הגוף יודע וחושף את קולו

(מילים: 2201)

בספר מהתחלה מתארת צילה חיון את סיפור החלמתה לאחר שנפצעה בפיגוע. זהו לא רק סיפור שעוסק בכאן ובעכשיו, אלא סיפור מיתי על גוף ונפש.

צילה חיון, מהתחלה, אפיק, 2016.

אֲבָל אֲנַחְנוּ

מִתְמַהְמְהִים, הַא, מִתְהַלְלִים בִּפְרִיחָה,

וּלְתוֹךְ הַפְּנִים הַבּוֹשֵׁשׁ שֶׁל פִּרְיֵנוּ,

כְּשֶׁבָּא סוֹף-סוֹף, מַגִּיעִים נִבְגָּדִים.

רַק בִּמְתֵי מְעַט גּוֹעֵשׁ דַּחַף הַמַּעֲשֶׂה,

כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהֵם קָמִים וּבוֹעֲרִים בְּכָל מְאֹדָם,

[...]

מוּזָר מַה דּוֹמֶה הַגִּבּוֹר לַמֵּתִים בְּאִבָּם. מַה לּוֹ

וּלְאֹרֶך-יָמִים. כְּבָר זְרִיחָתוֹ הִיא קִיּוּם; אֵיתָן וְיַצִּיב

הוּא עוֹקֵר אֶת עַצְמוֹ וְנִכְנָס לִקְבוּצַת-כּוֹכָבִים

אַחֶרֶת: סַכָּנָה שֶׁל תָּמִיד. שָׁם מִי יִמְצָאֶנּוּ.

(אלגיות דואינו, 29-30)

***

מהו היופי? היופי הוא מנסרה שאנו בונים לכאב, אלמוג שאנו שולים מעמקי התהום, קונכייה ורונזית אבודה, שזיכרון ההד שהשמיעה פעם מאותת שהיינו כאן, אחרת. ישות וצורה שהותמרה – שנצרפה באש, הילכה על פי הפחת – ושרדה.

ברגעיה היפים של הספרות, בפסגותיה הצלולות והגבוהות, עומד אדם, ומעיד גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. 'אתה' יכול להיות אלוהים, אהוב או ילד, זולת שדרך עיניו נשקפת הנשמה שלנו; זו שאפילו שבעה כדורי ברזל שנורים אל הגוף בידי מפגע, לא יכולים לכלותה.

ספרה של צילה חיון, מהתחלה, שיצא בהוצאת "אפיק", מתאר בגוף ראשון מסע שיבה בדרך המייסרת הביתה, למשפחה, לחיים, ומעל הכול לבית הגוף שהפך לזר-מוכר, שסוע, אל-ביתי. גוף שחצה את המוות – והמוות חצה אותו לאורכו ולרוחבו – ומשם, למרות הכול, הוא שב חזרה.

בשנת 2003, כאשר חזרה צילה חיון, אז בת שלושים ותשע, עם משפחתה מחופשה בסיני, נקלעה המשפחה לפיגוע ירי באזור הר גילה. היא הוגדרה כפצועה באורח אנוש (בעוד אחת מבנותיה הוגדרה כפצועה במצב בינוני עד קשה ושאר בני המשפחה לא נפגעו). גופה של צילה, שהיה מורדם במשך שבועות ועבר שיקום של חודשים, נפרם והפך עולם ומלואו: טקטוניקת לוחות קורעת את רגליה, שבר סורי-אפריקאי נפער בבטנה, שאינה נסגרת כשנתיים לאחר פיגוע הירי, מנהרה חוצה את ירכיה במקום בו עבר אחד הכדורים, ובתוך כל אלו עולים נחשולים של יופי, פריחות אדירות של בוגנוויליות, נצנוצי חמדה של נשיות, עגילים ומסרקות. האמנות מתגייסת כולה למסע השיבה, צלילי הפסנתר מתנגנים מבעד לסדקים, ודמותה נטועה בתדהמה ובכי לנוכח הפסל איש הולך של ג'קומטי, כמתנבאת שנתיים לפני ההתרסקות.

גופה של הגיבורה חוצה מרחקים ויבשות, ובה בעת, המרחק הגדול ביותר שהיא מצליחה לדמיין בחודשי השיקום הקשים, הוא הדרך האינסופית ממיטת בית החולים לכיור הרחצה, למראה, לחלון. הגוף שמוט, הרגליים אינן יכולות לשאתה, הספרים שהיו משען חייה נראים ריקים, חסרי תוחלת, ללא אפשרות להושיעה. מי, אם כן, יכול? בעקבות הזמן האבוד הופך משם רומן אהוב לחוויה תוך תאית יום-יומית שמערבלת עבר והווה. מה שאבד – אבד, וכמו שזועק רבי נחמן בסיפוריו, חבל, חבל על דאבדין ולא משתכחין. אבל מה שאובד, מלמדת אותנו המחברת, לא באמת נאבד ולא משתכח מהלב, כי הפּצע מתייצב כעד עקשן שאינו מסוגל לזוז. הוא חג סביב רגעי הזוועה, יושב על עצבי הכאב, חוזר בכל לילה, מעוות את החוויה הפנימית והופך את השיבה לבלתי אפשרית. מאותה התעקשות צומחת לבסוף לידה עצמית והתחלה חדשה.

ספר הזוהר, בעקבות חז"ל, רואה בהולדה את המצווה המרכזית המוטלת על האדם. לא רק הולדת ילדים, אלא בראש ובראשונה הולדה עצמית, התגברות על אימת אי-ההיות והחרדה שלא להתממש עד תום. המקובלים מפתחים מערך של היוולדות מתמדת, בו האלוהות יולדת נשמות, עולמות והוויות ואילו האדם יוצר את עצמו ונושא פירות, וכך מגביר את העולם העליון ומאפשר לחיוּת לזרום חזרה לעולם הארצי. לא מספיק להיוולד בגוף, אומרים המקובלים, אנו מוכרחים להיוולד גם נפשית ורוחנית. זהו צו המוטל על כל אחת ואחת – לבחור בחיים לאחר שחצינו את סיפי המוות. לפי חכמים, "רחם הוא קבר", ומכאן שהמוות כבר היה. הוא קדם ללידתנו ומוטל כזיכרון של טרום היות, כשם שהתוהו ובוהו קדם לבריאת הפלטין שהוא העולם הזה. גם האל זוכר כמותנו את העולמות שביקש לברוא ולא שרדו, החיים שלא הצליחו להתקיים, ומאפשרים את קיומנו. ברובד המיתי סיפורה של צילה חיון מאפשר לחוות את הפרימה הקדמונית – את ההצצה לגיא צלמוות – ומשם להתפעל מכוחה העל-אנושי לברוא את עצמה מחדש ולהעלות תהליך היוולדות זה על הכתב. וכעומק החורבן, כך עוצמת הבקשה להיטיב, לתקן, לחיות.

המערה המוליכה אל הגוף

בתיאור חד שמופיע לקראת סיומו של הספר, מתארת הגיבורה כיצד היא מביטה לשבריר שניה בטעות בפצע הפעור בבטנה ומתעלפת בחדר האמבטיה. אלא שאין "טעות". בדיני נפשות, הפשר מופקד כולו אצל בעל החוב, והמסע אל השאול תמיד בטעות מכוונת יסודו, וכך גם ההצצה לאחור, שהיא בלתי נמנעת. לאחר מכן, רגע לפני סגירת הבטן ואיחויה בידי הרופאים, היא מחליטה לנצור את לוע גופה, להנכיח את האימה ולהפקיד את עצמה בידי אומן מיומן, צלם "אובייקטיבי", שאולי יצליח לתעד ממבט-על את מה שארע. יש באקט הזה קריאה אמיצה, בחירה להוציא את ה"תוך" החוצה, כמעין תשובה לגורל ולהשגחה האלוהית: אם את הנעשה אין להשיב, ואם תוך-תוכֵי הגוף נפער ונשסע, אזי יש להביט בו, ואם לא בעיניה שלה, אז דרך עיני העדשה, שמשיבה את המבט לשמים, ואומרת "הנני", עם כל מה שעשית בי. הכר נא, אלוהים.

תמונה זו הופכת מעין צו קטגורי; אי אפשר לסגור ולתפור את הגוף הפרום, בטרם ההיראות, ללא הכרה בנעשה שאין להשיב. הגיבורה (בכל מובניה של מילה זו בספר שלפנינו), מעזה להביט. כי היא מוכרחה להבין מדוע היופי מסתתר בתוך גרעין הכאב, בעמקי בטנה. זהו אקט אמנותי וגם אתי, הקשור בשאלה שלא ניתן לשאול: מדוע ארע מה שארע, מדוע דווקא היא נשלחה לקלוט בגופה את שבעת כדורי המשחית. שאלה הקשורה במעגל הנשמות והגורלות, שנובעת בעקיפין מכך שאחיה נפצע בהיותה נערה, מציור שחברתה מציירת שנים לפני הפיגוע ומכנה אותו "אור מהבטן" – כל צירופי המקרים שמתחברים לנבואת פורענות כבדה. הספר כולו, על שפתו העשירה ויופיו המטלטל, חג סביב אותה השאלה, מדוע, ומילותיו עוטפות אט אט את הבור והקרע הראשוני, מכסות ותופרות את הבטן הרכה, מרככות את הספק, שבתוכו מסתתר הדבר שאפילו אינו עומד לשאלה.

לידה תמיד יש בה פרימה ופרידה מהפְנים שנחשף ומתגלה בחוץ; אלא שבניגוד לגוף המבוקע בלידה ולרחם שנפערת כדי להוציא חיים בכל ״התחלה", כאן אנו צועדים מ"הסוף", מהקצה שאין ממנו חזרה, והמספרת כמו מיילדת מתוכה את המוות, מוציאה אותו לאור כדי להיוולד מחדש, לצאת מהשאול, להושיע את עצמה ובני משפחתה מהגיהנום, והיא אומרת שם: מה נעשה בחור הגדול שנפער במרכז הגוף... נעטוף, נקרום קרומים עדינים של בשר... רקמה חדשה מצולקת/ שתווריד לאטה תתחדש תתמלא/ תכסה עד שלא נדע. סגרו את המערה המוליכה אל הגוף/ הסתירוה מעין אדם (מהתחלה, 179). והצלם אומר לה: זה כל כך יפה, וכך, לרגע, הזוועה הופכת ליופי טהור ונקי, הגילוי הופך לכיסוי, הבערה מתמתקת. והמחברת מחכה לרגע הנכון, בו אפשר לפרום את הגרעין ולהביט אל תוך המערה של גוף.

הדיוק והצלילות של הספר מאפשרים לשרוד את המראות, אט אט גם האימה הנוראה ביותר הופכת לעוגן בתהליך שעובר עמה הקורא, ששולה לפתע גם הוא זיכרונות יופי אבודים ועובר דרך ים הכאב והייאוש. העמידה במבחן החיים, זה הסיפור שצילה חיון מספרת לנו. החשיפה האחרונה שהיא גם הלידה הראשונה, העמידה ערום ועריה, מעתיקה את נשמתנו ומותירה אותנו נרעשים, כי היא פונה לכל אחד מאיתנו – לראות ולהיראות, לא רק "לשרוד", אלא להעז ולהסיר קליפה אחר קליפה.

נוכחות חיה

הקריאה בספר היא מסע של אמונה, אמונה בבאר הנפש, שמשאביה לא ניתנים לשיעור. אך לא רק הנפש. שכן זהו ספר כל כך גופני, אחוז בתאים הקטנים, בגידים ובוורידים. דרכו ניתן ללמוד את אופן פעולת השרירים והמפרקים, את הנס שבכל תנועה שהאדם עושה בהילוכיו היומיומיים. הפיזיותרפיסטית שמלמדת את הגיבורה לעבוד עם גופה, מעניקה לה עוד מפתח לריפוי: כל מה שיאמרו לך הרופאים שתוכלי לעשות – תאמיני להם. הם יודעים, הם בקיאים באברי הגוף. כל מה שיגידו שלא תוכלי לעשות – אל תאמיני להם. הם לא מכירים אותך... הם לא מבינים שכל אחד שונה, שיש לו כוחות משלו... וזה הכי חשוב. הכֹּח שלך, הרצון שלך... רק את יודעת למה את מסוגלת, את צריכה לגלות את זה. לבדך, בעצמך (מהתחלה, 116, 121). גופה של צילה יודע ומבין מעצמו את התורה כולה, בעומדה על רגל אחת ממש: היא מצליחה להניע את כף רגלה השנייה מכוח המחשבה ועוז הרוח, לאחר שהרופאים קבעו שאין שום סיכוי, שהרגל לא תלך. אבל היא מסתכלת עליה, ומדברת עמה, ואומרת לה – נועי, והיא מצייתת ונעה מההתחלה.

כאן עלינו לשים לב לנדיבות המיוחדת שכרוכה בחשיפת החכמה הפסיכו-פואטית – תורת הגוף והנפש וסוד האמונה – עם הקורא. נדיבות שלגמרי אינה מובנת מאליה, כי לפנינו לא רק תיעוד תרפויטי אלא לימוד נפשי ומתנה שהיא מעניקה לנו. רופא הכאב היחיד שמצליח לסייע מעט בהתאוששותה הארוכה, מציע לה לחשוב על הפקיר ההודי, והיא לוקחת ברצינות את המשימה, ואומרת שכדי להתגבר על הכאב המתמיד היה עליה לרכז את כל תשומת הלב באדם שמצוי מולה. משם נובעת גם כתיבתו של ספר זה, הבטה פנים בפנים, הושטת יד, נוכחות חיה למען זולתה.

לפי תורת ההיזכרות של אפלטון יש רציפות בין האני שהחל את מסע הנשמה מהעולמות העליונים לאני המתקיים בהווה, וכל מה שמוטל עלינו הוא "להיזכר". האם הרומן שלפנינו, שעוסק כולו בהיזכרות, הוא, אם כן, אוטוביוגרפיה? לא בדיוק. בשאלה זו נוגע גם עורך הספר, עודד וולקשטיין, בהערת הסיום היפה שלו ליצירה. המספרת מחברת יחד פיסות של ראשומון נפשי שחוזרות אליה מאותם רגעי "לא אני" ארוכים, בחצותה את קו המשווה של הקיום, חזרה להווה. ההווה, העבר, הטרום, העתיד, הכול נמצא, ורק הטראומה נעלמת בתוך הבור השחור שבגופה. אף תיאוריה פסיכואנליטית לא הצליחה לתאר כל כך טוב את האופן שבו הגוף יכול ללמד את הזיכרון האבוד, לקונן על מה שהנפש, התודעה, השכל – לא יכולים להכילו. אבל, כפי שהדוברת מגלה, הגוף זוכר, וביום השנה הראשון לפיגוע, כמו יום הולדת, יום היציאה מהשאול, הגוף יודע ונזכר שנקשר למיטה, הגוף חושף את קולו.

גם כי אלך בגיא צלמוות

עבורי, בין הקטעים הזכים ביותר בספר היו רגעי העמידה של בן זוגה של צילה, חיים, ששמו מעיד על בחירתו בה ובחיים, והצלחתו למשות אותה רגע לפני הטביעה. אלו הרגעים בהם הממשות המשפחתית והזוגית עומדת במרכז: הושטת היד אל הזולת וממנו חזרה, מסירות הנפש שרק קצה קָצֵהָ נחשף בספר, העדות על עוצמת הערבות והאהבה שצומחת מתוך הכיליון ויכולה לו; הידיעה שיש בית לשוב אליו, שלבית יש קירות ויש על מי להישען, הופכת את ההליכה בגיא הצלמוות לאפשרית למרות הכול.

לאהבה זו יש קול פנימי, של וודאות נבואית מיטיבה, בזמן שהעולם שבחוץ זועק טביעה, כמו בקטע הנפלא הבא: הם מסתכלים עלי במבטים מלאי רחמים. מבטים סופניים/בעיניהם אני רואה את מימדי האסון/ סביב מיטתי ציירו בגיר מעגל של זירת אסון... אבל הם לא יודעים ולא רואים/ אני שלחתי כלב גישוש מאומן/ מתחת להריסות הוא מצא חיים... עוד מעט יגרור אותם בפיו החוצה אל אור השמש (מהתחלה, 32). המלאך השומר הוא חיים, אך לא פחות מכך מעיין החיים הפנימי, המופנם, כפי שהדוברת מגלה בקטע הבא: אני בגופי הפעור ובסם המציף והפותח... נדמה שסדרי היממה נמתחו כמו שעון עצל. אבל אני חדלתי ממאבק. אני כבר יודעת שבוא יבוא מלאך, והוא יישא אותי בזרועותיו, עד שאחצה ואעבור את הנהר ואצא ממנו צולעת על ירכי(מהתחלה, 39). לצד הדבקות הזוגית, הטרגיות של הספר נטועה בהבנה שיש מעברי יבוק שאפשר לעבור רק לבד, כי האדם מוכרח להיוולד לעצמו בעצמו, וכיוון שסיפי החיים כרוכים בבדידות שאין לה מוצא.

חיים מבטיח לילדים שאמא היא "סופר אמא" והיא תתגבר, הוא מבטיח להם ולעצמו שתוך שנה היא תבריא. הוא שר לבת הפצועה, חמוטל, האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, שיר תפילה בו היטיבה לאה גולדברג לתאר את צער הלינה הקיבוצית והקריעה בין אימהות לילדיהן. חיים מנבא נבואה שמגשימה את עצמה, החוברת לכוחות הנפש של צילה, כי הבדים יתכופפו ולא יישברו, ואמא תחיה ותשמח ותתענג יחד עמם על החיים. לפי דומיניק לה קפרה, העוסק בטראומה ובכתיבתה, הטראומה קוטעת את רצף החוויה של הסובייקט, האדם שמוכרע תחתיה מוכרח לשחזרה ללא הרף ואינו יכול "לעבור הלאה", הוא מצוי במצב חזרתי של acting out ("הפגן" ו"ביטוי-בפעולה") ואינו מסוגל לעבד את השבר working through. אדם זה נרדף לדבריו בידי העבר או מודבק בו ונתפס באופן פרפורמטיבי לחזרה כפייתית על סצנות טראומטיות – סצנות שבהן העבר חוזר והעתיד נחסם או נידון לכליאה בלולאה מלנכולית... [הוא] כאילו חוזר לעבר וחי מחדש את הסצנה הטראומטית (לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה, 49). הטראומה מוחקת את תחושת "הזמן ההיסטורי״ ומעבירה אותו ל"זמן מיתי" מאיים. ואכן, הסיפור שלפנינו נפתח במיתוס. בעת טיפוס והצצה אל לוע ההר בגואטמלה כשנה לפני הפיגוע, בנה של צילה מספר לה על האם הגדולה במיתולוגיה האינדיאנית, על ארץ המתים והרי הגעש הטורפים שמהם מתחיל העולם. גם במיתוס הבבלי העולם נברא מתוך גופה המבוקע של תיאמת, התנינה הענקית, שבניה מפלחים בה חצים ונאבקים על בשרה עד שמתוכו צומחים החיים. אלא שבסיפור שלפנינו הבן מושיט לאמו יד ואומר לה: בואי, אמא, אני אמשוך אותך למעלה... בואי, אני כאן, מחכה, אל תדאגי (מהתחלה, 14-15). כך נפרץ הכוח הבולעני של הזמן המיתי, ונע קדימה. בניגוד לתיאוריה אודות הטראומה, המספרת מניעה את עצמה בכוח עז קדימה, לא נכנעת למלתעות ההפגן והכפייה, ומתעקשת לטוות דרך העבר עתיד שיש בו תקווה והכרה ביופי העולם ושוכניו.

גם החלקים שעוסקים במציאות הפוליטית בספר נעים בין האישי לקולקטיבי, בין הדטרמיניזם לבחירה. למשל, הקשר הסבוך בין צילה לנעמה מהכפר ואלג'ה, שנוגע במעגלי האשמה ובחוויית חוסר הברירה, אך מסתכם לבסוף ברגעי כאב נשיים, באם האחת שיולדת בשכם ושרויה במצוקה, ובאם השנייה שנפצעת בדרכה עם ילדיה לביתה, ובקול האחד שמקבע את גורלן ואומר: ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי. הנשים, האימהות, הגוף, הופכים למסמני השבר שבתוכו אנו חיים, אך גם לחוט השני השוזר תקווה וסיכוי לאחווה נשית ממשית. ומבעד לסמי השינה ומשככי הכאב, הגיבורה נאבקת לא לשקוע בארץ הערפילים, לא לוותר, והיא בוחרת בערות, ומביטה קדימה, לעבר הפרחים שפורצים מתוך העטיפה היפה של הספר (שצוירה בידי הדס, בתה של המחברת). אלו הם פרחי אירוס שיופיים עומד לצדה בשעת העדות, בעמידה העירומה בפני בית הדין של מעלה, כשהשברים סודקים את מעטפת האור, אבל לא מתפזרים לרסיסים אלא נאספים לשלם אחד, טהור.

אוֹתוֹ חָלָל טָהוֹר אֲשֶׁר אֵלָיו

פְּרָחִים פּוֹרְחִים בְּלִי קֵץ. תָּמִיד עוֹלָם

וְאַף לֹא פַּעַם שׁוּם-מָקוֹם-בְּלִי-לֹא: אוֹתוֹ

טָהוֹר וְלֹא מֻשְׁגָּח אֲשֶׁר נוֹשְׁמִים אוֹתוֹ,

יוֹדְעִים אוֹתוֹ בְּלִי קֵץ וְלֹא חוֹשְׁקִים בּו.

[...]

כִּי בְּסָמוּךְ לַמָּוֶת

שׁוּב אֵין רוֹאִים מָוֶת, וּמַבִּיטִים

הַחוּצָה,

[...]

פָּנֵינוּ לַבְּרִיאָה וּבָה אֲנַחְנוּ

רוּאִים רַק בָּבוּאַת אוֹתוֹ מֶרְחָב

פָּתוּחַ, שֶׁכִּסִּינוּ חֹשֶׁךְ.

(אלגיות דואינו, 35-36)

הספרים המוזכרים ברשימה זו:

דומניק לה-קפרה, לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה, רסלינג, 2006.

ריינר מריה רילקה, אלגיות דואינו, תרגום: שמעון זנדבנק, הספריה החדשה, 1999.