הקורא שותף הכרחי בתהליך היצירה

(מילים: 1489)

חווית קריאה תובענית ודינמית היא אירוע ספרותי שאני שמחה בו. ספרים רבים וטובים מעוררים בי מגוון רחב של רגשות החל מהזדהות, זעם, צער או חמלה, אך מעטים הספרים שמצליחים להסית אותי מהעמדה הפאסיבית שלתוכה נשאבות המילים גם כשהן כתובות לעילא. ספר הביכורים של טלי עוקבי זימן לי מפגש עם טקסט מורכב ומרתק. בלוטת האושר כמו הנובלה רצועות (שיצאה ב-2017 בהוצאת "בלה לונה), משקף נושא מרכזי שעוקבי עוסקת בו באינטנסיביות, והוא תחושת הזרות והניכור האנושי. עוקבי משרטטת אותה דרך סיפורים קצרים, סיטואציות יומיומיות וקטעי מחשבות, שיוצרים פסיפס של פרגמנטים יפיפיים ומלנכוליים.

עוקבי מתגוררת בגרמניה וההגירה משמשת אותה כדי לספר על חוויות של חיים בניכר. אך בעיקר היא משמשת עבורה קרקע פורייה להתבוננות חדה, ולעיתים אף אכזרית, במצבו הבסיסי של האדם כיישות מבודדת באשר הוא. הזרות היא מושג מאוד לא ישראלי. למעשה, הישראליות מבקשת לרוב לאיין את הזרות. בישראל, שהיא תמונת ראי של גרמניה מבחינת המזג האנושי, אף אחד איננו אי מבודד לאורך זמן: כמעט תמיד יימצא מישהו שידחק לתוך המרחב הפרטי שלך או יעיר הערה, וכמעט תמיד תמצא עצמך שייך לאיזשהו שבט או קבוצה, גם אם זו קבוצה של מנודים. עוקבי מייבאת את תחושת חוסר השייכות והתלישות הפנימית שלה מישראל אל צפון אירופה, שם היא מוגנת בתוך שכבות הכפור המבודדות, ורק שם היא יכולה לחוש אותו במלואו: "השם שלך מזכיר לי שאני לא בבית, השם שלך הוא קרח" (עמ' 16). העברית החמה נעה בתוך סביבה זרה וקרה, ותחושת המוכרות הספונטנית שהיא נושאת קופאת ומצטללת יותר ויותר. נדמה שהעובדה שהעברית אינה מצויה אצלה בשימוש שגרתי ויומיומי מאפשרת לה לבהוק.

עיסוקה של עוקבי באמנות פלסטית וציור ניכרים באופן שבו היא מפעילה אותנו כקוראים – היא משחזרת חוויה של התבוננות בציור. התחושה שנוצרת דומה לטיול בתערוכת ציורים בתוך תודעתה, שם מופיע רצף של סיטואציות ממוסגרות. התמונה מזמינה להתקרב על מנת להיטיב לראותה, ואז אנחנו מתרחקים חזרה כדי לא לאבד פרספקטיבה. כשמתקרבים בזום-אין הפרטים ברורים עד כדי טריוויאליות, ורק אחרי שנעצרים ומתרחקים מלוא התמונה מתבהרת, אך אז היא גם מאבדת מחדותה. משהו בדינמיקה הזו נשאר תמיד חסר.

הסיפורים בספר קצרצרים וכתובים בגוף ראשון. בחלקם עוקבי מספרת על עצמה, ובחלקם היא מספרת על משפחתה או על אנשים אחרים. ישנם סיפורים שבליבם אסון מטלטל וישנם קטעים שהם פורטרט נפשי, מעין תמונת "סלפי" מילולית. בכולם נקודת התצפית של עוקבי מקורית, חריגה ואנושית מאוד.

במהלך הקריאה מתגלה מבנה סגנוני מחזורי שמופיע ברבים מהסיפורים. בהתחלה מופיעה אקספוזיציה קצרה של דמות, סביבה או תמונת מצב מאוד ספציפית. מייד אחר כך הסיפור מתחיל להתפצל באופן אסוציאטיבי ואז מגיעה עצירה, נסיגה וסגירה שלעיתים מתייחסת לאלמנט שמופיע בפתיחה, וצובעת אותו באור חדש. כך למשל בסיפור "קטשופ היינץ", המתחיל עם תמונה בעיתון של בריטני ספירס, ומעלה בגיבורה שרשרת זיכרונות אסוציאטיביים: "יצר הרס עצמי[...] חתכה את עצמה[...] חזית ספורט[...] כושר, בטלנות[...] סנדביץ' עם קטשופ[...] גוף חטוב[...] גומי רפוי[...] גוף שאיבד אלסטיות[...] התמודדות[...] אנשים רצים כדי לשמור על כושר ואלסטיות[...] בלי גוף אי אפשר לעשות ספורט, או לעשן, ולהתלכלך בקטשופ היינץ" (עמ' 20-19 ). המבט שלה על הגוף נע בו זמנית בכיוונים מנוגדים של הרס עצמי ושל חיות תוססת, ובריטני ספירס משמשת כמטאפורה מושלמת לזגזוג ביניהם . בסופו של המהלך, הדמיון שהתפרע באסוציאציות מתכנס ומתיישר לתוך מבנה ספרותי מקובל של סגירת מעגל, והגוף שבהתחלה עורר בוז, מסתמן כאי של יציבות המתעקש על עישון וקטשופ היינץ.

במבט ראשון הסיפורים נראים פשוטים, לקוניים, אבל זה מפני שמורכבותם מתעתעת. התחבולה הספרותית טמונה ביכולת שלה ליצור אינטימיות גדולה, דווקא באמצעות שמירת מרחק מבוקר מהסיטואציה המתוארת. התוצאה היא שהניכור הגדול שבוקע מהטקסט פועל באופן פרדוקסלי – הוא תוקף את הלב ונדבק אליו בייאוש. עוקבי מתארת אירועים טריוויאלים כמו טיול אופניים, מציאת חתול רחוב, פגישות עם מכרים, והיא מצליחה להנכיח את הריחוק על ידי הזרתו של הקורא למתרחש. הלאקוניות שבה מתוארות הסיטואציות לא מאפשרת להתיידד עם הניכור ולפוגג אותו, ואנו נשארים לא אחת על סף הסיפור בעמדת המשקיף המתבונן. עוקבי אינה מתפתה להישאב למערבולות של הזדהות חמימה ונעימה, והגבולות מוצבים לעיתים באופן מפורש. כך, למשל, היא כותבת מדי פעם: "עד כאן, על זה אני לא רוצה לדבר עכשיו [...] לא אפרט עכשיו את הצער [...] לא פרטתי ממה אני בדיוק מרוצה." או "היה לי פעם רומן עם מישהו ששכחתי את שמו אבל זה לא משנה" (עמ' 17).

העצירה השרירותית היא אלמנט מרכזי במרבית הסיפורים. מלבד ההפתעה שהיא יוצרת, הקטיעה מציבה גבול קונקרטי ובולמת את האינרציה של הסיפור. עוקבי מפרה את הקוד הנרטיבי, היא מפליגה לתוך תיאור המעשה ואז לפתע הקורא נזרק מתוך העלילה באופן לא צפוי. יש דברים שהיא לא תסביר, חלקם יפתרו רק ברמז ואת חלקם היא תשאיר מסויגים. כך לדוגמא בסיפור "רגע קריטי" עוקבי מתארת את יחסיה עם שכנתה, שכמנהגם של שכנים חולפת על פניה באופן תדיר. שתיהן מייצרות בינהן זרות ואף מלבות אותה: "אנחנו נמנעות סדרתיות מהאקט הזה של לומר שלום לאנשים שמכירים" (עמ' 25). היחסים הללו, או שמא האין יחסים הללו, אותם היא מכנה "תקשורת ההימנעות הזו ביננו" (עמ' 25) מעוררים בה תסכול וזעם גדול עד שהגיבורה נכנסת למכוניתה, מגיפה את החלונות וצורחת. אדם הצועק מזעם במכוניתו הוא מצב מוכר של פריקת תסכול חסרת מעצורים. אצל עוקבי הקליימקס במכונית אינו מוביל לתרחיש המצופה. היא אמנם מחליטה "שבפעם הבאה לא ארחיק מבט ברגע הקריטי אלא אומר שלום" (עמ' 26), ולרגע נדמה שנמצא התיקון, ושתי הנשים יפתחו קשרי שכנות שגרתיים, אלא שאז עוקבי מתריסה וכותבת: "אנעץ שלום שלום בחלל הזמני, חסר החשיבות שייווצר ביננו" (עמ' 26). הסיפור מסגיר אמביוולנטיות כפולה: ברמה הבין- אישית עוקבי מוחה על הצורך לנהוג על פי מוסכמות, אף על פי שהיא משתוקקת לקשר. ברמה התוך-אישית ברכת השלום החסרה מסגירה את הזרות הפנימית שהיא חשה לא פחות מהזרות החיצונית: הגיבורה מתעלמת מהשכנה אך בו זמנית היא מתעלמת מחלק בתוך עצמה, חלק שכמה להכרה והדדיות מהזולת. הניכור ממשיך לעמוד תלוי ביניהן וגם מול הקורא שמחכה לפתרון קונסטרוקטיבי. סיום הסיפור שהוא כביכול חסר פואנטה, עוצר בתוכו עוצמה רגשית החזקה מכל התרה. כל רבדי התסכול שהסיפור חשף עוברים להיות מנת חלקו של הקורא, והם מתנפצים בתוכו כמו צעקה ברכב אטום.

הגבולות הברורים והמרחק שהטקסט יוצר, מצליחים לחולל סערה רגשית גדולה. התשוקה לפרוץ את המחסומים מתעצמת, כמו רומן לוהט שמתלקח בין זרים. היא נזקקת לגבולות הנוקשים, לשימור תחושת חוסר השייכות, לאפשרות לשלוט בדינמיקת התקרבות וההתרחקות, כדי לצנן את הלהט הפנימי שבוער וכדי לנסות ולהבין את עצמה ואת סביבתה באופן חד יותר. כך מתהווה מערכת יחסים לא מחייבת אך אינטימית מאוד בין הגיבורים לסביבתם, ובין הטקסט לקוראים נוצר שיח מרתק של חיבור ונפרדות.

אחד מהסיפורים הבולטים שמדגימים את תנועת החיבור וההיפרדות הוא הסיפור "מידה חריגה", המתאר את מערכת היחסים של הגיבורה עם בן זוג, המתקיימת רק בתוך חדרו או חדרה: השניים מעולם לא נפגשו או נראו בחוץ. איתו היא דיברה על בית, "כלומר על המושג בית. על חוסר בית, חוסר שייכות וחוסר הזדהות. באופן כללי דיברנו יותר על חוסר מאשר על יש" (עמ' 177). בתוך חדר שלא היה להם לבית, הם מדברים על החיים ויוצרים זוגיות אידיוסינקרטית. "כשכל העניין של זוגיות נורמטיבית נחסך מאיתנו [..] הביחד שלנו התנהל מעצמו ונצבר כמו פתותי אבק שנצברים מתחת למיטה" (עמ' 179), והם לא נזקקים להגדרות קונקרטיות, מאחר ש"היה ברור שממשות היא לא העניין פה". (עמ' 180) ההיעדר שמתואר ביחסים ביניהם נשמע כמעט נורמטיבי, אבל הוא סמיך, עגום וקיומו המוחשי צורב.

דווקא מתוך המרחק שעוקבי מציבה מצאתי את עצמי מתגייסת להיטיב להבין את הכאב. היא מזניקה אותי להיות קוראת אקטיבית וזו חוויה אומנותית מלהיבה. המבנה הפרגמנטרי, המפורק של הטקסט, והדינמיקה של קרבה ומרחק בצד העוצמה הרגשית שהוא מעורר, מקבלת משמעות נוספת כשבוחנים אותה לאור המושג "התקפות על החיבורים" שטבע הפסיכאונליטיקאי הבריטי וילפרד ביון בשנת 1959. ביון טוען כי הנפש מכילה חלקים מפוצלים: החלק ההרסני שבנפש תוקף את החשיבה, את החיבור שבין אדם לבין סביבתו ואת החיבור בין חלקי נפש אחרים. החיבור הוא המרחב שבו מתרחשת חוויה אמוציונלית. הניתוק בין אירוע לבין המשמעות הרגשית שלו נועד להגן על הנפש מפני כאב רגשי גדול או ידיעה בלתי נסבלת. ככל שמצבי המצוקה נותרים בלתי מוכלים כך מתחזקת ההתקפה על החיבורים. בקריאת הטקסט של עוקבי נוצרת התחושה שהיא מתקיפה את החיבורים הללו, מפרקת ומפוררת אותם. הפירוק מתבטא בנרטיבים המתארים מפגשים של הגיבורים עם המציאות הפנימית או החיצונית שלהם, ועם הקושי או ההימנעות מעיבוד רגשות ומחשבות הקשורים לכך. הגבולות השרירותיים, הנתקים בתוך הסיפורים והמבנה המפורק של הקטעים מעצימים את הכמיהה למשמעות שאינה ניתנת לניסוח.

לכאורה יש במונח "התקפות על חיבורים" פרדוקס אוקסימרוני המכיל חיבור ופירוק כאחת, אלא שכאן נכנס לתמונה הקורא כשחקן מרכזי בדרמה הטקסטואלית. עוקבי מפקידה אצל הקורא את הרגש ומניעה אותו לאחות את מה שניתק ונפרם. המשאלה המוצפנת בשבירה של הטקסט היא למצוא ולייצר משמעות. גלומה שם תקווה שההתקפה על חיבור תוליד בסופו של דבר חיבור חדש. מתוך הרס של חיבורים אפשר לתת צורה חדשה לחוויה, להלחים לתוכה את האפקט המכאיב שהושלך על הקורא, והשארית הבלתי מנוסחת של הטקסט תזכה למחבר משלה.

התודעה האנושית איננה יכולה לשאת את הפרגמנטציה והפירוק לאורך זמן, ולכן הקורא ימהר לחבר מחדש ולתקן את הגשטלט הסדוק. הנטייה האנושית לחשוב בתבניות ורצפים ברורים מונעת מהצורך בוודאות. כשמופיע בשדה החוויה משהו מערער אנחנו נוטים להסיט את המבט או להכפיפו לתבנית מוכרת. כשקוראים את עוקבי צריכים להיות מוכנים להתמסר לחוויה המערערת שהיא מציפה ולידיעה שבעקבותיה הרגש הבלתי מנוסח יתלכד בתוכנו, ותחושת המשמעות המנחמת תופיע. תיקון הגשטלט או ניסוח הכאוס אינו רק מהלך פרשני סטנדרטי של פרוזה, אלא שותפות שמממשת את מלוא הפוטנציאל האומנותי של הטקסט. בדינמיקה הזו, שבאמצעותה מצליחה עוקבי לגרום לנו לנסח את כאביה, טמונה כוחה של ספרות טובה, כזו שבה הקורא שותף הכרחי בתהליך היצירה.