כתיבה, למה

(מילים: 592)

חלק מן האנשים הנמצאים כאן יודעים שכתיבה בשבילי היא דבר קשה. קשה לי לכתוב, אבל קל לי לחשוב, ללמוד, ללמד ולקרוא. כשאני מתיישבת לכתוב אני רואה קיר. התודעה מלאה וכלל לא ברור אם הנייר או המסך הם אפשרות להרחבה של העולם. אני מאוד חשדנית כלפי כתיבה כהרחבה של העצמי.

אבל כשמישהו שואל או מבקש משהו, אני רוצה לענות. אפשר להרוס קיר ולבנות עיר שלמה כשמישהו שואל שאלה. ההתמסרות לאשליה כי משהו נחוץ למישהו מספיקה בדרך כלל כדי להתחיל.

הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).

וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

בשירה זה אחרת. משוררים יכולים לכתוב "וכל המבואות חסומים" ויש להם את המוסיקה שמביאה אתה את ההתחלה ואת ההמשך.

לעומתה, כתיבה לשם הבנה דומה לעתים לקיר טיפוס. אנחנו אומרים: בואי, עלי למעלה. את נאחזת בכל מיני דברים, אבל צונחת מהר מאוד למטה. בכל מקרה, הציפיה שיקרה משהו שווה את הכל.

עד כאן המטאפורה של הקיר.

אגב, על שאלה שחברה שאלה אותי אתמול במייל – "מה את אוהבת יותר, דימויים או מטאפורות?", אני יכולה לענות ברצינות הראויה. יש לי הידע האקדמי לחשוב עליה ולדבר עליה, אך אענה עליה תשובה קצרה ופשוטה : אני מעדיפה דימויים. עם הפיגום של ה"כמו".

מטאפורה ממש טובה כבר שכחה שיש קירות בעולם הזה ושהם נבנו. הדימוי לא שכח שיש נושא שכותבים על אודותיו. מטאפורה לא מבזבזת מלים, ובזה – יתרונה.

העניין של הבזבוז הוא חשוב מאוד לנושא הקריאה והכתיבה כי יש הרבה יותר מדי מכל דבר. השאלה אם לכתוב (ואיך), אם לקרוא (ומה) נוכחת בחיי היומיום שלי.

וכאן אני מפתיעה את עצמי. קריאה היא אף פעם לא בזבוז למרות שרוב הדברים שאנשים כותבים הם מיותרים. אני לא מאמינה בכתיבה, אבל הקריאה בהחלט הצילה את חיי.

למשל, המקרה של דוד אבידן: הוא כתב הרבה דברים שאולי אינם ראויים לכתיבה, אך לא הצטערתי אף פעם על קריאה של איזו שטות שכתב או על מחשבה אודותיה. אם אקדיש את זמני לכתוב את הפרשנות היפה ביותר ביותר לשיר "הרחובות ממריאים לאט", תוכלו לטעון בצדק שבזבזתי את חיי. אם תקראו את דברי בשעת רצון, ארצה לטעון שעשיתם את הדבר הנכון.

*

הבודהה הגדיר דיבור נכון במלים אלה:

אם זה לא נכון ולא מועיל אל תגיד את זה

אם זה נכון אבל לא מועיל אל תגיד את זה

אם זה לא נכון אבל זה מועיל אל תגיד את זה

אם זה נכון ומועיל, תמצא את הזמן המתאים.

האם התביעה הבלתי אפשרית הזאת עשויה לשמש כמרחב אתי לכתב העת שלנו? האם נוכל ליצור קהילת קוראים-כותבים המודעים לעניין זה?

שווה לנסות אם ורק אם נזכור כי ספרות היא אמנות הכישלון לכתוב את הדבר הנכון באמצעים הנכונים וכי ההנאה מן הקריאה היא העדות הנאמנה והקשובה ביותר לתבוסה זו.

* תודה למירב גבעוני הורשובסקי ששאלה

** נוסח דבריו של הבודהה על הדיבור הנכון לקוח מספרו של סטיבן פולדר, ערוּת בחיי היומיום, הוצאת פרדס, 2017.

*** השיר "הרחובות ממריאים לאט" (דוד אבידן, ברזים ערופי שפתיים, 1954):

הָרְחוֹב הַיָּפֶה-הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרְכּוֹ.

הַשַּׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ.

וְהַבֹּקֶר הַלַּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.

חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה. בְּהֶחְלֵט הֲדוּקָה.

הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה.

עַל הָעִיר הַגּוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹרְשֶׁמֶשׁ מֻחְלָט.

בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלָד,

אַף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט.

הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ-קְסָמִים.

הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).

וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.

וְיָדֶיךָ שָׁרוֹת מִן הַקִּיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל אֵזוֹב יְרַקְרַק.

וְעֵינֶיךָ פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.

רַק רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָׁרַק.

בעקבות דברים שנאמרו בעל-פה מן הדף לכבוד ערב אודות