אבל לפחות יש לנו את הטשולנט

(מילים: 1308)

בספר בראש של ברונו שולץ של מקסים בילר יש חמש נובלות. הראשונה נכנסת לתוך ראשו של הסופר היהודי פולני ברונו שולץ, כשהוא מתכוון לכתוב מכתב לתומאס מאן ולהתריע בפניו כי יש בדרוהוביץ' שבפולין מתחזה שטוען שהוא עצמו תומאס מאן, ושולץ חושד בשלב מסוים כי מדובר במרגל מטעם המפלגה הנאצית. הנובלה השנייה מספרת על דמות מפוקפקת שאביה האופורטוניסט ביצע פשעים חמורים נגד היהודים בתקופה הנאצית. הנובלה השלישית, הפחות טובה מביניהן, מספרת על פרופסור שמגיע להלוויה של בתו שמעולם לא ראה, והרביעית על ביקור במינכן של דוד מקיבוץ בישראל, שמקבלת תפנית אירונית מצמררת אבל מעוררת מחשבה בסופה – משחק כדורגל של תנועת נוער קדימה נגד הנוער ההיטלראי.

כל ארבע הנובלות הן טובות, בעלות מקצב אחיד, מזכירות מאוד את כתיבתו של בילר כפי שניתן היה להכירה ברומן שלו אסרה, שתורגם לעברית לפני מספר שנים; פואטיקה דיבורית, צולפנית, מרירה וארסית, כשתמה מרכזית תמיד חוצה אותן, כך או אחרת, והיא המצב היהודי הבלתי פתיר של גרמני יהודי – "כי לדבריה היא פשוט לא יכולה להמשיך לחיות, לישון או לאכול עם חתיכת היסטוריה גרמנית כמוני" (בראש של ברונו שולץ, 141), כפי שפוסקת אחת הדמויות בספר – שרוחות העבר תמיד רודפות אותו, אבל מעבר לכך מגדירות אותו, מכוננות אותו, ולעולם לא יכול להיות לו רגע של השלמה או של שקט חפוז, והוא תמיד חווה מעין "אי ביתיות מפלצתית", כהגדרתו של מרטין היידיגר, אם כי החרדה הקיומית שלו לא תמיד מתגלמת בתצורות הגיוניות.

אצל ברונו שולץ היא כן, דמותו של שולץ קוראת לחרדה בשמה, מנהלת איתה אינטראקציות, אבל בשאר שלוש הנובלות היא חמקמקה יותר, היא עברה סובלימציות. היא לא ניכרת במובן מאליו, אלא כמו מקודדת כבר בתוך האוויר אותו נושמים, הרחובות בהם הולכים, האופן בו האישי והלאומי מתערבבים:

"בעתיד רחוק עד אין קץ שישרוץ לטאות קיר ענקיות, ציפורים פרהיסטוריות ונחשים שכל אחד בולע את זנבו, וצבאות אדם אפורי-מדים הצועדים בשיירות ארוכות וחסרות סדר שמשתרכות עד האופק, ובהן מיליוני גברים, נשים וילדים עירומים שאינם יכולים להתקדם אלא בהליכה על ארבע. ושם מכל עבר יבערו שריפות גדולות וקטנות, ומי שיראה דבר מה מבעד לעשן וללהבות המתלקחות, יתפלל שיצליח להינצל מן היד הנעלמה שהדפה אותם וגירשה אותם אל האש" (בראש של ברונו שולץ, 20).

כך שולץ רואה את העתיד הקרוב במין מסר נבואי, והחרדה שלו מערבבת בין הכוחות הנציונל-סוציאליסטים לצבאו של אבימלך, "הבא לכלות את כל מי שהמליכו אותו למלך ואז נזכרו שהוא רצח שבעים מאחיהם" (בראש של ברונו שולץ, 39). אכן אבימלך שחט בסוף רק 69 מאחיו, אח אחד בשם יותם ניצל, אבל הוא עשה זאת מבלי למצמץ, והכל כדי לבסס את שלטונו, שבמילא היה קצר ימים וחסר יציבות. על כל פנים, ארבע הנובלות הללו מותירות תחושה מרירה חמוצה, קשה "לאהוב" אותן מבחינה רגשית, אם כי הן מאוד מרשימות, הן בזכות יכולת הכתיבה הצולפנית של בילר, והן בזכות הסיטואציות המעיקות המתוארות בהן. אם כי הקריאה בהן תמיד מלווה בתחושה רב ממדית. כלומר שבכל רגע הייצוג על פני השטח טומן בחובו עומקים נוספים. שכל סיטואציה היא הולוגרמה של משהו כביר ודלקתי.

בילר נחשב ל"ילד הרע של הספרות הגרמנית", בעיקר בזכות תביעה שהוגשה נגדו על הרומן "אסרה" והצלפות השוט הביקורתיות שהוא משגר לעבר החברה הגרמנית כבר שנים, בפובליציסטיקה או בטלוויזיה (בעבר היה מנחה של תכנית תרבות בפריים טיים). ברם, הנובלות הללו הן לא נובלות של "ילד רע" בהכרח. הן מאוד תקניות במבנה שלהן, ואמנם התכנים והתמות המועברים בהן לא נעימים בהכרח, אבל לא כאלו שמבעבעים וגולשים מתוך הסיר עד אי יכולת לאכול או לעכל, ובעיקר הן לא גורמות אי נוחות עקרונית. הן נכתבו בידי סופר בשל, שידע בכל רגע בדיוק מה הוא רוצה לומר ואיך הוא רוצה לומר אותו, והניח את הדברים בתוך מבנה דרמטי "תקני" של נובלה.

כך לפחות עד שמגיעים לנובלה החמישית "הרלם הולוקוסט", ואז מתחיל משהו אחר לגמרי; אפשר לכנות זאת מופע זיקוקי פרא מרהיב של חוסר תקינות פוליטית, המלווה בשאגות קרב וכאב של שחיטת פרות קדושות בבית המטבחיים הגדול של ההיסטוריה, או במילים פשוטות וקצרות יותר – מכת ברק ספרותית. מסופר שם בעיקר על סופר בשם ורשבסקי, שלקח בשוך הזמן את אהובתו של הדובר, שהוא גם המתרגם שלו לגרמנית. ורשבסקי הוא סופר יהודי, מעין שילוב בלתי אפשרי של ק.צטניק, פיליפ רות והסופרים היהודים האמריקניים וכנראה גם בילר עצמו, מעין יצור כלאיים חסר עכבות, שכותב על שואה ועל היהודים ומתראיין ללא הרף, ואמצעי התקשורת בולעים את כל דבריו בצמא.

אבל המלך הוא עירום. בילר משתמש בו כדי לשרטט כתב ביקורת ארסי ומתוחכם נגד מפעל ספרות השואה, ובעצם העובדה שהיא (והסופרים הכותבים אותה) מתנקזת לתוך המיינסטרים מעקרת מתוכה כל דיון רציני, ולעתים נותרת בגבולות שבין הפופ לפורנוגרפי. כלומר, השואה הפכה לעוד מוצר מדף של תרבות המיינסטרים, ואלו המזינים אותה בצורה עיוורת, שטחית, באותה דרך מבזה לפרקים וחסרת מעוף, עיוורים מכדי לראות שנוצות הטווס בהן הם מתהדרים כבר מבאישות ואיבדו מזמן את צבען.

אבל אלו לא רק התמות החוצות את הנובלה, ובעצם אותן תמות החוצות את כל הספר בצורה זו או אחרת. זה הרבה מעבר לכך; ״הרלם הולוקוסט״ הוא פשוט מופע חד פעמי של כישרון. כל משפט בנובלה הזו הוא מתאגרף במשקל כבד. המקצב שלה אחר לגמרי מארבע הנובלות הקודמות. כמעט ואי אפשר לנשום, אבל במובן טוב. הכל בה, כלומר כל האלמנטים שהופיעו קודם לכן, מתעצם. הדמויות עצמן מקצינות ומהלכות על גבול הקריקטורה במקרים מסוימים. המסרים הרבה יותר חדים, צולפניים וחסרי עכבות, כל סממן של תקינות פוליטית מתאיין, ובילר, באמצעות הדובר, פשוט מפרק את הקונסטרוקציות ללא רחם, מפרק את "הסימביוזה שכל כך הרבה יהודים וגרמנים גמרו עליה את ההלל, אותה ברית היסטורית בין שני עמים שלפעמים הולידה גאונות ולפעמים גופות. ואנחנו, אידיוטים שכמונו, המשכנו להאמין בזה, בעצמה השלווה של גיאורגה, מוזיל וקיש, בתובנות של פרויד ושופנהאואר, בחזיונות המשותפים של רילקה, פריץ לאנג ובילי וילדר, באותה אידאה רומנטית, גרמאנית-עברית של מרכז אירופה, במטאפורה של בית קפה כתרבות, בעיני היהודים זה היה מגוחך, אולי עכשיו הם כבר ידעו יותר מאתנו על תסבוכותיה הטרגיות של הנאורות, ולכן דחו בתוקף את הניסיונות לתיקון היסטורי" (בראש של ברונו שולץ, 180).

אצל בילר הסכר לא נפרץ עם עליית הנאצים לשלטון ורק אז הטביע את היהודים והגרמנים בנהר נצחי של דם. הוא אינהרנטי, הוא היה שם תמיד, מאז ימי הביניים ואפילו קודם לכן, אולי מאז אבימלך. הוא קץ בראייה הדיכוטומית הזו של קורבנות ומקרבנים, והוא בעיקר קץ בשיח העקר, הייצוגי עד לזרא של תרבות הפוסט-שואה. אף גורם לא חומק מכף הקלע הספרותית שלו. כל הנחלים העכורים של ההיסטוריה הזאת מתנקזים לפתחו, ואולי הטרגדיה הגדולה בסופו של דבר היא המצב הרגשי של היחיד, כלומר חוסר היכולת לראות את המציאות אחרת. "בין כותלי הבית דוברו על פי רוב רק פולנית ויידיש, ובתחילה זה הקשה עלי במיוחד משום שבזמן ההוא התחלתי להרגיש שבשתי השפות האלה אורבים זה לזה רק רצח ומוות" (בראש של ברונו שולץ, 153).

היחיד המוצא עצמו חלק אינטגרלי ובעל כורחו של העולם הזה, לנצח נידון לשמוע את הקולות מתערבבים בראשו ללא הרף. לנצח נידון להיות קורבן של ההיסטוריה, לא משנה מאיזה צד שלה. בילר לא משרטט מתווה חדש לשיח או לדיון, אבל הוא מושך את שמיכת התקינות הפוליטית עד שכולם תחתה נדמים עירומים, מבוישים, מכוערים, מתלהמים.

בכל אופן, לנובלה המסחררת הזו יש עוד ממד מכריע והוא ההומור המטורף שבה. שימו לב למגלב הסרקסטי שלו בכל הנוגע לקלוד לנצמן, אבל דוגמה אחרת אדירה לכך היא ה"מטעמים" שהוא עושה ממאכל הטשולנט המסורתי. "עוד בצהרי יום שישי הן עומדות במטבחים הפרימיטיביים שלהן, חותכות גזר, סלרי ופטרוזיליה, קוצצות עלי דפנה, שוטפות שעועית וגריסים ומעמידות סירי ברזל שחורים וכבדים עם שומן אווזים. אחר כך הן ממלאות את הסירים בירקות הקלופים, מוסיפות בשר בקר ומח עצם, ומאותו רגע התבשיל המקודש שלנו מתבשל לו על אש קטנה כל הלילה ובמשך חצי יום. אבל רגע לפני סעודת השבת השנייה, כשריח הטשולנט המתקתק מפתה את הילדים והבעלים להתגנב אל המטבח הפרימיטיבי ולהרים בגרגרנות את מכסי הסירים כדי להקדים ולטעום מהתבשיל המקודש, הם מופתעים לגלות בכל פעם מחדש איזה טעם נהדר יש לאוכל שנראה כמו קקה. זה יותר מפיזיקה, זאת אלכימיה טרנסצנדנטלית שצובעת לבסוף את כל המצרכים הטהורים והבריאים, שבמשך עשרים וארבע שעות מבלים בצוותא בכלי אחד ובמעלות חום נמוכות, באותו צבע חום עמוק ונעים, צבע חום כמו החיים, חום כמו התקווה וכמו הזמן החולף..." (בראש של ברונו שולץ, 153).

יש בקטע הזה משהו שמייצג באופן מקודד את כישרון הכתיבה של בילר; ודווקא ברגע שהאנרגיה הכתיבתית המכוננת היא חיובית. ברור שיש כאן אירוניה וסרקזם, אבל אפשר להרגיש איך מתוכם מבצבץ גם משהו אחר, וזה כאמור קורה דווקא כשההומור והכתיבה כה חדים, וזה לא קורה ברוב דפי הנובלה או הספר כולו. יש כאן רגע של התבוננות אחרת במסורת היהודית. נכון, הטשולנט "נראה כמו קקה", אבל מצד שני הוא טומן בחובו את החיים, את המסורת ויתרה מכך – את התקווה. איזו תקווה? לרגע נדמה כי המושג "תקווה" השתרבב לכאן בטעות, הוא הרי האופוזיציה הבינארית האולטימטיבית לכל מה שבילר מייצג.

אבל הטשולנט מייצג גם את הזמן שחולף. פתאום נדמה כי הטשולנט הוא מה שהדובר נאחז בו לרגע כדי לא ליפול לגמרי לתוך תהום של אינות מוחלטת. הטשולנט פתאום מרגיש כמו המייצג היחיד הנעים של היהדות בתוך היסטוריה רוויית דם, יצרים וטעויות אסטרטגיות פטאליות. אנחנו עלובים, אנחנו לא בהכרח טובים יותר מהמקרבנים שלנו. אנחנו מכוערים ומעוררי רחמים, אנחנו אינטרסנטים הלשים את הטרגדיות הגדולות ביותר לכדי מונומנטים חסרי עומק של תרבות הפופ, והכל לשם הקרייריזם בו אנו מסרבים להודות. כולנו פיונים בצבא החרישי של הקפיטליזם הקיומי, אבל לפחות יש לנו את הטשולנט. יש לנו רגע מהביל של משפחתיות ומסורת, רגע של אינטימיות, רגע של אמת בתוך המציאות השותתת והבלתי מרפה הן של העבר והן של ההווה. והשורות הללו נכתבות כשאוגוסט הנורא בפתח, כמה עגום שהחורף מגיע רק במשחקי הכס.

קרדיט ספר: מקסים בילר, בראש של ברונו שולץ, תרגום: שירי שפירא, עם עובד, 2017.