אמנות ההכרחי מאת דורית פלג (כנרת זמורה-ביתן) יוצר חווית קריאה שמפעילה את כל החושים. הוא רומן שמשתמש במילים כדי לייצר חוויה אמנותית, סינמטית, ספרותית; ויותר מכל זה רומן בעל טקסטורה משלו, מלאכת מחשבת מרהיבה של אריגת מילים, צבעים וקומפוזיציה. וכל כולו מבקש לתור אחר - ולהגשים את - חוויית היופי. שני סיפורים ארוגים בו, משתרגים ומאירים אחד את השני: בראשון, מרצה לתולדות האמנות נפגשת עם חייל צעיר, וחייהם נקשרים סביב אפשרות בריאה מחדש, וגם מול סכנותיה; ובפריז של סוף המאה ה-19, סוחר עתיקות ארמני נפגש עם ציוריו של מאטיס, וגם עם אשה שמחפשת את קרבתו. כבר זמן רב לא קראתי ספר שחוגג יופי באופן אמיץ כל כך, מרהיב ומסנוור. ולעתים תכופות במהלך הקריאה, הייתי צריך לעצור ולנשום עמוק, נשימה פנימית מיטיבה ומחייה, בעיניים פקוחות. (עמרי הרצוג)
והכלה סגרה את הדלת מאת רונית מטלון (כתר), הוא מעט מתעתע. לכאורה מדובר במלודרמה קומית על כלה שביום חתונתה ננעלת מאחורי הדלת ומסרבת לצאת. אך מתחת למעטה הקליל מתרחשת דרמה גדולה שנוגעת במתחים העדתיים, בגזענות ובמלחמה הסמויה שיש בין גברים לנשים. היכולת של מטלון לגעת בכל אותם הנושאים מבלי לאבד את החן של הסיפור המשפחתי, הופך את חווית הקריאה בספרה לממתק שבתוכו מוחבאת סכין גילוח. לא הרבה ספרים יכולים להציע את מה שספרה של מטלון מציע, חוויה ספרותית שהיא מהנה מאוד ומטלטלת מאוד. (יפתח אשכנזי)
מאושרי והלאה מאת הילה עמית (עם עובד), לא כבש אותי בעמודים הראשונים. הוא בהחלט כבש אותי אחרי העמודים הראשונים. הילה עמית כותבת פרוזה מסורתית מאוד. העברית שלה מתורבתת ורגילה. הקצב שלה חסר יחוד, הריאליזם שלה לא נשבר ולא משתנה. אבל המבחנים שבהם עומדות הדמויות שלה רציניים, והולכים ונעשים רציניים יותר ככל שהספר מתפתח. לפעמים ספרות טובה היא ספרות שמתרכזת בהחלטות גדולות. היא לא מבזבזת אנרגיה על שום דבר מלבד החלטות גדולות, ובמיוחד החלטות גדולות שמסתתרות בתוך החלטות קטנות. הגיבורים של הילה עמית עומדים בפני ברירות קשות ומסרבים להיות תיאטראליים. הם בוחרים את דרכם במאמץ שקט, בסירוב למלודרמה. יש בהם עיקשות של גיבורים חסרי הילה. "מאושרי והלאה"- מזמן לא קראתי ספר שיש לו כותרת מעניינת כל כך, מיוחדת כל כך. מדובר בנערה בשם אושרי. היא מתה. השאלה היא מה תעשה אמה, ומה תעשה אהובתה, כאשר כל מה שיש להן הוא ממנה והלאה. זה מר כלענה. אבל זה לא רק מר כלענה. מן האושר והלאה יש אצל הילה עמית רִיק ואובדן. אבל מן האובדן והלאה יש אצלה גם אצילות. (נסים קלדרון)
אתיקת העדות: היסטוריה של בעיה מאת מיכל גבעוני (ון-ליר והקיבוץ המאוחד). עדות כמעשה, כתיאוריה, כמושג וכסוגה הפכה לכל כך שגורה ונפוצה בחיי היומיום בכלל, ובשיח האקדמי בפרט, עד שקשה להפנים שהיא הפכה רק לפני כשלושים שנה לשדה מחקר של ממש ובהיקף משמעותי יחסית. מתוך תפיסה המסרבת לקבל את העדות כמעשה אתי-פוליטי מובן-מאליו, יוצאת מיכל גבעוני לסקירה אנליטית ראשונה מסוגה ויחידה בהיקפה של תיאוריות העדות השונות. בתחכום תיאורטי וסגנוני רב, מצליחה גבעוני לדון באופן ביקורתי—וחשוב במיוחד בימינו בישראל ובמזרח התיכון בכלל--בהנחה שהעדות כפרקסיס הינה תשתית לפוליטיקה לא-ממשלתית המביעה ומעודדת אמות מידה מוסריות "ראויות". הספר יכול לשמש כמבוא ברמה גבוהה לנושא תיאוריות העדות, וכן כאתגור ביקורתי הן של אקטיבסטים מתחומים שונים והן של אקדמאים לגבי מה בעצם אנחנו מתכוונים כשאנחנו משתמשים במושג "עדות", וכשאנחנו מכתירים סובייקט/ית כ"עד/ה". לאחרונה יצאה גרסה שונה במקצת של הספר באנגלית, והוא צפוי להפוך לנדבך משמעותי בחקר העדות, ההומניטריזם, והתיאוריה הביקורתית הפוסט-סטרוקטורליסטית. (עמרי גרינברג)
חלונות הזמן של אביגיל: אוטובידיוגרפיה מאת מאיה בז'רנו (ספרא). ספרה השני בפרוזה של המשוררת מאיה בז'רנו הוא בראש ובראשונה ספר של עדוּת. עדוּת של ניצולה שלא ניצלה ולא רצתה להינצל. להינצל ממה? מחיים שבהם הכל בטל לנוכח הספר היפה, הסרט היפה, המחשבה היפה, הערב היפה, חלון הזמן היפה. המספרת היא עדה להמצאתה של צורת חיים שאין לה שם. המקום: ירושלים (וקצת תל אביב), הזמן: שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. ספר עם המון איזכורים של סרטים וספרים, תרבות חומרית של דירות שכורות, טעויות ומבוכות, אנרכיזם שקט בלי "הוּ הא", חיי עבודה. מי שמחפש ספר עם עלילה סוחפת, לא יהנה מן הספר הזה. הפמיניזם אינו פמיניזם. העלילה אינה עלילה. המשוררים המקוללים אינם מקוללים. האני הוא עולם והעולם הוא אני. מומלץ לקרוא את שירו של דוד אבידן "אין עלית רוחנית בארץ הזאת" כשעה אחרי תום הקריאה. האוטובידיוגרפיה של מאיה בז'רנו אינו ספר שלם ואינו מושלם. מומלץ בחום. (ענת ויסמן)
שיעור גאוגרפיה, מאת כריס אבאני, בתרגום: אילן בר־דוד, יעל דקל, יעל חזן־לוי, אפרת ירדאי, ערן צלגוב, נוגה שבח (הוצאת רעב). בדצמבר 2016 הביא הניו יורק טיימס סקר שערך הצלב האדום בשאלה אילו מדינות תומכות בעינויים. הישראלים, הניגרים, הפלסטינים והאמריקאים היחידים שהביעו תמיכה. כריס אבאני נולד בניגריה ב-1966. בנעוריו הוחרמו יצירותיו, הוא נכלא בלאגוס ועבר עינויים. הספר, שמכיל מקבץ מיצירותיו, מזקק כמה שאלות ביחס לעינויים ולקשר בין אלימות פיזית לפעולה המילולית. ממה מורכבים היחסים בין המענה והמעונה? היש ערך לאמת בעינויים? מדוע ממשיך הריבון להכאיב לאנשים ככלי לשימור דימויו העצמי המדומיין? השירים הם תשובות אפשריות לכך בהיותם רצפים מבוקעים של "וידויים" החומקים מלחץ ה"הודאה": אם הודאה של אסיר היא סוג של נקודת אל-חזור בהתפרקות השפה במובן זה שהמעונה מדבר בשפת השלטון, הרי שאבאני מבקש לאחות את התוכן הנפשי של הווידוי באמצעות השפה שהופקעה ממנו. אבאני חוזר אל הטראומה ואל הזהות הנרדפת בקול פואטי שמתנגד להפקעת הקול האישי וניכוסו על ידי המקרבן. בשיריו, הופך כאב הווידוי למרחב בטוח של 'התגוררות'. כך, פועלים מי שאבאני מכנה "שודדי החלומות": אלו המסרבים לתת למקרבן לגנוב את הצעקה האנושית הגדולה, ולכן שוקדים בסתר על בריאת קול שאי אפשר יהיה להמית בקלות. (מי-טל נדלר)
