עוּבָּר הנקמה

(מילים: 5378)

"Vous voulez un maître, vous l'aurez" (Lacan)

"אתם רוצים אדון, אדון יהיה לכם"

1. הקדמה

אי אפשר לחשוב את מדינת ישראל בלי לחשוב את הגבול בין מזרח למערב, גבול שכל המזרחים חיים אותו, בתוכם, בתביעה יומיומית מטעם ההגמוניה של מערכת החינוך, של הרדיו, של הטלוויזיה. איני רוצה לעסוק בספרות המזרחית שפרחה תמיד בארץ, נסים אלוני, לטעמי, הוא פסגתה, ולא בקולנוע המזרחי, למשל של נסים דיין, שלא לדבר על הדור הצעיר יותר, ועל מקומו של משה אבגי בתיאטרון ובקולנוע ועל רונית אלקבץ. במרכז המאמר תעמוד שערוריית "ערספואטיקה", שהתעקשה לנסח את עצמה במונחים של התחלה חדשה. ההקשר של הסקנדל היה תקשורתי, כולל הפייסבוק ופעילות אחרת "נטולת המרכז". מובן מאליו שיש "מרכז", תמיד, הדרך אליו פשוטה: לשתף פעולה. יש למרכז כסף. יש למרכז קשרים. במאמץ הימני הגדול לרוקן כל תוכן ישראלי שאינו לאומי, באה "ערספואטיקה" – או בהרחבה, "המזרחיות החדשה" – והעניקה לו תוכן לאומי מחודש. לצורך הזיגזוג האידיאולוגי הזה – אחרי הכל, השירה הזאת נקראת גם כמו מניפסט אנטי-קולוניאלי – גויסה ההאשמה החוזרת על "גזענותו של השמאל", "שמאל לבן", וכל מיני גיבורים של הזירה הזאת גם בָּדוּ ביוגרפיה על הליכה זמנית אחרי חד"ש, או מרצ, או שלום עכשיו, כדי להוכיח בסופו של דבר את יתרונה של שרת התרבות או של שר החינוך, בעלי הממון. כל זה חשוב רק להקשר של הדיונים האינסופיים מחוץ לתחומי השירה. בהקשר הקולוניאלי של מדינת ישראל, ביחס לשטחים הכבושים, וביחס לאזרחיה הערבים, היה ברור מתחילה ש"מזרחיות" כזאת תשתלב היטב במנגנוני הכוח הימניים. כשמשורר יליד שנות השבעים המאוחרות כותב שיר נגד בן גוריון, ברור לך שהסיסמה היא ימנית.

אתייחס רק לשירה שראתה אור, בהקשר הזה.

חלק גדול מהשירים, רובם הגדול, מבחינת טעמִי כקורא שירה עברית ואחרת, אינו ראוי לדפוס. אבל טעמי אינו קובע, ועובדה שהספרים הללו זכו להצלחה גדולה מאוד, מכל הבחינות האפשריות: מכירות, פרסים, דיון ציבורי ואפילו שינוי פוליטי. כל שאני מבקש הוא להעלות כמה קווים לדיון, ולשם כך לעשות גם שימוש בשירתם של כמה ממשוררי "המזרחיות החדשה", כדי לבחון היבטים סוציולוגיים ותרבותיים של השירה הזאת, אשר ניסתה בפרק זמן קצר להגדיר את כל מה שקדם לה כ"שירה אשכנזית", או "מאושכנזת" (להוציא כמה משוררים ש"לא הלך להם"), אבל גם הצליחה לעורר התרגשות בקרב קהל גדול וחדש, משום שהשיח האנטי אשכנזי אף פעם לא שקט בישראל, וכל מי שישב ביציעי הכדורגל מאז שנות החמישים עד היום, ידע את זה. ה"שערוריה" פרצה, אני מניח, משום שנפרץ סכר, ומה שהיה לגיטימי במגרשי הכדורגל, נכנס לסאלון. ויכול מאוד להיות שעד פרסום המאמר הזה, לא יישאר מהשערוריה הזאת דבר. ובכל זאת, ראוי לעסוק בה.

2."אשכנזים"

רועי חסן כותב באחד משיריו:

אשכנזים הם חבורה של ערסים חמומי מוח מספיק שתכתוב אשכנזים בכדי שיוציאו את הספרות הפשיסטית מהבוידם או מתחת לכרית ויצטטו פסוקי גנטיקה עליונים מול תחתונים

ואני שואל ברצינות – אשכנזים זו קללה? כי לא הייתי בטוח עד שכתבתי אשכנזים

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 58).

אין לי מושג מהי "הספרות הפשיסטית" שהוחבאה בבוידעם, ובכל זאת, מה עורר זעם בביטוי 'אשכנז/ים' בשירים של חסן, שפורסמו בראשונה ב"תרבות וספרות״ בהארץ? יש משהו שחסן תפס, והנפגעים מהביטוי – כמו שהוא מעיד בשירו – לא תפסו. חסן הבין שהאשכנזים לא היו נפגעים אילו קרא להם "מערביים" או "אירופאים". הזיהוי של האשכנזים עם תרבות המערב צץ בכל פעם שהמתח בין מזרחים לאשכנזים עולה על פני הקרקע, בין אם מדובר במאמרו הסימפטומטי של אמנון דנקנר "אין לי אחות" (הארץ, 18.2.1983), ובין אם מדובר בפוסט הגזעני של אמיר אור, בפייסבוק, מיד עם פרסום מסקנות "ועדת ביטון": "מעכשיו נלמד גם על בן יהודה המרוקאי, על ביאליק המרוקאי, על איינשטיין המרוקאי ועל אושוויץ המרוקאית. חסל סדר קיפוח." במרכז עומדת ההדגשה שאיינשטיין היה יהודי מערבי, כמו שאצל דנקנר היו גם היינה ופרויד. בקצרה: אשכנזים נהנים לראות בעצמם "מערביים" או "אירופיים", מתוך הכחשה גמורה של השסע בין האשכנזים למערב, הכחשה המסתייעת במתח אשכנזים/מזרח: מה אתם מזרחים, כך אנחנו אירופים.

מבחינה זו, האמירה של "ערספואטיקה" ברורה לגמרי. אומרת "המזרחיות החדשה": בשביל לייצר "אנחנו", שאינו קיים אלא מבחינת המדינה (שהרי בטרם באו או הובאו, לא היו יהודי אלכסנדריה, רבאט, טהראן, בגדד, "מזרחים"), בשביל להעניק משמעות ל"אנחנו" הזה, עלינו להגדיר תחילה את "הם", וה"הם" הזה, "אשכנזים", בין אם הוא מבטיח שירה טובה ובין אם לאו – נוכח אצלנו, אנשי "ערספואטיקה", או "המזרחיות החדשה", כמו שאנחנו מתארים "אותם", וכיוון שהתיאור הזה הוא חלק מ"איתנו", "המזרחיות החדשה", אל תגידו לנו איך לתאר אתכם.

כך כתבה עדי קיסר:

למי שההורים שלו נולדו במדינה הנכונה

וישׁ לו את שם המשפחה הנכון

למי שישׁ לו את צבע העור הנכון

ועינים בצבע הנכון

למי שנולד בעיר הנכונה

בשכונה הנכונה

והלך לבית הספר הנכון

ולאוניברסיטה הנכונה

למי שמדבר את השפה הנכונה

במבטא הנכון

והסיום:

יום אחד

כשההם יבואו

לדפוק בדלת

הם לא יבקשו כוס סוכר

הם יבקשו

לעקור את הדלת ממקומה

ולמוטט את הבית

(שחור על גבי שחור, 11-12).

השיר, ברובו, מאפיין את המזרחיות כלא-אשכנזית. והאשכנזים מתוארים באופן מטושטש לגמרי. הוריהם נולדו ב"מקומות נכונים", שם המשפחה שלהם "נכון", ולא ברור מהו "הנכון". בהמשך השיר נמנים, גם בדרך השלילה, האפיונים החוזרים על עצמם: מקום הלידה, באופן כללי, השכונה, באופן כללי, בית הספר, באופן כללי, האוניברסיטה הנכונה, השפה הנכונה, והעיקר, המבטא, צבע העור והעיניים. המאפיינים האחרונים בונים הבדל קיצוני בין "הם" ל"אנחנו". אמנם "אנחנו" מאופיינים בדרך השלילה, אבל הצבע שלנו חושף אותנו, כמו המבטא, כמו השפה. רצף הדימויים הזה בונה "זהות מזרחית", והוא עוקף באמצעות המדיום – שירה, מחאה, קלישאות – את הצורך להבחין, לייצר הבדלים. כל בניית זהות, גם לאומיות, משמעה חידוד הבדל אחד ובעזרתו מחיקתם של כל ההבדלים האחרים. אין הבדלים בין אשכנזים יוצאי ליטא לאשכנזים יוצאי רומניה, אין הבדלים בין תימנים למרוקאים. יש רק דיכוטומיה אחת.

תהילה חכימי מאפיינת את "האשכנזים" בגוף שני רבים:

בעולם שלכם אני דרגה חמישית

אחרי ההגמון

אחרי ממשיך דרכו החדשני יעני

אחרי המזרחי שנכנס לפנתיאון המזוין

אחרי דור ההמשך הרדיקלי.

אתם יושבים במעגלים

ולא סותמים,

דרגה חמישית בתחת שלי,

משוררות מזרחיות יכתבו מיליון שירים

(מחר נעבוד, 39).

גם כאן, הסיום מעיד על הכוונה לגייס, לבנות באמצעות השיר את הזהות, את הקהל, את התימנים ביחד עם העיראקים, ביחד עם המרוקאים, אל מול "העולם שלכם". והעיקר: גם כאן "האחר הגדול" הוא הנמען האמיתי, זה האשכנזי שמפנים לו עורף, ובעצם אין מפנים לו עורף, אבל מחליטים בקול לפנות לו עורף ואין מפנים לו עורף וכן הלאה. על כך בהמשך.

שלומי חתוכה, באופן קונקרטי הרבה יותר, כותב:

כָּל פַּעַם שֶׁהֵם אוֹמְרִים בַּכְיָנִים,

אֲנִי בְּאֹפֶן מוּזָר

שׁוֹכֵחַ לְרֶגַע הַכֹּל וְשׁוֹקֵעַ

(מזרח ירח, 23).

והאזהרה מפני העתיד מנוסחת בשורות נפלאות:

אָנוּ הָעוֹרְבִים

נוֹשְׂאִים כְּמוֹ צְבָת בְּפִינוּ,

כְּמוֹ אֶגְרוֹף בְּלִבֵּנוּ,

גִּצִּים שֶׁל אֵשׁ מִן הַדָּרוֹם

מִן הַגֵּיהִנֹּם/ אֶל גַּנֵּי הָעֵדֶן,

אֶל שְׂפַת כִּנֶּרֶת,

אֶל הַבָּאוּהָאוּס.

אז בא הסיום:

אֵיךְ נַסְבִּיר לָהֶם:

הַשִּׂנְאָה הִיא נֶשֶׁק חַם –

בַּהִיסְטוֹרְיָה שֶׁלָּנוּ כְּתוּבוֹת עוֹד מִלְחָמוֹת;

מָתַי יָבִינוּ,

שֶׁכְּשֶׁהָיִינוּ יְלָדִים,

הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם הָיוּ קְרוֹנוֹת הָרַכָּבוֹת שֶׁלָּנוּ

(מזרח ירח, 44).

ככלל, הקונקרטיות של חתוכה חומקת מהסטריאוטיפי ונשענת על עומק מטאפורי. הנה תיאור אמו כעובדת "משק בית":

אִמִּי מְנַקָּה אֶת הַלִּכְלוּךְ

הַנִּסְתָּר בַּפִּנּוֹת,

מוֹחֶקֶת מִן הָרִצְפָּה אֶת הַסִּימָנִים וְהַכְּתָמִים,

מַעֲלִימָה טְבִיעוֹת אֶצְבָּעוֹת

מִן הַיָּדִיּוֹת שֶׁל הַדְּלָתוֹת

ואז באה התפנית הדרמטית, איום, ואימה, ושניהם יחד:

וּכְשֶׁהַכֹּל נָקִי וּמְסֻדָּר, הִיא מִתְקַלַּחַת,

מִתְלַבֶּשֶׁת,

וּמְמַהֶרֶת לְבֵיתָהּ

לְהַזְהִיר אֶת יְלָדֶיהָ

(מזרח ירח, 18).

המבט על העבודה בשיר מתואר במונחים משטרתיים, "וידיאו במעגל סגור", מעקב אחרי פושעת, נקודת ראות של המעבידים, זו המטאפורה המעניקה לסצינה הזאת את עצמתה. ומה ראתה שבאה להזהיר? ממה פחדה, שבאה להזהיר, והרי רק ניקתה? ובכן, באה משום שעבדה במקום שבו אין אנשים, או שהם אינם שם, או משום שעלו בה מחשבות אימה. הדימוי אינו מרפה ממך.

3. ובכן, מי "אנחנו המזרחים"?

השיח המזרחי החדש שונה, לפחות למראית עין, מההתנהגות השמאלית סביבו בעשור האחרון: אצל האחרונה שולט הייצוג (של קרבנות "חסרי לשון", מבעלי חיים, דרך נשים מוחלשות, פליטים, ועד פלסטינים מדוכאים ורחוקים מעבר לגדרות, מושא פיקוח של צבא וניטור של עמותות זכויות אדם); אצל "ערספואטיקה" קוראים המדוכאים, המזרחים, בעצמם לעצמם – מדוכאים. מהבחינה הזאת, משוררי "ערספואטיקה" לקחו על עצמם, בנוסף למשימה המצומצמת (המובנת-מאליה: לפרסם את שיריהם, להיכנס למעגל הספרותי), משהו שהנץ עוד לפניהם: הכרזת המזרחים כמדוכאים. ההצהרה "אנחנו המזרחים מדוכאים" באה תחילה בלי מכנה משותף אחר, דתי או "מסורתי", ורק בהמשך התגלגלה לתוך שיח ימני. רועי חסן כתב:

בשעות הבוקר המוקדמות אפשר לראות

את הפועלים

השחורים

באוטובוסים, לשמוע

את חריקת העצמות

ובסוף השיר:

הדרך המוכרת

היא בגדי העבודה שלבשתי בכל בוקר, היא

הסוליה השחוקה של נעלי הגסות

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 35).

אילו התפרסם השיר בכתב עת לספרות, או בכתב עת פוליטי, או בעיתון – היה הופך השיר הזה את הייצוג העצמי, כלומר את ההצגה, את הזיהוי של הדובר עם הקולקטיב שלו, לאמירה על קולקטיב פרולטרי. באוטובוס הזה יכולים היו לשבת מה שקרוי בעברית "פועלים שחורים", ממולדבה, מבלארוס, מאום אל פחם, מג'נין, וגם יהודים מזרחים, שחסן, בשיר הזה, הוא אחד מהם, למיטב היכרותנו המוקדמת עם שמו. היכרותנו המוקדמת חשובה, והיא, במידה רבה, הסקנדל עצמו, זה הסקנדל שבאמצעותו פורצת הספרות לזירה. ככלל, חסן משתמש בגופו, גופו המוּשָר, בביוגרפיה הציבורית שלו, בחייו בשוליים (שהפכו בבת אחת למרכז), כדי לייצג את הקולקטיב המזרחי. הוא הפך לדובר. אין כאן משהו בלתי סביר. להיפך. אני חושב שאחד המקורות לזעם נגד חסן היה המוצא הממשי שלו, והשימוש במוצא הזה כדי לומר בשיריו "אנחנו". השירה שלו מניחה כי יש דבר כזה, "אנחנו" (וכבר ציינתי שזהו מסמן ריק למדי, לדעתי, ומכאן גם חולשתה הטרגית של האמירה השירית).

בד בבד, משתתפת האמירה בבנייתו של ה"אנחנו" המזרחי הזה. גם קוראיו הרבים (עותק הספר שממנו אני מצטט הוא מהדורה שלישית, בתוך פחות משנה) וגם אוהדיו ושונאיו מבינים כי הוא מייצג ומציג את המזרחיות, והמזרחיות הזאת עומדת על הפרק בחברה הישראלית באופן שאי אפשר היה אף פעם לבלום אותה, למן האידיום המטופש "השד העדתי" ועד לראיית רועי חסן כמייצג "סכנה לתרבות". אישיותו, מופעיו הציבוריים, הפיכת העצמי שלו לנושא הפוליטי הם חלק מהסקנדל.

אילו פרסם חסן, כמשורר צעיר, שירים שהיו עולים בקנה אחד עם קריטריונים אסתטיים חיצוניים – כל הקריטריונים האסתטיים הם חיצוניים! – להקשר שבבנייתו השתתף, כלומר שירים על הנושאים שמעיקים עליו, בכתב עת כלשהו, לא היה במופע הזה משום "אירוע שערורייתי".

בכלל, אין שערוריה בשדה הספרות המתחילה בשדה עצמו: כך היה בעניין מלכת אמבטיה, כך היה בעניין התפילין בשיר של יונה וולך, וכך היה בעניין שירי מלחמת לבנון שלי בסימן קריאה. תמיד עולה ההאשמה כי "זוהי אינה ספרות", והיא באה תחילה מחוץ לספרות ואחר כך כלי למאבק פנימי לספרות. וראו דיון בשערוריית "מלכת אמבטיה" בספרי (חנוך לוין – מונוגרפיה, 21-26).

האם האירוע המזרחי של שערוריית "ערספואטיקה" היה רק מופע תקשורתי? יכול להיות. מה שמעניין אותי בשלב הזה איננו ניתוח האופן שבו זכתה התופעה למרכזיות כזאת, אלא העובדה שהקולקטיב הזה ניסח את עצמו בלשון "אנחנו המזרחים" כאופציה תרבותית, כהקדמה למהפכה שתבוא אחר כך:

בואו נתופף בתופי המלחמה בקול גדול

שישמעו כלם

[...]

שייזהרו ויפחדו מהמנגינה

מהידיים המכות בכוח על

מכונות הירייה האוטומטיות

שיסתמו את אזניהם

כמו שסתמו תופי המלחמה

את אזנינו

(שחור על גבי שחור, 104).

4. כאב

כל האנשים יודעים מהו כאב, אבל לשונם בדרך כלל צרה מכדי לתארו. רוב האנשים מסוגלים לחוות כאב אצל זולתם ולפעמים אפילו לזהות בתוכם "אותו כאב". הלשון צרה מכדי לתאר מכאובים, אלא בעזרת ספרות. האם כאב שיניים שונה מכאב על מוות? בוודאי, ובכל זאת קשה מאוד לא לכלול את שניהם מדי פעם בחיווי הפשוט "כואב לי". אין אף כאב היכול להימסר באופן ישיר. הלשון היא מחסום של ייצוג בין הכאב לעולם, צינור שאמצעותו אפשר לדווח על כאב. במלים אחרות, אין מלים אחרות. אי אפשר לתאר כאב אלא באופן עקיף. חלק גדול מן השירה מוקדש לכאב. חלק גדול מהכאבים בשירה נמסר באופן שהקוראים מצליחים לזהות את הכאב הזה, אצלם או אצל זולתם. חלק גדול מההיענויות לתיאור הכאב בשיר (או ברומן) מוכר לקוראים מאירועים אחרים. חלקם מגלים את הכאב המפורש בעזרת יצירה שקראו. לפעמים מדובר ב"כאב קולקטיבי", משהו מהכאב משותף לכואבים, לפני הקריאה או באמצעות הקריאה. חלק גדול מהאנשים מגייסים ליבם בכאב קולקטיבי אחד ומזדהים על נקלה עם כאב קולקטיבי אחר. ההיענות לכאב קולקטיבי מניחה ייצוג של מצב קודם לשיר. לפעמים הייצוג הקודם מאפשר הבנה. לפעמים השיר פשוט חוזר על מה שכבר נאמר בצורה מפורשת ואז אנחנו פוסלים אותו כ"קלישאה". אני מבקש להצביע על עדויות לכאב בשירים הללו, כמותן כבר הופיעו בציטוטים הקודמים, למשל הנסיעה לעבודה אצל רועי חסן, או המעגלים החסומים אצל תהילה חכימי. לפעמים התיאור אישי מאוד, ונוקב, ומשכנע, כמו זה של שלומי חתוכה:

מִצַּד אִמִּי

אֲנִי דּוֹר שְׁלִישִׁי לְעוֹזְרוֹת הַבַּיִת

שֶׁקִּרְצְפוּ לָאַשְׁכְּנַזִּים אֶת הַמַּדְרֵגוֹת

וְצִחְצְחוּ לָהֶם אֶת הַמַּרְאוֹת.

מִצַּד אָבִי

דּוֹר שֵׁנִי לְעֶלֶם שֶׁבִּקֵּשׁ לִהְיוֹת זַמָּר

אֲבָל נִדּוֹן לִהְיוֹת קָהָל

(מזרח ירח, 14).

לפעמים הופך המופע להיות לא-אישי, פלקאטי, מניח מראש את ההזדהות של הקוראים, או המאזינים, עם מה שנמסר כִּכְאב, משום שלא נהוג לדבר עליו בשירה, באולם, בספר, אבל הוא קיים, ורק "לא דיברו עליו במרחב הציבורי"; או שמא ברור כי לא אשכנזייה כתבה אותו, אלא משוררת מזרחית – תפקיד שלא היה למשוררות מזרחיות קודם לכן, מבחינת המופע של הקבוצה, משוררת שהיא חברה בקבוצה מזרחית:

על המדשאה הגדולה של אוניברסיטת בן גוריון שבנגב

שמעתי מישהו אומר:

הדבר הכי טוב שקרה בבאר שבע

זה הרכבת שמגיעה ישר לתוך הקמפוס

בלי שנצטרך לעבור בעיר.

רציתי לצרוח:

העיר הזו לא הזונה שלכם יא מניאק

אבל שתקתי

(מחר נעבוד, 53).

ברור לחכימי ולקוראים למה התכוון הסטודנט שלא אוהב את באר שבע ושלאוניברסיטה ה"אשכנזית" הוא צריך להגיע דרך העיר ה"מזרחית". ברור לה ולקוראים שלה שצריך לאהוב את באר שבע, שאסור לדבר בגנותה.

הרבה מהכתיבה בספרים הללו עוסק ב"איך מדברים", עלינו, בעיקר "הם". במקום אחר, כותבת קיסר:

אתה זה

שהנחת את המשקפים האלה

על עיני

מסתכלת במראָה

אשה שחורה

שגרמת לה להתבייש בצבע עורה

עוד בגן

כשהיתה ילדה

(שחור על גבי שחור, 85).

היחס אל צבע העור הוא המאפיין הגדול והחוזר על עצמו של העלבון. שלומי חתוכה:

כַּמָּה שָׁנִים לוֹקֵחַ לִקְרֹעַ אֶת הַבּוּשָׁה

שֶׁנֶּעֶשְׂתָה מַסֵּכָה,

שֶׁסִּכְסְכָה אֶת הַגּוּף כְּמוֹ מִלְחָמָה,

שֶׁבִּגְלָלָהּ שָׂנְאוּ הָעֵינַיִם אֶת הָעוֹר,

הָאָזְנַיִם אֶת הַמּוּזִיקָה

שֶׁנִּגְּנָה הַלָּשׁוֹן

(מזרח ירח, 17)

סדרת המכאובים נמשכת:

הַשְּׂפָתַיִם הֶאֱשִׁימוּ אֶת הַגָּרוֹן

בַּמִּבְטָא,

הַגּוּף דָּחָה אֶת הַחִבּוּק,

הַלָּשׁוֹן אֶת הַטַּעַם,

הַנְּחִירַיִם אֶת רֵיחַ

הַחֲדָרִים, הָאֲרוֹנוֹת, הַבְּגָדִים,

הַדִּמְיוֹן מָנַע תְּחִיַּת זִכְרוֹנוֹת

וִירֻשַּׁת סִפּוּרִים,

הַלֵּב לֹא יָדַע אֶת עַצְמוֹ

(מזרח ירח, 17).

הכאב ה"מזרחי" הוא חומר חוזר בשירים, חומר נזעם, כמו כל חומר נזעם בשירה, בין אם הוא "אותנטי", כמו שנוהגים לומר על כאב או על זעם, ובין אם "לא אותנטי". מי שמבטלים את החומרים הללו, משום שקיבלו עיצוב "לא טוב", או בשם "גם לי כואב ואני לא מזרחי", מחמיצים את השיח המזרחי הקיים ממילא, והשירה הזאת נוגעת בו ומצטרפת להבנייתו. נכון שגם משוררת לא יפה יכולה לכתוב על המבט המכאיב וגם משורר מכוער יכול לעשות זאת, אבל כאן ההחמצה ה"אשכנזית" מכשילה את עצמה. שהרי מה שנאמר בכאב הזה, המוצהר, "אתם רוצים שנשיר שירה אחרת, ואנחנו לא רוצים לשיר שירה אחרת". בדיוק כך מנסחת את הדברים עדי קיסר:

אל תגיד לי איך להיות מזרחית

גם אם קראת אדוארד סעיד

כי אני המזרחית

שלא מפחדת ממך

לא בוועדות קבלה

לא בראיונות עבודה

ולא בשדות תעופה

(שחור על גבי שחור, 67-68).

לכאורה, די בדברים שעד כאן כדי לומר: "ערספואטיקה" היתה חלק מזירת הריגוש שהחברה הישראלית מכורה לה. אבל האופן שבו צדה את אוזניהם של הפוליטיקאים מהימין מעיד על אפקטיביות. האפקטיביות שיש בדמוקרטיה, דו שיח של מוכרים וקונים, עם מתווכים.

5. הנמען

מי הנמען הממשי של השירים הללו?

בנות מצטער מזרחיות זה פחות הכיוון שלי

(מחר נעבוד, 12)

התחביר מזכיר התכתבויות "עכשוויות" של סמס, ווטסאפ ומסנג'ר. זו שורה כואבת. כל דחייה כואבת. לבטח דחייה על רקע מה שלא יכול להשתנות. לבטח דחייה על רקע יחס גזעני, בן שנים רבות. ואולם, אל מי פונה השיר הזה? לזה שאמר את השורה? כלומר לאשכנזי הגזען המסוים, המסביר מדוע אינו ממשיך בשיחה? לא. מדובר כאן בסדרה שלמה של גברים, המצטמצמים בהדרגה להיות "אחד", אותו גבר, כלומר אותו אשכנזי, בדוי או ממשי, אבל מורכב מסדרה שלמה של דימויים מגזיניים או פרסומות לתחתוני גברים:

אתה מצטלם ליד מכונית אדומה אמריקאית

משרבב שפתיים.

וזה נמשך, בינתיים, אותו גבר:

אתה כותב:

אני אוהב את אריק איינשטיין

אני בחור טוב ממשפחה טובה

מחפש את האחת

מעדיף בהירות ודקות.

מכאן ואילך, התיאור מצטמצם לסטריאוטיפ:

אני מהנדס

אני עורך דין

אני בדרך להגשים את החלום שלי

(מחר נעבוד, 11).

בקצרה, השיר פונה, מבחינת הרטוריקה שלו, אל הגבר האשכנזי, אף שהנמענים המידיים הם הקוראים או המאזינים המזרחים, שיש להם, ביחד, נמען אשכנזי מגעיל.

הפנייה הזאת אל הקוראים המזרחים, אף פעם אחת, בשום שיר, בשום ספר, אינה חפה מהתכוונות ל"אחר הגדול", האשכנזי, בין אם כתלונה, או קנטור, או איום, או זלזול, שאינו אלא, כנרמז כבר, חידוש סמכותו, אדנותו. "האחר הגדול" בשירה הזאת הוא אשכנזי. הניסיון להרגיז אותו הוא הדרך לקבץ את הקולקטיב שאין לו מכנה משותף ברור, לבד מהלא-אשכנזיות, כלומר מזרחיות.

יתרה מזו, בכל ספרי השירה הללו לא הצלחתי למצוא שיר אחד הפונה אל המזרחים עצמם ומדבר עליהם בנפרד מהפנייה הרטורית הזאת אל "האחר הגדול". אין באף שיר "מזרחי" (בניגוד, נניח, לזמרים המזרחים, מאז אמצע שנות השמונים) כוונה לעורר משהו אחר זולת כעס ומימוש של ההתמרמרות כדי בניית זהות. שוב, חכימי:

אתם מדברים עליהם.

על אלה שנשארו

אלה שאמותיהן נשארו במושב

שאבותיהם נשארו בשכונה

...

על אלה שנשארו בשיכונים בנתיבות באופקים ובקריית שמונה

על אלה שאין להם מה להפסיד

(מחר נעבוד, 15).

וקיסר קולנית עוד יותר:

אל תגידו לעברית שלי

איך לדבר...

אל תקשרו לי את הלשון

היא מתנפצת כמו גל

ופולטת ע ע עדי

(שחור על גבי שחור, 99).

גם חתוכה מדבר אל "האחר הגדול" האשכנזי, אלא שהוא מתעקש לדבר גם על הציבור שלאוזניו הוא באמת מדבר, כלומר ציבור מזרחי, והוא מלא חמלה מאופקת וזעם עצור כאשר הוא מדבר אל הציבור הזה:

הֵם רוֹאִים אוֹתָנוּ רַק דֶּרֶךְ כַּוָּנוֹת שֶׁל לַעַג

וְלָכֵן מַאֲמִינִים

שֶׁאֲנַחְנוּ טַעַם הַחֲלוֹמוֹת בְּשִׂפְתֵיהֶם,

הַפְּחָדִים בֵּין מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם,

שֶׁאֲנַחְנוּ הַמִּדְבָּר,

הַגּוּף

וְהָעָרְלָה עַל הִֵזיִן שֶׁלָּהֶם

(מזרח ירח, 44).

6.על ההיסטֶריה

רועי חסן כותב:

ובכל זאת בניתי לעצמי ספריה

של שירה וספרות אשכנזית

וכמו אתיאיסט הקורא בכתבים קדושים

כדי לדעת איך לא לחשוב

כך קראתי את כולם

כדי לדעת איך לא לכתוב

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 48).

ומיד אחר כך השורות:

לא התאבלתי על קניוק

ושרפתי את הספרים של נתן זך

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 48).

זהו טקסט היסטרי. בניגוד, למשל, למואיז בן הראש (ברומנים שלו) או לארז ביטון (בנוסטלגיה שלו למרוקו), משוררי "ערספואטיקה" הם תוצרים מובהקים של היסטריית ההגירה הכפולה. אסביר בקצרה, אף שכתבתי על ההיסטריה הזאת במקומות אחרים: המדינה הפכה אותם ל"מזרחים" (בעיקר בשם "עדות המזרח", או בלשון הדתית "ספרדים"), אבל באותה עת – כחלק מאותה הפיכה ל"מזרחים" – גם דרשה מהם להתנער מהמזרחיות ולהיות "ישראלים". זהו המבנה ההיסטרי המלווה את הזעם המזרחי לכל אורך ההיסטוריה הישראלית שלו.

אשר למשוררי "ערספואטיקה", הם נולדו כאן, אין להם עבר אלא כמזרחים, כלומר בתוך המכנה המשותף שניתן להם בידי המדינה, המדינה שגם אסרה עליהם להיות מזרחים ("השד העדתי"). ההיסטריה הזאת אינה חדלה, והיא מנוצלת יפה בידי פוליטיקאים ועכשיו גם בידי הפוליטיקאים של הזהות. מה שמיוחד ל"ערספואטיקה", והוא גלום אפילו בשמם המתוחכם או מתחַכם, הוא השיח ההיסטרי שאותו הם מבקשים לדחות, ובאחת, באופן כמעט טראגי, גם משכפלים אותו משום שהם אומרים: "אתה לא האדון שלי, אתה לא האדון שלי", ובכך הם מאשרים, כמובן, את אדנותו. לכן צריך חסן "לשרוף" את ספריו של נתן זך.

ובכל זאת, "ערספואטיקה" היא התשובה המוחצת ביותר לדרישת ההגירה הכפולה והיא "מחוצפת" בדיוק משום כך. מדי פעם, ניכרת ההיסטריה הזאת בחלקים ה"מודעים" של השירה, רוויים בשיח הפוסט קולוניאלי שנלמד באוניברסיטה, כמו אצל עדי קיסר:

אני המזרחית

שאתם לא מכירים

אני המזרחית

שאתם לא מזכירים

שיודעת לדקלם

את כל השירים

של זוהר ארגוב

וקוראת אלבר קאמי

מערבבת הכל לאט לאט

על אש קטנה

חלב ובשר

שחור ולבן

האדים מרעילים

את השמיים כחול לבן

שלכם

(שחור על גבי שחור, 66).

ובהמשך, הכחשת המצב ההיסטרי נעשית באופן מלומד, אבל בדיוק באמצעות אותו מבנה היסטרי שכבר ציטטתי אותו קודם:

אל תגיד לי איך להיות מזרחית

גם אם קראת אדוארד סעיד

כי אני המזרחית

שלא מפחדת ממך

לא בוועדות קבלה

לא בראיונות עבודה

ולא בשדות תעופה

למרות שאתה שואל אותי

לא מעט שאלות

בעיניים מאשימות

מחפשות בי שאריות ערביות

לכמה זמן הגעת

וכמה כסף יש לך.

וה"מודעות הלא-היסטרית" הזאת נמשכת על פני עשרות שורות, וכולן דיבור נזעם אל "האשכנזי", גבר, התובע מהמשוררת לעמוד בקריטריונים סותרים, והיא כביכול מסוגלת לגבור עליו, משום שהיא מזרחית והיא משוררת, אבל היא נופלת במלכודת שעליה אני מדבר, ואינה מדברת אל חבריה, אלא אליו.

תחושת הכוח הזאת של קיסר, ההכחשה של החולשה, הזחיחות הגמורה, פוגעת בשירה הטובה, לטעמי. אותה רעדה היסטרית חוצה גם את חתוכה. באחד משיריו, שיר חזק מאוד, הוא מונה את שושלת היוחסין של התיוג האשכנזי, ואפילו הקצב מעיד על המודעות לשיח האשכנזי ש"אנחנו נאלצים" להתמודד איתו:

וַאֲבַק אֲנָשִׁים הוֹלִידוּ אֶת זֶרַע שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל

וְאֶת אוֹהֲבִים שֶׁמַּעֲבִידִים אוֹתָם בַּפֶּרֶךְ,

וְזֶרַע שֶׁלֹּא כְּמוֹתוֹ בְּיִשְׂרָאֵל הוֹלִיד אֶת רָמָתָם עוֹלֶה רַק בִּמְעַט

עַל רָמַת חַיּוֹת שֶׁנִּתְפְּסוּ ...

וְנַהֲמַת חַיּוֹת הוֹלִידָה אֶת בַּבּוּנִים

וּבַבּוּנִים הוֹלִידוּ אֶת טוֹבִים אַךְ בִּמְעַט מִן הָעֲרָבִים אִתָּם חַיוּ

וּנְחוּתִים מִן הָעֲרָבִים

אֲלֵיהֶם הִתְרַגַּלְנוּ,

וְהֵם הוֹלִידוּ אֶת פָלַנְגּוֹת

וּפָלַנְגּוֹת הוֹלִידוּ אֶת פְרֶענְקִים

וּפְרֶענְקִים הוֹלִידוּ אֶת צַ'חְצַ'חִים

(מזרח ירח, 33).

זהו קטלוג עצום של הכינויים שאותם שמע, או קרא, על אודות המזרחים. האם זוהי היחלצות מהמצב ההיסטרי? לא, אבל אי היחלצות זו מורכבת, היא כוללת הודאה בכאב, פירוט קונקרטי של שמותיו, איסוף פרטים של זיכרון קולקטיבי, והודאה בחולשה. בכך כוחו. הזדהות עם ההיסטריה של ההגירה הכפולה בולטת גם אצל חסן:

הם יגידו לך איך לדבר ומה

להגיד, תגיד הכל

רק לא אשכנזים,

הם ינסו לחנוק אותך ב

אהבה

שנאה

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 55).

כשעדי קיסר כותבת: "אני המזרחית/ שאתם לא מכירים", כמו בשיר של חסן, מדובר ב-acting out. גם אצל חתוכה מופיע המהלך הזה:

תפסיקו להתבכיין שלא הותרנו לכם ברירה

ואז טענו שאתם אלימים.

תפסיקו להתבכיין שתפרנו לכם מדים

ואז הצבענו שאתם מדכאים

(מזרח ירח, 39).

ושוב אצל חסן:

הם יגידו לך איך לדבר ומה

להגיד, תגיד הכל

רק לא אשכנזים,

הם ינסו לחנוק אותך ב

אהבה

שנאה

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 55).

ובכן, שורות כאלה שמות-לאל את היכולת לומר את מה שלא נאמר מרוב רעש וזלזול, למשל שחסן מושפע מבוב דילן ומצ'ארלס בוקובסקי, ומשירת הביט האמריקאית. זה לא רע, זה לא פסול, אלא שחסן מגונן, אולי בצדק, על כתיבתו מפני "הממסד" התובע ממנו "לשיר שירה מזרחית, אם אתה מזרחי". זו בדיוק הפקת ההיסטריה והסירוב לקבלה כאפשרות, אלא באמצעות האקטינג אאוט. רציתם שנהיה "מזרחים מתורבתים", אומר משורר ה"ערספואטיקה", אז עכשיו אנחנו "מזרחים לא מתורבתים", ואנחנו מרגישים טוב כשאתם מזועזעים. זוהי פחות או יותר ההתמודדות עם ההיסטריה של ההגירה הכפולה.

7.מהי "מזרחיות"?

ומשום שה"מזרחיות" היא מסמן פוליטי, כלומר תיוג חיצוני לקהילות שונות ומגוונות, מופיע גם בשירי "ערספואטיקה" הקושי לאפיין את המזרחי. ארז ביטון מתגעגע למחוזות ילדותו; מואיז בן הראש, ברומנים שלו, מתאר את הדיפרנציאציות בתוך הקהילה היהודית המרוקאית. משוררי "ערספואטיקה" הם ילידי הארץ ומשום כך תוצרים מובהקים של המדינה. לכן הם מתקשים לכתוב זהות שיש לה תוכן. האפיון הבולט שלהם הוא האוריינטליסטי ביותר: צבע העור. לא רק שאפיון המזרחי ככהה "אינו מדויק", אלא שזהו אימוץ המבט של האחר הגדול, ה"אירופי", והם אינם עושים זאת מתוך אירוניה, אלא בכאב. כך כותב חתוכה:

תַּסְפִּיק מִלָּה אַחַת שֶׁל דַּרְוִישׁ [...], מַסְפִּיק עוֹבֵר אֹרַח

שֶׁיַּבִּיט בִּי וְיִתְבַּלְבֵּל אוֹ אַבִּיט בּוֹ וְאֶתְבַּלְבֵּל בְּעַצְמִי

[...]

הָאֱמֶת שֶׁהִסְפִּיק

שֶׁהַמֻּעַלַּם יֵשֵׁב מוּלִי בַּדְּמָמָה הַנְּחוּצָה,

שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַקָּפֶה בֵּינֵינוּ, וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע לֹא אֶתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר:

תַּסְבִּירוּ לִי עוֹד פַּעַם

כִּי עֲדַיִן לֹא הֵבַנְתִּי,

אֵיפֹה נִגְמָרִים הַמִּזְרָחִים

וּמַתְחִילִים הָעֲרָבִים

(מזרח ירח, 66).

גם כאשר הוא מבין שמזרחיות משמעה פוליטיקה, וחלק מהפוליטיקה של המשורר היא חיפוש אחרי קהלו – ובמקרה של חתוכה אין ספק כי לפחות בחלק מדרכו הוא משוחח עם השמאל הרדיקלי – הוא מזהה את הקִרבה בינו לערבי כדרך שאשכנזים או תיירים מערביים היו מזהים אותה: צבע עור ושתיית קפה. האוריינטליזם הזה, תוצר מובהק של אי-מודעות בת-רגע, משכנעת משום שמשורר, לטעמי, צריך לפרקים להיות לא-מודע, לשחרר את הלא-מודע שלו ולהניח לטראומתי לנסות ולהתנסח. מכל מקום, האוריינטליזם הזה אינו "פסול", הוא אינו מנותק מן העברית, הוא אינו מנותק מהמראות הטלוויזיוניים, ולא מהג'נטריפיקציה של יפו בכסות של "חיים עם הערבים".

אצל חסן החיפוש אחרי ה"מהות המזרחית" מתמוטט ברעש גדול יותר, אולי משום שבניגוד לחתוכה ולחכימי הוא מציג – בדומה לקיסר – עמדת כוח ולא חולשה. חסן מתפרץ בתארו את הסטיגמה שלו, את המבט של האחר הגדול כך:

זה בדיוק מסוג המקרים שבא לי

להצדיק את הסטיגמה שהלבשתם עלי כל החיים

ולתת לך פיצוץ לפנים על כל כושי שאמרת

גם ככה אתם רגילים להאשים אותי באלימות

על האלימות שלכם

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 56).

בהמשך הוא מונה את קרבנות הציונות, הפלסטינים, שהפלמ"ח הרג, בתור הוכחה לאכזריות האשכנזים. את יפו, שתושביה גורשו בידי האצ"ל, אין הוא מזכיר ולא במקרה, וגם לא את דיר יאסין ואת שאר המקומות ש"בגין" הרס.

8. מוזיקה מזרחית

בשיר "עִסקה" של חתוכה מופיע מגדיר אחר, ממשי, משוחרר לפעמים מהמבט ומהקול האשכנזי של "האחר הגדול":

מַסְפִּיק שֶׁיַּעֲבֹר בְּיָפוֹ

רֶכֶב אֶחָד וּמִתּוֹכוֹ אֶשְׁמַע אֶת עֹמֶר אָדָם אוֹ זֶהָבָה בֵּן

(מזרח ירח, 66).

ובכן, החיפוש אחרי מכנה משותף אינו חיפוש עקר כאשר מדובר במוסיקה הים תיכונית. מאפייניה הצורניים של המוסיקה הזאת נדונו, מדי פעם, במקומות אחרים, לפעמים מתוך לעג, לפעמים מתוך איבה; המלים במוסיקה הזאת מעצבנות במליציות (שירת ערספואטיקה מתרחקת מאוד ממליצות); הסולמות שלה אינם "מזרחיים" (כלומר אינם פנטטוניים), אלא קרובים יותר למוסיקה טורקית ויוונית, מין עדות להגירה הכפולה ותשובה לדרישותיה: 'אנחנו לא ערבים ולא אשכנזים, מצאנו מוזיקה יוונית'. ומכל מקום, המוזיקה הזאת לא היתה אף פעם לעומתית בתכניה. היא נהנתה מתחילה מלגיטימציה עצומה בתחומיה שלה, מכרו אותה בהצלחה מסחרית עצומה בתחנה המרכזית, כמו שנהגו ללעוג לה, ובגדה המערבית (ובאותן שנים, אמצע שנות השמונים ואילך, הקפידו הזמרים והזמרות לשלב טקסטים ערביים בשירים שלהם).

לעומתם, משוררי "ערספואטיקה", כאמור, עסוקים בבניית זהות באמצעות מאבק, ולכן נטלו גם את המוסיקה הכל כך פופולארית, משום שאשכנזים "לא אוהבים אותה", "בזים לה", גלגל"צ לא משדרת אותם וכולי, והפכו אותה למאפיין מאתגר.

כך כותב חסן:

מסבידור מרכז תופס רכבת

לילה לחדרה.

הילדים בקרון שומעים בווליום עומר אדם.

אני מבסוט וכבר ממש מרגיש בבית

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 63).

האימאז' האחד דורש מאיתנו הרבה מאמץ כדי לפענח מסמנים טעונים מראש (סבידור-מרכז, חדרה והרעש בקרון). ואולם, המסמן הכי חשוב הוא הזמר עומר אדם. וכך, השיר מרעיף אהבה על "שותפים לזהות", היותם חלק מהבית, מחדרה, מאזיני עומר אדם. וגם עלינו לקרוא את השיר הזה כהתרסה: ההתלהבות ההפגנתית מהרעש ברכבת. ואולם, הזרות בתל אביב אמורה היתה להודות בכאב, בחולשה, וחסן לא מוכן להודות בחולשה או בכאב בלי לצעוק. הוא מרגיש בקרון הרכבת שהוא כבר בבית משום שהוא מבין עד כמה הנסיעה מן הסוג הזה היא סיוט למי שחוזר מהעבודה, או נוסע לעבודה, או מבקש לקרוא ברכבת. אבל הוא מין "ילד רע" ולכן הוא מזדהה עם "ילדים רעים", עם ההיסטריה.

מהו מזרחי? נשארנו, בינתיים – מעבר לשלילה של "לא אשכנזים", ומעבר להדחקה של ההבדלים בין עיראקים לתימנים, ואחרי שראינו את המראות האוריינטליסטיים – עם אהבת המוזיקה הים תיכונית.

ברקע ניצבת החוויה של השחורים בארצות הברית כמי שעברם נמחק, כמי שבשום אופן "לא הצליחו" להיות לבנים, כמי שיצרו לעצמם במשך 200 שנים אמנות משלהם, בעיקר מוזיקה, ג'ז, בלוז, ובמקביל, בשלב מאוחר יותר, בנו לעצמם עבר והווה פוליטי בעזרת פוליטיקת זהות. כאן, בהקשר הזה, אני מציע לקרוא את ההתעקשות להלום בקורא באמצעות "המוזיקה המזרחית".

חתוכה כותב:

המזרחים שרים

במטעי הכותנה

ובמוסכים

על הטריבונות

בביובים

(מזרח ירח, 43-44).

העניין הזה הוא חלק מחיפוש אחרי מקבילה בעולם שמחוץ למסגרת ההתייחסות המיידית, כלומר שירה עברית, חיפוש אחרי מקבילה שתאשר, מעבר ל"קהילה", את האפשרות לכתוב כך. חכימי אומרת את זה במפורש:

אני ג'ק קרואק בדרכים,

אני המפוחית של בוב דילן

(מחר נעבוד, 34).

חסן הקשיב, ללא ספק, לליאונרד כהן, ללא ספק קרא קארבר, ללא ספק תרגם בראשו מלים של מוזיקה שחורה, ואז, כשהוא מקונן על האפליה, די ברור לו ולקוראיו שהם "אורחים":

גם השנה ביום הזיכרון

לא ישמיעו מוזיקה

מזרחית עצובה

בטקסים הממלכתיים

ולא בבתי הספר

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 49).

ובהמשך:

גם השנה ביום הזיכרון

יתעלמו מאלפים רבים

מזרחים שנקברו

בדמי ימיהם לבושים מדים

וכומתה שמוטה

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 49).

סביר להניח שהחיפזון והרשלנות והביטחון העצמי ביטלו אצל חסן את כוח הדימוי החזק של "הכומתות השמוטות". ספק רב אם יש ממש בהפיכתם של צנחנים ושריונאים ולוחמי גולני, למין "שקמיסטים עם כומתות שמוטות", אלא שבכך העניין, בכישלון הגמור לאפיין את "המזרחים" אלא באמצעות הזלזול בהם, הקיים ממילא בתרבות.

9. השפה

תהילה חכימי, שעיקר שיריה מוקדשים לרעב לאהבה, נזקקת בשלב כלשהו של הפעילות הציבורית הזאת, "ערספואטיקה", להסביר מהי שירה. גם כאן בא תחילה הצורך לשלול את הקודם, מן הסתם "אשכנזי", ומכל מקום משורר ולא משוררת, שאותו יש להסוֹת תחילה:

משורר אחד אמר לי פעם, השירה טהורה.

למלים צריך להתייחס בחרדת קודש,

כמו שאוחזים בספר תורה עתיק, שמצאו בחפירות ארכיאולוגיות

(מחר נעבוד, 70).

או-אז מגיעה ההבטחה:

אני אכתוב שירה

כמו ג'וק שמשאיר עקבות על רצפת האמבטיה

כמו חתול עייף בשמש

כמו פועלת בפס יצור רועש

עם שכר מינימום וחמש שעות שינה

... אני אכתוב שירה

מהמלתחות של חדר הכושר

במיטה בלי משקפיים, עין אחת עצומה

(בשביל הפוקוס)

(מחר נעבוד, 70).

ושוב אנחנו חוזרים אל ה-acting out של ההגירה הכפולה, ושוב היא מותירה את משוררת "ערספואטיקה" – שהיתה קצינה, שהיתה באוניברסיטה, שהיתה בשמאל, שמתנגדת לכיבוש – נטולת שפה משל עצמה, כלומר שפה שונה מן השפה שנגדה היא מבקשת לכתוב:

אי אפשר להבדיל בין מלה למלה

קודש וחול

תחת ופה

שתן וקפה שחור

טמפון משומש ואלוהים

(מחר נעבוד, 71).

ועם קוצר היד האוקסימורוני המקובל למדי בשירה העברית, מאז אבות ישורון ויהודה עמיחי וחזי לסקלי, מבטיחה חכימי:

יום אחד אהיה משוררת של חולדות, מטונפת

אפרסם שירים בתעלות ביוב.

ובוואריאציה כל כך ברורה על נתן זך, היא כותבת:

אני רוצה שתתנו לי להשלים משפט

אל תסבירו לי שום דבר

אני רוצה שתשתקו

יום שלם

(מחר נעבוד, 61).

את ספרה פתחה עדי קיסר בשיר היכול למצות את כל מה שכתבתי עד כה:

הלכתי לאירוע שירה

עמד שם אחד

הקריא את המלים

בטון רציני

כדי שאני אדע שהמלים שלו חשובות.

אחר כך עלתה אחת

הקריאה את המלים

בטון נוגה

כדי שאני אדע שהמלים שלה מרגשות

(שחור על גבי שחור, 3).

בהקשר של הספר מדובר במשוררים אשכנזים. אבל העיקר הוא בלעג. זה הלעג הבונה קולקטיב של לועגים. אז באה הדרישה:

כי מה זה להקריא שירה אם לא

לפתוח רגליים

לחרבן באמצע הרחוב

לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור

(שחור על גבי שחור, 4).

עד כאן הניסיון לדבר על השירה במונחים ארס פואטיים. ספק רב אם יש כאן ניסוח של משהו שלא נאמר קודם, אם גם בבחירה פחות פרובוקטיבית. שירה היא חרבון באמצע הרחוב וצעקות. בולט יותר הוא הניסיון לאפיין את השפה שבה תיכתב השירה.

כל שפה באה מבחוץ. חתוכה כותב:

הם הלשון והקול ולנו

רכסו את השפתיים

(ותמיד המלים שלהם

גדרות תיל סביב הלבבות שלנו)

(מזרח ירח, 41).

כאן מגיע מקומו של "הלב", הרגש הלא מילולי, כמו המוסיקה, כמו השלילה של מה שיש מסביב באמצעות מה שאיננו. חכימי כותבת בלשון ציווי:

השתחררו מכבלי התחביר

חרגו מהרגלי הפיסוק הרעים שלכם

התירו את מלות הקישור

הניחו לסימני השאלה

(מחר נעבוד, 72).

נראה כאילו שוב האוזניים שסועות בין המשוררים הממוסדים ל"בינם", הקהל והמשוררים המורדים. כך:

לפעמים הם אומרים,

אנחנו לא מבינים שירה,

ונעלמים בתוך טלויזיות ועיתונים

(מחר נעבוד, 74).

ובהמשך:

אני לא מבינה שירה,

אני מבינה

יללות של סימני פיסוק

שאריות של ניקוד

(מחר נעבוד, 74).

השפה, אין צורך לומר, היא שפת השירה העברית בזרם המרכזי שלה, שפת נתן זך, למרבית האירוניה מושא השנאה של המשוררים הללו. אבל חסרון השפה ה"מזרחית" אינו רק היעדר תוכן של ממש ל"מזרחיות", אלא גם משהו מעבר לכך, הגדם שכמעט אין מדברים עליו. חסן כותב:

לאבי יש שפה

מוזנחת

כמו תינוק שנשכח

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 60)

והשיר מסתיים בהבטחה היפה:

מהריסות שפת הורי

אבנה בית לילדַי

(הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, 60).

הנה הגענו לפרשת "רצח האב שלא אנחנו רצחנו, ולא היתה לנו יד ברצח הזה": האבל על מה שעוללו להורינו.

10. געגועים לסבתא

בשיר "אחי" מאת יעקב ביטון נכתבו דברים חריפים הרבה יותר ממה שנאמר בכל שירתם של חסן או של חתוכה:

דּוֹגָן לֹא הִתְגַּיֵּס –

אֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּעֶשֶׂר שָׁנִים,

הוּא מְדַלֵּג עַל הַפְּשָׁעִים שֶׁלִּי,

גַּם עִם נָשִׁים.

אֲנַחְנוּ לֹא עוֹבְדִים, מְטַפִּילִים בְּסַבְתָא

שֶׁמְּקַבֶּלֶת קִצְבָּה גְּדוֹלָה מִמִּשְׁרַד הַבִּטָּחוֹן –

שִׁלּוּמִים,

עַל שֶׁהִתְעַקְּשׁוּ לַהֲרֹג לָהּ אֶת הַבֵּן הַצָּעִיר –

בְּמִלְחָמָה קְטַנָּה שֶׁל שִׁשָּׁה יָמִים

(וְהִיא רַק דּוֹר שֵׁנִי לַשּׁוֹאָה הַזֹּאת)".

אחר כך באות השורות הללו:

"אֲנִי מַכִּיר סַבְתָא טוּנִיסָאִית אַחַת

שֶׁסֵּרְבָה לְקַבֵּל אֶת הַקִּצְבָּה הַזֹּאת,

מֵהַמֶּמְשָׁלָה

בְּדִיּוּק כְּמוֹ מֵהַנָּאצִים

(מטעם 9, 7).

השיר הזה היה המופע הראשון של ביטון על במת הספרות. מחוץ לזירת הספרות לא עורר עניין. בתוך קהילת השירה עורר עניין רב. סיגל נאור פרלמן פרסמה על ביטון מסה כבר בגיליון הבא של "מטעם" ("יותר משקל של הווה לדברים", מטעם 10), והוצאת "כתר" מיהרה להוציא את שיריו כספר ראשון. שיריו של ביטון עסקו בייצוג עצמו כמזרחי. הם פרצו כאבל גדול על מות סבתו. "ערספואטיקה" לא נזקקה לסבתא של ביטון. אלא שבבניית הזהות של "ערספואטיקה" ניצבת הסבתא כאנדרטה לבגידה שאין מדברים עליה, בגידת המשוררים והוריהם בשפת המוצא. תחילה היא כישלון לחיות את העבר המזרחי ה"אותנטי":

על גב החמור וגלי הים, נישאה אמי חבוקה באימה,

אל חופי הנגב היבש.

וזקנו הלבן של סבי

הוא זיכרון השלג בפסגות הרי האטלס, אותם לא ראיתי מעולם

(מחר נעבוד, 14).

הסבתא אצל חסן היא אתר לבקשת הסליחה הקולקטיבית:

פתאום גם שכחתי לדבר

עכשיו אני רק

מקשיב ומבין בזכותך

מרוקאית

(הכלבים שנבחו בילדותינו היו חסומי פה, 98).

וכיוון שהסבתא מתה כבר לפני שנתיים, כנאמר בשיר, מתיר חסן לסבתו:

תדברי חופשי:

את לא צריכה עוד לשבור שיניים

בעברית

(הכלבים שנבחו בילדותינו היו חסומי פה, 98).

אני יודע שרבות נכתב על תפקידיהם של הסבים והסבתות בתרבויות מהגרים, וגם על חשיבותם בקרב המזרחים בארץ. אני מתמקד כרגע ב"ערספואטיקה". הסבתא היא עדות לאי יכולתם של משוררי "ערספואטיקה" ליצור קשר עם עברם. ואולי זוהי העדות הגדולה ביותר לקוצר היד ה"מזרחי", אותו ניסיון לקבל את השלילה "לא אשכנזים" כמאפיין תרבותי המתקשה להעמיד משהו מעבר לשלילה. אין להם תלונות לחוליה המקשרת, ההורים. קוצר היד בדיבור עם הסבים והסבתות מעיד על מה שנעשה, מבחינתם, למזרחים, ואף שזוהי הכללה גורפת – שהרי רבים מאוד המזרחים בני דורם של המשוררים הללו שדווקא כן שמרו על קשר – עלינו לקבל את המטאפורה הזאת כמו שהוגשה לנו. זהות דורשת האחדה, וככל שיש פחות תוכן להאחדה צריך יותר אויב, יותר גדול, יותר נורא.

הִתְבּוֹנְנוּ בַּיִּלּוֹד הַזֶּה שֶׁל הַזְּמַן

וּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לָדַעַת מָתַי הִתְעַבֵּר

אִמְרוּ לוֹ:

עָוֶל הוּא כְּמוֹ מַעֲשֶׂה אַהֲבָה,

רַק שֶׁהוּא מוֹלִיד נְקָמָה

(מזרח ירח, 38).

ברלין, יולי 2016

הספרים המצוטטים ברשימה זו:

תהילה חכימי, מחר נעבוד, טנג׳יר, 2015.

רועי חסן, הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, טנג'יר, 2014.

שלומי חתוכה, מזרח ירח, טנג׳יר, 2016.

עדי קיסר, שחור על גבי שחור, גרילת תרבות, 2015.