"החלילן מהמלין" או סיפורם העגום של מי שנשארו מאחור

"ויהי בבואם ההרה אשר עלה עליו משה לראות את הארץ,

וימצא ירמיהו שם מערה ויסתר בה את האוהל ואת מזבח

הקטורת, ויסתום את פיה. ומקצת האנשים אשר הלכו אתו

בקשו לעשות להם אות, וילאו למצאו את המערה. וישמע

ירמיהו ויגער בם ויאמר, אל ידע איש את המקום, עד אשר יקבץ

ה' את עמו ונתן להם רחמים. אז יגלה ה' את המקום,

וכבוד ה' יופיע בענן, כאשר היה בימי משה ובימי שלמה

בהתחננו אל ה' לקדשו."

ספר חשמונאים ב, פרק ב, פסוקים ה'-ח'

א.

אני מרשה לעצמי להניח שכל מי שיקרא את הרשימה הזאת מכיר את אגדת העם הגרמנית "החלילן מהמלין". היא הייתה מוכרת כבר בימי הביניים ונפוצה בעולם המערבי במאות גרסאות, בסיפורת, בשירה, במחזה, במוזיקה ובעשרות ביצועים ויזואליים; בסרטים, בסרטי הנפשה ועוד. זה לא המקום לנסות ולעקוב אחרי גלגולי הגרסאות – וגם איני בטוח שהדבר אפשרי – אסתפק אפוא בהבאת תקציר האירועים המקובל (כלומר את השלד העלילתי ברוב הביצועים) ובהצגת הפרשנות המקובלת (המופיעה תדיר כאפילוג המציג מוסר השכל). לאחר מכן אציע פרשנות חדשה, הנסמכת, כדרכי בקודש, על קריאה הקשרית; כזו הלוקחת בחשבון הן את אופייה הצורני והתוכני החד-פעמי של האגדה הזו – לפחות במאפייניה החוזרים/הקבועים שלה – והן את תנאי ההיווצרות הידועים או המשוערים שלה ושל אגדות וסיפורים דומים לה ברוחם ובצורתם.

בעיר המלין שבגרמניה פרצה מגפת עכברושים. התושבים מנסים להילחם בה ונכשלים. אז מגיע לעיר חלילן מסתורי ומציע לנכבדי מועצת העיר לגרש את העכברים תמורת סכום כסף גדול. נציגי התושבים לועגים לו, אבל כשהמגיפה ממשיכה להשתולל הם נענים להצעתו. למחרת, החלילן נוטל את חלילו, הולך ברחוב ומחלל, והנה, הפלא ופלא, העכברושים יוצאים מחוריהם והולכים אחריו היישר לנהר המקומי (הווזר). החלילן נכנס אל הנהר והעכברושים אחריו, טובעים כולם.

כשהחלילן דורש את התשלום שהוסכם עליו, פרנסי העיר מתכחשים להסכם ושוב לועגים לו. בתגובה החלילן נוטל שוב את חלילו ומחלל. מיד יוצאים מהבתים והרחובות כל ילדי העיר והולכים בעקבותיו. החלילן מוביל אותם אל תוך הר גדול ושם, במעמקיו, הם נעלמים לעולם.

כאמור, לאגדה הזו יש מאות גרסאות. בכמה מהן נעשה ניסיון לרכך את הסוף הנורא שלה באמצעות אחרית דבר מנחמת. בולט בהקשר זה האפילוג של שארל פרו, מחבר קובץ המעשיות אמא אווזה. בגרסה שלו ילד אחד, צולע, השתרך מאחור, ולא הספיק להיכנס אל ההר. באחד הימים הוא מצא חליל, ניגן בו את הנעימה של החלילן, ההר נפתח, כל הילדים חזרו אל הוריהם, ומאז כל תושבי המלין הקפידו לעמוד בהתחייבויות שלהם ולשלם את חובותיהם כדין. המשורר האנגלי רוברט בראונינג הלך בעקבות פרו. בגרסה השירית שלו, שיש לה גוון קומי בולט, עכברוש אחד, חירש, לא שמע את המנגינה ולכן לא נכנס עם בני מינו לנהר. תפקידו היה לשמש עד ולספר מה קרה לעדת העכברים. בראונינג חס גם על ילד אחד, נכה ברגלו, שאף הוא לא נכנס אל ההר, בגלל שהשתרך מאחור, וגם עליו הוטל לשמש עד ולספר מה קרה לקהילת האנשים.

סופי הדבר של פרו ובראונינג לא ממש משכנעים, וגם איני בטוח שהם עצמם התייחסו אליהם ברצינות. פרו ידוע, וכבר עמדתי על כך בספרי על מעשייה אחרת שלו, "החתול במגפיים", כמי שמדביק לסיפורי העם שעיבד סופים שאינם נדבקים, בכוונת מכוון. ואילו בראונינג, שהלך בעקבות פרו, הפיק את הגוון הקומי בכך שיצר לילד הנכה "בן-זוג" (מופרך בעליל) בדמותו של עכברוש חירש. לכישלונות המכוונים של שני המאסטרים האלה יש ביטוי ברור להפליא. האגדה הזו, גם בגרסאות המופרכות שלה, מפחידה "רצח". גם כמובן משום שמדובר בפעולה אלימה מאוד, אפילו ביחס לאגדות גרמניות: חטיפת כל הילדים מהוריהם וממקום לידתם, וגם משום שברור לכל בר בי רב שיש פער עצום, בלתי ניתן לגישור, בין החטא של פרנסי העיר לעונש הקולקטיבי הנורא ואיום. משהו פה לא מסתדר ואת ה"משהו" הזה אני מבקש לפענח במסגרת היריעה שעומדת כאן לרשותי.

ב.

הפרשנות המקובלת של האגדה, המופיעה כאפילוג ברוב גרסאותיה, היא ברורה וחדה: [כל] מי שלא עומד ב[כל] התחייבות שלקח על עצמו מסתכן בעונש חמור מאוד. זוהי פרשנות מוסר[נ]ית אוניברסלית, לגיטימית כשלעצמה, אך בהקשרה הספרותי המסוים, כ"שורה תחתונה" של האגדה הזאת, אף היא, כמו סופי הדבר של פרו ובראונינג, אינה מניחה את דעתי ולו לרגע קט. מדוע? משום שהיא אינה ממצה ולו קצת מהפוטנציאל הפרשני של האגדה שלפנינו. כדי להפיק לקח מוגבל/אוניברסלי כל כך לא היה צריך ליצור setting מורכב, עשיר וססגוני, המוליך אותנו לקבוצה של אינטרטקסטים הרי משמעות: קוסמים, חלילים, מגפות, עכברושים, חציית נהרות, טיפוס על הרים, סגירה ופתיחה של מנהרות, ילדים מול מבוגרים, כסף. הרבה כסף וכיו"ב. זאת ועוד, הפרשנות הזאת אינה לוקחת בחשבון גם את ההקשר ההיסטורי האמיתי או לפחות המשוער שבה היא נוצרה – מידע הכרחי למי שמנסה להבין את שובל האימה שהסיפור הזה מותיר. שהרי, כפי שלמדתי בשיחה מלי ממן, האימה כאן עולה ומשתררת רק אחרי שגומרים לקרוא את הסיפור, כמו הנשורת הגרעינית ששוקעת אחרי פיצוץ גרעיני. ולבסוף, באותו הקשר ממש, הבירור ההיסטורי מורה לנו מהו סיווגו הז'אנרי הנכון של הסיפור הזה, ולפיכך גם איך צריכים (באיזו מטריצה פרשנית) לקרוא אותו. כך קורה באורח ממילאי כמעט, שהרי בלי הקשר מסוים, הסיפור נקרא – כפי שהוא באמת נקרא עד כה – כמשל שיש לו מוסר השכל ברור; שהרי אם היה לו הקשר היסטורי מסוים ואם (והדברים כרוכים זה בזה) לא היה לו מוסר השכל ברור הוא לא היה יכול להתפרש כמשל. לעומת זאת, אם הסיפור נקרא כתוצר של נסיבות היסטוריות, צריך לקרוא אותו כסיפור אטיולוגי; כלומר, סיפור מז'אנר שבא להסביר תופעה טבעית או חברתית – במקרה שלנו מדובר בתת-ז'אנר מוכר ששמו "סיפורי יסוד", המתכתב עם מיתוסים על ראשית העולם. וכן, סיפורים אטיולוגים מוסווים לעתים כמשלים – כמובן, כדי לתת להם תוקף אוניברסלי.

סיפור המעשה של החלילן מהמלין נסמך, ככל הנראה, על אירוע היסטורי, אם כי מטושטש פרטים, שעיקרו עקירה והגירה של קבוצה גדולה של נערים ונערות מעיר הולדתם, המלין, למקום רחוק – מעבר להרי החושך – שם נועדו להתיישב ולהקים קהילה חדשה. להנחה הזאת יש רגליים משום שהגרמנים עשו לא פעם ולא פעמיים פעולות של "התיישבות מחדש" של תושבים ב"אזורי ספר" (כמו למשל הגרמנים הסודטים), וגם משום שלאגדה הגרמנית הזאת יש גרסאות אצל עמים אירופאים אחרים, המתארים במפורש מהלך של התיישבות מחדש במחוז מרוחק. לדוגמה: האגדה הסקסונית-טרנסילבנית המספרת על קבוצת ילדים שהלכו אחרי אחד, החלילן מהמלין, נכנסו למערה עמוקה, ולאחר מסע מתיש מתחת לפני האדמה, יצאו לאוויר העולם באזור בראשוב ושם, שימו לב לפרט הבא, שאין להגזים בחשיבותו: הקימו את היישוב הראשון! כלומר, האגדה שלפנינו היא אגדה שנסמכת לאזכור כינונה של קהילה חדשה במקום חדש.

אני מבקש אפוא להציע שהאגדה שלפנינו אינה עוסקת באמת בהחזר חוב כספי או כל חוב אחר, אלא במשהו רחב וגדול הרבה יותר: המחיר הנורא שקהילה צריכה לשלם על הגירה/עלייה של חלק מתושביה ממחוז ההולדת למחוז אחר. זהו מחיר ששום סכום של כסף לא יכול להוות לו תמורה; כלומר, במסגרת הלוגוס הזה להורים לא היה שום סיכוי לעמוד בהתחייבות שלקחו על עצמם.

הסיפור מאפשר לקרוא את הנרטיב הזה לפחות בשתי דרכים. הדרך הראשונה, הפשוטה יותר, נצמדת לסדר האירועים כפי שהוא מופיע בסיפור ומקבלת אותו כפי שהוא, כעדות של עד-מספר מהימן – נניח של הילד הנכה, הניצול היחיד מהטראומה, שנשאר לתאר את ההתרחשות שהיה חלק ממנה ואת סופה ראה במו עיניו ומקרוב. קריאה זו מתמקדת בסיפורם של ילדי העיר המלין שנחטפו מהוריהם על לא עוול בכפם, ואולי גם לא בכפם של הוריהם; שהרי כל המשא והמתן עם החלילן והפרת ההסכם אתו נעשו בין ארבעת הקירות של בניין מועצת העיר. הדרך השנייה, המורכבת יותר, מניחה שהמספר עשה מניפולציה בסדר הדברים וציפה שנחוש בכך, נתקן את העוול הנרטיבי, ואז נחוש בעוול האנושי שנעשה – להורים. דרך הראייה הזאת חושפת את החידוש העצום הגלום באגדה שלפנינו, והוא הוא מקור האפקט האדיר שהיא מותירה. כלומר (ושלומית זערור, בעבודת הדוקטור המעולה שלה, כבר נגעה בסוגיה הזאת), שהסיפור המחלחל הזה מסופר לא מזווית הראייה של הצעירים המהגרים – כפי שקורה ברוב המוחלט של סיפורי ההגירה (ומיד אחזור לעובדה הספרותית הזו) אלא דווקא מזו של אלה שנשארו מאחור: ההורים הנטושים.

כדי לעכל את נדירותה של נקודת התצפית הזו, חישבו, למשל, על הסיפורת העברית החדשה, שחלק נכבד ממנה היא סיפורת העוסקת בהגירה/עלייה לארץ ישראל וגם לארה"ב. החלק הארי של חטיבת הסיפורת הזו נכתב מהזווית של הצעירים המהגרים. סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי, סיפורי העיירה של ברנר, של בארון, של לאה גולדברג, של ראובני, הזז ושל מי לא. וכך גם כל הרומנים הגדולים והקטנים של העלייה השנייה והשלישית וכו' וכו'. תארו לעצמכם את תמול שלשום מסופר מזווית הראייה של אביו או אחיו הקטן של יצחק קומר, שנשארו מאחור בבוצ'ץ, או את עד ירושלים של ראובני מסופר מזווית הראיה של אביו של ראובני, צבי שמשילביץ ש"נתקע" בסיביר למשך למעלה מעשרים שנים, וזאת כדי לאפשר לבנו הבכור, יצחק בן-צבי, להגר לארץ ישראל. או את הספרים של הסופרים הישראלים המהגרים בני זמננו (מאיה ערד, ראובן נמדר, מתי שמואלוף, טלי עוקבי, אנטון שמאס, סייד קשוע ואחרים) כתובים מזווית הראייה של בני משפחותיהם בארץ. הטקסט היחיד שעולה בדעתי ברגע זה, הכתוב, באורח מובהק, מעמדת הנשארים מאחור, הוא טוביה החולב, שבנותיו נוטשות אותו ואת אשתו אחת אחרי השנייה. וכן, אם אתם רוצים ללכת ממש אחורה, אתם יכולים לחשוב על נקודת התצפית בספר איוב...

ג.

מטבע הדברים אתמקד בקריאה המחדשת יותר, זו שעוקבת אחר זווית הראייה של ההורים שננטשו מאחור. אבל, איני יכול שלא לומר דברים ספורים על זווית הראייה של הילדים, ובהזדמנות הזאת לומר גם כמה דברים מדודים על כמה מהאינטרטקסטים (או הטופוסים) הבולטים בסיפור, שכל אחד ואחד מהם משתבץ בשופי גם בגרסת הקריאה המחדשת יותר.

הסיפור של החלילן מהמלין מכיל את רוב הרכיבים המופיעים בסיפור של בניית קהילה חדשה או יישוב ראשון – בדיוק כפי שהוא מוצג, כפי שכבר ציינתי, באגדה הסקסונית-טרנסילבנית. אין הקמה של קהילה חדשה או מתחדשת בלי מגיפה (אדיפוס המלך, יציאת מצרים); הקמה של קהילה חדשה או מתחדשת כרוכה תמיד בחצייה דרמטית/ניסית של נהר/ים (האיליאדה והאודיסאה, חציית ים סוף, הרוביקון); חציית ים (או מדבר) שבה טובעים (או מתים) כל אלה שאינם ראויים להיכנס למקום החדש, שלכל היתר רואים את הארץ המובטחת מנגד (הר נבו). הבשורה על העולם החדש צריכה להתבשר לפחות פעם אחת באירוע טקסי רב רושם המתרחש על הר נישא או למרגלותיו. ההר הזה מסמן את הציר האנכי של העולם (ה-(axis mundi, זה המחבר בין העולם שלנו לעולמות העליונים, לבורא. הציר האנכי הוא קבוע (constant) והוא מתכתב עם הציר האופקי, שאותו מסמן הנהר, המייצג את החיים הזורמים/המשתנים כל העת.

כל מהלך של כינון של קהילה כולל גם הליכה "עיוורת" אחרי מנהיג כריזמטי שבידו מקל, חליל וכיו"ב; כלים שמתכתבים כמעט תמיד עם נחש, המשמש, שוב, כמעט תמיד, כגשר בין העולם הישן (התמים/הארכאי) לבין העולם החדש (המפוכח, גלוי העיניים, זה שמי שמצוי בו מודע כבר להבדל בין ערום ולבוש ובין פנים ומסיכה). וגם כל טקס החוגג בריאת קהילה דורש קורבן אדם, ממשי או סימבולי. כך בכל המיתוסים של העמים הקדמונים וכך גם בדתות החדשות, כולל היהדות והנצרות (טקס העקידה של יצחק על הר המוריה ואירוע הצליבה של ישו בגולגתא הם אבני הפינה של התרבות המערבית המונותאיסטית המודרנית). כל המרכיבים האלה, כולל אירוע הקרבת הילדים (שהרי הם קבורים בהר – או, לפי אחת הגרסאות, הם מצויים בתוכו במן ארקאדיה/גן עדן; כלומר, במציאות רגרסיבית מבחינה התפתחותית-תרבותית – מהלך מקביל מתרחש בסיפור הילדים המופלא ילדי המים), מצויים בסיפור שלפנינו. אשר לילד הנכה, שנשאר להעיד, הנכות שלו היא סימן למגע עם הקודש – עוד טופוס שגור בעשרות תרבויות. עובדה זו מעלה ביחס אליו שאלה מעניינת, שאפשר לשאול אותה גם ביחס לגמגום של משה רבינו – האם, באמת, היה נכה לפני שעלה על ההר, כפי שהסיפור מספר, או שהוא נעשה נכה בשל הטראומה? זוהי שאלה שעניינה היחס בין הפאבולה ההיסטורית (סדר הזמנים כפי שאירע "באמת" בעולם) לבין הסוז'ט הסיפורי (סדר הזמנים כפי שהמחבר בחר להציג אותו בסיפור), והיא מעבירה אותנו היישר לפרשנות השנייה, המבוססת על ההנחה שהמחבר של האגדה שיבש את סדר הזמנים "האמיתי".

ד.

כדי לתת נראות של ממש לזווית הראות של ההורים שננטשו מאחור צריך לשחזר את "הסיפור האמיתי" מתוך הסיפור שלפנינו. הסיפור שלפנינו הוא, על פי הבנתי, תוצר של ההבניה המאוחרת של ההורים, שהיו צריכים להסביר לעצמם איך מה שקרה יכול היה לקרות. ההורים האבלים הסבירו לעצמם את הקטסטרופה של הגירת הילדים בכמה אופנים. ראשית, הם הכניסו לסיפור גורם מאגי, החלילן, שהיה כנראה מנהיג בעל כריזמה אדירה, שבעוצמתו הרטורית-רוחנית (חליל הוא כלי המסמן אוויר ורוח) הצליח לשכנע את עדת הילדים/נערים ללכת אחריו לארץ רחוקה. חשבו, בהקשר זה, למשל, על משה רבינו עם המקל/הנחש/החליל (אהרן). שנית, הם הכניסו לסיפור גם מכת טבע: מגפת העכברושים – או אם תרצו סוג של דֶּבֶר, אירוע העומד לבדו או מהווה חלק מסדרת אירועים הנסמכים לסיפורי הגירה מסיבית; וחשבו בהקשר זה, שוב, על מכות מצרים. ואם כבר מדברים על מכות מצרים, קשה שלא לקשור בין העכברושים הטובעים במים, מכושפים מצליליה של המנגינה שיוצאת מחלילו של החלילן החוצה בשופי את הנהר, לבין המצרים הטובעים בים סוף, הם ומרכבותיהם, לאחר שמשה מרים באוויר את מטהו. שלישית, ואולי בעיקר, ההורים שננטשו מאחור חשו, בצדק או שלא בצדק, שצמד ההנמקות "שלא באשמתם" – החלילן המאגי והמגיפה האימתנית – לא משכנע דיו. אי לכך, הם עשו מה שכל הורה שילדיו נוטשים אותו ואת ארץ הולדתם ומתיישבים במקום חדש, רחוק עושה: האשימו את עצמם.

ההאשמה שההורים מאשימים את עצמם – שלא לקחו מספיק ברצינות את עוצמתו של החלילן/המנהיג הכריזמטי – היא המניע לשיבושו של סדר הפעולות של הסיפור המקורי (הפאבולה ההיסטורית). סדר הדברים הזה, שאנו מניחים שהיה במציאות, שובש על ידי ההורים. אלה יצרו סדר החדש, זה המוצג באגדה (הסוז'ט) שלנגד עינינו, ככלי נרטיבי להתמודדות עם הטראומה של הנטישה ההמונית של צאצאיהם. מה "שבאמת" קרה, קרה כך: בראשית הדברים הגיע לעיר החלילן – אידאולוג, נציג המשטר החדש, משיח לעת מצוא – ושכנע את הצעירים ללכת בעקבותיו. רק לאחר מכן המציאו ההורים את כל הסיפור כדי שיוכלו להתמודד עם המצב: אם באמצעות טענות על תחבולה של אל מן המכונה או מכת טבע – כלומר, תוך ניסיון להתחמק מאחריות – ואם, כנראה בשלב מאוחר יותר, באמצעות הודאה באשמה והכאה על מה שקיבל צורה של חטא שאין עליו כפרה. מכל מקום, ברור שמדובר כאן בניסיון התמודדות עם טראומת נטישה קולוסאלית. מדוע קולוסאלית? כי החטא והעונש מוסללים באותה תבנית עצמה. הסימטריה בין העכברושים הטובעים בנהר לבין הילדים הנעלמים בהר יוצרת אינטנסיפקציה אדירה של הנטישה. מה גם שבדיעבד, ההיעלמות של הילדים בהר (שהייתה האירוע הפותח בפאבולה ההיסטורית ומוצגת כאירוע האחרון בסוז'ט הסיפורי) אינה יכולה שלא להיתפס – על רקע המוות ההמוני של העכברים, שמקדים אותה ומבשר אותה – כסוף דרך-מוות-השמדה; ולא כבנייה של יישוב ראשון (הגרסה הטרנסילבנית) במקום חדש – כפי שעולה ממאות, ולמעשה מאלפי סיפורים אטיולוגים, "נורמטיביים", המסופרים מזווית הראייה של המהגרים/העולים החדשים.

ולסיום, בכל זאת אני חושב שלאגדה הזאת יש מוסר השכל – אבל לא תמטי, אלא פואטי. קחו את האגדות ברצינות, בעיקר את אלה ששורדות דורות על דורות. הן תמיד מורכבות, רב-שכבתיות, הרבה יותר מאשר נראה במבט ראשון, ובעיקר כאשר בוחנים אותן בזיקה לקרקע צמיחתן.

FIN