ממבט ראשון: מסה בעקבות חתונמי

ביום שלישי אני נפרדת מהחבר שלי. למחרת אני מקבלת הודעה: הי מעין, כאן דנה שמלהקת לתכנית ׳חתונה ממבט ראשון׳. אם רלוונטי, ואם מעניין אותך להשתתף בתכנית, אשמח לשוחח בטלפון. אני מצלמת את מסך הטלפון ושולחת הודעה לחברה: בדיחה. אחר כך אני נכנסת לפגישה. בסופה, אני כותבת לדנה, זה מספר הטלפון שלי, תתקשרי.

שיחת הטלפון אינה ארוכה. היא מניחה שאני מכירה את התכנית (בן הזוג שקדם לזה שממנו נפרדתי, אותו עזבתי על מנת להיות עם רועי, ראה כמה פרקים, והצצתי), ושואלת כמה שאלות: בת כמה אני, כמה ארוכות היו מערכות היחסים הזוגיות הקודמות שלי, מה מידת השכלתי. אני מרגישה שהתארים שלי מגנים עליי: תואר ראשון בספרות השוואתית באוניברסיטה העברית, תואר שני באותו התחום מאוניברסיטה בארה"ב, אני בשנתי השלישית בתכנית לדוקטורט במחלקה לספרות עברית בבן גוריון.

שעות ספורות לאחר מכן אני מוצאת הודעה בתיבת האימייל שלי: עברתי את שלב הריאיון הטלפוני. אני מתבקשת למלא ראיון בכתב, ליצור "פרופיל מתמודד". השאלות רבות אבל צפויות. איפה נולדת? תאר את העיסוק או העבודה שלך. איך אתה מגדיר את עצמך? אני כותבת: קודם כל כמי שכתיבה וקריאה נמצאות במרכז החיים שלה. אחר כך כחברה, בת, אחות, בת זוג (ומוסיפה: כשאני בזוגיות; לא כרגע). אני זוכרת שהם ודאי מומחים בזיהוי מתחזים, אבל לא יכולה להתאפק מלפזר להם רמזים בנוגע לכוונות שלי. כמו כל הסופרים, כמובן, אני משקרת; אבל אני משתמשת באמיתות שלי כפי שאני מכירה אותן כדי לעשות את זה.

למחרת אני מסמסת לדנה: מתי אמורה התכנית להצטלם? (הספר שלי עתיד לראות אור באנגלית בחורף הקרוב, ואני מתכננת לנסוע לתור את ארה"ב. פרט לכך, אני מתכננת להיכנס להריון בחודשים הקרובים, לבדי). תשובתה של דנה, לפיה התכנית תצטלם בקיץ הקרוב, מניחה את דעתי. הימים מתחממים והטמפרטורות כבר מתקרבות לשלושים מעלות בתל אביב, העיר מתחילה לקבל את צורתה נטולת הנשימה, ואני מבינה שתהליך האודישנים יהיה קצר משחשבתי. מעתה הדברים יתרחשו מאוד מהר.

יומיים מאוחר יותר אני מקבלת שיחת טלפון: זאת ליאת, ואת תפקידה במערכת אני לא מצליחה להבין. היא מבקשת ממני להגיע לאודישן בחברת ההפקה של התכנית, ולפנות לכך שעתיים שלמות מיומי. אני מנסה לברר עם מי אפגש, והיא משיבה שעם מנהל הליהוק או אחד מעורכי הדרמה של התכנית. התארים האלה אינם אומרים לי כמעט דבר, אבל אני מסוקרנת. דרמה, כמובן, יש לי למכביר. אני מסיימת את שיחת הטלפון ומחייכת לג', שאתו אני מבלה בימים האחרונים. עברתי עוד שלב, אני אומרת לו. הוא מחייך. הוא מנשק אותי.

בינתיים אני מספרת לחברים, ומשביעה אותם שלא יגלו לאיש, על התכנית שלי. נעמה, חברתי האנתרופולוגית, מציעה כמה הצעות. היא אומרת לי לכתוב מההתחלה, להקליט את מה שאוכל, לזכור מילות מפתח. אני חושבת על מה שאמרה דנה בשיחת הטלפון הראשונה שלנו: בניגוד לתכניות ריאליטי אחרות, מטרתה של התכנית והמטרה של המשתתפים זהה: ליצור מערכות יחסים מיטיבות. המילה "מיטיבות" נשארת איתי.

בבקרים, בביתו בעין גדי, ג' מנשק את כתפי לפני שהוא יוצא לעבודה.

ליאור ונטע, שצפו באחת העונות הקודמות של התכנית, מספרים לי שכשהמתמודדים נדרשים לדבר על מה שעשו מאחורי דלתות סגורות, הם לא אומרים סקס, הם משתמשים במילה "אינטימיות". אני חושבת על האינטימיות שנרקמה לאחרונה בין שלושתנו: ליאור שאת שערו ופניו ליטפתי, דלוקה, במסיבת יום הולדתו של דיוויד, אירוע מתגלגל שנמשך שתים עשרה שעות ויותר ושעזבתי בטרם עת, כלומר לפני ששכבנו ממש. למחרת בבוקר ראיתי את נטע בבית הקפה. הברכיים שלה נגלו, זעירות ובולטות, מתחת לכנפות הבד של השמלה הרחבה-מדי שלבשה. אי אפשר היה שלא לקנא ביופיה, בשמש שזרחה מתוך עיניה.

באמצע האודישן, המראיין, אחד מצי המלהקים של התכנית, מרים את עיניו ושואל אם שתיתי בירה. לא, אני משיבה, דווקא שתיתי יותר מדי קפה היום (משב האלכוהול מגיע מהמקום שבו אני יושבת ועד אליו; את השעות שלפני האודישן ביליתי בחברת חבר שכמוני נוהג, מדי פעם, להתחיל לשתות בצהרים. חלקנו בינינו ארבע מנות ערק, קוביות קרח בצד). אני מבחינה שתשובותיי סובלות מביטחון עצמי עודף; נראה שניכר, לצערי, שאני מניחה שהם זקוקים לי יותר משאני זקוקה להם.

בחוץ, ביציאה מהבניין, עומדות שתי מתמודדות ומעשנות. אני שואלת אותן לשמותיהן ועיסוקן; אחת מהן עובדת בהייטק, השנייה היא עורכת דין (מקרקעין ונדל"ן). שתיהן לבושות באופן זהה, סקיני ג'ינס וטי-שירט, כאילו מישהו הנחה אותן איך טוב להצטלם, איך להתלבש. אני חושבת על ההודעה ששלח לי ידידי במאי הקולנוע מוקדם יותר בבוקר: הייתי יכול להכין אותך מול מצלמה, הוא כתב, אבל לאנשים אינטילגנטיים זה ממילא לא עוזר. הבלעתי חיוך. ואכן בסופו של האודישן אומר לי המראיין, אין ספק שאת מאוד אינטליגנטית, וההערה שלו גורמת לי להרגיש זעירה, שלא במקום.

חברי איתמר מזכיר לי שהייתי, למעשה, נשואה פעם. אני חוזרת ומסתכלת בסרטי החתונה: מי שיהפוך, כשימלאו לי עשרים-ותשע, לגרוש שלי ואני רוקדים, מחייכים וצמודים, לצלילי אחד השירים של אתי אנקרי. יום אחד האקס שלי מגיע לאסוף כמה בגדים ופריטים שהשאיר אצלי בדירה. שבוע לאחר מכן הוא מבקש לחזור לקחת דבר מה נוסף ששכח, אבל אני מציעה שאביא לו אותו לבית הקפה. אנחנו משוחחים. לפתע פתאום אני מרגישה שאני יכולה בלעדי מי שחשבתי, כשנה שלמה, שלא אוכל בלעדיו, ואני מבינה שיותר מעל סופה של האהבה, אני מתאבלת על זה.

הימים נוקפים ואיני שומעת מצוות התכנית. בינתיים אני פוגשת את ילדיו של ג', ואנחנו יוצאים לטייל. באחד השבילים בהרים הירוקים שסביב ירושלים אני מספרת להם שאני מצפה לשמוע על תוצאות האודישן שלי. אני רואה פליאה בעיניהם. מי האישה החדשה בחיים שלנו, אני מתארת לעצמי שהם חושבים. ג' עצמו אינו נרעש מהתכניות שלי; נראה שהוא לא נרגש מהאופנים שבהם בחיי האהבה שלי אני בוחרת, שוב, לשקר.

במיטה, ג' ואני קוראים מתוך הר הקסמים. "כל מחלה היא בעצם גלגול של אהבה", כותב תומאס מאן. מול מרפסת המלון הקטן בעין גדי, שם אני יושבת לעבוד בבקרים, הים לעולם אינו סוער, וגזעיהם העצומים של עצי הבאובב מטילים צל רחב. בצהרים, גבר כמה שולחנות לידי מציע להזמין אותי לבירה. אני מחייכת אליו ומסרבת. למחרת בבוקר אני שמה לב שאת הגופיה שעליי לבשתי גם בשבוע שבו התאהבתי, עד כלות, ברועי. ישבנו על צוקי החול מעל הים, שתינו יין חם ואכלנו זיתים. השמש שרפה את עורנו והרוח סיחררה את גרגירי החול סביבנו, והם חדרו לכל מקום, לחריצי הגוף שלנו, נדבקו לעפעפיים. אני זוכרת שחשבתי: אני מקווה שלא אתאהב ככה שוב בחיים. ועם זאת ידעתי: כשאתאהב שוב, יהיה זה רק כך.

אם כל מחלה היא גלגולה של אהבה מודחקת, אני חושבת, מהי המחלה שמתפתחת מאהבה המגיעה למימושה? כשג' חוזר הביתה אני מכינה ארוחת ערב, היין שאנחנו שותים בטמפרטורה הנכונה, והוא מוציא אלבום ישן ובו תמונות מילדותו. מה שמפריד בינינו בסוף כל אותן שנים, כתב המשורר ההודי א"ק רמַנוּג'אן ב"שיר אהבה לרעיה", היא הילדות שלא חלקנו. ג' ואני מחליפים סיפורים – אביו עוטף במגבת אותו ואת אחיו הקטן ביציאה מהמקלחת, אמי שלי עושה דבר מה זה או אחר – והמרחק בינינו מצטמצם וגדל שוב, מצטמצם וגדל שוב.

בוקר אחד, חודש לאחר פרידתנו, רועי שולח לי הודעה; אני מרגישה שהוא מבקש שנתאבל ביחד על סופה של מערכת היחסים, והשיחה שמתפתחת אינה נעימה לי. הדבר שעליו אני מתאבלת, ולבדי, אני מבינה, בעצם גם אינה החירות החדשה שלי, אלא העתיד המשותף של רועי ושלי שלא התממש, שכבר לא יתממש לעולם. מה שלא היה וכבר לא יהיה מטריד את רוחי יותר ממה שהיה ונגמר: החופשות אליהן לא נצא. השיחות אל תוך הלילה שלא ננהל. התינוקות שלא יוולדו לנו.

בסופו של שבוע נוסף שחולף ללא תשובה אני כותבת לדנה ומנסה לברר פרטים על האודישן שלי, אבל היא משיבה שהיא חתומה על חוזה סודיות שהפרתו תעלה לה, אני מדמיינת, ממון רב, וממילא נראה שהיא ששה לשתף פעולה עם חשאיותה הכמו-צבאית של התכנית. איתמר, חברי, מציע לעשות לי צפייה מונחה בסצנות נבחרות מהסדרה, אבל אני מסרבת. ערב בדירתו היפואית, על כוס יין עם אשתו כשבנם הפעוט ישן בחדר השני, לא מעורר את סקרנותי.

אני נמצאת בברלין כשהתכנית עולה לאוויר. ממרחק אני קוראת את הביקורות, מתבוננת בתמונות המשתתפים, עוקבת במיוחד אחר עלילותיה של משתתפת ששמה זהה לשלי. מסביבי, זוגות חדשים נוצרים, תינוקות חדשים נולדים כל העת. האחיינית של ג' תמהה כשמתברר לה שאנחנו לא חולקים את אותו מקום מגורים; כששכנה חדשה נכנסת לדירה הסמוכה לביתו, אני מדמיינת אותם צוחקים, כוס משקה בידם, על המרפסת.

אילו אפשר היה, הייתי חוזרת על ההתחלה: המפגש הראשון, הגילויים, הסודות שנלחשו אל אוזניים כרויות. במקום זה אנחנו נדחפים קדימה, אל העתיד. מתי ניפגש שוב? אני שואלת את ג', מקווה שחסד הימים הראשונים עוד לא התפוגג. בתכנית, הזוגות רבים, והפסיכולוגים מנסים לפשר ביניהם. לילה אחד אני צופה בסרט של אנטוניוני: בסופו, ישובים על ספסל בפארק, מה שמאחד בין האוהבים היא הבדידות שלהם.