תגובה: על הרצון לדייק

קראתי את רב-השיח שפורסם בגיליון האחרון של אודות, ובתוכו גם אזכור, נרחב אך לא מדויק, לפעילותו של "קריאה- עלון לתרבות מחאה".

הייתי חלק מהמערכת שלו במשך 38 השבועות בהם הופיע. כשהגרעין המייסד נפגש בראשית הדרך, כשהחלו הדגלים השחורים להופיע בעקביות על הגשרים, חזרנו ואמרנו שאנחנו רוצות פעולת קריאה וקריאה לפעולה. כמי שבאו מהצד של המילים, היה ברור לנו שאומנות בכלל ומלים בפרט הן תחילת הדרך לשינוי המציאות.

והנה לפנינו, ברב-שיח מלא במילים, דוגמא לשינוי מציאות אבל לא מהסוג ששאפנו לו. בשיחה על שירת מחאה או על מחאת השמאל או על היעדרן של כל אלה, התייחסה מי-טל נדלר להצהרת הכוונות שלנו, ובהמשך כתבה כך:

העלון הזה [...] הפסיק את פעילותו זמן קצר לפני המלחמה, ובמלחמה נדם. אמנם להבנתי בכוונתם להמשיך, אבל היות שהפורמט כבר היה קיים והמערכת קיימת והבמה שיצרו גם היא כבר קיימת [...] למה לא פרסמו עלון מחאה באותם ימים?

הפסקנו את פעילותנו לפני המלחמה, עובדתית זה נכון.

אבל, נדלר מתייחסת אלינו כמי שנדמו במלחמה משום שהתותחים רעמו; זה כבר רחוק מאוד מהאמת.

*

"קריאה – עלון לתרבות מחאה" הוקם על ידי מערכת של כעשרה א.נשי ספרות, חינוך ואמנות. קמנו מתוך צורך השעה ב-25 ביולי 2020. עלון בכוונת מכוון, כלומר דף A4מודפס משני צידיו, זול להפקה, הדפסה ושכפול, ממומן בכספי חברי המערכת ותורמים מזדמנים. העלונים הודפסו בכל שבוע באלף או אלפיים עותקים על ידי המערכת, וחולקו מיד ליד, מבט למבט בהפגנות בכל הארץ כל מוצ"ש. רבים אחרים קראו בגליונות שעברו גם במייל, בקבוצות וואטסאפ, ברשתות החברתיות ובאתר של העלון. כל הגליונות זמינים בו גם עכשיו, לכל אדם וללא עלות או רווח.

לאורך כל 38 הגיליונות של קריאה, הקו האידאולוגי שלנו היה הומניסטי, מתנגד לאלימות, פלורליסטי ומגוון ככל האפשר. העלון נוצר כדי לתמוך, באופן שבו רק פואטיקה ואומנות יכולות לתמוך, במוחות ובמוחים, א.נשים שביקשו פוליטיקה אחרת, שלטון אחר, דמוקרטיה אחרת. בכל שבוע (בכל שבוע!) הגבנו למה שהתרחש במחאה, לארועים בארץ ובעולם. במובן זה, קריאה בגליונות, ובעיקר בדברי המערכת ובאוֹצְרוּת שבבחירת הטקסטים יכולה לשמש היום כתיעוד של המחאה.

הגליונות האחרונים משקפים את סופו, הכמעט טבעי, של העלון: גיליון 35 (20.3.21) הקדים את הבחירות לכנסת ה-23 בעידוד להצבעה ומעורבות פוליטית ביקורתית, גיליון 36 (27.3.21) הוא מעין גיליון פרידה שבו מורגשת תקווה ואופטימיות, והוא יצא לאור כמה ימים לאחר שארגוני המחאה הבולטים הודיעו על פירוק המחאה. זה היה עלון מחאה, והוא ליווה את המחאה.

אך לא זו אף זו. במקום אחר ברב-השיח, כתב עידן לנדו שתַו ההיכר של שירת המחאה השמאלית הוא "המודעות לאפסיותה, לאפס השפעתה, להיעדר קהל." מהרגע הראשון היה לנו קהל, קהל של כותבות וכותבים ששלחו לנו טקסטים אמיצים, קהל של מפיצות ומפיצים שהדפיסו בעצמם וחילקו עותקים בגשר או בצומת, קהל שחיפש אותנו בהפגנות וזיהה מרחוק את החולצות הלבנות שלנו בשיירות, בכיכרות ובמוצ"שים בבלפור. הקהל שלנו היה קהל שיוצא מהבית להפגנות, קהל שקורא ומוחה, מוחה וקורא. ואנחנו ליוונו, כאמור, את המחאה.

בהמשך, לאחר סיום המחאה, הופיעו עוד שני גליונות מיוחדים שהעבודה עליהם החלה זמן רב לפני כן: גיליון מיוחד (37, 16.4.21) שיצא בשיתוף פעולה עם פורום המשפחות השכולות בעקבות טקס הזכרון הישראלי-פלסטיני ה-16, וגיליון רב-לשוני שנתן במה למבקשי מקלט שחיים בישראל (38, 30.6.21).

מבצע "שומר החומות" החל ב-10.5.2021, כמעט חודש וחצי אחרי שהמחאה נפסקה והעלון סיים את המהלך שלו. על השאלה ההיפותטית "האם היה העלון קריאה מגיב למלחמה בעזה, לו היה קיים בזמן זה", אפשר לענות דרך הקריאה בטקסטים שכן היו בו לאורך כל החודשים שלפניה והתייחסו במפורש לכיבוש ולסכסוך הישראלי-פלסטיני: השיר "לתפארת" של טלי לטוביצקי ז"ל, מאמר של עו"ד דני שנהר על הציפייה מהחוק לעשות צדק בהגנה על הפלסטינים בשטחים הכבושים, בקטעים מהצגות תאטרון שעלו בתאטרון היהודי-ערבי ביפו, בקטע מנאום של ח"כ עאידה תומא-סלימאן ובמכתבה של האסירה הפוליטית ח'אלדה ג'ראר. קריאה בטקסטים האלו (לא "על", לא "עִם", פשוט קריאה בטקסטים) וכמובן גם הבחירה וההעמדה שלהם זה לצד זה, וכל אחד מהם בזמן מסויים, מראים כי כל עוד היה העלון, היו מאחוריו עמדות מוצקות של שמאל שמתנגד לאלימות, לרוע, לשחיתות, לשלילת חופש וזכויות ולדמוקרטיה.

לא שתקנו כי פחדנו, כפי שהוצע בדיון המלומד.

לא פחדנו מבגידת האינטלקטואלים (למעשה- אינטלקטואלים רבים וטובים תרמו לנו טקסטים).

לא הרגשנו צנזורה עצמית של כותבות (למעשה- טקסטים הגיעו אלינו כל הזמן, גם הרבה אחרי שהעלון נסגר).

לא פחדנו מהממסד (כלומר חששנו ואף נפגענו מהממסד במהלך ההפגנות, כרבים.ות מהמפגינים.ות, אבל לא באופן מיוחד כי היינו עלון מחאה).

לא חששנו מהדחיקה לשוליים, ולו משום שהיינו שם כל הזמן.

לא היינו חד-צדדיים, ולא ביקשנו להיטמע. ההפך הוא הנכון: האומנות וההגות שפרסמנו לא היו של אף מפלגה, תנועה או רעיון. הם היו תמיד של היוצרות והיוצרים ושל הקהל בלבד.

לא נדמנו כי היתה מלחמה, עצרנו את פעילות עלון המחאה, משום שהמחאה הספציפית שהיינו חלק ממנה הגיעה לסופה.

לא פחדנו שלא תהיה לנו במה – היינו הבמה.

דקל שי שחורי

בשם מערכת "קריאה"