קרבה מתוך בחירה מול גילוי עריות: תגובה על ביקורות שירה בעיתונות

האין זה דבר-מה ראוי – לכונן ביקורת על המבקרים? הרי הרגזנים הגדולים האלה, אף כי עושים את עצמם נעלים וקשים להשגה, למעשה הם רחוקים מלהיות ללא רבב שלא כמו האב הקדוש.

תיאופיל גוטייה

במצב רגיל של עניינים כתיבת ביקורת על ביקורת היא טרחה מיותרת. ולו משמעות רשימתו של רן יגיל על הספר נפש אחת אחריך (הארץ ספרים, 24.4.2020) התמצתה רק במתקפה על דורי מנור, היא לא הייתה ראויה להתייחסות. יצירתו של מנור אינה דורשת כתב הגנה מיוחד, וגם מי שחולק על דרכו האסתטית ימצא ביקורות הרבה יותר מחכימות ומאירות עיניים מזו שזכינו לה הפעם. אלא שהדבר אינו כה פשוט. במובנים רבים הטקסט של יגיל מייצג תפיסה תרבותית מושרשת, ומתקפתו איננה רק מתקפה על מנור אישית אלא היא מבטאת רתיעה ופחד מהרוח שמנור מסמל ומהדרך שהוא מתווה. אם נזהה את שורש הרתיעה, נוכל אולי להבין יותר טוב את מהות החולי של התרבות הישראלית ונמצא בקלות רבה יותר את הדרך להחלמה.

כביקורת שירה גרידא, רשימתו של יגיל ודאי חסרת משמעות. אינני נוהג לקרוא טקסט רע יותר מפעם אחת, אך במקרה זה חרגתי מהרגלי וקראתי את הרשימה פעמיים, על מנת לעשות צדק לטיעוניו של המחבר ולערוך אותם לפי סדר הופעתם. ובכן, השגותיו הן כדלקמן: 1) שיר של מנור הוא פסטיש מלאכותי ופומפוזי, שרק מחופש בחרוז ומשקל, 2) הוא יומרני ולא צנוע במקום להיות לירי ומידתי, 3) מנור כותב שירים בתבניות כגון אודה, אלגיה, המנון, 4) הוא יותר מדי אביר ופחות מדי משורר, 5) הוא "תר אחר סמכותנות בשירה", 6) הוא משתמש במונחים רבים מהשירה היוונית העתיקה ומהספרות המודרנית, 7) חיפושו אחרי הנשגב "נפוח, תרבותי (sic!) וריקני" 7) הוא מדמה קַצָב באיטליז לאפיפיור ולא לסבא של רן יגיל או של עצמו, 8) שירתו עוסקת יותר מדי בכתיבת שירה ובענייני שפה, 9) שירתו אינה מספיק "חופשית ונסיונית", 9) צירוף המלים "מואזין המילה" הוא צירוף רע מאוד, 10) הרבה מהמטפורות שלו סתם בנאליות, 11) מנור רואה את המשורר כבעל מלאכה ולא כמשרת של מוזות, 12) הוא לועג ליונה וולך, ויסלבה שימבורסקה ונתן יונתן, 13) הוא "סנוב אליטיסטי", 14) הוא מתיימר לשים את עצמו באותה רמה עם מרסל פרוסט, וולט ויטמן, לורקה, ואפילו טוען שינק מהם ושכב (פואטית) אתם, 15) שירתו הפוליטית קטגורית וחיוורת, פריווילגית ומלאכותית, שבעה ומנוונת [שימו לב לכמות הבלתי-נשלטת של מלות-גנאי נרדפות], 16) בשירתו הפוליטית אין בני אדם אלא עצים ומרכיבים בלשניים, 17) בשירתו הפוליטית הוא לא משתמש בפלורה והפאונה של ארץ ישראל אלא בפלורה והפאונה האוסטרליות – אקליפטוס וקואלה, 18) שיריו ארוכים, מתחכמים ומרובי בתים, 19) בשיריו יש יסוד "נרקיסי ביוגרפי", והם מצלצלים כסוג של דקלום.

די קל לראות מרשימת הטענות הזו כי הן בקושי מהוות ביקורת ספרות. למעט מקום אחד או שניים, כמו האזכור של הביטוי "מואזין המילה" (ואינני בטוח איזו זכות להיטפל למטפורה זו יש למי שמשתמש בביטויים מהסוג "דורי מינורי" שבקושי מגיעים לדרגת ההומור של 'הגשש החיוור'), אין שם כמעט שום התייחסות לערכם האסתטי של שיריו של מנור, ובמקרה הטוב במקום ניתוח ספרותי מוצעות לנו אמירות פסקניות ללא שום ביסוס וטיעון. ולרוב, הטענות בכלל אינן נוגעות לאיכות יצירתו של מנור אלא לאי-הסכמתו של יגיל עם גישתו ושיפוטו האסתטי. נודף מהן רוח של סלידה ממש מה"יומרה" להתחבר למשהו גדול ולשאוף למשהו גדול.

הביקורת על תיאור הקצב מאיטליז מאוד אופיינית בהקשר זה. למה, – תוהה יגיל – אותו הקצב לא מתואר כדומה לסבא שלי, אלא לאפיפיור? לתהיה הזאת יש תשובה מאוד פשוטה: כי האפיפיור הוא דמות יותר מעניינת מאשר הסבא של יגיל, מעניינת לא רק ולא בעיקר בשל תכונותיו האישיות אלא בשל גדולתו ויופיו של המוסד התרבותי שהוא מייצג. ולא בכדי מיליוני הצופים בעולם מתמוגגים מהסדרה הנפלאה 'האפיפיור הצעיר', אך טרם, עד כמה שידוע לי, הופקה הסדרה 'הסבא הצעיר של רן יגיל'.

הנקודה הספציפית הזאת איננה עניין של מה בכך. היא מבטאת נאמנה את הלך הרוח הטיפוסי כל כך אצלנו, הלך הרוח הסולד מכל דבר שמנסה לפרוץ מד' אמות של ועד הבית החמים. הנורמטיביות של הלך הרוח הזה מסתכמת בציווי לא לשאוף, לא להתיימר, לא לחשוב את עצמך יותר מדי, לא להתנשא. אסור הרי לחלום על אפיפיור, או לחלום על המשכב עם לורקה. הגבול המותר לך הוא סבא שלך.

זו בעצם תמצית הרתיעה של יגיל ממה שהוא מכנה "פומפוזיות", יומרנות, מלאכותיות. מה אתה חושב לעצמך, מנור – יגיל כמעט צועק – שאתה מעז להכניס את ארגז הידע שלך אל תוך שיריך? מה עם הקורא הצנוע המקומי שאינו מכיר את אותם השמות מיוון העתיקה או את המונחים מהספרות הלועזית המודרנית? זאת, כמובן, אינה ביקורת אסתטית בשום קנה מידה. השירה העולמית רוויה בנֶיים-דְרוֹפּינְגּ שכזה ואינה רואה בו שום פסול. כל ילד שלומד שירה קלאסית-מודרנית בשפות התרבות המרכזיות נתקל פעמים רבות בשירים אשר רוויים באזכורי מושגים מהתרבות הקלאסית העתיקה. וגם אם לילד אין היום כמעט שום מושג על אותה תרבות, הדבר אינו פוגע לא בתחושה הלירית ולא בהנאה שמופקת מהשירה. אהיה בנאלי ואזכיר למשל את פושקין כמשורר ששיריו שוכבים עם מושגי התרבות היוונית והלטינית ללא שום תחושת בעייתיות שבמעשה.

גם הביקורת על ראיית המשורר כבעל מלאכה שייכת לנקודה זו. מאחורי ההגנה על היות המשורר משרת המוזות (ואציין כדרך אגב כי בתרבות הקלאסית להיות משרת מוזות הנו היינו הך להיות המשורר בעל מלאכה), מסתתרת למעשה הגנה על הרשלנות הפרובינציאלית הוועד-ביתית שהפכה אצל חלק מקובעי הטעם שלנו למעין נורמה. בהיעדר סטנדרטים של איכות ושל עבודה קשה, עצם הרשלנות הופכת לְפֶטיש, וכל מי שמתיימר לבצע את עבודתו באופן חרוץ נחשד בסנוביות אליטיסטית.

וכאן אנחנו מגיעים להאשמה בנרקיסיזם. כמעט שום ביקורת ספרות גרועה אצלנו אינה פוסחת על השימוש במושג זה: "נרקיסיות", ולא ממש משנה באיזה הקשר. למשל, יואב רינון האשים פעם את מונטיין בנרקיסיזם. למלה "נרקיסיזם" יש משמעות מוגדרת, ובעבר, כשעוד הייתי תמים, התקשיתי לפענח את ההאשמות האלה, כי הרי לא מצאתי במושאי הביקורות האלה שום נרקיסיזם במובן המדויק של המלה. אלא שבדומה לרבות ממלות-הגנאי הנפוצות בעולמנו, המלה "נרקיסיזם" פשוט איבדה את המסומן שלה והפכה למלת-קוד להשתלחות מסוג מסוים. בשיח האינטלקטואלי למחצה במדינה שבא גדלתי היה קיים ביטוי "אידיאליזם סובייקטיבי" אשר הופנה כטיעון אולטימטיבי בוויכוח פילוסופי ברגע שלאחד מבני השיח לא היה מה לומר לגופו של עניין. בדרך כלל לא היה קשר בין התפיסה הספציפית שהייתה מושא לביקורת ל"אידיאליזם סובייקטיבי", וגם אם כן, לא היה ברור מה בעצם הבעיה עם אותו "אידיאליזם סובייקטיבי". אך רטוריקה היא לעתים קרובות מעשה פוליטי ולא אסתטי, והיא מסתפקת בלתחום מלה מסוימת כסמל של כל דבר שצריך להירתע ממנו. שם נרתעו מ"אידיאליזם סובייקטיבי" מבלי להבין את משמעותו של הביטוי, ואילו כאן נרתעים מנרקיסיזם. על כן אין טעם להתייחס למלה זו כלשונה אלא להבין אותה כביטוי ששייך לשדה סמנטי של קללות מסוג מסוים; אחיותיה הוולגריות יותר הן "מתנשא", "סנוב", אליטיסט". המלה הזאת אם כן באה לסמן בשפה גבוהה את המשמעות הבאה: "איך אתה מעז לשאוף להיות טוב יותר ואיכותי יותר וכך להרוס את השקט החמים של האווירה הוועד-ביתית שלנו?"

הרי החטא של מנור, בעיני יגיל, הוא בניסיון להידמות למישהו כמו וולט ויטמן ולורקה. אולי ללורקה יש זכות להידמות לוולט וויטמן, אבל בוודאי לא למנור. אגב, חשוב להבין שמושא הביקורת כאן הוא עצם היומרה ולא מימוש השאיפה. אין זה משנה כרגע – ואינני יודע מה הדרך לקבוע זאת – האם גדולתו של מנור "שווה" לגדולתם של ויטמן ולורקה. מה שמעצבן את יגיל הוא עצם השאיפה – לא פחות פסולה מהשאיפה לראות בקצב יהודי דמות שדומה לאפיפיור. יגיל הוא דוברה של "התרבות" שמנסה להקניט כל יומרה וכל התרוממות.

עקבות של יחס כזה ניתן עדיין למצוא בכל מקום. הנה דוגמה נוספת מעיתון הארץ. מוסף הארץ (8.5.2020) הקדיש כתבה לסופרת איין ראנד, ובה משכה את תשומת לבי הפסקה הבאה: "איין ראנד היא איין ראנד כמו שאני ג'ון סמית. אליסה רוזנבאום, בשמה המקורי, נולדה ב-1905 למשפחה יהודית בורגנית מסנט פטרבורג [...] בתרחיש אלטרנטיבי ולא מאוד מופרך, היא נמלטת לפלשתינה ומבלה את שארית 77 שנותיה בתל אביב כגברת רוזנבאום, השכנה הנרגנת מקומת הקרקע". לכותב הרי ברור מאליו שהחוויה הישראלית שהייתה מצפה לאיין ראנד היא להיות "שכנה נרגנת מקומת הקרקע". הוא אינו מסוגל לדמיין כי סבתא ישראלית מתל אביב תהיה משהו יותר מזה, אולי סופרת חשובה ומשפיעה ברמה עולמית. ויש כאן לא רק קביעה עובדתית-הסתברותית אלא איזושהי אמירה נורמטיבית: נסלח אמנם לאותה יהודייה רוזנבאום על כך שבאמריקה היא הגיעה לגדולה – כי בכל זאת שם זה אמריקה; אבל אצלנו בבית דירות משותף בתל אביב בוודאי לא היינו מרשים לה דבר כזה. הדבר הכי גדול שהיא רשאית לשאוף אליו הוא להפוך לגיבורה של מחזיר אהבות קודמות. אינני בא למתוח כאן ביקורת על יהושע קנז, שהוא אולי סופר הפרוזה החשוב והמעודן ביותר בעברית בימינו, ושהרומן שלו על חיי דיירי בית דירות בתל אביב בשנות ה-90 הוא ספר נפלא שנקרא בנשימה אחת. אך עדיין, התחתית אליה התרבות הישראלית הגיעה לקראת שנות ה-90 לא השאירה לו ברירה אלא להתמקד בעליבות הפנימית של חיי הבית הזה, גם אם הוא ממוקם בצפון העיר, כביכול השכונה של ה"עילית". זוג המאהבים השובר מוסכמות אף הוא נוחת באווירה של שכנים נרגנים. וגם הרצח האכזרי – הפרט המלאכותי ביותר ברומן, שמופיע שם כנראה כסוג של ברירת איוש על רקע המצב הזה – רק מדגיש את האין-מוצא. וזהו בדיוק סוג הקיום שהמאמר על איין ראנד מייעד לה בישראל, וזה גם סוג הקיום שרן יגיל רוצה להציל מהסכנות האורבות ממפעלו הספרותי של דורי מנור.

אי לכך "התרבות" שרן יגיל מייצג מתגלה כאנטי-תרבות. הרי הרצון בחיקוי ובהתבטלות בפני האידיאלים הרחוקים הנחשקים הוא הכלי ואין בלתו עבור כל תרבות בעלת ערך אמיתי. בלעדיו נגזרים עלינו חיי רטן בקומת קרקע בתל אביב. כל יוצר אמיתי חשק לחקות ולשכב עם האידיאלים שלו, לא משנה מה גילו ומעמדו. רסין, גתה, פושקין – כולם היו חקיינים מא' עד ת' שלא התביישו מלפקוד מיטות אסתטיות של מושאי התשוקה האומנותית שלהם.

יתרה מכך, אחת הסיבות לפריחה חסרת התקדים של הציביליזציה האירופאית בעת החדשה היא מאפיין מרכזי בזהותה שכמעט אין כדוגמתו בהיסטוריה, והוא שהיא באופן מודעת הציבה לעצמה כאידיאל לחיקוי את אותה התרבות שהיא עצמה תפסה כזרה לה – התרבות היוונית והלטינית הקלאסית. דווקא מתוך היומרה לשכב עם מה שהיא תפסה כאידיאל זר ובלתי-מושג צמחה המקוריות והיצירתיות אין-קץ של התרבות האירופאית המודרנית.

ואם נחזור לענייננו, השאלה איננה האם מנור מגיע לקרסוליהם של לורקה ופרוסט, או אפילו עולה עליהם. הנקודה היא שאין שום סיכוי להגיע לגדולה למי שלא ינסה לשכב עם לורקה ופרוסט, או דומיהם, מתוך הערצה ומודעות לפער הבלתי-ניתן לגישור בין העולמות התרבותיים שלהם ושלנו.

וכאן אני מגיע לנקודה המשמעותית ביותר במאמר, והיא הבנת מושג הליריקה. מנור מואשם בכך שמרבית שיריו אינם ליריים. אבל מהי ליריקה, עבור יגיל? שוב, כמו במקרה של הנרקיסיות אין לייחס משמעות מילולית למילה. אחרת לא יהיה ברור מדוע הליריקה בשירים כמו "הריקוד" ("המוזיקה היא כל מה שנשאר"), "יאיר" ("חיבקתי אותך בחולצה ירוקה"), או "בתוך הטבע" ("אחד בתוך הטבע, הוא עמד") איכשהו פסחה על תשומת ליבו של יגיל. אופק התודעה של יגיל אינו מאפשר לו לתפוס ליריקה כאשר מדובר בדברים כמו החוויה המוסיקלית המופשטת, היחסים עם גבר שהוא לא בן משפחה והרבה יותר צעיר מהמחבר, או היחסים עם הטבע (לבד! – ה' ישמור). כל זה שייך לעולם שמכבד אפיפיורים – רק בו ליריקה מתבטאת ביחסים עם הרחוק והנשגב – הטבע, הקוסמוס, היופי המופשט, האהבה הבלתי-מושגת. אצל יגיל הליריקה מורשית רק בתוך גבולות קונקרטיים של יחסים משפחתיים וקוואזי-משפחתיים. זאת הסיבה מדוע מכל השירים של מנור הוא מסוגל להתחבר לשיר על אבא, או אפילו מוכן לעשות הנחה לשיר על מורָה לצרפתית (הרי גם מורה בשר ודם יכולה להיחשב כחלק מהמשפחה המורחבת). אין לו קולטנים לעוצמה הלירית ביחסים דווקא עם משהו שחורג מד' אמות של החמימות המשפחתית.

אך אם זה קנה המידה שלו אז הוא קנה מידה לאנטי-שירה. כי השירה הלירית הגדולה כמעט תמיד מדברת עם הנשגב. ניקח למשל את השיר הנפלא מאת אוסיפ מנדלשטם:

אֶת דְּמוּתֵךְ הַפָּגָה וְכוֹאֶבֶת

לֹא נִתַּן לָמוּשׁ בָּעֲרָפֶל.

"אֲדֹנָי!" – בְּעֵין הֶסַּח מַחְשֶׁבֶת

בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן לִבִּי מִלְמֵל.

כְּצִפּוֹר גְּדוֹלָה פָּרַץ הַחוּצָה

מֵחָזִי הַשֵּׁם הַמְּפֹרָשׁ!

לְפָנַי אֵדֵי עָרִיף יָרוּצוּ,

מֵאָחוֹר הַכְּלוּב עוֹמֵד נִטָּשׁ ...

אין שיר לירי יותר מזה. בשורה הפותחת נראה כאילו המחבר פונה לאהובתו. אבל מיד וכבמעשה כשף הדמות ההיא בערפל לובשת חזות של נוכחות אלוהית, של ישו אולי, או של שכינה. אני כבר יכול לשמוע את יגיל הנרגן: למה מנדלשטם מדמה את דמות האהובה לישו? מה רע בלדמות אותה לסבתא רבקה?

כי מה שיגיל מחפש איננו ליריקה אלא המשך התרבות של גילוי עריות בגטו. תרבות שנשענת על יחסים סימביוטיים בין אנשים קרובים ביולוגית ואשר אינה מרשה לגבולות הליריקה לחרוג מעבר לדמותו של סבא. זה הדבר שעומד ביסוד הביקורת של יגיל – פחד מהריסת החומות החמימות של הגטו. וברמה היותר עמוקה, מדובר בעצם בהמשך של אותה סבוטאז'ה נושנה ושקטה אך חובקת כפרים, קיבוצים וערים, כנגד מפעל מייסדי התרבות העברית המודרנית, אשר ראו בציונות את הדרך להימלט מהמחנק התרבותי. זה הרי היה מפעלו הביקורתי של ברדיצ'בסקי. זה היה הישגם של טשרניחובסקי ואלתרמן. זאת הייתה שאיפתו של ביאליק, אשר סלד מהפוזמקאות של סבתא אם כי לא הצליח לברוח מהן. וזו המשמעות של סיפורו של עגנון "עגונות".

התרבות העברית המודרנית במיטבה היא ההשתחררות מגילוי העריות שנכפה על הקיום היהודי. והשחרור הזה יכול להתבצע רק באמצעות שכיבה עם זרים. כי יציקת התרבות היא תמיד מעשה של השתחררות מהסימביוזה הביולוגית והחלפתה במה שגתה כינה Wahlverwandschaften (קרבה מתוך בחירה) – קרבה עם האפיפיור, לורקה, ויטמן, או פרוסט. רקימת היחסים היא לא מעשה של הרחבת משפחה אלא פריצת הגוזל מגבולות המשפחה והקמה של מפעל חבֵרוּת על הבסיס של קרבה אחרת – רוחנית ולא ביולוגית. כי רק קרבה מתוך בחירה מביאה לפריחה, בעוד שגילוי עריות (בין אם בגטו – בין אם בוועד בית שהוא חיקוי ישראלי לגטו) הוא אתחלתא דניוונא.

לא בכדי, אם כן, התנפל יגיל על תעוזת האהבה של מנור אשר שכב עם הגדולים. יגיל חש כי כאן הוא שורש העניין; כאן מנור סולל דלת לדור חדש של יוצרים צעירים להעז ולפקוד שדות זרים, הרבה מעבר ל"שדות האירוסים" שמעבר לפרדס המקומי, שגם הם סימלו עבור שלמה ארצי בסופו של דבר את תשוקת המרחב והחירות, ולו בממדים צנועים. כי רק כך ניתן להפרות את התרבות בכלל, ואת התרבות העברית בפרט.

מנור הוא משורר נפלא. אך תרומתו העיקרית לתרבות העברית אינה מסתכמת בזה. תמציתה בכך שהוא היה אחד הראשונים – אחרי הפסקה ארוכה – אשר העז והתיימר. דוגמתו היא זאת אשר הניעה את פריחת התרבות והשירה העברית בעשורים האחרונים. אעז ואומַר כי ללא דוגמתו לא היה נוצר עיסוק אינטנסיבי כזה בתרבות ובשירה. אין זה משנה אם הטעם האסתטי של מנור הוא זה שינצח בסופו של דבר, ואין זה משנה גם אם בין אלה שבאו אחריו יש המבקרים אותו בחריפות. את התעוזה ואת היומרה שלהם הם שאבו מהתעוזה של מנור, גם אם הם לעולם לא יודו בכך.

אדרבא, גם היוצרים הצעירים שנעזרו במנור ופרסמו את יצירותיהם תחת עריכתו שואבים ממנו לא בהכרח את הסגנון הפואטי, אלא את היומרה ואת אהבת היופי. מתברר שלראות את עצמך מנהל סדנה לשירה (דבר שיגיל מזלזל בו) דווקא יוצר אווירה של פתיחות ופלורליזם הנחוצים לְחִיוּת השירה העברית בימים אלה. קנה המידה היחיד עבור שירה טובה היא לא היצמדות לסגנון זה או אחר אלא חתירה ללא פשרות לעבר האידיאל והנצח; השאיפה הפואטית האמיתית היא לא לטבוע בכרית הביתית החמימה אלא להפוך את הזר ביותר לבן הלוויה האינטימי ביותר שלך. זו השאיפה אשר מאפיינת למשל את ספרו של עמרי לבנת, המתחבר לזֶמֶר המלאכוּת בסולמות הגבוהים ביותר שקיימים בפסנתר השמימי שבפרדס, או את הפואמה "שאול" מאת יואל טייב אשר מובילה אותנו לקצה הקיום, ליחסים "מתוך בחירה" בין שתי דמויות מנוגדות – וזאת על הרקע הכמעט-רטושי של הגדולה התנ"כית הקדומה. הפואטיקות של שני היוצרים הצעירים האלה שונות בתכלית – כל אחת בדרכה – מהפואטיקה של מנור. אבל הן קיימות בזכות הפואטיקה של מנור.

המגוננים על גילוי העריות הפרובינציאלי חשים בחושיהם החדים בתרומתו של מנור, ולכן הם אינם מרפים ממנו. אבל סופם כליה תרבותית. כי את ניצוץ התעוזה – אם הוא רק פורץ החוצה – קשה מאוד לכבות, אפילו יותר קשה מאשר לכבות נגיף. ובעוד שיגיל מתמוגג משירי נתן יונתן, הדור החדש של שירה מאמץ לעצמו את המוטו של טניסון: To strive, to seek, to find, and not to yield.