"נפלתי דרך סדק ביקום": על ״שדרך״ מאת שמעון אדף

(מילים: 1660)

שמעון אדף, שַׁדְרַךְ, רסלינג, 2017

אל שדרות החדשה, ששרויה תחת כיפת מגן מפני קסאמים, נוסע שדרך בן השתים-עשרה לבלות את חופשת הקיץ אצל דודיו. שם הוא מגלה את שדרת הבועות האקולוגיות – סביבות אקולוגיות סגורות ומתוכנתות, המקיימות עצמן דרך תהליכים סימביוטיים פנימיים ומאוזנים בקפידה – ומוקסם ממנה. הבועות המורכבות יותר מושכות את תשומת לבו של שדרך, והוא נפעם מן היופי ומן המנגנון המאורגן בקפידה וחוזר לשם שוב ושוב. מישאל, בן דודו, אינו מבין מה בשדרה הזאת מרתק את שדרך כל כך: אתה מבלה שם יותר מדי, נהיית ממש חולמני. איך אתה יכול לחשוב על הבועות הטיפשיות האלה, כשאנחנו לא יודעים כמה זמן נחזיק מעמד? (שדרך, 40).

שדרך נאחז בשדרת הבועות הזו שכן בזמן שהותו שם, מתחולל אסון, ננו-גז מפוזר על התושבים, וכולם, מלבד אלו שמוגנים תחת כיפת ההגנה של שדרות ומהבודדים שעמידים גנטית בפני הגז, הופכים להיות אנשים טורפים-מטורפים, דמויי זומבים. בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה על זה, קורעים בשיניים, בציפורניים, שוחטים, והדם, שלהם, של אחרים, לא עוצר. ורידים שותתים (שדרך, 28). מי שאינם עמידים ואינם מוגנים תחת הכיפה של שדרות מתים בטירופם, כולל משפחתו של שדרך – אביו, אמו ואחותו.

בשַׁדְרַךְ, ספרו החדש של שמעון אדף, הוא יוצר עתיד פוסט-אפוקליפטי טכנולוגי, מבעית ומשכנע, אך גם מלא יופי – זר, נוכרי, אחר. אדף דוחק את העתיד אל עבר נקודת משבר ובוחן בה את התשוקות האנושיות לקידמה; את כוחו של מה שנשכח לשוב אל הזיכרון; את הצורך להחליף את הגוף המוגבל, הפגום, בן-המוות ואת אותו דבר שמתעקש, בכל זאת, על אהבה. נדמה שזוהי אחת השאלות החשובות בנובלה, מהו אותו דבר המתעקש – האם זה האנושי, שהגדרתו חמקמקה, או דווקא משהו מעבר לאנושי - ובשם מה ההתעקשות.

הנובלה נעה בין שתי נקודות בזמן, ובין שתי עלילות מקבילות, שתיהן מתרחשות בשדרות – פעם בעתיד, ב"שדרות החדשה", ופעם בעבר, בשדרות של שנת 1987. שַׁדְרַךְ, שמתחיל את סיפורו ב"שדרות החדשה", לוקח חלק גם בעבר, אליו הוא חוזר בתהליך הנקרא "השתרפות". ההשתרפות היא מעבר, השתעתקות אל תוך הדמיה של העבר. שדרך אמור להשתרף אל תוך הדמיה של תודעה מסוימת כדי לאסוף דרכה מידע. אבל משהו משתבש במעבר הזה, וישותו של שדרך מוצאת עצמה בתודעתו של חנניה אדף, נער בן חמש-עשרה, גיבורהּ השני של הנובלה, בשדרות של שנת 1987. נפלתי דרך סדק ביקום, חשב שדרך, משהו השתבש (שדרך, 95). במקום בהדמיה, ממנה הוא יכול לצאת ולהיכנס מבלי שנוכחותו תיגע ממש באירועים ובדמויות, שדרך מוצא עצמו לכוד בגוף בשר ודם, בנקודה ממשית על רצף הזמן-מרחב-תודעה (שדרך, 96), מבלי יכולת לחזור.

מקור שמו של הספר שַׁדְרַךְ הוא בספר דניאל: זהו השם הנוכרי, הכּשְֹדִי, שניתן לחנניה, אחד מחבריו של דניאל. כך שהספר עוסק בשתי דמויות מרכזיות - שדרך וחנניה, אבל בנוסף לכך גם מדובר בדמות אחת שלה יש שני שמות שונים. הכפילויות והפיצולים שאדף אוהב לשחק בהם, הופכים כאן לתצרף מורכב שמשאיר הן את הדמויות והן את הקוראים במצב שמתאר המספר בסיפור "הרציחות ברחוב מורג" של א"א פו: נדמה היה לי שאני נמצא על סף ההבנה, בלי יכולת להבין – כשם שאנשים, לעתים, מוצאים את עצמם על סף הזיכרון, בלי שיוכלו, לבסוף, להיזכר.

ואכן, סף הזיכרון הוא הסף עליו עומדת הנובלה כולה. אחרי הזוועה שהתרחשה, ובניסיונות לשקם את מה שנשאר, מתמודדים תושבי שדרות החדשה והשורדים עם זיכרונות העבר ומה שהם מכילים בחובם, על סף הזיכרון, על סף ההבנה.

שאלת הזיכרון היא אחת השאלות שבהן עוסק הרומן הקצר והאינטנסיבי הזה. הזיכרון האישי של שדרך מאותו קיץ נוראי, הוא משהו שהוא ינסה לשחזר ולחזור אליו, למרות הזוועות, כאל נקודה שמקפלת בתוכה איזושהי תמצית של זהותו ומהותו שהוא הולך ומאבד: לי אין ילדות, אמר שדרך, נשאר לי רק הקיץ ההוא, של המתקפה. כולם קוראים לו הקיץ הארור, אבל אני לא יכול לקרוא לו ככה. הוא מה שנשאר לי, עם כל הזוועה, רק זה, השאר התפוגג, נמחק (שדרך, 134). גם הזיכרונות מילדותו, טרם החורבן נעלמים ממנו: בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה (שדרך, 102). שדרך מנסה ללכוד את מה שאיבד בקיץ ההוא בתכנות של בועה אקולוגית משל עצמו, שהיא המקום של היופי, אבל גם האימה מפניו (שדרך, 144).

אבל בעולם פוסט-אפוקליפטי, שעבר קטסטרופה, שאלת הזיכרון וכינונו היא שאלה חברתית וקיומית ולא רק אישית. חלק מאנשי שדרות החדשה יצטרפו לתנועה לשיקום העבר, כשהם מבקשים לעורר ולהשיב מה שאבד בעברם, לאחזר מידע – טקסטים, טקסים ומנהגים יהודיים – שנשכח. אנחנו זקוקים לעבר שלנו, אנחנו מנושלים (שדרך, 139), הם אומרים.

בשדרות החדשה שעד לאסון, החיים מתרחשים במנותק מהעבר וממסורותיו. אבל האסון יוצר בקיעים בהווה ובהוויה, ודרכם מגיח העבר שמתעקש. אבל אנחנו, [...] לא מבינים את ההווה הזה. רבים מכם באו הנה לבושים בגלימות של שומרי מסורת ציון, השלטון שלנו קרוי בפינו הממשלה הציונית, מה פירושם של הביטויים הללו? כן, מספרים לנו שמקורם בסיפורים העתיקים אבל מה בדיוק המקור? ילדינו מערים לתוכם את עשר הספירות, אנחנו אומרים בית דוד, אומרים זרע מלכות, והמלים מתמלאות בעבורנו כובד, משקל, חשיבות. מנין הם נובעים, אם אנחנו לא באמת מכירים מניסיוננו את הכובד, המשקל, החשיבות?(שדרך, 49-50). מה שנשכח לא באמת נשכח, רק ממתין עד לרגע המשבר. ומה לגבי ההיסטוריה שאנו לא זוכרים, העבר שחוזר לנו בשברי מראות וחלומות? האבל שלנו עמוק מזה, שולח שורשים אל ימים קדומים, אלא שאיננו יודעים מה העבר שמשווה לו את העומק. אנחנו מתאבלים עליו גם היום (שדרך, 63).

שכחת העבר, הידע והמסורות היא אכן פתח לפורענות בנובלה, אבל יש גם ברכה בשכחה. בהיעדר האיסורים המחמירים על האדם ומיניותו, היחס אליה התפתח באופן פתוח וטבעי יותר. בעתיד שמתאר אדף בנובלה מיניותו של אדם אינה מוכרעת לקצות הסקלה: הטרוסקסואליות או הומוסקסואליות, אלא נמדדת בנטייה הנעה על סקלה ומותנית בבחירה שגם יכולה להיות זמנית: אחותו אמרה בתעוזה בארוחת שישי לפני כמה חודשים שהיא מקווה שהיא חמישים, ככה לא תבחר אף פעם, אולי אפילו יהיו לה כמה קשרים במקביל (שדרך, 19).

אחד מהחלקים היפים בנובלה הוא מערכת היחסים ששדרך רוקם עם דמות בשםנהרדע֘::ֻ. זוהי דמות שאינה ממוגדרת, שגדלה במושבות מנותקות על הירח. לפני שנפגשו, שדרך רוצה לשאול עליה/עליו לשמה(שמו) ואולי למינו(מינה). לא! צריך שהשם והמין יתגלו באופן אחר, יינתנו, לא בדרך שתקנה להם אחיזה וממשות בעולם הפנימי, מבלי שיהיו להם עוד קיום בחוץ. לחכות!!! (שדרך, 87). זהו לא רק מפגש עם האחר, שהוא שונה ממנו, אלא התוודעות לאחרות (שדרך, 121) שהיא תהומית, אינהרנטית וזרה לו לגמרי. לשם כך, על שדרך ללמוד שפה חדשה, שאינה ממוגדרת, שפה שאינה סקס-מניאקית, כמו שיונה וולך תיארה את העברית. ההתאהבות הזאת מתוארת כהיענות למפגש אמיתי, עמוק, שדורש לימוד של שפה חדשה, ושל שינוי תפישתי שמבקש להרפות מהגדרות הנשענות על חיצוניות, כמו זכר ונקבה. אבל המפגש עם האחרות הוא בהכרח זמני. זה אף פעם לא יהיה שלי, תמיד זה יעמוד שם, מחוץ לשולי הרעב, אפילו עם האפיפה והמיזוג של הנוכחות, אפילו הגוף היפה שאני לובש בשעת יופיי, יותר ממה שבשר יכול להרשות (שדרך, 134). מפגש כזה מצריך כלים חדשים כדי להבין את החוויה, את ערכה. כששדרך לא מצליח להסתיר את אכזבתו מנהרדע֘::ֻ, העומד/ת בפני שינוי, היא/הוא אומר/ת לו שהוא מודד את הדברים על ידי המשך הלא נכון, שעות וימים. איזה משך אחר יש, שואל שדרך, ונהרדע֘::ֻ עונהֶ/הָ: המידות הפנימיות של החוויה. הרוחב. העומק (שדרך, 147). ייתכן שהתביעה להרפות מכל הרגל אנושי היא בכל זאת קשה מדי. גם כשהתודעה מסוגלת לפרוץ את גבולותיה שלה, הגוף מציב גבולות משלו.

אבל השבת מנהגי העבר ומסורותיו מרחפת כאיום על פני החופש הזה, שכן עמם יחזרו גם הדיכוי והאיסורים: נהרדע֘::ֻ אומר/ת לשדרך:

איזה לעג לרש ששני האהובים שלך יתגעגעו ליהודים, ירצו להחזיר את האמונות שלהם. היהודים הם אלה שהמציאו את הרעיון של ביסוס אורח חיים על דיכוי מיני.

דיכוי מיני? מה זה אומר?

שורה של איסורים על פרקטיקות מסוימות של התקשרות גופנית. [....] אפילו על פי המנהגין המתקדמין ביותר, היית צריך להסתתר, לעטות איזו מסכה. להחליט.

על מה?

העדפה מינית אחת. זכרים או נקבות.

אבל אנחנו יצורים שהמיניות שלהם לא קבועה, רק דרגות ההעדפה משתנות מאחד לשני (שדרך, 136).

התפישה של הקשר חזיון/זיכרון שמופיעה בנובלה היא מרתקת וייחודית לכמה יצירות נוספות של אדף (כמו בסיפור "third_attribute", שראה אור באנגלית). בגלל שבירת רצף "הזמן-מרחב-תודעה" והזליגה בין התודעות שמתקיימת בספר, מתמוססת ההבחנה בין זיכרון (משהו שקרה בעבר) לבין חזיון (משהו שמתרחש בעתיד). ההתמוססות הזאת מתרחשת בשדרך כאשר לרגעים מתמזגות תודעותיהם של שדרך ושל חנניה. חנניה מפרש זאת כסימן לטירוף. אך למעשה הזיכרונות הללו החוזרים מן העתיד, הופכים למשהו אחר – משריד מן העבר של האחד, להשראה לעתיד עבור השני. כך שהעתיד והעבר אינם מובחנים זה מזה אלא מתערבבים זה בזה. לא רק העבר דינו לחזור – אלא גם העתיד. ובתוך העבר והעתיד נוכח זמן נוסף – מיתולוגי, זמן החזרה האינסופית. ישנו רגע אחד, מהרגעים המחשמלים בנובלה, שאליו מתנקזים כל אלו – עבר, עתיד וזמן מיתולוגי. בשדרות בשנת 1987, חנניה מביט בתמר, נערה שהוא אוהב. בו בזמן שדרך, במעמקי תודעתו של חנניה נזכר בנהרדע֘::ֻ וברקע - נשמעת תקיעת השופר, צליל פולחני שעובר לאורך ההיסטוריה וכאילו מפלח אותה בכוחו המיתי. חנניה נזכר: לפני יומיים עבדנו תמר ואני עם פרק ביהושע. [...] זה הצליל שמוטט את חומת יריחו (שדרך, 112).

קיומם של כל הזמנים זה בתוך זה, זיכרונות מן העתיד, עבר המתגלה כחזיונות עתידיים הוא כשל אותן בועות אקולוגיות ששדרך עמל על בנייתן, שם שום סביבה אינה שלמה בפני עצמה ועליהן אומר שדרך: לקח לי זמן להבין שהן דולפות. ולקח לי יותר זמן לתפוס שהחומרים שדולפים מאחת, חיוניים לאחרת (שדרך, 143). כמו שהתוֹדעות של שדרך וחנניה זולגות זו לזו עד שקשה להפריד ביניהן, כמו שזיכרונות של אירועים שטרם התקיימו משפיעים על העבר, כך הכול הוא חלק מהדבר עצמו והכול מתקיים בו באחת. ייתכן, שזו אחת הסיבות שהנובלה נעה, מבחינת הקוראים, בין העתיד והעבר, ומדלגת על העכשיו, על ההווה, שהופך ללא יותר מאשר שבריר הרגע בו נמהלים זה בזה מה שכבר קרה ומה שעתיד לקרות.

שדרך שייך לאותה קונסטלציית יצירות הנעות סביב ורד יהודה. הוא מצטרף ליצירות קודמות כמו הסיפורים "טבריה", "סולטנה" ו"'החיים הישנים' מאת דורון אפללו" ואל שלושת חלקי הטרילוגיה: כפור, מוקס נוקס וערים של מטה. אובדן, געגועים וההתמודדות עמם נוכחים גם ביצירה זו, כבכל היצירות הקשורות אל ורד יהודה. יחד, יצירות אלו מציירות שובל אבל ומוטרד לאורך הקו ההיסטורי החלופי, המשתרע החל במאה השש-עשרה בסוורה שבמרוקו בסיפור "סולטנה", ועד העתיד הרחוק, בשדרך ובכפור. אך עם זאת, שדרך עומד כיצירה בפני עצמה, כאחת מאותן בועות אקולוגיות המתוארות בו.

מעטים הספרים – והסופרים, בעברית בפרט, המסוגלים ליצור תרכובת ייחודית ומרתקת של רעיונות מבריקים על עתיד אפשרי, שפה, וטכנולוגיה, יחד עם טקסטים מקראיים, ולשלב את אלו בסיפור התבגרות עדין ומרגש כל כך.

ספרים המוזכרים ברשימה זו:

א"א פו, הרציחות ברחוב מורג, תרגום: שירלי אגוזי, עם עובד, 2007.

Shimon Adaf, Lavie Tidhar, "third_atribute" (By Shimon Adaf), Art and War: Poetry, Pulp and Politics in Israeli Fiction, Repeater Press, London, 2016.