מי המפלצת ומי הקורבן: על עצמות המתים מאת אולגה טוקרצ'וק

על עצמות המתים יאכזב את מי שמחפש אג'נדה בספרות, וגם את מי שמחפש רומן בלשי שמבוסס על פיתולים עלילתיים והפתעות. יותר מספר מתח זהו רומן "אווירה", מצמרר ומקפיא, גם כי הוא מתרחש על רמה מבודדת שבגבול צ'כיה ופולין בשיא החורף המושלג, אך יותר מכל דבר אחר הוא נסמך על התודעה האקסצנטרית, השנונה והפרטית של המספרת ועל יכולת התיאור של טוקרצ'וק:

לפעמים יש לי הרושם שאני מורכבת רק מתסמיני מחלה, אני רוח שבנויה מכאב. כאשר אני לא מצליחה למצוא לי מקום, אני מתארת לעצמי שיש לי רוכסן לאורך הגוף, מן הצוואר ועד המפשעה, ושאני פותחת אותו לאט, מלמעלה למטה. ואחר כך אני מוציאה את הידיים מן הידיים, את הרגליים מן הרגליים ואת הראש מן הראש. אני נחלצת מתוך הגוף שלי והוא נושר ממני כמו בגד ישן. (עמוד 70)

ינינה מדברת באופן דקדקני, פורשת טקסים משונים, מכורה לשרטוט של מפות אסטרולוגיות ואוהבת לתת לאנשים סביבה כינויים פרטיים שנוטים לאגדי ולמפלצתי – למשל, "רגל גדולה" (ביגפוט) או "תפלצת". ההתנהגות הפטישיסטית־טקסית־פולחנית של ינינה, על טקסיה הקטנים והמבעיתים, צובעים את הרומן בגוונים קומיים וגרוטסקיים.

יותר ממותחן, זה ספר אימה שמשתמש במוטיבים של אגדה – למשל שמות הדמויות שינינה מעניקה לאנשים סביבה בראשה, כמו תפלצת וביגפוט, השלג הכבד, או ההתייחסות של האנשים סביבה אליה כאל מכשפה. משהו כשוף מהלך כאן, אך לשם מה הוא מהלך? והאם הוא מהלך בכלל, או שבעקבות הבלשיים שהוא מפזר אנחנו מגלים שהלכנו תמיד באותו המקום?

הסיפור מלווה שרשרת מיתות מסתורית, בחורף הכבד שבו העיירה שבה המספרת חיה ננטשת כמעט כליל, והתפקיד שלה הוא לשמור על הבתים העזובים. תפאורה מושלמת לספר אימה; אבל עד מהרה אנחנו מגלים שמה שבאמת מבודד כאן זאת התודעה של המספרת, שמתחילה כדמות הזויה, מבוגרת ובודדה למדי, ומסיימת – ספוילר שאינו ספוילר – כרוצחת סדרתית, מטורפת בספק, אקו־טרוריסטית שנמלטת מעונש ועוברת להתגורר באזור הדמדומים שמצידו השני של הגבול בין פולין וצ'כיה.

הספוילר שאינו ספוילר, הקלקול של הקריאה הבלשית, מעלה בזיכרון את הסיפור המפורסם "המכתב הגנוב", שבו התשובה לגבי הרוצח התחבאה תמיד בפני השטח הגלויים, במכתב שהיה פתוח מול עינינו כל הזמן הזה, ורק החוקרים תאבי הפרשנות התעקשו להקשות על עצמם ולחפש את התשובה במקומות אחרים. מטעם זה לרוב קוראי ספרי בלש, וגם נעשים פרשני ספרות. איך לקרוא ולפרש כשהכול כל כך ברור כבר מלכתחילה? האם להעמיד פני עיוורים, לייחל ולהתמסר בעונג למחשבה שהרוצח יכול בכלל להיות מישהו אחר? והאם זה כשלון ספרותי של זוכת הנובל טוקרצ'וק? (גילוי נאות: את ספרה ה"גדול", "ספרי יעקב", שעוסק במשיח השקר יעקב פרנק, לא קראתי).

בעיני לא. המותחן שאינו מותח, הפרשנות השקופה מדי – בין אם בלשית ובין אם אידיאולוגית – שמדלדלת לכאורה את הממד הפרשני המיוחל של הספר היא דווקא הנקודה הפרשנית החזקה ביותר שלו. אפשר לומר שהעיצוב המפלצתי של העולם ושל המספרת בספר הזה הופך את מה שכמעט מובן מאליו לצמרמורת של עונג, למפלצת שאין מאחוריה פשר או הסבר משכנע.

הדמות הקיצונית של ינינה מונעת מהרומן להפוך לדידקטי – תנוח דעתם של המבקרים משני הצדדים, גם אלו החשדנים כלפי גילוי של אידיאולוגיה בספרות, וגם זו של הקוראים המחפשים אותה ולא מוצאים.

נדמה ששני צידי המתרס מוצגים פה בקיצוניות כמעט קריקטורית. ינינה אינה מספרת מהימנה במיוחד, וגם מי שתומך בשמירה על זכויות בעלי החיים כנראה יתקשה להצדיק את המעשים הקיצוניים שהיא מבצעת בשם הרעיון הזה (נדמה לי שאמנם כך היה בחלקן ה"טבעוני" של הביקורות). בצד השני ניצבים הציידים שינינה עומדת מולם – שרוצחים ומקריבים בעלי חיים בגלוי. האדם הבורגני הסביר (ואף הקרניבור האכזר, כמוני) יתקשה לתמוך.

הספר לא באמת מבקש לנהל דיון בגבולות האתיים של האג'נדה הצמחונית-אקולוגית המודרנית מול נזקיה של תעשיות הבשר או הזיהום הקפיטליסטי, אלא נשאר בגבולות התודעה הפרטית הקודחת של ינינה, ופונה דווקא לעבר העיצוב הפרימיטיבי והאגדתי, כשמכל עבר ניצבות מפלצות.

הגילוי בסוף הספר, שינינה היא אחת המפלצות, היא הרוצחת, הוא כאמור מאכזב במידת מה (הרוצח אמור להפתיע, להיות אדם שלא חשדנו בו כל הזמן הזה). ואמנם המשטרה בספר מנסה לכוון אותנו לכיוונם של חשודים אחרים והסברים אחרים (ממש המכתב הגנוב), אך דמותה של ינינה זורקת לנו כל הזמן את הסברה שמדובר בנקמה של החיות ושל הטבע כלפי רציחתן על ידי בני האדם, מכוונת אותם ואותנו לעבר ההסבר ה"נכון". ינינה כותבת מכתבים למשטרה ומעלה את ההסבר שהאיילות עשו את זה , כמעט מסגירה את עצמה לידי המשטרה, שבוחרת כמובן – להתעלם ממכתביה המסגירים והמפלילים ולחפש הסבר "הגיוני" יותר.

וזאת הנקודה המעניינת בספר. ההסבר שינינה מבקשת לספק – למשל שהאיילות נקמו בציידיהן – הוא הסבר מטאפיזי, אגדי, מפלצתי ומופרך. אך הגילוי שינינה עצמה היא הרוצחת הוא בדרכו הסבר הגיוני ומניח את הדעת. הוא הגיוני כיוון שהוא מחליף את המטאפיזיקה של הטבע ושל האגדה (כמו אלו של וויליאם בלייק, שמצוטטים ומתורגמים לאורך הספר) במבצעת אנושית של הרציחות. לא הטבע עשה זאת, אלא האדם עשה זאת. האגדה נקטעת, המיתוס נכשל, המטאפיזיקה מעקרת את עצמה. ינינה נעלמת בתוך המיתוס שהיא מכוננת, מבטלת את עצמה, המיתוס פועל מתוך עצמו אבל למעשה דורש מבצע ויזם.

לאורך כל הספר מדברים על הקרבת בעלי חיים על במות ציד. מעשה הקורבן הזה עובר הקבלה למעשה של פולחן דתי. ינינה מגיעה לכנסייה ביום הוברטוס הקדוש, שהרג צבי והפך לפטרון הציידים. הכומר (שינינה קוראת לו "רחשוש") תומך בציידים בתואנה שהם בנו משכן, "תלחנות האכלה" של בעלי חיים, ומיסדו את ההרמוניה בין האדם והטבע.

קשה לפספס את הביקורת של טוקרצ'וק על הממסד הדתי. אלא שגם ינינה עצמה, על התנהגותה ודיבורה הטקסיים והמטאפיזיים, היא הכומר והתליין. הכומר רחשוש מזכיר שגם האל עצמו מדומה ל"שה", כלומר לחיה שהיא האיל, הקורבן שהחליף את יצחק בעקדה והתגלגל לדימוי דמותו של ישו.

האדם (הרוצחת) שמחליף את החיה כרוצח, מבצע מעין עקדת יצחק מהופכת, "מטורפת" – על מזבח האמונה בזכויות בעלי החיים, אנחנו ממירים את קורבן החיה ביצחק הקורבן. במקום שהטבע ירצח את מי שמנסה לפגוע בו, האדם (בשליחות הטבע) מחליף אותו, שוב ותמיד מחליף אותו. לאורך הספר בעלי חיים יכולים להחליף אנשים (כך למשל, ינינה מתייחסת לכלבות שלה בתור הבנות שלה ונוקמת את מותן), ולהפוך, אנשים יכולים להחליף בעלי חיים. מי שנרצח, נזבח, הוא יצחק, הם הקורבנות שינינה עקדה על מזבח האידיאולוגיה שלה, שנדמית כקיצונית ולא נינוחה גם עבור מי שמאמין בכל ליבו בזכויות בעלי חיים. אבל גם הרוצח הוא החלפה והיפוך – במקום המיתוס, אנחנו נותרים עם האדם עצמו, שרצח את בני מינו, והפך אוותם ואת עצמו למפלצת.

ומה נשאר לנו אחרי כל מעשי החילוף האלו? היופי של הדימוי ושל האגדה המצמררת, שאותם יכול רק האדם לעורר. המפלצת שאין לה פשר היא התודעה האנושית לכל סוגיה.