יהושע קנז: דיוקן האמן כאיש ענו. מונוגרפיה קטנה על סופר ענק
צילום: מלי גולדפרב
ֿ(מילים: 3330)
סיפור חייו של יהושע קנז הוא הסיפור על ספריו. הענווה של יהושע קנז שמונעת ממנו לשים את עצמו במרכז, כפי שעושים סופרים רבים, הופכת אותו למודל לחיקוי.
1
את הסיפור על הרגע שבו החליט יהושע קנז להיות סופר שמעתי מפי הגבורה עצמה. כאשר שאלתי פעם את קנז על ראשית דרכו כסופר, הוא סיפר על ימי נעוריו בפתח תקווה ועל אדם בשם ג. (השם המלא שמור במערכת), שהיה בעיניו "טמבל" חסר כישרון ואדם בלתי נסבל באופן כללי. אחר כך עבר הסיפור לראשית שנות השישים, לירושלים ולתקופה שבה היה קנז סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית (שאז עוד שכנה במרכז העיר, בטרה סנטה). קנז, אז עוד נקרא יהושע גלס, פגש במקרה את ג. ברחוב, וזה סיפר לו בגאווה שסיפור שלו פורסם בכתב עת (ככל הנראה גזית). קנז החליט שאם ג. "הטמבל", חסר הכישרון והבלתי נסבל יכול לפרסם סיפורים שלו הרי גם הוא יכול, ושלח סיפורים לכתב העת גזית ולכתב העת קשת. השאר היסטוריה. בשיחה ההיא ציין קנז שהוא לא יודע מדוע החליטו לפרסם את סיפוריו. הסברה שלו (אותה אמר בחיוך), היא ששמו הפרטי ושם העט שבחר לעצמו (אבי עתניאל), גרמו לעורך אהרון אמיר שהשתייך לתנועה הכנענית, לפרסם את סיפוריו בלי קשר לאיכותם.
גם הסיפור על ג. וגם הסיפור על אהרון אמיר, כך נדמה לי, הם אמת, אבל רק אמת מסוימת. מי שיקרא את הסיפורים בהם תיאר קנז את ילדותו ואת נעוריו יגלה שההחלטה להיות סופר גמלה בליבו כבר קודם. הפגישה עם ג. שהתגאה בסיפור שפרסם, אולי דרבנה את יהושע קנז לשלוח את סיפוריו לכתבי עת. באותה מידה, יתכן שאהרון אמיר אכן נטה לחבב אנשים עם שם כנעני. אבל מי שיסתכל על הסיפורים ששלח לו יהושע קנז (שפורסמו מאוחר יותר בקובץ שירת המקהלה, 2013) יבין שאמיר, שהיה עורך מצוין, היה מפרסם אותם גם אם קנז היה חותם עליהם בשם משפחתו המקורי, גלס.
המרחק בין הסיפורים של קנז על חייו ובין מה שהיא כנראה האמת, לא מפתיע. יהושע קנז הוא אולי סופר מוכר, אך הוא גם אדם שמקפיד על פרטיותו ולא נותן לאיש להיחשף אליה במלואה. הקנאות הזו לפרטיותו, כך נדמה, גרמה לו להעדיף את הסיפור ההיתולי על פני החשיפה האינטימית והוא עשה הכול כדי להימנע ממנה (וכמובן שהיו שמועות שונות ושקריות למדי לגבי הסיבה לכך).
אך אני מבין את הפער הזה בצורה מעט אחרת. יתכן מאוד שכולם צודקים, אבל בעיני אותה הימנעות מחשיפה ישירה היא החלטה מכוונת של קנז. ואמנם, בראיונות שנערכו עמו, לא נהג קנז לספר על חייו הביוגרפיים ונמנע מלהפוך את אלה לעיקר; בסיפוריו, לעומת זאת, כן נוכחת הביוגרפיה שלו כשההצדקה לה נובעת מהמעשה הפואטי, ואת דיוקנו הביוגרפי-פואטי של קנז כפי שהוא משתקף בסיפוריו אני מבקש לשרטט כאן.
2
יהושע קנז נולד בפתח תקווה ב-1937. הוריו, כך עולה מהסיפור "מתנה לילד", היגרו לארץ מגרמניה ומפולין. הפער התרבותי בין השניים מתואר בחן במונולוג של האם: "כל העניין של ימי הולדת, עם החגיגה והמתנות הכרוכות בזה, אינו אלא מנהג גרמני, שאינו מתאים לנו" (שירת המקהלה, 153). באותו סיפור מופיע גם האירוע המשמעותי ביותר בילדותו של קנז כפי שזו משתקפת ביצירותיו - המעבר של הוריו לחיפה למספר שנים בשל המצב הכלכלי. אותן שנים בחיפה, בהן עבד האב במחנה בריטי כדי לפרנס את המשפחה, עומדות גם במרכז הנובלה נוף עם שלושה עצים, שמספרת את קורות המשפחה מנקודת המבט של הילד.
נקודת המבט הזו והשנים הללו ימשיכו ללוות את כתיבתו של קנז. הסיפור "מתנה לילד" יצא לאור בקובץ האחרון שפרסם קנז, שירת המקהלה, ונכתב, ככל הנראה, בסמוך להופעתו של קובץ זה. קובץ הסיפורים מומנט מוזיקלי, שיצא לאור יותר משלושים שנה קודם לכן, בשנת 1980, מתאר אף הוא את אותן שנים מנקודת מבטו של הילד. את אותה נקודת המבט הצליח קנז לכתוב בשילוב מושלם בין הפרספקטיבה של הילד לבין זו של הסופר המבוגר שחוזר לעברו: והילד לא הבין את מראה עיניו ואת הסתירות שהעלה לו זכרונו. הוא נתן עיניים בוחנות באב כשואל: האומנם? ואביו השיב לו חיוך, כאומר: אכן (מומנט מוזיקלי, 22).
הסיפורים האחרים במומנט מוזיקלי ממשיכים לעקוב אחר חייו של הילד שחזר עם משפחתו לגור בפתח תקווה עם תום מלחמת העולם השנייה. הסיפור "בין לילה ובין שחר" שחותם את הקובץ, מתאר מסע של קבוצת נערים אל מחנה העבודה של התנועה. באותו סיפור אפשר לזהות עוד עמדה שמלווה את כתיבתו של קנז לאורך כל השנים, התשוקה המינית כדבר שמעורר סקרנות ואימה גם יחד: הוא [נער בשם פסח] נראה חיוור וקפוא כסהרורי. אט-אט צעד אל מיטתו ונעמד לידה להתפשט. הוא פשט את כותנתו הלבנה ואת הגופיה ואת נעליו ואת מכנסיו ותחתוניו ועמד ערום כולו. אחר-כך הלך אל הפרגוד ותלש ממנו במשיכה אחת את השמיכות, ניגש אל המתג של מדור הבנות והעלה את האור גם שם (מומנט מוזיקלי, 160).
מומנט מוזיקלי שנכתב, כך הצהיר קנז בגלוי, בהשראת ספרו של ג'יימס ג'ויס דיוקן האמן כאיש צעיר, אמור היה לכלול סיפור נוסף שיעסוק בשנות הצבא של קנז. אך את הסיפור הזה הוא לא הצליח לכתוב. מי שפתר את הבעיה, כך סיפר לי קנז, היה עמוס עוז (אל יחסיו עם קנז אגיע בהמשך), שאמר לקנז שלדעתו הסיפור הנוסף הוא ספר בפני עצמו. כך נולד, לפחות לפי האגדה, הרומן המונומנטלי התגנבות יחידים, בו תיאר קנז את ימיו בטירונות לבעלי כושר מוגבל.
התגנבות יחידים נחשב, בצדק, לאבן דרך בספרות העברית; לאורך השנים נכתבו עליו לא מעט מחקרים שפירשו אותו בהקשרים שונים, כמו למשל היותו של רומן זה אחד הביטויים הראשונים בספרות העברית של מה שמכונה "המזרחיות", וכן ניתוצו את מסגרתו של הסיפור הלאומי (הגיבורים ברומן הם ג'ובניקים ובסצנת הסיום משתינים החיילים על חורבות כפר ערבי). אך פתיחת הספר ממחישה את הקשר המורכב בין קורות החיים לבין הספרות: ברגע האחרון התחילו קורות חיי להתגלגל לנגד עיני. כמו בסרט קולנוע ואולי כמו צרור של שקופיות דוממות הניתכות במהירות רבה אך לא קבועה. תמונות תמונות בשחור לבן, באיכות גרועה כאילו נשחקו קצת עם השנים. אולי כמו חלום אך ללא האבק הספרותי, הברוקי לעתים, הנלווה לתמונות חלום, ומכל מקום, לחלומותי שלי. אלא במין חומרה יבשה, לקונית, תכליתית מאוד, כמו צרור של ירי לאחר משפט שדה (התגנבות יחידים, 9).
בצבא שירת קנז בחיל המודיעין והוצב ברחוב לינקולן בירושלים, אותו רחוב שיופיע מאוחר יותר בהתגנבות יחידים. הסיפור "מקרה שיזף", שמופיע בקובץ דירה עם כניסה בחצר, ממשיך את התגנבות יחידים. בגיבור הסיפור, אפי צרפתי שמו, ניתן לראות כפיל של קנז. וכך מתוארים חייו של החייל אפי צרפתי בסיפור: הבסיס הירושלמי שכן בדירה כפולה בבית משותף, ברחוב שקט, לא רחוק מטרה סנטה ולשם הלך אפי צרפתי - לשמוע כשומע חופשי, הרצאות של האוניברסיטה, כשהיה פנוי ממשרות ומתורנויות (דירה עם כניסה בחצר, 114). כמו הדמות בסיפור, גם יהושע קנז סיים את שירותו הצבאי בירושלים ועבר מיד ללמוד באוניברסיטה בטרה סנטה. הוא למד ספרות השוואתית ופילוסופיה. באותה תקופה, כזכור, פרסם קנז את סיפוריו הראשונים בזכות אותו "טמבל" בשם ג.
לאחר אחד הפרסומים בקשת, קיבל יהושע קנז פתקה מסטודנט שלמד איתו באחד השיעורים, ופרסם בעצמו כמה סיפורים באותו כתב עת. במכתב (שנמצא ברשות בני משפחתו של קנז) סיפר לקנז הסטודנט ששמו היה ועדיין עמוס עוז, שהוא מבין שיהושע הוא האיש שפרסם בקשת את סיפוריו תחת שם העט "אבי עתניאל" ושהוא מעוניין להכירו. השניים התיידדו והחברות החזקה ביניהם נמשכה לאורך כל השנים. בסיפור המאוחר "שירת המקהלה", שבו חזר קנז אל ימי האוניברסיטה, מופיעה דמותו של עוז: לא רחוק ממני ישב חייל בלונדיני, שהייתי עתיד לעשות היכרות אתו בחוג לפילוסופיה. הוא הדליק לו סיגריה, הוציא מכיס המדים פנקס ''קוהינור' קטן, שלף מאותו הכיס עט כדורי ורשם משהו במהירות (שירת המקהלה, 131).
לצד עמוס עוז הכיר קנז באותן השנים גם את א.ב. יהושע, שהיה מבוגר ממנו במעט. סופר נוסף אתו היה בקשר באותן שנים הוא ישעיהו קורן, שקנז הכיר עוד מימי נעוריו בפתח תקווה. ב-1964 פרסם קנז את ספרו הראשון, אחרי החגים בעריכת אברהם יבין ובו תיאר את פתח תקווה המושבה. הקשר בין קנז ליבין יהיה אחד המשמעותיים במפעלו הספרותי של יהושע. יבין היה העורך המרכזי של קנז, והוא שערך במשך כחמישים שנה (משנות השישים ועד היום) את רוב הספרים שכתב קנז ואת רוב הספרים שתרגם.
לאחר הלימודים נסע קנז לפאריס (תחילה עם הוריו ואחר-כך לבד), ולמד ספרות צרפתית בסורבון. קנז, שנחשב לאחד המתרגמים הגדולים מצרפתית, נהג במשך שנים לנסוע לפאריס כדי לכתוב. הספרות הצרפתית וצרפת עצמה נוכחים ביצירתו. סיפורים מסוימים, כמו למשל "סונט 113" שפורסם בשנות השישים ונכלל בקובץ שירת המקהלה, מתרחשים בפאריס. נוכחות אחרת קיימת, כך נטען מספר פעמים, בהשפעה שהייתה לספרות הצרפתית ובעיקר של הז'אנר של ״הרומן החדש" על כתיבתו של קנז.
הספרות הצרפתית והרומן החדש נוכחים בכתיבתו של קנז, ובמיוחד בספר השני שהוא פרסם, האישה הגדולה מן החלומות. רומן זה, שהתפרסם ב-1973, מתרחש גם הוא בפתח תקווה. אך התנועה המתמדת בין התודעות השונות, הכתיבה התיאורית והעיסוק בדמויות הנמצאות בשולי החברה יוצרים תחושה שמדובר במושבה אחרת, אם לא במדינה אחרת, שמדובר בסיפור שמתרחש בכל מקום ובשום מקום: בחוץ איזו זרימה מסוימת של דברים, געגועים אל הים הגדול שבו אפשר למצוא הגנה ומחסה-אהבה. תנועה מבוהלת, אך חשאית, מטעה, רוחשת בכסות הדממה והקיפאון (האישה הגדולה מן החלומות, 12).
כאמור, קנז בילה תקופות מסוימות בפאריס, ורבים מכתביו נכתבו בעיר זאת (היו תקופות שבהן קנז כתב רק כאשר שהה בחו"ל). אך הוא חי ופעל בעיקר בארץ. הוא עבד (יחד עם חברו הטוב יורם ברונובסקי) כעורך של מחברות לספרות וכעורך המדור הספרותי של הארץ. לאחר שסיים את כהונתו כעורך המדור הספרותי של הארץ, חזר יהושע לתפקיד שמילא קודם, כעורך ומשכתב במערכת העיתון.
קנז רכש לעצמו שם כמתרגם בחסד. הוא תרגם מצרפתית, אך לא רק ממנה. הוא תרגם את הקלסיקה הצרפתית, את בלזק ואת סטנדל. אך קנז תרגם לא רק קלסיקות. הוא היה האיש הראשון שתרגם (ובצורה מופתית) את סופר המתח ז'ורז' סימנון וכן ספרות צרפתית עכשווית. מאוחר יותר, כאשר קנז עזב את מערכת הארץ ועבד באופן קבוע בהוצאת עם עובד, התרגום היה חלק מהגדרת תפקידו.
ב-1980, כאמור, הוא פרסם את הקובץ בעל הנימה האוטוביוגרפית, מומנט מוזיקלי. את ספרו הבא, שגם אותו כבר הזכרנו, התגנבות יחידים, כתב קנז באוקספורד, שם עבד במסגרת פרויקט של הכנת מילון מלא לעברית (מי שיזם את הגעתו של קנז לאנגליה היה, ככל הנראה, בנימין תמוז, הסופר ואחד העורכים המיתולוגים של המדור הספרותי של הארץ. תמוז, שהכיר את קנז שנים ארוכות והיה חברו הטוב, שירת באותה תקופה כקונסול התרבותי של ישראל בממלכה המאוחדת). הרומן יצא לאור ב-1986 והוא נחשב לספר שהפך את קנז מסופר של סופרים ושל חוגי התרבות לסופר מוכר.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1991, מפרסם קנז את ספרו בדרך אל החתולים, שמספר על קשישה בשם יולנדה מוסקוביץ, מורה לצרפתית בגמלאות שחיה בבדידות וחווה את כל מוראות הזקנה. בניגוד להתגנבות יחידים, שצייר דמויות רבות ועלילה מורכבת, הרי עלילת הרומן בדרך אל החתולים מתארת את ניסיונה של יולנדה לחיות בבית אבות, ומרכז הספר הוא עולמה הנפשי והרגשי. גברת מוסקוביץ היא אישה חשדנית ולא טובה או נחמדה במיוחד, אך מצבה, והעולם הקשה שבו היא חיה, עולם שבו ישנם אנשים שאין להם סבלנות אליה ואחרים שחפצים לנצל אותה, הופכים אותה ואת סיפורה לבעלי עוצמה ואת הספר כולו לכזה שאי אפשר לשכוח. מי שיקרא את השורות הבאות איתן חותם קנז את הרומן יבין מדוע:
היא יודעת שרק היא שומעת זאת, כי לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה. כשנשאה את עיניה ראתה מעל לגגות הבתים פיסת שמים צלולה כזכוכית שחורה, זרועה כוכבים. סוף-סוף - נאנחה הגברת מוסקוביץ אנחת רווחה - מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זוהרים מעליה, כמו עיניים טהורות וצעירות לנצח, הניבטות אל עצמן באין סוף של אהבה, ואינן חוננות שום דבר במבטן (בדרך אל החתולים, 280).
לכאורה, בדרך אל החתולים הוא בדיוק תמונת המראה של שני הספרים הקודמים, שבהם הנימה האוטוביוגרפית הייתה ברורה. אך גם מאחורי הרומן הזה עומד סיפור אוטוביוגרפי, שקנז סיפר לי עליו (כפי שסיפר גם לאחרים). אחת השכנות של יהושע בשנות השמונים המוקדמות הייתה מורה לאנגלית שאימצה אותו והוא עזר לה בשליחויות שונות (פעם, כך סיפר יהושע לא אחת, הוא נאלץ ללכת ולקנות לה חזייה בחנות שניצבה מול בית הקפה שבו ישבו כמה מחבריו הסופרים), והספר נכתב בהשראתה תוך הכנסת שינויים קלים שנועדו למנוע אפשרות של זיהוי. על התמודדותו של קנז עם הזדקנותם של הוריו יכתוב מאוחר יותר, בקובץ דירה עם כניסה בחצר. הסיפור "חדר מספר 10" בקובץ זה כתוב בגוף שלישי ומספר על בן שמלווה את אביו הישיש לבדיקה בבית החולים ובשלב מסוים נחשף לגופו הזקן וחסר האונים: מעולם לא ראה בנו בקרבה כזאת כמה עצוב וזר גוו הערום, הצנום מזקנה (דירה עם כניסה בחצר, 92). האב הוא אותה דמות אב מוכרת המלווה את סיפורי קנז, האב שעבד במחנה הצבאי הבריטי. הסיפור לא רק מקשר את תמונת הזקנה בבית החולים לסיפוריו המוקדמים של קנז, אלא מקשר גם בין שני הנושאים שעלו כאן ושבהם עסק לאורך כל שנות יצירתו: הילדות והזקנה. הבן שמלווה לבדיקה את אביו הישיש הוא גם הילד ההוא שהקשיב לקולותיו בחדר השינה:
בלילות הילדות היו קולות השינה של אביו נשמעים מחדר ההורים, והילד היה מתעורר כדי לעבור את רגע האימה הצפוי לבוא. אביו היה מדבר עם אנשים זרים מתקופות שונות שהופיעו בחלומותיו. פעמים באנגלית קצרה וכנועה — אולי כשל במלאכתו והוא מתנצל לפני מעסיקיו במחנה הבריטי בחיפה; פעמים בעברית [...] לב הילד היה הולם מפחד. אוזנו היתה כרויה לחשכה לקלוט אות של נשימה, רחש של חיים. 'אל תמות!' היה צועק אליו בליבו, 'אל תמות!' 'אני לא יכול להיות יתום' עד ששמע משם רחש של מלמול ורטינה ואנחה כבדה, וכחכוח ושוב עלתה ובאה הנחירה הרגילה, המרגעת.(דירה עם כניסה בחצר, 90).
החיבור הטבעי שעושה קנז בסיפוריו המוקדמים בין הילדות לזקנה מחייב אותנו לשאול על השנים שבין הילדות והזקנה. האם קנז בכלל כתב עליהן? והאם ניתן ללמוד משהו על חייו באותן השנים מסיפוריו? התשובה לשאלה הראשונה היא כן. בספריו של יהושע כמו האישה הגדולה מן החלומות יש ביטוי לעולם המבוגרים. אותו ביטוי יגיע לשיא בספר מחזיר אהבות קודמות, שאותו הגדיר פעם קנז בשיחה עימי כספר האהוב עליו. במחזיר אהבות קודמות, שיצא לאור ב-1997, תיאר קנז את המציאות הישראלית באמצעות בית דירות סולידי בצפון תל אביב (יש לציין שהספר מתרחש בתקופה שבה בית דירות בצפון תל אביב היה יכול להיות דבר סולידי). כמו בהאישה הגדולה מן החלומות, גם בספר הזה קנז נע בין תודעת הדמויות השונות ועובר באלגנטיות בין מונולוגים בגוף ראשון לקולו של המספר החיצוני.
המציאות של מחזיר אהבות קודמות היא שגרתית למדי, אבל קנז מצליח להפוך את הפרטים השגרתיים ביותר לחלק מיצירה ספרותית שלוכדת משהו בנפש האדם. יתכן שמדובר כאן בהתרשמות אישית שלי, אך המכתב לוועד הבית הוא מלאכת מחשבת ספרותית שמצליחה להכניס את הקורא אל הסיטואציה ואל עולמן של הדמויות בדיוק שנדיר למצוא בספרות העברית:
לכבוד אדון ברזילי היקר נחמן
אמנם שהרבה שנים אנחנו לא מדברים אחד עם השני בגלל נושא מסוים שמאז אני ברוגז בצדק אבל עכשיו אין ברירה. הייתי יכול לשלוח את המכתב הזה גם לגברת שלך כמו שעשיתי בפעמים האחרות בנושא של כסף להוצאות מיוחדות של הבית אבל עכשיו הנושא לא מתאים בשביל אישה. כדלקמן אני כותב אליך את המכתב הזה לא בצורה אישית רק בתור ראש ועד. מאז שהלכו ניומן והשכירו את הדירה שלך יש פה מצב שלא יכולים יותר לסבול. אף אחד לא גר שם לא ביום ולא בלילה ורק בצהריים יש שמה אישה שמקבלת גברים ליחסים ומתחילה לצעוק אוי אוי שכל הבית שומעים את זה [...] (מחזיר אהבות קודמות, 10).
מתוך הציטוט הזה אפשר לחזור אל השאלה השנייה שהעלינו, האם אפשר ללמוד משהו על שנות הבגרות של קנז מהיצירות? קנז אומנם שימש במשך שנים בתור ראש ועד הבית בבניין שבו הוא גר, ולעתים מופיעה דמות של סופר ביצירות. אך דמות הסופר נמצאת בצללים, ואם יש ממד אוטוביוגרפי ביצירות אלו הוא מקודד היטב. מה שחשוב בהן הוא הסיפור עצמו ולא דמות הסופר.
כאשר לוקחים בחשבון את כל הסיפורים וכל הדמויות, אפשר לדבר על מכנה משותף אחד שמתאר את עולם הבגרות, והוא אי-הנחת. במחזיר אהבות קודמות, מופעלות כל הדמויות מתוך אותה התחושה. לא אחת, אותה אי-נחת קשורה למאפיין נוסף שנמצא בכל ספריו של יהושע, הסקרנות כלפי המיניות האנושית והיראה ממנה. אך היחס אל המיניות אינו המקום היחידי שבו חיי האדם הבוגר מתוארים אצל קנז כחוויה של חוסר נחת. בנובלה "שורפים ארונות חשמל", שיצאה ב-2001 בספרו הבא של קנז, נוף עם שלושה עצים, קיימת אותה התחושה בהקשר של יחסים בין קשישה לבין צעירה שגרות באותו הבניין. גם המתח העדתי והלאומי מעוצב בנובלה זאת של קנז באמצעות אי-הנחת:
אחרי שבועיים או שלושה, שרחמני עבד אצלנו, איסמעיל שוב התקשר אלי, והפעם מתל אביב ממוסך מוריס, ככה הוא אמר, באזור התעשיה [...] סיפרתי לו שלא היתה לנו ברירה ולקחנו בינתיים מישהו אחר, עד שיגמר הסגר והוא יוכל לחזור לעבודה, ואז נדבר מה לעשות (נוף עם שלושה עצים, 59).
בסיפור "התיק השחור", שמופיע בקובץ דירה עם כניסה בחצר שיצא לאור ב-2008 והיה הספר הבא שפרסם קנז, אי-הנחת היא מה שמאפיין את חווית ההורות. הדיאלוג בין האב לבן הוא שגרתי למדי, אך אותה שגרה מלאה במועקה של חוסר נחת ונוחות:
״משהו. תראה בתפריט. יש כל מיני חומוסים. איזה אתה הכי אוהב?״ והוא קרא מן התפריט: ״עם גרגירים, עם פול, עם ביצה קשה, עם צנובר עם טחינה, ואפילו עם בשר. אתה רוצה עם בשר?״
״אני לא אוהב חומוס", אמר הילד.
״למה? אבל טחינה אתה בטח אוהב, לא?"
״לא בא לי בכלל לאכול".
״ארוחת ערב! מה אמא עושה לך לארוחת הערב?" (דירה עם כניסה בחצר, 94).
חוסר הנחת שעולה מהדרך שבה מתאר קנז את המציאות, הובילה לטענה ולפיה מדובר בעניין עדתי או פוליטי, שקנז מייצג את השמאל האשכנזי הישן שחש לא בנחת מול ישראל האחרת, או מול הקונפליקט. אמנם, קנז מוצג לעיתים במחקר כמי שבמובנים רבים הכניס את השיח העדתי לתוך הספרות, אך חוסר הנחת מבטא אצלו את כל המנעד הרגשי והמחשבתי של החיים הבוגרים. במובן מסוים, קנז אינו מתאר את חוסר הנחת כתחושה שעולה בתגובה לתופעות משתנות, אלא כתחושה קמאית בנפש האדם.
עם זאת, ועד כמה שחוסר הנחת הוא אלמנט מרכזי בחוויה האנושית כפי שמצייר אותה קנז, יש להיזהר מלהסיק ממנה מסקנות על אופיו של קנז האיש וחייו. באותה מידה שניתן לומר שחוסר הנחת שקנז מציב במרכז יצירתו הוא המשך ישיר לחוסר הרצון שלו להיחשף, אפשר לקשור אותו לעובדה שלקנז יש חוש הומור נפלא. באותו ההומור לחוסר הנחת והמבוכה יש תפקיד מרכזי. דוגמא לאותה אי-נחת, מצחיקה עד לרמת הגרוטסקה, אפשר למצוא בסיפור "הצגה יומית", שמופיע בקובץ דירה עם כניסה בחצר, ובו המספר נקלע להקרנה ביתית של סרט פורנוגרפי עם שכנים ושוטר שבמקרה נקלע לסביבה.
דוגמא אחרת לחוסר הנחת שהופך לרגע של הומור צרוף אפשר למצוא בקובץ האחרון שפרסם קנז, שירת המקהלה. בסיפור "ההזדמנות האחרונה" מתאר קנז סיטואציה שבה מלצר משדל אותו (את המספר) להביא לו מפתח לדירתו, כדי שהוא יקיים בה יחסי מין. לאחר שהדלת לא נפתחת הוא מגיע אל המסיבה שבה מתארח המספר, והשיח הבא מתנהל בינו לבין אורחי המסיבה:
"״איך קוראים לה?" שאלה נחמה.
''רזית", השיב שבו.
"איך?"
"רזית" חזר שבו על השם.
"רזית" מלמלה נחמה בתמהון (שירת המקהלה, 40).
לדעתי, יותר משחוסר הנחת של קנז נשען על האוטוביוגרפיה שלו, הוא מבטא את העמדה הספרותית שלו כלפי עצמו, החיים והילדות. הוא ביטוי לעמדה המושלמת של הסופר. הסופר מרגיש שלא בנוח בסיפור, כי ככל שהוא יתפוס פחות מקום, כך יוכל הסיפור לזכות במקום גדול יותר.
איני יודע אם זו אמת מוחלטת, אבל אצל קנז, המשוואה הזאת עובדת. הוא עצמו נעלם מהסיפור, עד שגם סיפוריו האוטוביוגרפים הם כבר יותר סיפור ופחות אוטוביוגרפיה. אך אותו דיוקן הפוך, שבו הסיפור, ולא החיים, הוא הדבר המרכזי, הופך את הסיפור לכזה שיכול להכיל את כל החוויה האנושית, על הצחוק והעצב, וחוסר הנוחות שבה. אצל קנז זו חוויה קשה אך גם מלאה ביופי. את אותו היופי אני רוצה להדגים באמצעות השורות האחרונות של הסיפור האחרון שפרסם יהושע, "מתנה לילד", שאת תחילתו כבר ציטטנו. לאחר שהילד מקבל גור כלבים בתור מתנה, הוא והאב מחפשים אחריו בחיפה, ומוצאים כתמי דם (לאחר שהכלב כנראה נטרף). במקום להתייחס אל הדם מתוארת התמונה הבאה:
השביל הוביל אותם אל סבך של שיחים שחסם את הדרך.
״לא ניכנס לתוכו", אמר אביו. "מי יודע מה יש שם".
״אולי שועלים?", אמר הילד.
״אם יש", אמר אביו, "אז הם בטח ישנים."
שותקים חזרו על עקבותיהם, עד שהניח את ידו על כתפו של הילד ונאנח: "אז לא נשארה לך מתנת יום הולדת..."
״לא צריך" אמר הילד, "יום הולדת וכל המתנות האלה זה מנהג של גרמנים."
אביו הסתובב לרגע והשקיף אל הים כאילו נפרד ממנו. כשהרים אליו הילד את ראשו, ראה טיפה נקווית בזווית עינו של אביו, מתגלגלת על לחיו ונושרת ארצה.
(שירת המקהלה, 159)
כך נראה דיוקן מרתק שנכתב על ידי אמן שדיוקן חייו הוא דיוקנו כאמן.
3
ישנם הרבה דברים שעליהם לא כתבתי. אני בטוח שיש אנשים שמכירים טוב ממני את חייו של קנז. אני בטוח שיש אנשים שיכולים לתקן את אבחנותיי ברמה המחקרית. אני גם בטוח שיש קוראים טובים ממני.
עם זאת ועם כל הליקויים, כאשר התחלתי לכתוב את הדיוקן על קנז הבנתי שבעיניי, זו הדרך שבה אני רוצה לפתוח את כתב העת החדש. קנז הוא מורה דרך אמיתי. הוא סייע לי, כמו לצעירים אחרים בראשית דרכם, אבל יותר מזה, בשדה ספרות העברית העכשווית שבו הקידום העצמי נהיה לתכונה מרכזית שדרושה לסופר, קנז יכול לסמן לנו הסופרים דרך אחרת. קנז יש רק אחד, אבל אנחנו, הכותבים, יכולים ללמוד ממנו שענווה גדולה לעיתים מולידה ספרות גדולה.
והאיש יהושע ענו מאוד.
(ברצוני להודות למלי גולדפרב על הזכות להשתמש בדיוקן הנפלא שצילמה וליגאל שוורץ שסייע לי לחדד את המחשבות על יצירתו של יהושע קנז)
הספרים של יהושע קנז:
האישה הגדולה מן החלומות, דביר, 1973
מומנט מוסיקלי, הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 1980
התגנבות יחידים, עם עובד, 1986
בדרך אל החתולים, עם עובד, 1991
מחזיר אהבות קודמות, עם עובד, 1997
נוף עם שלושה עצים, עם עובד, 2000
דירה עם כניסה בחצר, עם עובד, 2008
שירת המקהלה, עם עובד, 2013
יהושע קנז קורא את הסיפור "שירת המקהלה" בבית הקפה תמול שלשום