אני, חייזר (היקום זה לא הכל) - מסע חלופי בעקבות פיליפ ק. דיק

(מילים: 4837)

1.

ב-1974 הסופר האמריקני פיליפ ק.דיק ניהל לטענתו אינטראקציה מסוימת עם ישות מהחלל החיצון אותה הוא כינה ואליס (בהמשך הוא כינה אותה גם זברה, אלוהים, ישו, נוס ועוד כמה שמות). היא התגלמה באמצעות קרני אור ורודות, תצורות גיאומטריות שהזכירו ציורים של קנדינסקי ופול קלי, ובעצם העבירה לו מידע מקודד ברובו על הזמן שאינו ליניארי, על ההיסטוריה, ועל עתיד המין האנושי ביקום. באמצעות החשיפה למידע המקודד החל דיק לדבר לטינית שוטפת, גילה בעיה רפואית חמורה אצל בנו ובכך הציל את חייו (עובדות אלו גובו מאוחר יותר על ידי ביוגרפים, בני משפחה וחברים, בניגוד לשמועות על כך שדיק הצליח להרוג חתול בכוח המחשבה בלבד, או סירב לעבור דירה בטענה כי אלוהים יודע היכן הוא גר ולא צריך לבלבל אותו), והחל לחוות בו זמניות: גם את החיים בקליפורניה בשנות ה-70 וגם את תקופת האימפריה הרומית.

2.

דיק כתב את הכל ביומניו. הוא מיעט בשינה, האביס עצמו באמפיטמינים ונוזל גאבה (מעין תוסף דמוי ויטמין שדיק האמין כי יש לו השפעה סגולית עליו), וכתב כל לילה. דיק כתב בחייו יותר מ-50 רומנים, מאות סיפורים קצרים, מאמרים, מכתבים וכמובן את היומנים עצמם. לא ברור מתי ישן בדיוק. ביומניו ניסה באמת ובתמים להבין את שהתרחש, או לכאורה התרחש באותו אירוע. הוא אף שלח מכתב למעבדה בלנינגרד (וזאת בתקופת המלחמה הקרה) כדי לתהות אם הם אחראים לכך. דיק הבין שמה שהוא ראה לא נחווה בצורה אובייקטיבית או גשמית. כלומר, אם אשתו היתה לידו ספק אם גם היא היתה חווה זאת, ולפיכך ניסה להבין איך התשדורת הזו עובדת, איך היא בכלל יכולה לעבוד מבחינה טכנולוגית, ומה המשמעות של האינטראקציה הזו, לאו דווקא לגבי עצמו - דיק לא ניסה להפיץ את הבשורה בניגוד לאי אילו קוואזי ניו-אייג'יסטים של התקופה (ע"ע רון הווארד), לא היתה לו כל אג'נדה, הוא לא טען שהוא מיוחד או שגילה את האור, הוא לא ניצל זאת וגם לא פרסם זאת מדי. בכנס מדע בדיוני בפריז לפתע החל לדבר על כך, תוך שהוא אומר לקהל המעט המום כי הם עלולים לראות בו כמי שאיבד את שפיותו. זו אכן היתה אחת התמות שדיק עצמו הציע, ואותה גם ניסה לבחון ברצינות תהומית ביומניו. כמו שאר התמות שבחן שם, גם כאן הוא לא הגיע למסקנה חד משמעית.

3.

יש המשערים כי דיק סבל מהתפרצויות של אפילפסיה של האונה הרקתית. דבר כזה יכול לגרום להתקפים לא משתקים, שיכולים לגרום בתורם לרגשות הנעים מחוסר-התמצאות כללי ועד לחזיונות שמתפרשים לעתים קרובות על ידי הקורבנות כחוויות "רוחניות" או כהתגלויות. האזור המסוים הזה במוח אחראי להפרדה בין מציאות לדמיון ורגיש מאוד לפעילות אפילפטית. התסמינים הנלווים לפעילות כזו דומים לתיאור העשור האחרון בחייו של פיליפ ק. דיק. חלק בלתי נפרד מהתקפים כאלו הוא תופעה התנהגותית הנקראת "היפרגרפיה", בה הקורבן מתעד בצורה אובססיבית את חוויותיו, בדרך כלל בצורת יומן. רבים ייחסו את "חזיונותיו" ל-ל.ס.ד, אבל חבר קרוב העיד שדיק נטל רק פעמיים ל.ס.ד, ועשה זאת בתקופה מוקדמת בחייו, ותחת השגחתו שלו עצמו, ואולי מדי פעם הדליק איזה ג'וינט, אבל לא מעבר לכך. עוד העיד כי העיסוק של דיק בסמים אמתיים ומומצאים בספריו, הוא בהחלט יוצא דופן, כי רבים מחבריו מתו בעקבות סמים, ולמעשה, בשלב מסוים בחייו הוא התנגד להם נחרצות, וכתב עליהם מתוך כאב גדול.

4.

40 אלף דפים התגלו לאחר מותו של דיק ב-1982. ג'ונתן לתם ופמלה ג'קסון לקחו על עצמם פרויקט יומרני, שלא לומר מפלצתי; לעבור על כל הדפים, לכנס, לערוך, לסדר ובסוף – להוציא לאור. הספר אכן יצא לאור ב-2011, בשם המדרשים (The Exegesis). מבחוץ, הוא נראה כמו לבנת חבלה מהודרת; ענקי, כבד משקל, צפוף מילים, 944 עמודים דחוסים, לפרקים ישנם איורים, מבלי תוכן עניינים כלשהו, אלא רק חציצה של זמן ליניארי. כלומר הספר מחולק על פי שנים שמחולקות על פי תקופות, ומלבד הגיגיו של דיק, הוא כולל בתוכו גם לא מעט מכתבים שכתב לעורכיו וחבריו, שעוסקים באירוע ההתגלותי שעבר, ובכלל במחשבותיו בנוגע לקיום האנושי והחוץ-אנושי. כך לתם וג'קסון כתבו בפתח דבר, "עדיין איננו יודעים איך להגדיר את היצירה. להקדיש את עצמך אליה במלואה זה ללא ספק סוג של טירוף שאיננו מאחלים לבני אנוש אחרים, אבל בכל זאת, גם אם להקדיש עצמך אליה באופן חלקי, מדובר בחוויה לא פחות ממהפנטת. אנו מרגישים כי הצבנו רגל אחת על פסגת האוורסט, ובעצם הגענו צעד אחד מעבר לכל מה שהגיעו האחרים לפנינו, אבל בהחלט לא הגענו לפסגת ההר" (המדרשים, XVII).

5.

וכך זה נפתח: "ביוביק הכוח של הזמן הנע קדימה (או כוח הזמן המובע באמצעות שדה אנרגיה, יחידת אנרגיה פיזיקלית) חדל לגמרי. וכל השינויים נגרמו עקב כך. צורות נסוגו. התשתית הביוכימית נתגלתה. ניתן עתה לסכל את האנטרופיה". וכך זה המשיך, מעין תחושת ראש בקיר המתמשכת מעבר לחוקי הפיזיקה והלוגיקה והנגישות. זה לא כאב, אלא זמזום. וכל מילה כמו משכה ודחתה אותי בו בעת. אמנם קראתי את הרומן שלו יוביק לפני מספר שנים, רומן מטלטל וטורד מנוחה, בו מתוארת מציאות בה אנשים אינם מתים כשהם מתים, אלא נכנסים למעין שלב מעבר שבו גופם מנוטרל אבל תודעתם ממשיכה לתפקד ואף לתקשר. אבל תוך כדי שהמשכתי לקרוא במעלה העמוד הראשון, השכל הישר נטש אותי, ומיד זבובים של הפרעת קשב החלו לזמזם מתוכי. בהקלה רבה הנחתי את היציקה הטקסטואלית, והיא החליקה מהשידה אל הרצפה, ומשם, בכוח פלאי בלתי נהיר, זחלה לה כמה סנטימטרים אל מתחת למיטה, היכן שהאבק מושל נוכח קונסטלציית מסאז' שמחוברת בתחתית המיטה והפסיקה לעבוד יומיים אחרי שהמיטה נרכשה. כך, בכל פעם שהתחלתי לקרוא מהמקום שבו הפסקתי, מינוס פסקה לאחור כדי לכאורה לקבל הקשר, חשתי אי נוחות הולכת וגוברת, ויחד עם אי הנוחות חשתי משיכה עזה לטקסט, שגובתה בהתעקשות פלסיבואית מבחינתי.

6.

אריק דיוויס כינה את היצירה בין היתר "יומן פילוסופי", והשווה בין המדרשים לבין כתביהם של קארל יונג ומירצ'ה אליאדה, "שרשרת ההתייחסויות הרחבה שלהם יוצאת מתוך הטקסט עצמו עד לרמה מטאפיסית, וגם אצל דיק המבנה הרעיוני ובעצם כל ממדי הטקסט הופכים למעין מסך דרכו הקורא עובר ולא עובר בו זמנית". עוד הוא כותב כי הטקסט למעשה לא מסביר דבר, אלא מספק חומרים ותובנות הזקוקים כל העת להסבר נוסף. "זה מרגיש חסר גבולות, נצחי, בלתי מדיד, מלווה תמידית בניתוחים חדשים, ספקות חדשות, שאלות חדשות ואפשרויות אין ספור. דיק צד לתוך יצירתו קונספציות, דמויות, פרגמנטים פואטיים שעזרו לו לנסות להבהיר, להדגים ולהבין את אשר אירע לו לטענתו". האם מיפוי רב שכבתי של התגלות יביא גם אלי איזושהי התגלות? זו היתה מחשבה מגוחכת. יחד עם זאת, בעודי קורא, הבנתי שאני קורא משהו כמותו לא קראתי מעולם. לבי החל לרעוד. כך גם כפות ידיי. אכן, "יומן פילוסופי" היתה הגדרה התחלתית ראויה, מין שער מסוים דרכו אפשר להיכנס, אם כי בהחלט לא לראות את הטירה כולה. ברם, כל ניסיון לקטגר את הטקסט, להשימו באופן מלאכותי תחת ז'אנר מסוים, נועד לכישלון. ועוד לפני המהויות המרתקות שנכרכות יחדיו כנחשים המנסים לאכול את זנבותיהם, מדובר כמובן בהגשה המבנית, הלכאורה יומנית, אבל כזאת שמלבד ההפרדה הליניארית המלאכותית אך ההכרחית, היא נטולת כל ממד ליניארי. תפלצת טקסטואלית רקורסיבית.

7.

ברומן של דיק The Divine Invasion, אחת הדמויות מתייחסת במונולוג קצר לספרו של ג'יימס ג'ויס Finnegan's Wake: "אני הולך להוכיח שפיניג'אנ'ס ווייק הוא ישות אינפורמטיבית המבוססת על מערך זיכרונות ממוחשב, שלא היה קיים אלא רק מאה שנה לאחר מותו של ג'ויס, וכי ג'ויס היה מחובר למעין תודעה קוסמית ממנה שאב את השראתו לכל קורפוס יצירתו" (The Divine Invasion, 15). האירוניה שבציטוט הזה משליכה ישירות למדרשים ולאופן שבו החוקרים שהתייחסו ליצירה הזו עד כה ראו אותה. כלומר, היצירה מבחינה מבנית-ז'אנריסטית היא ייחודית, ובמובן מסוים מגדירה מחדש את גבולות העולם הטקסטואלי. ועל אף שאבחנה מובהקת בין תוכן, אופן כתיבה ומבנה היא מעט מלאכותית, ראוי בכל זאת לתת דגש גם לאספקט הזה, כדי להדגיש את הדרך שבה היצירה בעצם מהווה מעין מטא-טקסט או היפר-טקסט, באופן כזה שמרחיב את גבולות הספרות ואת הקוגניציה האנושית. דיק חשב כך על ג'ויס. אבל בעצם חשב כך על עצמו.

8.

הסיפור שמאחורי המדרשים ובעיקר היצירה עצמה, מעלה קושי בכל הנוגע לקטגור הז'אנריסטי שלה, ובעצם מעלה תהיות בכלל לגבי נחיצות הקטגור, ובכלל לגבי טקסטים ויצירתם – אבל כאמור זה צורך אנושי בסיסי עוד לפני הטקסט, והחוקרים שעסקו בזה נדרשו גם לכך תוך כדי עיסוק במהות; המדרשים אמנם מוגשים ומוצגים כיומן, כי זו הדרך ההגיונית להציגם, אבל "כל קשר בינם כיומן לבין היומן של אנה פרנק, או אפילו היומנים של פרנץ קפקא יהיה חסר אחריות, ויחטא גם לקפקא ופרנק, ובעיקר למדרשים". ויתרה מכך, וכאמור עוד לפני האספקט המהותי, רק המבנה הוא אתגר גדול ליכולת הקוגניציה האנושית. דיוויס כותב כי "המדרשים בהחלט מאתגרים את היכולת האינטלקטואלית האנושית, ומהווים באופן הזה יצירה פורצת דרך, כמו משהו שהגיע מהעתיד".

9.

בתיאוריו של דיק את האירוע ההתגלותי הוא ציין לא פעם במדרשים כי הוא עצמו בעצם משמש פלטפורמה דרכה מידע זורם, "למרות שזה גרם לי לראות דברים באופן שונה ולהרגיש דברים באופן שונה, אני חייב להפריד זאת מתוך החוויה הסובייקטיבית שלי, וממה שהפכתי להיות בעקבותיה. צורת חיים ביו-פלזמית, כמו אנרגיה שנכנסה בי והתרוממה מתוכי וחוללה בי שינויים, בדיוק כמו העולם של יוביק , אבל אני מרגיש אחדות בין הכוח ששינה אותי לבין האנרגיה הזהובה אדמונית שראיתי במו עיניי. מתוכי, כחלק אינטגרלי ממני, היא הביטה החוצה וראתה את עצמה" (המדרשים, 58). קראתי בדפים הללו. מכאן ומכאן גמעתי עמוד ולאחריו עוד אחד, ואז זה נחת עלי – ללא כל התראה או רמז מטרים; קרינה אלקטרו מגנטית הגיחה מהיער, בתצורת אורות צהובים רכים שהתגלמו בה, אבל היא הגיחה מתוכי. רעד משונה אחז בי. לרגע היה נדמה כי כל הקווים הטופוגרפיים של החדר התערבבו, וממש יכולתי לחוש את הדם הזורם במוחי, מכל הגוף, גלי דם קצופים המציפים את כל הסינפסות והקשרים ביניהן, את כל התאים והאטומים, את כל פסולת הזיכרונות, את כל הבוהו השגרתי, את כל תפרי הקיום הדקים.

10.

דויל מציע לראות את המדרשים כמין ישות מידע חיה שמעבר לספרות ומעבר לכל ז'אנר. כדי לחזק את דבריו הוא מוסיף שכבר ב-1954 התגלה המבנה הסלילי הכפול של הקוד הגנטי, וכי הדבר עורר השראה הן בדיק והן ביוצרי מדע בדיוני אחרים, וזה ניכר בהחלט במבנה המידעי של המדרשים, "המדרשים עזרו להשלים במידת מה את היפעה המדעית והמיתית שניכרה גם בסדרה סטאר-טרק, על ידי כך כשאנו הופכים למידע אנו מתגברים על המגבלות של גוף וחלל. דיק בעצם המחיש איך זה להרגיש להפוך למידע". דויל מחדד ואומר כי קריאה במדרשים היא בעצם קריאה במעין מידע חי, דינמי, שלא בהכרח יוצר סדר לוגי. למעשה, הסדרים הלוגיים מתנהלים בו אחרת לגמרי, כמו אותם מקומות אפלים ביקום שהמדע עדיין לא הצליח לפענח ולהנהיר. דיק מציע בעצם את השלב הפוסט-ביולוגי, שלב בו נסיר את מגבלות הגוף שלנו, שלב בו נהיה מידע חי, ו/או בעצם תודעות בלבד, או שילוב של התודעות שלנו עם רכיבים אלקטרוניים/דיגיטליים. "באמצעות המדרשים דיק מציע לנו מעין ניסוי של התחברות לרשת מידע גלקטית" . זה הזכיר לי במהותו את רעיון האידיאות של אפלטון, אבל האם זה באמת המקום אליו דיק חותר? המקום שאפשר לכנותו אלוהים, לא כישות בעלת צלם אנוש, או בעלת תודעה ייחודית, אלא כמין ישות בעלת אינטליגנציית-על שלא דוברת בשפת בני האדם, אלא משדרת מידע, ובכלל כל האינטראקציות איתה נעשות בממד אחר? זו שאלה שבשלב זה פטרתי, או הדחקתי, ולפרקים דפדפתי לאחור כדי לנסות להכיל עדיין את המבנה, ורק את המבנה. אלוהים לא יכול להיות קשור לכך, אבל בעצם הם מדברים על אלוהים כקונספט אחר לגמרי ממה ששתול לי ולרוב האנשים בתודעה מאז שמענו לראשונה את המילה. זה לא האלוהים המדבר, המעורב, זה שאכפת לו מקבוצת אנשים כזו או אחרת, ושטורח לתת להם חוקים או תובנות. אז אולי עדיף כלל לא להשתמש במילה הזו, אבל באיזו מילה כן להשתמש תחתיה?

11.

על כל פנים, ואנחנו עדיין במבנה, ברטון משתמש במטאפורה שונה כדי לנסות לאפיין את המדרשים מבחינה מבנית. לדידו, היצירה מזכירה את הגוף האנושי "כמקום משכנם של טריליוני מיקרואורגניזמים שלא רק חיים בתוכו, אלא למעשה מושלים בו". שוב, גם מתוך תיאור זה עולה רושם של רשת מידע חי. של משהו, שכפי שדויל טוען, עובד בקורלציה גם לתוכן, לא רק למבנה. "כל רעיון המדרשים מתבסס על כך שמשהו הגיע אל דיק מבחוץ, ובמובן מסוים נכנס לתוכו, הפך להיות הוא, שינה אותו". ולמעשה, כך גם עובדת החוויה הנמענית, כלומר חווית הקורא ביצירה הזו, כמין קריאה מקודדת בתוך רשת מידע חי. "זה לא משהו שאפשר להגדירו, הוא בנוי על ארגון של מידע, הוא יכול להיות כל אובייקט, כל תהליך, כל אדם, ובאותו זמן גם לשלוט באותו אדם, תהליך או אובייקט, זה אני היום. אבל לא אני מחר" (המדרשים, 373).

12.

אבל יתרה מכך, ישנה עוד סוגיה מהותית. הרבה יומנים התפרסמו מאז ומעולם כמעט, ודומה כי כולם נכתבו תוך ידיעה מסוימת, גם אם לא מוחלטת, של הכותב כי הדברים שהוא כותב עתידים להתפרסם. אנה פרנק יכולה להיות יוצאת מן הכלל, אבל מדובר ביצירה של נערה מתבגרת ולא במשהו העומד בקורלציה למדרשים או למשל ליומנים של קפקא או לספר האי נחת של פרננדו פסואה. מכל העדויות וההקדמות והפתח-דבר לא ברור אם דיק כתב את הדברים תוך ידיעה שיתפרסמו, וזו נקודה מהותית. מבחינת סדר וליניאריות, ברור שהוא לא שמר לא על זה ולא על זה, וברגעים רבים דומה כי הוא אינו פונה לאף נמען, ממשי או מדומיין, אלא לעצמו. לא ברור אם תהה האם לאחר מותו מישהו יפרסם את יומניו. במובן זה, היומנים נכתבו תוך אי ידיעה שהם עלולים להתפרסם, וחלק מהמהויות שלהן הואצלו לרומנים כמו Valis, The Divine Invasion ו-Radio Free Albemuth. לכן, מבנית ותוכנית, הם מעין אזור פרא טקסטואלי. היומן הלא מודע לעצמו, המידע המקודד והחי.

13.

בניסיונותיו להבין את שחווה, תיאר דיק התגלות שאינה בהכרח אובייקטיבית. לדידו, יש ישות מידעית אינטליגנטית שנמצאת אי שם ומקרינה צורה של אנרגיה מסוימת. ייתכן כי היא מקרינה אותה כל העת, ורק ברגעים מסוימים, בקרב אנשים מאוד מסוימים, ניתן לחוותה, ולא ברור מה המפתח, כלומר האם חלק מהאנשים בכלל מודעים לכך: "אני לא מרגיש כי נבחרתי על ידי כוח עתידי, לא יותר מאשר צופה טלוויזיה נבחר על ידי משדר, הוא פשוט משדר" (המדרשים, 11). מחד, ניתן לראות את "האירוע ההתגלותי" של דיק כחלק מעולמו הספרותי-מד"בי. בתחילת דרכו כתב דיק סיפורים קצרים וגם רומנים שהתעסקו במפגשים עם ישויות חוץ-טריטוריאלית, שניתן בין היתר לאפיינן כישויות ביולוגיות בעלות גוף (גם הוא, כמו רבים מסופרי המד"ב ובמיוחד סרטי המד"ב ההוליוודי, תמיד נראה כה מגוחך בתיאורי החייזרים שלו, שהרי הם בחרו חרקים או חיות מוכרות, עיוותו אותם קצת, הוסיפו להם ממד אנושי וזהו – מלבד כמובן השגריר קוש בסדרה "בבילון 5" – ועוד יותר מגוחך היה שמדובר בחייזרים שצלחו טכנולוגית אספקטים של זמן ומרחב בלתי נהירים כדי להגיע לכדור הארץ, אבל עדיין, כשהגיעו אליו היו צריכים להילחם בבני אדם בשיטות של ימי הביניים או גרילה).

14.

ואליס/זברה/נוס היא ישות חוץ-טריטוריאלית מתקדמת לאין שיעור, הרי אין לה גוף גשמי, ואפשר ליחסה כנגזרת של התקופה – שנות ה-70 באמריקה, תקופה בה מחשבים כבר קיימים בחיתוליהם – ואמריקה, כמו חלקים ניכרים מהעולם המערבי, החלה לעבור תהליך של דיגיטציה. מאידך, קשה שלא לקבל את הרושם כי ההתגלות של דיק מושתתת על כמעט 2,000 שנות תיעוד של אירועים מופלאים והתגלויות, לא רק בתנ"ך, אלא כמעט בכל הכתבים העתיקים והמיתולוגיות, החל בעלילות גלגמש דרך המיתולוגיות ההודיות וכלה בתיעודים שהשאירו אחריהן תרבויות דרום ומרכז אמריקה, כמו המאיה והאינקה. האירוע ההתגלותי של דיק הוא אולי חלק במין שרשרת, נראית או בלתי נראית, של אנשים שחשו צורך אדיר לדעת שיש משהו מעבר לעולם הגשמי המוכר לנו, מעבר לכדור הארץ, וכי החיים בסופו של דבר טומנים בחובם גאולה, הם לא נפסקים עם מות הבשר, אלא ממשיכים להתקיים בממד אחר ונעלה יותר.

15.

אירועי מופלא ודיווחים על מפגשים עם אלוהים ו/או שליחיו מלווים את האנושות משחר ימיה, עוד מהטקסטים הכתובים הראשונים. למעשה, כבר בטקסט הקדום ביותר המצוי, "עלילות גלגמש", אנשי ארך קוראים לעזרת האלים, שנענים ויוצרים את אנכידו, אדם שווה ערך בכוחו לגלגמש, כדי שהשניים יתחרו. האלים יוצרים את אנכידו כפרא אדם המתרוצץ בקרב חיות השדה ומגן עליהן מפני הצייד. אבל גם בכתבים עתיקים אחרים מתוארים לא פעם אירועי מופלא כאלו ואחרים, וכך גם בתקופות מאוחרות יותר, כולל במאה ה-20 ואילך. העיסוק במופלא נבע תמיד מסקרנות אינטלקטואלית בסיסית של האדם, הצורך התמידי שלו להרחיב את הידע שלו ושל האנושות בכלל, לאו דווקא לצרכים סוציו-אקונומיים או פוליטיים מידיים, אלא אפילו כאקט אלטרואיסטי. האקסיומה היא שיש הרבה מעבר לעולם הזה על שלל תופעותיו ממה שמוכר לאדם, וכל תופעה שאינה ידועה ואינה חלק מהידע האנושי היא חלל שנוצר ושצריך למלאו, ואם אין ידע מוכח – את החלל ממלאים תיאורי מופלא ואי אילו תיאוריות אחרות לא מוכחות.

16.

יש כמה קווי דמיון בין תיאורי מופלא קדומים לאירוע ההתגלותי של דיק, אם זה הצורך הטבעי להגדיל את הידע האנושי ולתת מינוחים לכאורה מוכרים לכל מה שהוא בלתי מוכר, וגם עצם העובדה כי האירוע לא היה נגיש לכל, אלא רק לדיק עצמו, וכמובן מבוסס על מראה עיניים ולכן מובן, פחות או יותר, על ידי החושים. אותו מידע מקודד שדיק לכאורה קיבל הפך אצלו לאור ורוד, למין קרינה מסוימת. המידע חייב היה להיות מובא באמצעות משהו מוחשי, גם אם לכאורה רק דיק עצמו חווה אותו והוא לא התקיים בממד המציאות המוכר לנו. וכמובן, מדובר באירוע יוצא דופן בקהילה שבה הוא מתרחש לכאורה. האירוע של דיק הוא גם יוצא דופן בגלל אופן ההתנהלות של דיק עצמו לנוכח מה שחווה, וגם כי בתקופה שבה הוא חווה אותו היו לא מעט דיווחים על אי אילו התגלויות. ייתכן כי כמה מהמאפיינים דומים במובן מה, אבל לצורך העניין אכנה אותם "ניטרליים", וזה קודם כל המטרה, חיובית או שלילית. למוען של דיק לא היתה מטרה מוגדרת, מעשית או בעלת השלכה מידית לחיי היום-יום, היא לדבריו היתה כמו רדיו שמשדר לכל מי שעשוי לקלוט. אבל דיק כן הקיש כי המטרה היא בסך הכל חיובית, וכי היא חלק ממטרה נעלה, אנושית וקוסמית של בני האדם לגדול ולהתפתח לתוך עולמות חדשים וכבירים של ידע שעוד לא מוכר לנו על העולם שלנו, ועל אי אילו עולמות אחרים שאינם בהישג ידינו וחושינו.

17.

כאמור, דיק אמנם מתייחס לאלוהים, אך האלוהים שלו אחר מזה המתואר באירועי המופלא, וכן הוא אינו אלוהים כפי שאנשי תקופת המקרא ואף תקופות מאוחרות יותר תפסו. אך כמובן, הוא מביע לא פעם תהייה האם ואליס/זברה הוא מעין שליח של אלוהים, כי הרי בכל זאת לא מדובר במשהו הצומח באופן טבעי, כמו עץ או כוכב לכת, אלא משהו שישות על-טבעית לצורך העניין יצרה (פתאום הבהק זיכרון מההגיונות של דקארט: "המושג שיש לי מאיזה יש שהוא שלם מישותי שלי, הושם בי בהכרח על ידי יש שהוא באמת שלם יותר"), וכך גם המאפיין כי "האנשים בקהילה בה הוא מתרחש חייבים להאמין כי הוא אפשרי". הקהילה בה דיק חי (במובן מה, העולם כולו) היא בעלת סדר גודל אחר לגמרי מקהילות בתקופת המקרא וימי הביניים, הן כמותית, הן תרבותית והן מדעית. הידע בה פרוש ונגיש לכל, וההיררכיות החברתיות-אינטלקטואליות שונות לגמרי. גם האימה מפני המוות היא מעין מאפיין ניטרלי. היא הופיעה מכאן ומכאן בכתביו המוקדמים של דיק, בטרם האירוע, אך לא היתה הכוח המניע של יצירותיו, אלא שימשה כרכיב בתפיסת העולם הספרותית שלו, שהתעסקה יותר במציאות המטריציונית (כפי שחוקר בשם סובין כינה זאת "מהו האמיתי?") ובאוטופיות ודיסטופיות טכנולוגיות. מנגד, שני מאפייני מופלא בולטים אינם חלק ממאפייני תיאור המופלא של דיק; דיק לא השתמש במה שחווה לכאורה ככלי פוליטי כלשהו, וגם לא ראה באירוע הזה משהו היכול לעזור באופן מידי למצוקותיו הפרטיות או למצוקות היום יומיות המידיות של הקהילה בה הוא חי. ייתכן כי בעולם אוטופי דיקיאני, בו בני אדם נפטרו כבר מעול הבשר והפכו או למכונות מתוחכמות (ע"ע סינגולריות של ריי קורצוויל) או לתודעות בלבד, אותן הבעיות האנושיות הללו ייפתרו מעצמן, או יותר מכך – לא יהיו רלבנטיות כלל. אך מי יודע, אולי יהיו לנו אז בעיות אחרות שכרגע איננו יכולים אף לדמיין אותן.

18.

מלבד המבנה והצורך לנסות לפחות לשים את המדרשים תחת ז'אנר וקטגור מסוים, עולה גם ממד אחר והוא הממד הטקסטואלי-כתיבתי. כלומר האופן בו המדרשים נכתבו, לא במובן הפשוט והמעשי, אלא דרך ההרכבה הלא שגרתית שלהם, שמשליכה כמובן על חוויית הקריאה הייחודית שלהם. גם את חוויית הקריאה עצמה אפשר לראות בהקשר טרנס-הומניסטי, כמשהו שקודם כל מאתגר את הקוגניציה האנושית ומרחיב את גבולותיה, אבל באותה מידה גם מסמן את עתידה. דאנסט כותב כי הדגש על הפרקטיקה הפונקציונלית של הכתיבה, מעביר את הפוקוס ממה שספרות נחשבת כיום, למה שספרות יכולה להיות, "המדרשים הם דוגמה מאלפת ועתידית למה שכתיבה יכולה לחולל. שחרור וחופש שמשמעותו התחברות לרשת גדולה יותר, והיא טומנת בחובה את העתיד הספרותי, הטכנולוגי, הביולוגי והתיאולוגי".

19.

ברטון מביא כדוגמה את רעיון ספר הריזום (Rhizome) של דלז (Deleuze) וגת'רי (Guattari). השניים מציעים תמה לפיה לרוב הספרים יש שורש מבני מסוים, כמו של עץ, עם ארגון היררכי שיוצא מתוכו לתתי נושאים מתוך אותו רעיון שורשי מרכזי, וכן שיטה רדיקלית בה העוגן הראשי נזנח, הגזע הראשי נכרת, אבל השורשים הקטנים האחרים עדיין שומרים על אחידות מסוימת, ושני המקרים נמצאים במובן-מה מחוץ למציאות כדי לייצר ייצוג, מאורגן או כאוטי, של הדבר עצמו. ספר הריזום אמנם נוגע במציאות ועוסק בה, אך מסרב לכל מערך היררכי ומסודר של ייצוג והגיון. ומנגד, הוא כורך יחדיו אלמנטים הטרוגניים מרובים, "לעולם לא נשאל מה משמעותו של ספר כמסמן או מסומן, לא נחפש להבין אותו בכוח, אלא נשאל בתוך מה הוא מתפקד בתוך מכלול של דברים אחרים" . כלומר, מדובר על מעין ישות אקולוגית עשויה מטקסט, אובייקטים, תמות, תהליכים ותופעות, שמשמעותה לא תהיה דבר מלבד היא עצמה, אבל שתהיה לה משמעות כבירה עבור המחשבה האנושית.

20.

האופן בו דיק יצר את מעשה המרכבה הטקסטואלי חוץ-טקסטואלי הוא זה שממחיש את הממד הטרנס-הומניסטי, את השלב האבולוציוני הבא הן ביצירה האנושית והן בקוגניציה האנושית, "המדרשים משלבים וחוקקים ומסחררים את החיפוש אחר משמעות לתוך דינמיקה של צורות מידעיות, ולא במובן המיסטי בלבד. דיק כורך יחדיו רכיבים אנציקלופדיים, תמות פילוסופיות, יחד עם חומרים אחרים, אירועים ותהליכים נפשיים, והאופן בו הוא כורך אותם מזכיר בריקולאג' או יצירת אמנות דאדאיסטית. ובאותה מידה, אי אפשר שלא לחוש בתוך חוויית הקריאה כי היא עדיין תהליכית, כי דיק מדבר אתנו באמצעותה, כי דיק עדיין כותב אותה". דיק בעצם מפיק ובונה את הטקסט תוך כדי הקריאה בו, "תמיד יש משהו דינמי שנשבר ומתאחה תוך כדי הקריאה, דיק שוטח זרם אדיר של מידע ורכיבי מידע ואקספרימנטים, שעומדים יחד לא רק הודות לרפרורים הבלתי פוסקים ביניהם, אלא למעין זרם תת הכרתי, תת קרקעי שמחבר ביניהם. דיק אוסף ומארגן רכיבי דעות ומידעים, מניח אותם יחדיו כדי לראות איך ובאיזו מידה יתאימו".

21.

גם דויל וגם ברטון טוענים כי המדרשים במובן מה בעצם מקודדים את העולם ומהווים איזושהי פלטפורמה טקסטואלית גלובאלית לחוות את העולם דרכה, כזאת שטומנת בחובה מסר כלשהו, או שמא מערך מסרים עבור האנושות. "מה שהחל כתרגולת פסיכולוגית, אתית ואסתטית הפך להיות למעין ישות הפועלת באופן עצמאי ואוטונומי, משהו שדורש ביאור לא רק במובנו הפיזי, מערכתי או קיברנטי, אלא מתממשק לתוך ההבנה הגלובאלית הסביבתית שלנו, זו הבאה לתאר באופן אחר לגמרי את העולם בו אנו חיים. המדרשים מציגים את האופן בו המידע מנווט את חיינו, והפוטנציאל שלו הוא אף רחב יותר בכל הנוגע לתפיסה הסביבתית שלנו". ברטון עצמו אף מוסיף וטוען, במידה של זהירות, כי אחרי ותוך כדי קריאה אפשר להרגיש כי המדרשים כבר לא משמשים כמפתח להבנת היישות ואליס, אלא הם בעצם ואליס עצמה. כלומר, הוא עושה קורלציה ברורה בין כל מה שדיק ניסה לתאר ולהרכיב במעשה המרכבה שלו, לבין התוצאה עצמה, "ואליס היא ישות אקולוגית, למרות שהיא גם מעין מחשב על ואינטליגנציה כבירה, צורת חיים הניזונה ומזינה צורות חיים אחרות, ובני האדם עבורה הם מעין תחנות ממסר, וכולם חלק מאותו אורגניזם שמחשבותיו הן העולם הקוסמי כולו". לפיכך, אפשר לומר כי מעשה המרכבה הכתיבתי של דיק, האיסוף הכפייתי של רכיבי מידע, תאוריות, בדיות, תהליכים וכיו"ב, יצרו פסיפס מידעי שמאתגר את הקוגניציה האנושית, ומספק עבור הנמענים/קוראים חוויית קריאה לא שגרתית, שמאתגרת את גבולות הקוגניציה ומרחיבה אותם. אך מעבר לכך, הם יצרו גם הקבלה מרתקת, שלא לומר מצמררת, בין מה שדיק ניסה להבין ולהעביר והאופן שבו הוא עשה זאת, לבין הטקסט עצמו.

22.

מבחינה ספרותית דיק יצר כאן מעין ישות שהיא מעבר לחוויית מוען-נמען רגילה של הספרות, או של כל טקסט אחר במרחב התרבותי. הוא כמו יצר צורת תקשורת רחבה יותר, כזו שמערערת את הפרופורציות הרגילות, ובמובן מסוים יצר ישות ספרותית חדשה, שאפילו המינוח "ספרותי" לא יכול להגדיר אותה הרמטית, אלא חלקית בלבד. במובן מה הוא כמו היה בתוך הטקסט ומחוצה לו בו בזמן. כלומר, מחד שימש פלטפורמה עבור מידע קוסמי מקודד, ומאידך אותו מידע קוסמי מקודד – המדרשים עצמם – הוא מעין מעשה יצירה מטא-ספרותי המסמן את העתיד הרחוק.

23.

ואליס מסמלת שלב התפתחותי מעבר לאחר הביולוגי, ואף מעבר לאחר הממוחשב. היא ישות עתידית בעלת עוצמה טכנולוגית אדירה, שמסמנת במידה רבה את העתיד האנושי-הטכנולוגי האפשרי, מעין שלב אבולוציוני מתקדם אליו האדם יכול ואולי אף צריך להגיע. ואליס הוא המקום שכל הפיתוחים המדעיים-טכנולוגיים שאותם מעודדים הטרנס הומניסטים עשויים להביא אותנו אליו. מקום שבו יכולותינו הקוגניטיביות יהיו מתפתחות לאין שיעור, שבו לא נצטרך יותר להתעסק בבעיות כמו הזקנה, היבטים פסיכולוגיים מעכבים, סבל אנושי מיותר, ושבו לא תהיה שום מגבלה על הגוף האנושי הביולוגי שכבר יהפוך למשהו אחר. נהיה ישויות מידעיות, שמידע זורם ומועבר דרכן. וקיל מעלה השערה שעב"מים הם בסך הכל ישויות כאלו, כלומר רובוטים חכמים שנשלחו ממרחקים אדירים ביקום, ולא מכילים שום ישויות ביולוגיות בתוכם. ואליס היא הפיכתנו לגיבורי על. הפיכתנו לאלוהים.

24.

ואליס כישות היא שלב התפתחותי ביצירתו של דיק. דיק למעשה שרטט קווי מתאר אבולוציוניים, מחייזרים דמויי חיפושיות (כמו בסיפורו המוקדם "טוני והחיפושיות") הוא התקדם אט אט עם הדגם המד"בי הקלאסי שיונק את השראתו החייזרית ממדגמים אבולוציוניים הלקוחים ממשפחת החרקים, הלטאות ו/או יונקים אחרים, תוך כדי שדרוגם האינטלקטואלי והפיזי כמובן. השלב הבא הוא כבר השלב האנדרואידי, כמו בהאם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות? המקורנן והתפלצתי הופך לדמוי אדם, ואולי אף ליצור מפותח ממנו מבחינה קוגניטיבית וייתכן שגם רגשית. בהאם אנדרואידים לא ברור בשלב מסוים איזו ישות ראויה יותר, האדם או האנדרואיד, ואיך בכלל אפשר להבדיל ביניהם. אותו מבחן אמפתיה פוסט טיורינגי הוא חרב פיפיות הדוקרת את היד המניפה אותה. וכך, השלב הבא ביצירתו, בהיבט האחרי-חייזרי, הוא ואליס, העל-פוסט-טרנס-ניטשיאני בהתגלמותו, ישות נטולת צורה, נטולת ממד פיזי – תודעה אינטליגנטית טהורה. הבדיוני, המד"בי הוא בעצם הקו האבולוציוני שדיק משרטט לאורך יצירתו, אבל מדובר, כפי שרואים במדרשים, בקו שהוא בדיוני וממשי. אגב, עתה אנו רק מתקרבים לשלב הפרה אנדרואידי.

25.

ואליס מסמלת הן צמיחה קולקטיבית והן צמיחה אישית, במקרה הנ"ל של דיק עצמו, אבל זה מתחבר היטב לעקרון הטרנס-הומניסטי ("אנו מאמינים כי רוב הפוטנציאל האנושי עדיין לא ממומש, ומבינים כי רוב מה שאנו עשויים להשיג בעתיד הוא נפלא וראוי לכל מאמץ כדי להשיגו"), שתומך ומצדד בזכות אלו הרוצים להשתמש בטכנולוגיה כדי להגדיל את היכולת הפיזית והאינטלקטואלית שלהם, ובכך להגביר את השליטה שלהם על חייהם - צמיחה אישית מעבר ליכולותינו הביולוגיות הנוכחיות. גם ברטון אפיין את ואליס כ"ישות אקולוגית שיש לה חלקים חיים ולא חיים, ושבהדרגה חושפת את טבעה הפוסט אנושי. כמו כן, ואליס מאפשרת לאותה אלוהות שדיק מדבר עליה להיות חלק ממנה, ובכך משליכה על היחסים בין האני לאחר, סובייקט ואובייקט, משמעות וקידוד. עלינו להבין את האלוהות הזו לא במובנה הדתי, אלא במובן אקולוגי-טכנולוגי-סובייקטיבי". הרי ואליס כאן כדי לשפר ולסייע למין האנושי לממש את עצמו, כפי שדיק עצמו כותב באחד ממכתביו (1979): "יש לה יכולת לבנות מחדש את הזיכרון האנושי. היא למעשה צורת חיים שאינה יבשתית אשר באה לכאן כדי לחיות ולגדול, אבל גם כדי לסייע לנו ככל יכולתה. מפעם לפעם, הדמויות שנחשפות אליה מקבלות הצצה של 'עולם חלופי' נורא וזה רק בית סוהר אכזרי, זה העולם שלנו כפי שהוא יהיה בלעדיה. היא רואה כוחות ביולוגיים והיסטוריים ומבקשת לשפר אותם".

26.

ואליס גם מסמלת עתיד של תקשורת בין-כוכבית. המדען טימוטי פריס שרטט עוד ב-1992 עתיד אפשרי יחידי עבור תקשורת עם יצורים אינטיליגנטים מכוכבי לכת אחרים, אם כמובן הללו קיימים, וטען כי הביולוגיה שלנו היא בית כלא, כלומר היא מגבילה אותנו, אי אפשר לעשות מסע חקר רציני לחלל כל עוד אנו תלויים בגופנו. הוא לא דיבר על התפתחות אבולוציונית של האדם לעבר ישות תודעתית בלבד, אבל כן אמר כי האופק האפשרי היחידי הוא של רשתות מחשבים מתוחכמות, הממוקמות על צומתי יקום ייעודיים כדרך האפשרית היחידה, וקרא אף להתחיל לגייס משאבים כדי להקים את תחנת הממסר הגלקטית הראשונה. "מעשה זה יבטיח כי תצפיותינו לא יהיו נתונות לחסדיו של הגורל שיפקוד את מיננו שלנו, אלא יצורפו לכלל הידע הגלקטי והבין גלקטי, ישתרעו הרחק למרחקי המרחב והעתיד" (שם, 178).

27.

לדידו של דיק, חשיפה לואליס, וחיים עתידיים כמין תצורה של ואליס, הם קרוב לוודאי ערובה לאושר אוטופי אפשרי עבור בני האדם, אבל בעצם עבור כל היצורים החיים. "ראיתי את היקום כמות שהוא, באמצעות מכתב מוזהב ואדמוני שהוא למעשה ישות עשויה פלזמה מהעתיד. לאחר מכן הסקתי כי ראיתי את הלוגוס. מה שחשוב הוא שזה קשור לתפיסה שלי, ולא ליכולת אינטלקטואלית או למחשבות על מה שאולי קיים ומה שלא. היישות הגיעה לכאן מהעתיד. היא צורת חיים פועמת שנכנסה לתוכי. יש לה כוח אנרגטי מסוים והמון חוכמה. היא ישות קדושה. לא זאת בלבד שיכולתי לראות אותה, אלא כאמור היא גם נכנסה לתוכי, ובו בזמן היא היתה נוכחת גם מבחוץ. כך שהלוגוס, או צורת החיים הפלזמטית מהעתיד שראיתי, גרמו לי להבין את כל הדברים הללו ביתר בהירות ולהבין במקצת את המקום אליו אנו כנראה הולכים" (מדרשים, 94).

28.

כך בין היתר דיק כותב במדרשים: "התחלתי גם להיות מודע לשפה ייעודית שדוברה אלי מכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, ובשלב מסוים החלה לדבר אלי מהשמיים, מהחלל, וזה חיזק את ידיעתי שאנו מוצפים באינפורמציות המגיעות אלינו מהחלל החיצון. וכך, קיבלתי מידע מדויק לגבי העתיד, במשך שלושה חודשים. קיבלתי זאת בצורת מילים ומשפטים מקודדים, הכוללים גם שמות ומספרים, לפעמים עמודים שלמים מקודדים, שפעם אחת התגלמו גם בעטיפות של מזון לתינוקות, וגם דרך החלומות שלי, שם ראיתי ספר שלם, עמוד אחרי עמוד. לחלק ניכר מהמידע הזה היה ערך לימודי, והוא נועד להדריך אותי במעשיי, ואני משוכנע שכל יצור קטן – כל חרק או דג או צמח – גם מקבלים הדרכה ייעודית שכזו, וחשוב רק לציין, שלא הייתי חייב לנהוג לפי המידע המקודד שאני מקבל, הייתי חופשי לשקול אותו בכובד ראש, להבין אותו, ורק במידת הצורך לפעול על פי הנחיותיו".

ביבליוגרפיה

מקור

דיק, פיליפ ק'. ואליס, הוצאת אודיסאה, 2011.

פריס, טימוטי. מעבר לגבול התודעה, הוצאת מעריב, 1992.

Dick, Philip K. The Divine Invasion. Vol. 2. Houghton Mifflin Harcourt, 2011.

Dick, Philip K. The Exegesis of Philip K Dick. Hachette, 2012.

Dick, Philip K. The Shifting Realities of Philip K. Dick: Selected Literary and Philosophical Writings. Vintage, 1995.

Dick, Philip K. The Transmigration of Timothy Archer. Vol. 3. Houghton Mifflin Harcourt, 2011.

Dick, Philip K, "The Zebra Principle, from a letter to Mark Hurst 2-11-1977 ",in the Selected Letters of Philip K. Dick 1977-1979.

מחקר

Burton, James. "From Exegesis to Ecology", The World According to Philip K, Dick, pp. 209-228, Springer, 2015.

Davis, Eric. "The Hymn of Philip K. Dick: Reading, Writing and Gnosis in the Exegesis". The World According to Philip K, Dick. pp. 173-192. Springer, 2015.

Doyle, Richard. "Stairway to Eleusis". The World According to Philip K, Dick. pp.192-209, Springer, 2015.

Galvan, Jill. "Entering the Posthuman Collective in Philip K. Dick's" Do Androids Dream of Electric Sheep?"." Science Fiction Studies, pp.413-429.