, בפועל ממש, שיש מעליך שמיים. אין צורך למלאם באלוהים דווקא. די בשמיים לבדם. במראם הריק, הגדול מכל גודל, לקחת ממך כל וודאות.
הדתיות שבזה אינה כרוכה במצוות הדת ובדוקטרינות כלשהן וגם לא במושג כלשהו של אל. ההפך. נראה לי כי בעולמן של הדתות העתיקות נעלמה הדתיות זה מכבר. ספרי ההלכות שלהן, על הערותיהם ופירושיהם, הייררכיות הקדושה של המכהנים בקודשיהן, סילקו מהן כל טעם של כנות. לגבי נותרה הדתיות העתיקה בבחינת זיכרון של פרק שהיה בי במחוז קדום ורחוק. עידן שהיה בי פעם, לפני מאות בשנים, ואז מלא אלוהים את השמים והארץ. והדתיות ההיא הלכה לה. כפרק שנגמר כי לא עמד באתגרי ההמשך. קרוב מאד לאחד משיריו החזקים ביותר של חיים גורי:
כִּי סָר מֵעָלֵינוּ,
כִּי נוֹתַרְנוּ בִּלְעָדָיו, לְצַעֲרֵנוּ,
כִּי מוּזָרִים מַעֲשָיו וּדְרָכָיו לֹא דְּרָכֵנוּ.
כִּי שָלַחְנוּ אִיש נוֹסָף אֶל הָאֹפֶק, שֶהָלַךְ לְבָרֵר,
שֶהִרְחִיק וְהִשְחִיר וְהִזְעִיר וְלֹא שָב לִקְרָאתֵנוּ.
(עיבל, 15)
אבל הקדושה והמסתורין לא נטשו את העולם, כשם שהמוסר והטוב והרע לא אבדו עם נסיגתו של האלוהים אל נבכי העבר. הם שורים כאן מכוחה של התודעה האנושית הרואה את פלא עובדת החיים; הראיה שהיא אם הפליאה והיראה, מקורו הראשון של מותר האדם. על התפשטותה של היראה הזו אל מרחבי המחשבה והיקפיהם המתרחבים והולכים אין צורך לכתוב כאן. כאן די בשיבה אל המבט המזכיר לאדם שיש מעליו שמיים. די בשמיים לבדם, במראם הריק, הגדול מכל גדול, הכחול.
אנשים
אנשים רבים, ברחובות, בטיילות וגם בשבילים בין חצרות, בחורשות ובשדות שבפאתי העיר שרק מעטים הולכים בהם. אתה רואה אנשים אחרים מאלה הקשורים באורח חייך הרגיל, בשכונות ורבעים שמעולם לא היית בהם. אתה נכנס לסמטאות שאינן מובילות למטרה המובנת לך. אתה רואה עוני מסוגים שלא שיערת, זוהמה שלא תיארת לך מעולם (לאו דווקא במקומות העוני!), הזנחה נוראה בשכונות הערביות במזרח העיר. אתה רואה בתים אחרים, תוספות-בניה חצופות, מוזרות, מלאות שובבות, גינות מטופחות גם בתוך שכונות מוזנחות ועניות. אתה רואה מחלות רבות. יופי רב. שומע צעקות וזעקות. ים של פטפוטים. המון קבצנים.
הולכי הטיילות הם שונים כמובן. הכל בהן בורגני יותר. ההולכים – זמנם בידם. חלקם מטיילים לאיטם. חלקם צועדים במרץ ספורטיבי. יש ההופכים גם את ההליכה לציות נרצע לצווים לא נראים ואתה רואה על פניהם אותה חומרה כפייתית של המצייתים תדיר.
יש אשה אחת, ג'ודי שמה, שאני פוגש כמעט מידי שבוע באחת הטיילות, שהליכתה היא הזריזה והחיננית ביותר שראיתי מעודי. אני יודע שהיא בת קרוב לתשעים. הליכתה, יציבתה וגזרתה הן כשל נערה בתוספת איזו אלגנטיות שרק סגנון נשי מלוטש עד שכחה יכול לחולל. אינני יודע עליה כמעט דבר, אבל הפגישה החוזרת במשך השנים הפכה אותנו למכרים: אנחנו מברכים זה את זה לשלום. אני מאט מעט לידה, מברך אותה, והיא משיבה לי בחיוך כובש שרטט קל של זקנה, בראש ובקול, מוסיף לו עדינות שוברת-לב. קמטיה הרבים משתתפים במאור-פניה. עיניה כהות וצלולות מבט. היא בעיני האות והמופת לאדם ההולך. כמה אצילי יכול הוא להיות. תמיד, אחרי כל פגישה עמה, אני חושב: "הייתי רוצה לשאול אותה מה הסוד: איך היא הולכת כך בגיל כזה?" ומיד בז לעצמי על השטחיות. כאילו יש מתכון לזה. הרי היא הולכת את עצמה ואת חייה.
יש גבר גדול אחד, כבד מאד, דתי ונשוא פנים, היוצא להליכה במוצאי-שבתות בין-ערביים במסלול ארוך למדי – המקיף את ארמון הנציב. גם אני יוצא בשעות האלה להליכה הארוכה ביותר בשבוע, הליכה האורכת כמה שעות. חלק ממסלולה, המשתנה לעיתים, משיק לדרכו שהוא חוזר בה בדבקות. אינני יודע מיהו והוא אינו יודע עלי דבר. אינני זוכר כבר מתי התחלנו לברך זה את זה. הוא מרים את ימינו מעט, במן ליאות, מחייך ומרכין מעט את ראשו ותו לא. פניו המזקינים עדינים וכבדים. הוא יוצא להליכותיו בחליפה שלמה, גדולה ורפויה מעט, כדרכן של חליפות המתאימות לאנשים גדולים, ורק בימים חמים במיוחד הוא מוותר על המקטורן. הוא הולך בצעדים רחבים מאד, כיאה לגובהו. ראשו מוטה מעט, תמיד, לשמאלו. הטיית הראש הזאת מוסיפה ליציבתו איזו נימה אירונית; כאילו הוא בוחן משהו ומפקפק בו. בעיני, מִטְעָמִים עמוקים ומעורפלים, אבל חזקים מאד, מתקשרת הטיית הראש הזאת למבטא צ'כי מודגש, הבא עם ספקנות אופיינית, הכרוכה באהבה חזקה למוזיקה ולנקניקים מעושנים משובחים. אין צריך לומר שלא שמעתי את קולו מעולם. מאז התחלנו לברך זה את זה הלכה הברכה הזאת והעמיקה. לא במילים וגם לא באורך הפגישה, אלא בכוונה האצורה בה. יש לא מעט מכרים העוברים בדרכי ומברכים ואני מברכם, אבל הברכה הזאת, של האיש הגדול, שונה מכולן. שנינו מקפידים עליה ואף מצפים לה. כשקורה ואני מגיע מאחוריו ועוקף אותו, אני פונה אליו אחורנית במיוחד ומברכו. משהו בהרכנת ראשו הקלה, הבאה עם החיוך, כשהיא מצטרפת להטיית הראש האופיינית שלו, גורמת לי תחושה של קרבה והיכרות החורגים מכל מה שניתן לתאר במצבים כאלה. קרבת-לב. מבטו חף מכל אירוניה. חיוכו עדין, מלא חיבה ומאור פנים דק, והם עולים מתוך צער רב השפוך על פניו.
הברכה הזאת היא מעין נגיעה. להרף-עין יש בה איזו הבנה. הוא כאילו מכיר בי שאני מבין משהו הקרוב מאד לדרך הבנתו. בעצם, לא "דרך-הבנה" אלא מעין מרקם; צירוף צבעים יחיד במינו. שנינו תמימי-דעים בזיקה לדבר גדול ומהותי.
לא אמנה כמובן את הרשמים המופלאים והמזעזעים שהמראות האנושיים מזמנים להולך. הוא הופך, מעצם העושר הנצבר ומן המחזוריות שבהליכה לאורך השנים, למעין בָּלזָק זוטא, הכותב לעצמו מעין קומדיה אנושית. הוא מתחיל למיין לקבוצות ומינים ותת-מינים ולגלות תכונות גנריות מפתיעות. את המצחיקה ואת הבלתי-מפתיעה ביותר אביא כאן:
כהולך העובר ליד קבוצות אנשים ונשים משוחחים, קולטת אוזנך תמיד מלה אחת או שתיים מתוך הרצף, וכשאתה שועט הלאה אתה תוהה על מה דיברו שם. עם הזמן צומחת תהיה ושיטת-פירוש שלמה על המלה האחת הזאת, בזיקה למרכיבים האחרים של הקבוצה: הגילים, הלבוש, טון הדיבור, מבטאו, צביון ההליכה. משחק אידיוטי לפעמים. דוגמא בנאלית למשל: שלישיית-נשים הצועדת במרץ, הן בגיל העמידה, שערן מחומצן, טייץ כהה לגופן, ואתה, העוקף אותן שומע: "פסים הוא עשה? חורבן...".
אם תראה קבוצת יהודים בורגנים דתיים ממוצא צרפתי בטיול של שבת אחר הצהריים, הולכים לאיטם, יגעי-ארוחה כבדה, אפופי מחלצות, מפטפטים בקולי-קולות, ותעבור לצידם במהירות, תקלוט אוזנך את המלה vendre (=למכור) או acheter (=לקנות).
ובניגוד לכך: הדברים היחידים במינם שנראו פעם אחת בלבד ונותרו כך, זועקים ובלתי מובנים. ילדה יפה, בת להורים ילידי ברית המועצות, העומדת וזועקת באמצע המדרכה בקולי קולות "סוּשֶה, סוּשֶה, סוּשֶה" (המאכל היפאני "סוּשִי" במבטא הרוסי הוא "סוּשֶה" במלעיל) בכאב נורא, בזעקה טוטאלית, בבכי שאין לו קצה, בקול אדיר וחותך. אימה וסבתה ניסו להרגיעה ולהבטיח דברים אבל ללא הועיל. זעקתה היתה קולו של אסון נורא שארע לה. לא מניפולציה ולא יבבה מנדנדת. מאז, כשאני שומע את המלה הזאת במבטא רוסי אני שומע מאחוריה גם בדידות ואסון של ילדה אחת. זעקה גמורה.
או המשגל ההוא של הזוג הדתי על הדשא בגן שליד הטיילת בארמון הנציב. זוג צעיר למדי. הוא חובש כיפה והיא בשמלה ארוכה של צניעות. בפינה גלויה לגמרי של המדשאה, בשעת בוקר מוקדמת ומוארת, רגליה פשוקות והוא נע מעליה בקצב גובר. מזדיינים. ככה. שם. לעיני כל העולם. מכנסיו מופשלות מעט וישבנו השמנמן עלה וירד לו מעל שמלתה המופשלת. לא היה זה אונס ולא דבר הדומה לזה. כל צביון ההתרחשות היה רגיל וביתי כאילו התרחש בחדרי-חדרים. מעולם לא ראיתי בעולם הממשי (שלא בקולנוע או בציור) דבר כזה מן הצד. איך? איך אפשר? למה? אינני יודע אם היו אלה צעירים חילוניים מתירניים במיוחד הייתי נדהם פחות.
או הזקנה שפרשה שמיכה מהוהה קטנה על המדרכה ברח' המלך ג'ורג', שמיכה תכולה עם אימרת משי שהיתה פעם שמיכת-תינוק עדינה, והניחה עליה את מרכולתה. שלושה דברים: כוס דורלקס שרוטה, ציבור קטן של כפתורים ומסרק שחסרות בו כמה שיניים.
קול המואזינים
גם מי שמכיר את קול המואזין אינו יודע מה מחוללת העיר ירושלים בקולות המואזינים הנאספים בשקע הגדול שבין הר הצופים והר המועצה הרעה, השקע שבו שרויים העיר העתיקה והכפר סילואן. ההולך על גדות השקע הזה בשעת קריאת המואזינים לא יאמין למשמע אוזניו; הקולות הללו, המחוזקים כידוע בהגברה אלקטרונית עולים ונמתחים מכל מסגד, הנראה היטב על שום האור הירוק הזרחני שנוהגים לתלות על המגדל, נאספים באוויר הגבוה לנד של קול שהוא סכומם הצפוף. זוהי מקלעת אימתנית של קולות המאבדים את איכות המילים והסלסול של קריאת המואזינים וקונים איכות אחרת הצומחת מן התואם ההרמוני שבין הקריאות השונות. קול גדול הקלוע בני קולות החורגים ממנו וחוזרים אליו כדבורים אל הנחיל ויוצרים אחדות המרעידה את החלל. התנועה סביב המקאם שבו שר כל מואזין והדמיון בין תנועותיה הבסיסיות של הקריאה יוצרים כניסה הדדית של הקולות אלה לתוך אלה והם, בפועל ממש, נקלעים אלה בתוך אלה.
ההולך באבו-תור או במורדות הר המועצה הרעה בשעת בין-ערביים, במיוחד בימים מעיקים שבהם האוויר עומד ותמרות העשן הדקות העולות מן הכפרים מציירות קו איטי וזקוף באוויר ישמע ברור את הקול הענק הזה, הנשמע כתאניה חזקה ופורצת מן העיר כולה, כקול שוועה הפונה אל השמיים ונובע בכוח מן בעיר הגדולה השפוכה על ההרים. זהו קולם של זעם אדיר והתרסה שפוכה. המואזינים מגבירים את הקול מעבר לכל תפקיד טקסי. הקול הזה נועד לאוזני הישראלים כקול שופרות מול חומות. הקול הזה קודח באוזני מאז בואי לעיר הזאת לפני שנים רבות.
כשאני הולך במזרח העיר ובסילואן אני מוסווה בצורתי הזרה משהו. הרוכלים פונים אלי באנגלית או בגרמנית. המסכה הזאת מסתירה מהם את היותי מן הכובשים. אבל בי אין כל מסכה. אני מקשה אחת של חרפה. שותפותי בישראליות עשתה אותי נוגש. אני מביט על "חומת ההפרדה" הכבירה שעל רכס אבו-דיס המקיפה את תחומה של העיר כאגרוף קפוץ. כשאני מביט בה נקפץ האגרוף הזה עלי כאילו אני פלסטיני לכל דבר. אינני חש בהבדל מהותי בין הכובש לנכבש. הכיבוש הזה מעכל גם אותי. אני הולך בתוך זה. "מכשול ההפרדה" (= שמה הרשמי של החומה) הוא היום חלק מן הנוף. קו עז וממאיר בתוך רקמת החיים.
ולצד הקולות הגדולים של תאניית המואזינים אני חוזר ומתנה את השורות החקוקות בי, שוב פרי עטו של אלתרמן:
לַנִּשְכָּחִים יִרְוַח. וְלַחַיִּים יִרְפָּא.
וְאֶרֶץ עוֹד תַּחְלִיף קֵיצָהּ וְגַם חָרְפָּה.
וְתִמָּלֵא קוֹל אֵבֶל וּנְגִינוֹת חֻפָּה.
אֲבָל לְאָן נוֹלִיךְ אֶת הַחֶרְפָּה?
(שירים משכבר, 191)
וכשאתה הולך בירושלים אתה נטבל בחרפתך בדרך אחרת מזו השרויה בך במחשבה וברעיון. היא באוויר ובאור, בקולות ובריחות, חברה למועקות ולאוויר הצלול ולאור הסגול שעל הרי מואב.
נגיעות
אם נוגע בך ענף או עלה או שיבולת הצומחת לצד השביל, אתה ער לכך כאילו נגע בך מישהו בכוונה. אינני חושב שהענפים והעלים מברכים אותי לשלום והם גם לא עדים לקיומי לידם. הם היו שם ונתקלתי בהם קלות, בלי משים, ותו לא. אבל עובדת הנגיעה, כמו הראיה והשמיעה, משום הצטללות החושים, הופכת משמעותית באורח חדש. היא משמעותית משום עצם היותה אמת. כלומר – הם באמת היו שם ובאמת אני הייתי לידם ונגענו זה בזה. והעולם שאינו יודע דבר על אודותי נגע בי. כנראה שהייתי עובדה. יש בזה דבר מצחיק בעצם: ברור שהעולם הוא עובדה. אבל אני?
העובדה ששמעת את אוושת עצי הדולב
כאן אני עומד בפני משימה שאינני יודע לעשותה. העובדה שהלכת ושמעת את אוושת עצי הדולב (או משק כנפי עורב ממריא, או ציפור מצייצת) היא אומנם עובדה. אבל המשפט המספר עליה, בעצם היותו משפט שלם ונחרץ, הוא עצמו עובדה כבדה מדי, עבה, ביחס לאווריריותו הדקה של הדבר. בכך הוא שגוי. האוושה הזאת חשובה באי-חשיבותה. גם אתה היית כמוה ברגע ההוא; חולף ודק ולא-חשוב. לספר עליך ברגע ההוא – הוא מעשה מוגזם ומסורבל. אם אפשר היה להצביע באמצעות המילים אל מה שקדם להן וּוִיתר עליהן – אזי זו היתה כוונתי.
לֵךְ לְךָ
רק במקור העברי בבראשית י"ב נכתב לך לך מארצך... (בתרגום המלך ג'יימס נכתב: Get thee out of thy country, ובנוסח הבינלאומי האחרון נכתב פשוט: Go from your country. בתרגום לותר נכתב: Geh aus deinem Vaterland . וכך גם בלשונות האחרות). המלה "לךָ" נראית כלא יותר מאשר הכפלת משמעותה של "לֵךְ", הדרושה למילוי הריתמי ולחרוז יותר מאשר לתוכן הדברים. אבל לי נראה ברור כי המלה "לךָ" כאן היא מכוונת עד דק לסיפור הגדול הנפתח בפרק הזה – יציאתו של אברהם מאור כשדים, וכי משמעותה מתפשטת אל כל מרחבי הסמל שהפסוק המפורסם הזה יצר. "לךָ" הוא למענךָ, למען עצמךָ הנבדל מאביך וממולדתך. רש"י מדגיש בפירושו לפסוק: לך לךָ - להנאתך ולטובתך(הפירוש המלא לפסוק: להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם). האדם היוצא אל חייו ואל זהותו הנבדלת הולך למען עצמו. ההולך אל עצמו יוצא ממולדתו. המצלול שיצר כותב התורה במקום הזה, הקושר את "לךְ" ל"לךָ" בקשר מצלולי כה חזק גורם למילים לנזול זו אל זו. "לךְ", והמשתמע מכך הוא "לךָ".
המלה "לֵךְ" מופנית אל ה"אני". המלה "לְךָ" מופנית אל ה"עצמי"; העמוק שבאדם; העמוק ממנו.
הפסוק הזה, כתבניות ארכאיות רבות, מתגלם בחיי האדם בצורות רבות. כאן רציתי להצביע רק על הפתח שפותח מעשה ההליכה אל הקשר התוֹכי שבין "לֵךְ" ו"לְךָ".
Claude Lorrain, Seaport with the Embarkation of the Queen of Sheba, 1648
רְאֵה שֶמֶש
קשה מאד לצייר את שקיעת השמש. מתי מעט עמדו במבחן הזה בלי להכלים את שקיעות השמש ואת עצמם. שני ציירים גדולים, קלוד לורֶן וויליאם טרנר, הקדישו לכך מבט כה מתוחכם ומעמקי-תפיסה כה נדירים עד שהֶליוֹס עצמו נחלץ ובא לסדנתם ואחז במכחולם. הם היחידים העולים בדעתי, שהצליחו ליצור מראות שאינם מפרים את שקיפותו השלמה של האור ואינם מקנים לו איכות של חומרים אחרים. טרנר, אגב, ראה בקלוד את מורהו הגדול בתחום ראיית האור.
קשה לא פחות לתאר את השקיעות במילים, אלא שבמקרה הזה האדם נתקל בבעיה חמורה עוד יותר המקדימה את שאלת ייצוג האור. היא העובדה ששקיעת השמש היא סמל חבוט ומשומש לא פחות מן הלב והאור בקצה-המנהרה. מעין גרוטאה אסתטית השוכנת זה עידנים במחסן התפאורות של תיאטרון התרבות, לצד הכוכבים והדמעות.
לא תמיד היו השקיעות סמל חבוט כל-כך. הקדמונים לא טרחו לתאר אותן כלל. איש בתנ"ך לא נתן את דעתו על שמש השוקעת. הפסוק מפתיחת ספר יהושע ... וְעַד־הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ; יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם (יהושע, א ד), אינו אלא סימון של תחום. גם הפסוק המפעים בפתיחת קוהלת אינו בגדר תיאור : וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם (קהלת, א, ה-ו). קוהלת אינו עוצר בשקיעה אלא מצביע על תנועתה הנצחית של השמש השרויה ב"מקום" שאינו נע ואינו "זורח ובא" כלל. גם היוונים והרומאים, האוהבים להזכיר את איילת השחר (אוֹרוֹרָה) ו"אצבעותיה הוורודות" המעלה את השמש, לא הביטו אל השמש השוקעת. אותו מבט מרוכז ומדיטטיבי, המבט החדש, המכין "אדם רגיש חדש", התפתח בימי הביניים והחל להציף את השירה והציור המערביים רק מן המאה ה-17 ואילך. זו עובדה תרבותית מרתקת: לא כל חלקי העולם ולא כל סמלי החיים נחוו באותה צורה במשך תולדות האנושות. לא כאן המקום למנות אפילו מקצתם, אבל הגילוי בדבר השקיעה הוא דוגמא מפעימה במיוחד. רק בימי הביניים החלה להתפתח אותה רגישות מעודנת, הקושרת את מראות השמיים לתחושות עמוקות ול"מצב-רוח" במובנו המודרני (כמעט) של המושג הזה.
הבית המרעיד שבסונט ה-73 של שקספיר, גם אם אינו תיאור השקיעה הראשון, הוא בוודאי המשמעותי ביותר בזיכרון הפואטי המודרני:
In me thou see'st the twilight of such day
;As after sunset fadeth in the west
,Which by and by black night doth take away
.Death's second self, that seals up all in rest
(The Complete Work of William Shakespeare, 949)
השיר העברי הראשון המתאר שקיעה הוא גם אחד השירים הגדולים בתולדות השירה העברית: הוא "רְאֵה שמש" של שלמה אבן-גבירול שנכתב ב-1039. השיר הוא קינה על מות יקותיאל אבן-חאסן, הנדיב החכם שפרנס את אבן-גבירול, שנאסר והוצא להורג על לא עוול בכפו:
רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה - כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.
(שלמה אבן גבירול: שירים, 80)
פתיחתו של השיר אינה רק קריאה אל קורא כלשהו להביט אל שקיעת השמש. זו קריאתו של משורר נועז הפונה לראשונה בתולדות עמו אל כלל תרבותו ועולמו ומצביע אל עבר השקיעה ומלמד את קוראיו להביט בה. התיאור הוא פשוט ומורכב כאחד: הוא בנייה של מבט, שרטוט של היקף אדיר, צבעים ומילים, ובתוך כך הוא מבליע מיתוס חדש – הארץ כדמות הננטשת ערומה, המוצאת באפלה מחסה, והשמיים מתכסים בשק של אבלות על אדם.
הפשטות הנוקבת של אבן-גבירול מזדהרת מבעד למאות השנים שעברו עליה ומבעד לאלפי השירים שֶתינוּ את אודם הערביים ויגוניו הרבים מאז המאה ה-18 בכל לשונות המערב, אבל אי-אפשר לחזור אליה. השפה השירית איבדה את תומה. מזה מאתיים שנה – השקיעות הן קלישאות.
בשירה העברית החדשה יש כמה שירי-שקיעה מרתקים, אבל גם הם אשמים בהתרפטות המואצת שחלה ב"נושא" הזה. חיים גורי, כשכתב על השקיעה, מצא פתרון חכם לבעיה: הוא מתנצל על התיאור ופוטר אותו כ"קיטש" ובכך יוצר קריאה חדשה של המילים "היפות" שבמילון. המהלך הנוצר מן המלה "כוונתי" החוזרת שוב ושוב בתחילת המשפטים, גורם לקורא לקרוא את הנאמר כשכבה נוספת על אחת שקדמה לה ולא הובנה די הצורך; כניסיון נוסף לדייק לאחר ניסיון שכשל ונמחק. בסופו של דבר הוא יצר את אחד השירים היפים ביותר על אודות השעה הזאת שקראתי מאז ומעולם:
כַּוָּנָתִי לַהַמְתָּנָה הַמְּלוּחָה הַהִיא לִפְנוֹת עֶרֶב,
לַזִּיו הַחַכְלִילִי שֶהוּצַּק שָמָּה, סְלִיחָה עַל הַבִּטּוּי,
לְזֹהַר הַשְּקִיעָה.
כַּוָּנָתִי לַקִּיטְש הַמְפֹאָר הַהוּא בְּעַנְנֵי הַיָּם,
לִתְמוּנוֹת יוֹם הַדִּין, לַשַּלְהָבוֹת הָאַפּוֹקָלִיפְּטִיוֹת הָאֵלֶה.
כַּוָּנָתִי לַהִתְפַּיְּסוּת שֶל הַהוֹלֵךְ וְהַדּוֹעֵךְ וְהַלִּילָךְ,
לְעִמְעוּם גָּלִּים בְּדִמְדּוּמֵי עַרְבִית, כְּפִי שֶכָּתוּב בַּסֵּפֶר,
לְשַֹר שֶל יָם הַמַּבִּיט בַּשֶּמֶש הַבָּאָה.
כַּוָּנָתִי לְרֵיחַ הָאַצּוֹת, לַדֶּגֶל הָרוֹעֵד מֵעַל סֻכַּת הַמַּצִּילִים,
לַנַּעֲרָה שֶזֶּה עַתָּה יָצְאָה מֵהָגָּלִּים,
הַסּוֹחֶטֶת בְּיָדֶיהָ הַדַּקּוֹת אֶת שְֹעָרָהּ הָאָרֹךְ וְהַכָּבֵד.
כַּוָּנָתִי לַנִּימְפָה הַהִיא הַמִּתְקַשָּה לְהִפָּרֵד,
הָרוֹצָה לְהִשָּאֵר עוֹד שָעָה קָלָּה בְּחוֹף מִכְמֹרֶת,
עַד שֶתֵּאָסֵף בָּאֲפֵלָה.
(חיים גורי השירים-כרך ב, 347)
תפקידה המרתק של התרבות בשיר: "תמונות יום הדין, השלהבות האפוקליפטיות", "שר של ים" החז"לי-מיתולוגי, ה"נימפה", ובעיקר - ה"קיטש", מלמד משהו על תפקידה ההכרחי כמתווך בדרכנו לדבר על המראות הנשגבים שבעולם, ובו-בזמן הוא חושף את היותה גם מחסום תפיסתי; חלון הצובע את כל הנצפה בעדו. גורי הופך את היוצרות: את המרחיק והמנכר שבתרבות הוא הפך למוליך, למדיום למגע. והוא הפליא עוד יותר: הוא פילס דרך להביע מחדש משהו מן ההתפעמות נוכח השגב שבמראה מבלי להיסוג למקום רומנטי אנאכרוניסטי שלא יכיל את היותנו מאוחרים לו מאד. זהו שיר עכשווי, מלא עבר ורווי הווה ועתיד.
אבל לנו, שהווירטואוזיות הלשונית השירית הזאת אינה סרה ללשוננו, לא נותר אלא לספר בלשון רפה ליקירינו, בשובנו מן הדרך על אודות שקיעה יפה מכל יפה, והם יהנהנו באהבה ובוויתור, רק משום שהם יודעים היטב על מה מדובר וגם על מפח הנפש שבדיבור הזה.
לא אנסה לתאר את השקיעות אלא רק להוסיפן ללימוד ההליכה. אני, משום סדר היום העמוס, יוצא ללכת רק אחרי שעות העבודה, ובדרך-כלל – גם לפני שעות העבודה בערבים. היוצא הוא שפעמים רבות מקיפה ההליכה את שעת השקיעה. גם במוצאי השבתות, זמן ההליכה הארוכה, היא משתרעת מאחר הצהריים ועד החושך. אין צורך בנקודת תצפית מושלמת כראשי ההרים או חופי הים. גם בין גגות, דודי-שמש ואנטנות מחוללת השקיעה בלא קושי את ה"שלהבות האפוקליפטיות האלה". לפעמים יוצא ששעת השקיעה במוצאי השבת תופסת אותי על הפסגה הגבוהה של הר המועצה הרעה (ג'בל מוכּבר), מן הגבוהים בין הרי ירושלים, ואז אני עוצר לרגע ארוך ויושב על אבן בשדה להביט בה.
מי שראה ביומו את השקיעה אינו דומה למי שלא ראה אותה. כי השקיעה אינה בגדר עובדה אלא התגלות; מגע של קרניים רבות. פגישה של קרינוֹת. הרי היא תלויית-זוית-הראיה. רק ממקומך היא נראית בדיוק כך. במובן מסוים – היא שלך. לכן הזיז הנסיך הקטן, כזכור, את כסאו על כוכבו הקטן מערבה בכל כמה דקות ושמר אצלו את השקיעה. כשטסתי לאחרונה לחו"ל המריא המטוס קרוב לשעת השקיעה ורדף אחריה פרק זמן ארוך ומרהיב וריחף בתוך העננים הוורודים (הם וורודים גם בשמיים!). כשאתה חוזר אל סדר יומך וצפונה בך גם שקיעה, אתה אחר. כאילו נגעת במיתר המסתורי בנבל הגדול; זה היכול להעיר גם את המתים. כי למביט בשקיעה קורים דברים הקשורים במסע אל העולם הבא. אין צורך להכביר הסברים על כך. הדברים ידועים. גם בשירו הזה של גורי מתחוללת הנגיעה הזאת במיתר ההוא.
אין אלו צערים בלבד. אלו פגישות בין רוחות. יש בזה גם אושר עשיר המתחמק מכל השגה. גם ילדים קטנים מאד ערים לשעה הזאת ולבשורתה המיוחדת. נכדי הקטן מיכאל, בהיותו בן שנתיים וקצת, בחורף האחרון, החל לדבר. המשפט הראשון שאמר, בעצמו וביוזמתו, כשהוא מצביע אל המערב, היה "הַמֶמֶש הַלָה" שהוא "השמש הלכה".
אז, בשקיעת השמש, הצטרפו הדברים לסיפור. אולי הוא אבי כל הסיפורים. אולי הוא הרגע בו מתרקם הדבר המחבר הכל – הזמן. הוא מותנה בכך שניתן ללמוד ולזכור דברים העומדים בזיקות נביעה עם זולתם: אמא הלכה. היא תחזור אלי. הזמן נכנס עם האני. האני מצטרף לעולם.
ואז מיכאל אמר "הַמֶּמֶש הַלָה". הפועל "הלכה" המצטרף ל"שמש" הופך הכל למשפט. המשפט "השמש הלכה" הוא זיקוקו של הסיפור הגדול לשתי מילים. הזמן החי: השמש הלכה כי היתה כאן קודם. היא היתה אתנו ועכשיו היא הלכה לדרכה. היא תחזור כנראה מחר בבוקר. אבל היכולת לומר "הלכה" מותנית באמון הצעיר, הנובט, שהיא תחזור, כפי שאמא חוזרת תמיד. "הלכה" היא תמצית ההבנה כי הזמן הוא יש האוזל ונשאר.
אם הייתם שומעים זאת בקולו הצלול ובנגינה שבה הוא מצביע על דבר שהוא אומר אותו, הייתם יודעים שהכל כבר שם בראש הפעוט הזהרורי הזה. האור ההולך. החושך הבא.
ירושלים 1-13.6.2016
שקיעה- טיילת ארמון הנציב 22/4 (צילום: אריאל הירשפלד)
הספרים המוזכרים ברשימה זו:
שלמה אבן גבירול, שלמה אבן גבירול: שירים, אוניברסיטת תל-אביב, 2007.
נתן אלתרמן, חגיגת קיץ, הקיבוץ המאוחד, תשל״ג.
נתן אלתרמן, שירים משכבר, הקיבוץ המאוחד, תשל״א.
חיים נחמן ביאליק, חיים נחמן ביאליק: השירים, דביר 2004.
חיים גורי, חיים גורי השירים, מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 1998.
חיים גורי, עיבל, הקיבוץ המאוחד 2009.
משארף 30, חורף 2006.
William Shakespeare, The Complete Work of William Shakespeare, Porter & Coates, 1876