כתב עת למסות וביקורת ספרות
המלצות לשבוע הספר
חברי מערכת "אודות" (ושתי אורחות) פשפשו במדפיהם, חיטטו בערימות ספריהם והעלו המלצות לספרים שאתם פשוט מוכרחים להשיג בשבוע הספר הזה. ספרים מפוספסים, ספרים שרק הם (ועכשיו אתם) מכירים וכאלו שהם השקעה טובה לעתידו של הקורא המצוי. הנה ההמלצות לפניכם
עיר שירים מאת דליה הרץ (ספרית פועלים, 1990)
למי שלא יודע, שלא קרא, הזדמנות לקנות בשבוע הספר את עיר שירים של דליה הרץ, הספר השני, היחיד והמיוחד, האחרון עד כה, של משוררת הסיקסטיז הישראליים, שראה אור בשנת 1990 בספריית פועלים. צבעו מוזר (ורוד בזוקה) וכולו חריגה, מרהיבה ומרטיטה, מדוייקת מ – אל- המתרגמת את שפת הסירוב לשירת השורש של דרך האמצע. את הביטוי הזה נטלתי מן הספר שירת השורש של דרך האמצע מאת נאגארג'ונה, הפילוסוף ההודי שהרס ביעילות את הפילוסופיה ההודית כבר במאה השלישית לספירה. תרגם, הקדים ופירש, אביתר שולמן, הוצאת כרמל. לא תמיד יש להם את זה בדוכן. נסו. לוגיקה, רגש, התעלויות ונסיקות – זה מה שמציעים לנו ספרים אלה. ספקנות בלי שמץ של אירוניה, תשומת לב מהפכת ויופי צונן של אש הנשמה. "אם אין לי טענה כלשהי, היה לי את אותו הפגם. אין לי טענה, ולכן אין לי פגם" (נגארג'ונה). השיר הראשון בעיר שירים "מִקסם":
אַל תּוּבַס עַל יְדֵי הַשּׁירָה.
אֲוִיר רַךְ. חֲנֻיּוֹת פּתוּחוֹת. זִכָּרוֹן מַר.
רַק אַתָּה מִקְסַם שָׁוְא אֲמִתִּי.
חוּט פְּתַלְתֹּל, אָדֹם, נִפְרַם מִמְּךָ
לַמָּקוֹם שָׁם רָצִיתִי לְהַגִּיעַ
וְהַנַּעֲשֶׂה מֵעַתָּה מְחוֹז חֶפְצְךָ הַיְחִידִי.
אַל תּוּבַס עַל יְדֵי הַשּׁירָה.
כָּל אֵלֶּה חֲנֻיּוֹת שֶׁל בְּדִיל. אֲוִיר שׁוֹקֵעַ
וְלֹא מֻרְגָּשׁ.
רַק אַתָּה מִקְסַם שָׁוְא אֲמִתִּי. (ענת ויסמן)
מתחת להר געש, מאת מלקולם לורי (תרגום: מאיר ויזלטיר, הספריה החדשה, 1986)
ברשימת הדברים שהוא רוצה לעשות לפני מותו כתב ז'ורז' פרק שהיה רוצה להשתכר עם מלקולם לורי - הסופר האלכוהוליסט שנגמל ואז החליט יום אחד שמספיק ושתה את עצמו למוות. כמו לורי, גם גיבור מתחת להר געש, ג'פרי פירמין, הוא שתיין. בספר, המתרחש כמעט כולו ב-1 בנובמבר 1938, פירמין, הקונסול הבריטי לשעבר בעיר מקסיקנית קטנה מסתובב עם אחיו למחצה ואשתו לשעבר בחגיגות "יום המתים" המקומי. הוא הולך ומשתכר, הולך ומאבד את עצמו ואנחנו נגררים איתו, בלי להבין היכן אנחנו נמצאים עד למותו האלים. זהו רומן הכתוב בזרם התודעה – כל פרק מתודעתה של דמות אחרת. הספר נע בין הדמויות כתנועת השתיין שלא יודע היכן הוא נמצא. זהו זרם שביר, של אנשים שכל קשריהם מנותקים. הספר נפתח ומסתיים במכתבים שנכתבו אך לא נשלחו או לא הגיעו ליעדם, והוא עצוב מאוד ויפה מאוד. (מוטי פוגל)
המסע אל האי אולי מאת מרים ילן־שטקליס. (איורים: בתיה קולטון. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר).
סיפור המסע המופלא לריפויה של הבובה אלישבע, שב ונדפס מאז יציאתו הראשונה לאור בשנת 1944. לפני שלוש שנים הוא חודש וראה אור מלווה באיוריה היפים של בתיה קולטון. אין עוד ספר ילדים עמוק ויפה כמוהו, ספר המעניק לנו מחדש את הציווי הראשון דע את עצמך. לבובה אלישבע, יש מערכת יחסים של אהבה מסוכנת עם הילדה רותי, בעקבותיה היא קרחת בעלת אף שבור ורגל אחת . לאור מצבה הקשה מחליטים קוץ מוץ ורוץ לקחת אותה אל ארץ הבובות מלווים בילד דני , שם ימצא מרפא. ברגע השיא של הרומן אלישבע נכנסת אל חדרו של הרופא הגדול, הוא יודע כל וכל יכול. יש לו קול, מבט, חיוך ולבסוף גוף. התיקון של אלישבע נעשה באמצעות הקשבה והכלה ובכוחה של האהבה- נשיקה על שתי העיניים ומבט ממושך של הרופא - והיא נרפאת. אבל לא די בכך. תפקיד מרכזי בתהליך יש לתודעתה של אלישבע. במרכז לוין קיפניס נמצא רוב עיזבונה הספרותי של שטקליס, ובו גם רשימות אוטוביוגרפיות. באחת מהן היא כותבת על מחלה קשה מאודשסיכנה את חייה, לאחר ניתוחים שעברה: "נפתחה הדלת ונכנס הרופא המנתח. הוא ישב על קצה המיטה ואמר לי: בבקשה תפתחי את עיניך . אמרתי: זה קשה. אמר: אין דבר, הקשיבי לי מרים היום שחררנו אותך מכל המכשירים ומכל העירויים, ודאי הוקל לך. ועכשיו אני רוצה שתביני דבר אחד: אנחנו עשינו כל אשר היה ביכולתנו לעשות. עכשיו מוטל עליך לעזור לנו ולעזור לעצמך. הביטי, פקחי את העיניים , את רואה. הבאתי לך חתיכת לחם. זו היתה נשיקה יבשה חתיכה קשה כאבן." שתי סיטואציות דומות לפנינו: חולה אנושה, רופא רחום ומכיל, נשיקה מרפאה ורתימת החולה לטובתה. אחת מספרת על רגע ממשי, בו החולה היא שטקליס עצמה, והשנייה מעבדת את הרגע הזה בספר, ובו החולה היא הבובה. פגיעותה של שטקליס מתממשת בבובה השבורה והקטועה, ריפויה כרוך באהבה ומודעות- הצעצוע הוא מראה של הנפש. (תמי ישראלי)
קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג (תרגום: יעל ענבר, כרמל, 2005).
כשאני רוצה לשמוע קול שאני אוהבת אני קוראת את נטליה גינצבורג. שום דבר לא מזויף בה והקצב שלה והטון מכוונים כמו בידי מכוון פסנתרים עם שמיעה אבסולוטית. זה, כמובן, בלי לומר מילה על הקפל הקטן ממנו מתחילים סיפוריה, קפל שהולך ומתרחב באורח פלא ליריעה שלמה בלי שכלל הרגשת בתפרים. היום אני רוצה להמליץ על הקול שלה דווקא בקובץ קשה לאדם לדבר על עצמו: שיחות עם נטליה גינצבורג שראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2005. אני חוזרת אל השיחות הללו בעיקר עכשיו, באווירה הישראלית הנוראה, כשהפשיזם פושה במהירות ומאיים להרקיב הכל. הרבה נחמה יש בהקשבה לקולה של גינצבורג שמספרת למארינו סינבאלדי שמראיין אותה, בפשטות נטולת פניות היא מספרת, על הפחד שלה מהפשיזם באיטליה בשנות ה-30: "[...]זה היה מפחיד מאד. וחוץ מזה אבי נהג להביע את דעתו בקול. הוא לא נזהר כלל, היה מסוגל לומר דברים שלדעתי היו מסוכנים, לומר אותם בפומבי. ואחרי כן היה חוזר הביתה ואומר, 'נו, הם העליבו אותי', או משהו כזה, ואמי פחדה. אני זוכרת שפעם אמר לו מישהו, 'אני עוד אדאג שתקבל את מה שמגיע לך', והדברים האלה הפחידו מאד את אמי ואותי. הדברים שהאיש הזה אמר, 'אני עוד אדאג שתקבל את מה שמגיע לך'. ואמי אמרה, 'אוי, אלוהים, אוי אלוהים, מי יודע מה יעשו לו עכשיו'" (עמ' 13). בתוך הפחד העמוק הזה, אי אפשר שלא לשמוע בניסוח של גינצבורג את חוש ההומור שלה ואת העמדה של מי שחושבת שלא צריך לשתוק, שצריך להמשיך לדבר. המילים שלה הן בשבילי כיס אוויר בו אפשר לנשום. (סיגל נאור פרלמן)
בידיים ריקות: אוטופיה עמומה מאת אורסולה ק' לה גווין (מאנגלית: עמנואל לוטם, הוצאת מובי דיק, 2015).
לה גווין היא אחת מכותבי המדע-הבדיוני הטובים ביותר. בידיים ריקות הוא אחד מהספרים הכי טובים שלה. הספר תורגם לראשונה בהוצאת כתר, בשנת 1980, בשם המנושל (על ידי תמר עמית), אך את התרגום ההוא קשה מאוד להשיג, ואולי אפילו לא נחוץ, שכן ישנו תרגום חדש ומצוין של עמנואל לוטם, שראה אור ב-2015. למרות שהספר נכתב ב-1974, הוא עדיין נחשב לאחד מספרי המדע-הבדיוני המוכרים והאהובים ביותר, ושמפגינים היטב את יכולותיה המופלאות של לה גווין בבניית דמויות עמוקות, עולמות חלופיים משכנעים ורעיונות ספקולטיביים מורכבים. הדמות המרכזית בו הוא שבק, בן לחברה אוטופיסטית ושוויונית שחוזר אל העולם הקפיטליסטי הישן. מעבר לבחינת החזון של חברה שוויונית ומתוקנת לעומת הגשמתו, שנפרש כאן לעומק, דמותו של שבק היא דמות קלאסית של מי שיוצא למסע גדול, והופך את שאלת אפשרות החזרה ממנו, לשאלה המרכזית: "אתה יכול לחזור, לשוב הביתה... כל עוד אתה מבין שהבית הוא מקום שמעולם לא היית בו." (רינה ז'אן ברוך)
המדריך התימני לכתיבת אגדות מאת יניב חג'בי (בבל, 2009)
המדריך התימני לכתיבת אגדות הוא לטעמי אחד הספרים המוחמצים והלא מובנים ביותר בישראל. לכאורה זהו סיפור הרפתקאות משעשע וצבעוני אודות השגת ספר שנחטף, הלא הוא המדריך התימני לכתיבת אגדות, ספר המסביר כיצד יש לכתוב אגדה ומדגים זאת בסיפור אגדה. כל פרק בספר מחולק לשניים – סיפור המעשה ופרק מתוך הספר הנעלם. כמי שהדוקטורט שלו עסק (גם) בז'ורז' פרק, הספר של חג'בי עשיר ברמזים וז'אנרים, וכמו ספרי "אוליפו", גם הוא בנוי בהתאם לאילוצים. מבנה הספר נקבע בהתאם לסיווג סיפורי המעשיות של חוקר הספרות והפולקלור, ולדימיר פרופ. לשיטתו, סיפור מורכב ממרכיבים ודמויות המופיעים בסדר קבוע. ספרו של חג'בי בנוי בהתאם לתבנית שהניח פרופ. אלא שבשונה מהאילוצים שחברי אוליפו הטילו על עצמם, האילוץ שהניח חג'בי על ספרו אינו אילוץ חיצוני, אלא מה שבאופן טבעי אמור להיות המבנה של כל סיפור עם. כך, הטבעי לכאורה מונכח כמלאכותי. וזו רק ההתחלה. אבל מעבר לשעשועים ולחידות ולעיסוק העמוק באמת ביחס בין אמנות למציאות, הנושא הגלוי והחבוי של המדריך התימני לכתיבת אגדות הוא אובדן – אובדן הספר ואובדן בנו של המלמד התימני שנהרג בתאונה מוזרה בצבא. כן, המדריך התימני לכתיבת אגדות הוא ספר על חטיפת ספרים ואובדן ילדים ולהפך, סיפור אמיתי לגמרי שעדיין יש מי שרואה בו אגדה תימנית. (מוטי פוגל)
תוגת ההתנגדות, מאת לאסלו קרסנהורקאי (בבל, 2016)
הספר הכי יפה שקראתי השנה. לאסלו קרסנהורקאי כותב על עיירה חרבה בעולם חרב. שלוש הדמויות הראשיות הן השוטה וולשקה שראשו בעננים, וליתר דיוק בגרמי השמיים. מבחינתו, התנועה הקבועה והבלתי משתנה היא ערובה ליציבות העולם ולכך שלמרות ההרס, החיים נמשכים; מנצח התזמורת המקומית לשעבר, אדון אסתר, שפרש מהעולם ומהחיים הרקובים ויש לו רק שאיפה אחת - לתקן את כיוון הפסנתרים כך שיתאים ליחסים האמתיים בין הצלילים ולא להרמוניות המזויפות שנכפו על הפסנתרים ועל המוזיקה; וגברת אסתר, אשתו לשעבר, שפניה לעתיד, וסיסמתה, "חצר נקייה, בית מסודר". ניקיון וסדר הם המפתח לתיקון העולם, והיא לא תנוח עד שתשיג את מטרתה. לעיירה מגיע קרקס, וליתר דיוק משאית עם גופת לוויתן ענקי ואיש חריג המכונה הנסיך ומעורר מהומות בכל מקום שאליו הוא מגיע. הקרקס טורף את עולמם של הזוג-לשעבר אסתר ושל ולושקה. המנצח לשעבר מתעורר בזכות ולושקה, השוטה מתפכח בעל-כורחו, וגברת אסתר, כדרכו של עולם ובמסווה של מצילת העיירה, מנצלת את המהומות וההרס לתועלתה האישית. (מוטי פוגל)
עבדי ניו-יורק, מאת תמה ג'נוביץ. (מאנגלית: דורון פלאי. הוצאת הדר, 1989)
לפני 28 שנים יצא קובץ הסיפורים האופנתי של תמה ג'נוביץ, עבדי ניו-יורק, שתורגם שנה לאחר מכן לעברית על ידי דורון פלאי, בהוצאת הדר ז"ל. בחנויות הספרים המשומשות עוד אפשר למצוא את הספר המרהיב הזה, שכולו שיר הלל לסגנון הראוותני של שנות השמונים: עגילי ענק, כריות כתפיים ושיער נפוח וצבעוני, וגם סצנה אמנות-פופ רוחשת וגועשת, שנעה בין קיטש למגלומניה. שאיפות ההגשמה העצמית והאמנותית של הדמויות המבולבלות שסבות ברחובות המטונפים והזוהרים של ניו יורק, מקדימות את הצל שהטילו האיידס, ההירואין-שיק ומותגי היוקרה על העיר ועל חלומותיה. הספר הזה – מצחיק ושנון, עמוק ואפל, פרוע וכריזמטי – הוא מופת של כתיבה אמריקאית עכשווית. והוא משולח-רסן לגמרי, משום שהוא שייך לשנות השמונים: משוחרר לגמרי מהאנינות העכשווית של "הטעם הטוב" באפנה, באמנות או בספרות. כמו גיבוריו, הוא מגדיר לעצמו את כלליו. (עמרי הרצוג)
הארכיברית מאת ענת לוין (אפיק, 2015)
הארכיברית יצא רק לפני שנתיים, ואמנם השאיר מספר אדוות, אך מהר מאוד נהר המיינסטרים והצרכנות של עולם הספרים המשיך לגעוש בחוסר תוחלת הקבוע שלו, ונתן לו לשקוע. זה לא מפתיע, יש בהארכיברית משהו שכמו מפנה עורף לכל ההווייה המקומית, איזו נקודת מבט מופנמת, אישית, מינורית, כזו שאף לא מסוגלת ללחוש "תראו, גם אני כאן", אבל בכך כוחו. המספרת אסיה, עובדת כארכיברית במוסד בירוקרטי שלפתע מלחמה תופסת אותו לא מוכן. אנו רגילים לסיפורי מלחמה מוחצנים, כאלו שמתנהלים בשדה הקרב, אבל המלחמות שלנו מתנהלות גם בחדרים אפרוריים וקפקאיים, ומותירים שם חללים מפתיעים, ומותירים שם פחד ושממה. זה מה שקורה בחלק הראשון הרומן. אחר כך תפנית לוקחת את אסיה להוויה אחרת לגמרי, לכאורה נטולת של הקשר לחלק הראשון, אבל רק לכאורה, וזה גם היופי המבני המיוחד של הספר, כמו שתי חתיכות חיים שחוברו להן יחדיו. וכמובן, הכתיבה, לוין ידועה גם בתור משוררת אדירה, והיא הצליחה ברומן הביכורים שלה לא לעכב את זרם הדברים במשחקי לשון ובפיגורציות שכמו בולעות את הכל. היא הצליחה לקחת את העושר הלשוני ואת הדיוק הרגיש של השירה ולהתאים אותם בצורה מופתית אל תוך הפרוזה שלה. לכן זהו ספר שחשוב וראוי להתעכב עליו, הוא לא יצעק אליכם מבין המדפים, הוא לא יתנפל עליכם בחנחונים יחצ"ניים. זה לא בקוד הגנטי שלו. וחוץ מזה, כאלו יש מספיק. (עמיחי שלו)
כל מה שעולה מתכנס מאת פלאנרי אוקונור, (תרגום: ליה נירגד, כנרת זמורה ביתן, 2012)
סיפוריה של פלאנרי אוקונור בקובץ כל מה שעולה מתכנס, מתרחשים בדרום ארה״ב באמצע המאה העשרים. אוקונור שגדלה בדרום מתארת את העולם של הלבנים שחיו באותה תקופה בארה״ב ולא הרגישו שיש סתירה בין גזענותם כלפי האפרו-אמריקאים לבין היותם אנשים משכילים ובני תרבות, בדיוק שאינו נופל ואף עולה על זה של לי הרפר (שספרה אל תיגע בזמיר זכה בתהילה בשל אותו התיאור). אך למרות התיאור המדויק של הגזענות שהוא רלוונטי גם לקורא שחי בישראל כיום, הסיבה העיקרית לחפש את ספרה של אוקונור היא אמנות הסיפור שלה. הסיפורים הקצרים של אוקונור הם מופת של דיוק ושימוש בכל הכלים שהסיפור הקצר יכול להציע ולכן יש בהם ערך רב לקורא בארץ. מי ששואף לכתוב סיפור קצר יום אחד, יכול ללמוד הרבה מסיפוריה. מי שסתם מבקש לקרוא ספרות טובה, יגלה עונג רב בסיפוריה שסיפור קצר מדויק וטוב הוא לפעמים יותר טוב מרומנים שלמים מלאים בהגיגים. (יפתח אשכנזי)
המלצות על ספרים שיצאו לאחרונה
אמנות ההכרחי מאת דורית פלג (כנרת זמורה-ביתן, 2017)
אמנות ההכרחי יוצר חווית קריאה שמפעילה את כל החושים. הוא רומן שמשתמש במילים כדי לייצר חוויה אמנותית, סינמטית, ספרותית; ויותר מכל זה רומן בעל טקסטורה משלו, מלאכת מחשבת מרהיבה של אריגת מילים, צבעים וקומפוזיציה. וכל כולו מבקש לתור אחר - ולהגשים את - חוויית היופי. שני סיפורים ארוגים בו, משתרגים ומאירים אחד את השני: בראשון, מרצה לתולדות האמנות נפגשת עם חייל צעיר, וחייהם נקשרים סביב אפשרות בריאה מחדש, וגם מול סכנותיה; ובפריז של סוף המאה ה-19, סוחר עתיקות ארמני נפגש עם ציוריו של מאטיס, וגם עם אשה שמחפשת את קרבתו. כבר זמן רב לא קראתי ספר שחוגג יופי באופן אמיץ כל כך, מרהיב ומסנוור. ולעתים תכופות במהלך הקריאה, הייתי צריך לעצור ולנשום עמוק, נשימה פנימית מיטיבה ומחייה, בעיניים פקוחות. (עמרי הרצוג)
קזנובה מוילנה מאת אברהם אורי קובנר (כנרת זמורה ביתן, 2017)
אני רוצה להמליץ על קזנובה מוילנה מאת אברהם אורי קובנר [1909-1842], קובץ ובו שלושה טקסטים אוטוביוגרפיים של המשכיל היהודי-רוסי. המרכזי והארוך שבהם הוא ממואר-מין מסוף המאה ה-19, שגילתה ותרגמה עורכת הספר, סבטלנה נטקוביץ׳. קובנר, שהיה פובליציסט ומבקר ספרות מתסיס ומושחז, נודע גם כאדם בעייתי ומסוכסך, שהסתבך עם החוק הפלילי ואף נאסר בשל שוד ומירמה, אולם תגלית הממואר הגנוז שופכת אור חדש על דמותו המרתקת, וחשוב מכך, על פנים אפלים בחייהם של יהודי רוסיה, ובחיים העירוניים בכלל בימים ההם. כמעין דן בן אמוץ של זמנו ומקומו, קובנר מציג רשימה מפוארת-אך-עלובה של כיבושים מיניים, שהם גם אינדקס לא מודע לניסיונן הקשה של נשים מכל שכבות החברה כיעד מתמיד לניצול, החפצה, אונס, סחיטה, תקיפות מיניות ושידול לזנות - והכל מתוך תודעה עצמית של אדם נאור וביקורתי בעל ערכים ליברליים המעוניין בקידמה ובשחרור האשה. אך בהבדל ניכר מבן אמוץ, הרפתקאותיו אינן רושמות קטלוג מצ׳ואיסטי זחוח אלא מעידות גם על רצפים של כשלונות, אימפוטנציה ופגיעות. קובנר, כמו שמראה סבטלנה נטקוביץ' באחרית הדבר המבריקה שכתבה, מעוניין לזכות בנראות בתוך חברה אנטישמית המתעלמת מן היהודי כסובייקט, ומשתמש בפורנוגרפיה כדי לכלול את חוויותיו בשיח התקופה. הטקסט שלו מרתק, מסעיר ומעצבן - ארוטית, ספרותית, היסטורית, חברתית, כלכלית - מכל בחינה אפשרית. (שירה סתיו)
איפוס המסע היהודי, סדרה דיקובן אזרחי, (רסלינג, 2017)
ספר המחקר איפוס המסע היהודי שגרסתו באנגלית זכתה לתהודה ושבחים רבים, עוסק במתח שיש בין גלות ושיבה בספרות היהודית. כדי להבין את אותו המתח מתחילה דיקובן אזרחי בשירתו של יהודה הלוי ומשם היא עוברת לדיון אל כמה מהיצירות המרכזיות בספרות היהודית (והעברית) של המאה העשרים (מנדלי מו״ס, שלום עליכם, וש״י עגנון). הספר מסתיים בשירתו של עמיחי ומראה שגם אצל משורר זה שחי בירושלים ולכאורה מייצג עידן חדש בספרות העברית אותו המתח נשאר. מעבר לעובדה שספרה של דיקובן אזרחי, מציע פרספקטיבה חדשה ומרתקת שדרכה אפשר להבין אחרת את הספרות העברית כספרות יהודית, ספרה מראה שמושגים כמו גלות ושיבה, שנושאים עמם מטען של משיחיות, הם חלק בלתי נפרד מהספרות והתרבות היהודית. הבנה זו יכולה לסייע לא מעט למי שרוצה להבין את המציאות שבה אנו חיים. (יפתח אשכנזי)
חלונות הזמן של אביגיל: אוטובידיוגרפיה מאת מאיה בז'רנו (ספרא, 2017).
ספרה השני בפרוזה של המשוררת מאיה בז'רנו הוא בראש ובראשונה ספר של עדוּת. עדוּת של ניצולה שלא ניצלה ולא רצתה להינצל. להינצל ממה? מחיים שבהם הכל בטל לנוכח הספר היפה, הסרט היפה, המחשבה היפה, הערב היפה, חלון הזמן היפה. המספרת היא עדה להמצאתה של צורת חיים שאין לה שם. המקום: ירושלים (וקצת תל אביב), הזמן: שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. ספר עם המון איזכורים של סרטים וספרים, תרבות חומרית של דירות שכורות, טעויות ומבוכות, אנרכיזם שקט בלי "הוּ הא", חיי עבודה. מי שמחפש ספר עם עלילה סוחפת, לא יהנה מן הספר הזה. הפמיניזם אינו פמיניזם. העלילה אינה עלילה. המשוררים המקוללים אינם מקוללים. האני הוא עולם והעולם הוא אני. מומלץ לקרוא את שירו של דוד אבידן "אין עלית רוחנית בארץ הזאת" כשעה אחרי תום הקריאה. האוטובידיוגרפיה של מאיה בז'רנו אינו ספר שלם ואינו מושלם. מומלץ בחום. (ענת ויסמן)
טוהר מאת ג'ונתן פראנזן, (מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 2017).
ספרו האחרון של ג׳ונתן פראנזן אינו פחות מורכב משני הרומנים הקודמים של הסופר האמריקאי שתורגמו לעברית (התיקונים וחירות). הרומן נפתח בקורותיה המייאשים של צעירה ענייה בשם פיפ שמנסה לשלם את חובה על שכר הלימודים, והופך עד מהרה לסיפור שנמתח על פני שנים ארוכות, מכיל שלל דמויות ממדינות שונות ועוסק בנושאים רבים. למרות הדמיון בין ספריו, ספר זה של פראנזן התקבל בפחות התלהבות. מבקרים בארץ ובעולם ציינו, בצדק, שטוהר הוא ספר פחות מהודק, שהפעם החיבור שעושה פראנזן בין התהליכים הכלכליים והפוליטיים לסיפור של הדמויות מרגיש מאולץ לפרקים, ושבספר יש שנאה לנשים, או לפחות שנאה לפמיניזם והצגתו באופן מגוחך (בשלב מסוים האישה הפמיניסטית בספר מבקשת מבן זוגה להשתין בישיבה כדי שיהיה בניהם שיוויון). אך למרות כל המגרעות, עדיין מדובר בספר שהוא חובת קריאה. גם כשפראנזן לא בשיאו, ספרו הוא דוגמא לספרות שאינה מתרכזת בסופר אלא מנסה לתאר בספר אחד עולם שלם בזעיר אנפין. (יפתח אשכנזי)
והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון (כתר, 2017),
והכלה סגרה את הדלת הוא ספר מעט מתעתע. לכאורה מדובר במלודרמה קומית על כלה שביום חתונתה ננעלת מאחורי הדלת ומסרבת לצאת. אך מתחת למעטה הקליל מתרחשת דרמה גדולה שנוגעת במתחים העדתיים, בגזענות ובמלחמה הסמויה שיש בין גברים לנשים. היכולת של מטלון לגעת בכל אותם הנושאים מבלי לאבד את החן של הסיפור המשפחתי, הופך את חווית הקריאה בספרה לממתק שבתוכו מוחבאת סכין גילוח. לא הרבה ספרים יכולים להציע את מה שספרה של מטלון מציע, חוויה ספרותית שהיא מהנה מאוד ומטלטלת מאוד. (יפתח אשכנזי)
אתיקת העדות: היסטוריה של בעיה מאת מיכל גבעוני (ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 2017).
עדות כמעשה, כתיאוריה, כמושג וכסוגה הפכה לכל כך שגורה ונפוצה בחיי היומיום בכלל, ובשיח האקדמי בפרט, עד שקשה להפנים שהיא הפכה רק לפני כשלושים שנה לשדה מחקר של ממש ובהיקף משמעותי יחסית. מתוך תפיסה המסרבת לקבל את העדות כמעשה אתי-פוליטי מובן-מאליו, יוצאת מיכל גבעוני לסקירה אנליטית ראשונה מסוגה ויחידה בהיקפה של תיאוריות העדות השונות. בתחכום תיאורטי וסגנוני רב, מצליחה גבעוני לדון באופן ביקורתי—וחשוב במיוחד בימינו בישראל ובמזרח התיכון בכלל--בהנחה שהעדות כפרקסיס הינה תשתית לפוליטיקה לא-ממשלתית המביעה ומעודדת אמות מידה מוסריות "ראויות". הספר יכול לשמש כמבוא ברמה גבוהה לנושא תיאוריות העדות, וכן כאתגור ביקורתי הן של אקטיבסטים מתחומים שונים והן של אקדמאים לגבי מה בעצם אנחנו מתכוונים כשאנחנו משתמשים במושג "עדות", וכשאנחנו מכתירים סובייקט/ית כ"עד/ה". לאחרונה יצאה גרסה שונה במקצת של הספר באנגלית, והוא צפוי להפוך לנדבך משמעותי בחקר העדות, ההומניטריזם, והתיאוריה הביקורתית הפוסט-סטרוקטורליסטית. (עמרי גרינברג)
דלתות התודעה, עדן ושאול מאת אלדוס האקסלי, (מאנגלית: שחר–דיויה לב, עולם חדש ומדף, 2017).
זו כמעט קלישאה לכתוב שהתרגום לעברית של דלתות התודעה, עדן ושאול של אלדוס האקסלי הוא יום חג, ובמובן מסוים זה גם חג מעט עצוב, כי בכל זאת הספר ראה אור ב-1954. אבל עדיין מדובר בטקסט כל כך משמעותי ועל זמני. מלבד התכנים והערכים, מדובר קודם כל בטקסט יפהפה מבחינה פואטית, מעין מסה חסרת גבולות, עכבות והגדרות שמשלבת פילוסופיה, שירה, ביקורת אמנות, בוטניקה ומיסטיקה. אך הרגעים החזקים ביותר בו הם הפילוסופיים, אופן הסתכלותו של האקסלי על העולם, על התודעה ומגבלותיה ומנגד חוסר מגבלותיה, על ענייני מוסר ועל החברה האנושית. ספר שבנקל אפשר למרקר שליש ממנו. בעצם למה רק שליש? (עמיחי שלו)
פסגות סיפור עזיבה, יונתן ברג (אפיק, 2017)
בממואר, פסגות סיפור עזיבה, מתאר יונתן ברג שגדל בהתנחלות, על המקום שבו גדל ועל הדרך שעשה כאשר עזב. בניגוד לסופרים ישראלים אחרים שנושאים לשטחים בעיקר כדי לחקות את דוד גרוסמן, אצל ברג לא תמצאו תיאורים שמנסים להיות אותנטיים ודיונים פוליטיים בשקל. גם כאשר מביע ברג את דעתו הפוליטית, הוא עושה זאת בחשש ויותר מדבר על עצמו מאשר על אחרים. התוצאה היא ספר נוקב ומדויק, שעושה דין וחשבון כן עם תנועת ההתנחלות, דווקא מעמדת הבן האובד. התוצאה היא מרתקת ובעלת ערך רב. הקורא שיקרא את פסגות סיפור אהבה אולי לא יכול להגג דברים בפוסט בפייסבוק ולהישמע חכם, אבל הוא בהחלט יבין מעט יותר טוב את אחד הכוחות שעיצבו את המציאות הישראלית בעשורים האחרונים מעט יותר טוב. (יפתח אשכנזי)
אני רוצה לספר לך הרים וגבעות מאת לילך גליל, (פרדס, 2017).
ספר שיריה השני של לילך גליל מפרק דווקא את הסיפור השירי ואת הצהרת הכוונות ההיפרבולית שבכותרת, לתפוס בבת אחת שטח נרחב, אותם "הרים וגבעות". המפה המרחבית והרגשית נפרטת כאן לקואורדינטות עדינות שנפרשות במרחב-זמן של הטבע ושל הבית, המסרב לתרבות ולציווי התרבות. אפשר אפילו לומר שהקואורדינטות שמשרטטת גליל הן דווקא אי-תרבות, כאלה שאינן מסכימות להכיר במוכתב מראש. ובאמת, הגיאוגרפיה של "האני" כאן, כמה יפה, אינה לעומתית ואף אינה צוללת אל תוכו של "אני" זה, מנסה למלאו או לחילופין לרוקנו, אלא פותחת אותו לרווחה בתוך העולם, ואם לדייק עוד יותר, פותחת אותו בתוך וביחס לזולת פרטי בו היא מתבוננת. שבה את ליבי במיוחד השיר "ההרים": מה שאני אוהבת בהרים זה שהם אינם יודעים את כוחם אינם מודעים להיותם משענת חיי / מה שאני אוהבת במשענת חיי זה שהיא אינה יודעת איך להחזיק אותי באמון מלא (אני רוצה לספר לך הרים וגבעות, 20). הרבה צניעות יש בשיר הזה והוא סימן לספר השירים הנפלא הזה כולו; אין כפוף ואין מוכפף, אין מנכס ואין מנוכס. כמה טוב ללכת בשבילים המותווים במפה של גליל כשאפשר, וזה כלל אינו מובן מאליו, לשמור על מרחק של כבוד ועל קרבה של כבוד. (סיגל נאור פרלמן)
בזמן שלא היית מאת ענבל מלכה, (טל-מאי וספרי חמד, 2017).
ספרה השני של ענבל מלכה הוא הישג ספרותי נדיר, במיוחד על רקע ספרות הנוער בישראל. אין בו פנטזיה או בנייה של עולמות אחרים: אדרבא, הקיום היומיומי של נילי, ילדה בכיתה ז', מתואר בו בדיוק ריאליסטי ואמין. נילי גרה בבית שיש בו דיכאון, "והמחלה שוקעת על הבית שלנו כמו ענן של חיידקים. אף אחד לא מתנגד, אין מי שיפתח חלון ויגרש אותם החוצה". איכויותיו של הרומן האמיץ הזה נובעות מכך שהוא מדבר בשני קולות: הוא מספר סיפור לבני ולבנות נוער, ובו-זמנית סיפור אחר בתכלית למבוגרים שקוראים בו. שניהם נחקקים בלב ובזיכרון; ומבשרים על הישג ספרותי נדיר ומשמעותי. (עמרי הרצוג)
מאושרי והלאה מאת הילה עמית (עם עובד, 2017)
מאושרי והלאה לא כבש אותי בעמודים הראשונים. הוא בהחלט כבש אותי אחרי העמודים הראשונים. הילה עמית כותבת פרוזה מסורתית מאוד. העברית שלה מתורבתת ורגילה. הקצב שלה חסר יחוד, הריאליזם שלה לא נשבר ולא משתנה. אבל המבחנים שבהם עומדות הדמויות שלה רציניים, והולכים ונעשים רציניים יותר ככל שהספר מתפתח. לפעמים ספרות טובה היא ספרות שמתרכזת בהחלטות גדולות. היא לא מבזבזת אנרגיה על שום דבר מלבד החלטות גדולות, ובמיוחד החלטות גדולות שמסתתרות בתוך החלטות קטנות. הגיבורים של הילה עמית עומדים בפני ברירות קשות ומסרבים להיות תיאטראליים. הם בוחרים את דרכם במאמץ שקט, בסירוב למלודרמה. יש בהם עיקשות של גיבורים חסרי הילה. "מאושרי והלאה"- מזמן לא קראתי ספר שיש לו כותרת מעניינת כל כך, מיוחדת כל כך. מדובר בנערה בשם אושרי. היא מתה. השאלה היא מה תעשה אמה, ומה תעשה אהובתה, כאשר כל מה שיש להן הוא ממנה והלאה. זה מר כלענה. אבל זה לא רק מר כלענה. מן האושר והלאה יש אצל הילה עמית רִיק ואובדן. אבל מן האובדן והלאה יש אצלה גם אצילות. (נסים קלדרון)
שיעור גאוגרפיה, מאת כריס אבאני, (תרגום: אילן בר־דוד, יעל דקל, יעל חזן־לוי, אפרת ירדאי, ערן צלגוב, נוגה שבח, הוצאת רעב, 2017).
בדצמבר 2016 הביא הניו יורק טיימס סקר שערך הצלב האדום בשאלה אילו מדינות תומכות בעינויים. הישראלים, הניגרים, הפלסטינים והאמריקאים היחידים שהביעו תמיכה. כריס אבאני נולד בניגריה ב-1966. בנעוריו הוחרמו יצירותיו, הוא נכלא בלאגוס ועבר עינויים. הספר, שמכיל מקבץ מיצירותיו, מזקק כמה שאלות ביחס לעינויים ולקשר בין אלימות פיזית לפעולה המילולית. ממה מורכבים היחסים בין המענה והמעונה? היש ערך לאמת בעינויים? מדוע ממשיך הריבון להכאיב לאנשים ככלי לשימור דימויו העצמי המדומיין? השירים הם תשובות אפשריות לכך בהיותם רצפים מבוקעים של "וידויים" החומקים מלחץ ה"הודאה": אם הודאה של אסיר היא סוג של נקודת אל-חזור בהתפרקות השפה במובן זה שהמעונה מדבר בשפת השלטון, הרי שאבאני מבקש לאחות את התוכן הנפשי של הווידוי באמצעות השפה שהופקעה ממנו. אבאני חוזר אל הטראומה ואל הזהות הנרדפת בקול פואטי שמתנגד להפקעת הקול האישי וניכוסו על ידי המקרבן. בשיריו, הופך כאב הווידוי למרחב בטוח של 'התגוררות'. כך, פועלים מי שאבאני מכנה "שודדי החלומות": אלו המסרבים לתת למקרבן לגנוב את הצעקה האנושית הגדולה, ולכן שוקדים בסתר על בריאת קול שאי אפשר יהיה להמית בקלות. (מי-טל נדלר)
פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים מאת תומאס מאן, (מגרמנית: נילי מירסקי, אחוזת בית ספרים, 2017).
פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים הוא הרומאן האחרון של תומאס מאן (1875-1955). הוא התחיל להיכתב, כך למדתי מאחרית הדבר של המתרגמת, כבר בשנת 1910 וחלקו הראשון הושלם בשנת 1954 (תוכנן לו גם חלק שני, אך מאן הלך לעולמו). ואמנם, החוויה בקריאת הספר הזה היא של בשלות העומדת להתפקע בצירוף התלהבות בוסרית. הטקסט מתרוצץ בהגזמה של ילד בגן משחקים, אבל אפשר לתארו גם כעוטה גוון מלנכולי של נערות מחפשת דרך. ועל הכל שורה כבדות צלולה ועולצת של מי שכבר יודע וראה הכל. כדאי לקרוא בספר הזה לאט לאט: שני עמודים קדימה, ושלושה אחורה, בעיקר בגלל התחביר, וגם - כי הספר הזה מאוד תרבותי על-פי הגדרתו של מאן עצמו לתרבות, כפי שהורה לנו דוד וינפלד: היכולת לאהבה ולפרודיה. והנה תוך כדי קריאתו של הספר, מצאתי את הפסקה הזו במכתב של לאה גולדברג לטוביה ריבנר משנת 1957. גולדברג משתמשת במלה הצרפתית verve, מעין רוח של חדווה ניסוחית כדי לתאר את חווית הקריאה שלה: בראשית ימי החופש קראתי בעונג מעין כמוהו את Krull של תומאס מאן. זה כבר לא היה בידי ספר מלא verve שכזה – ובעצם לא האמנתי שת' מאן יכול להשיג קלות אלגנטית זאת ולהפוך רומן פיקרסקי ממש ליצירה גוזלת נשימה. רק בחלק האחרון יש כמה סטיות להתפלספות מיותרת, אבל יש שם הרבה שורות נפלאות. גולדברג קראה את הספר בגרמנית (אולי הציצה בתרגומו של מרדכי אבי-שאול, שראה אור בשנת 1956). ולנו ישנו התרגום של נילי מירסקי הגאונה; תרגום מלא השראה, קלות, חיוניוּת ושמחת הצלחה, בקיצור verve. משפט מן הספר: אך מי שקורץ מחומר מעודן יותר, אם יורשה לי להידרש שוב לאותו ביטוי ציורי, ישכיל תמיד, גם בלי לחלות במובן הפשטני של המילה, לקיים יחסי קרבה עם הסבל ואף לשלוט בתסמיניו מכוח איזה חוש פנימי. (ענת ויסמן)
הפילוסוף הקטן, מאת חנה הרציג (עולם חדש, 2017)
ספר הילדים, הפילוסוף הקטן שכתבה חנה הרציג הוא ספר ילדים מיוחד ויפה שעוסק בשאלות גדולות (״מי או מה זה אלוהים ומה הסיפור שלו?״) ובשאלות קטנות (״למה לחתולים אין תעודת זהות?״). השאלות שמנוסחות בצורה חיננית, זוכות לתשובה חיננית לא פחות. למרות שמדובר בספר ילדים שנועד, וגם מצליח, לדבר עם ילדים על מחשבות וללמד אותם לחשוב, גם מבוגר שיקרא אותו לעצמו ימצא בו חן והנאה רבה. יתכן שהסיבה לכך היא שהפילוסוף הקטן, בניגוד לספרים אחרים לילדים, אינו כתוב בצורה מתיילדת. יתכן שהסיבה לכך היא שהספר לוכד כמה עקרונות מהותיים באופייה של הפילוסופיה: המחשבה החופשית, התמימות והשיחה. (יפתח אשכנזי)
ילד רע מאת יעל שכנאי (כנרת, זמורה-ביתן' 2017)
מספר את סיפורה של משפחה ישראלית-בורגנית ממוצעת, שיום אחד, בלי שום רמזים מטרימים, מתרסקת לרסיסים. זה נשמע קלישאי, או לחלופין כמו תיאור יחצ"ני לעילא של לא מעט "רומנים משפחתיים" שכמותם מזמן עלתה על גדותיה, אבל יש משהו ברומן של שכנאי שעשוי אחרת לגמרי, וזה בעיקר בזכות הקורלציה המצמררת אפילו בין קולה של אווה האימא, לבין הכתיבה של שכנאי, שכמו משלימות אחת את השנייה, במן קול מאופק, מדויק, נטול כל השתפכות, ובכך בעצם מעצים את מכת הגרזן הדרמטית. אבל זו לא רק הכתיבה, אלא גם הסיפור עצמו. לכאורה, מדובר בהגשמה המעשית של הבנאליות של הרוע עפ"י חנה ארנדט (הטקסט המכונן אף מרחף בין דפי הספר) – אקט טוטאלי רצחני שאין לו לכאורה הסבר, ולמרות שעפ"י ארנדט הוא אכן מספק הסבר חלקי מאוד, העפר, החלל, בין ההסבר לבין אופן שקיעתו בתודעתה של אווה, הוא בלתי ניתן למילוי. אין אפילו מילימטר רבוע של קתרזיס, של נחמה, וזו מן אמת שמתרוממת ומכה את הקורא בעיקר בסוף: יש דברים שלעולם לא יהיה להם הסבר מניח את הדעת. (עמיחי שלו)