לספר הזה מצורף זוג כנפיים: שש הערות על שנות העשרים

(מילים: 1294)

1.

לאחרונה הפרוזה הפנתה לי עורף, או אולי אני זה שהפניתי לה (זו לא היא, זה אני). לאחרונה הרגשתי שאני צף בתוך נשורת ניאו-ליברלית שממשיכה לתוך הספרות ומושכת אחריה את אותן אג'נדות חשובות שהיא כל כך מתאמצת להשטיח דרך פריזמות, כמו עיתון הארץ (שירה, ספרי עיון פרינג'יים על היקום ההולוגרפי ומוסיקת EBM גרמנית היוו תחליף ראוי). זה קורה לפעמים. הדבר שמוציא אותך מזה הוא פשוט הספר הנכון, ברגע הנכון. ספר כמו שנות העשרים של יערה שחורי. אחרי ותוך כדי קריאתו פתאום הרגשתי כמי שקם מתוך שינה ארוכה, חותך בשרביט קוסמים את הקורים שסבכו על שיירי האינטלקט, ומביט בקיים באופן הכי בהיר וצלול וקסום. כאילו יצאתי מסשן של מדיטציה טרנסצנדנטלית.

ולא שהוא לא ספר שרוח התקופה מנשבת בו לפרקים. פעם או פעמיים חשתי שהדמות הראשית קצת מתעקשת לקרבן את עצמה כנגד אמינות הנרטיב, או לפתח מודעות מגדרית צולפנית ומוקדמת מדי (התבגרות בקיבוץ), אם כי אז הבנתי שסף הרגישות שלי עבר את גבול הטעם הטוב (זו לא היא, זה אני), והרגעים האלה באמת היו משניים והתפוגגו מהר. ומה שנותר זו תחושת קסם חד פעמית, שמחד אתה תוהה מה בכלל הטעם לנסות לתמלל אותה, כי הרי משהו בוודאי ייאבד בעיבוד, ומאידך אין מנוס מלתמלל אותה כדי להבין אותה. כדי להמשיך אותה.

2.

שנות העשרים מוגדר על גבו כ"ממואר" (מצרפתית: ספר זיכרונות). לכאורה, ז'אנר שאמורים להיות לו כללים פחות נוקשים מאשר פרוזה צרופה. ההגדרה הזו גם בונה מערך ציפיות, כי היא יוצרת חפיפה לכאורתית מוחלטת בין הביוגרפי לטקסט (מתווסף לכך במקרה הזה שמה של הדמות כשמה של המחברת – יערה). כך, מערך הציפיות הוא לקבל מעין טקסט ללא סינונים ומיסוכים. טקסט "חי" שלא אמור להתפייס תחת הקורדינטות של הפרוזה הכוללות אי אילו מניפולציות גסות בעובדות, משחקים דרמטיים ונקודת מוצא נרטיבית. ספר זיכרונות אמור להיות לכאורה החיים כמות שהם, או לפחות ניסיון כן להציג אותם כמות שהם. אבל זה בהחלט לא מה שקורה כאן. דווקא מתוך החירות הז'אנריסטית שחורי בוחרת בטקטיקה בלתי פוסקת של מיסוך, באמצעות כתיבה פיוטית, פיגורטיבית, מתוחכמת לעילא, ובכלל נעה על הציר התמידי והלא פתור הזה שבין אינות / פאסיביות לנוכחות / פרו אקטיביות. הדבר ניכר גם ברדוקציות שהכותבת עושה ובדמות הראשית עצמה: הן לא מאיינות אחת את השנייה, הן משלימות אחת את השנייה, והן לא בהכרח אותה אחת.

3.

אותו מיסוך תמידי הנובע הן מן הדמות והן מן הטקסט הוא לכאורה כמו שכבת הגנה של הכותבת ושל הכתוב מפני העולם, אבל הוא אינו חומה. תחילה, יש רושם שהדמות חיה בתוך ריחוק אינהרנטי ומובחן מכל דבר בחייה: מהחלומות שלה, מהמטרות שלה, מהמשפחה שלה, מהגברים בחייה, אבל צריך להיות רגישים כדי להבחין שמבעד היופי הערפילי לעתים מגיחים רגעים של רגישות עצומה. הם לא ניכרים בסצנות ובהתרחשויות עצמן (אם כי גם הן לרוב מתעלות לאותה רמה של סצנות פרוזה דרמטיות, כמו למשל כל התהליך שהיא עוברת בדירה המשותפת עם לאורה, האופן בו מערכת היחסים שלהן מתחילה, ואיך היא פשוט דועכת ומתאיינת, לכאורה בלי שום אירוע מכונן), אלא ברגעים בדידים, כמו למשל "החיילת היחידה שתלמד אתך תראה לך צעירה ופגיעה כל כך שתרצי לבנות סביבה עיר מצמר גפן" (עמ׳ 19). רגע בו הדוברת מתבוננת בחיילת, אבל בעצם הבוננות הזו כל כך צולפת לגבי עצמה. דומה כי הדוברת היא שצריכה לבנות עצמה את העיר הזו, ובמשך לא מעט רגעים במהלך הספר אתה חושב שאולי בעצם זו המטרה שלה. וכשהיא לא מצליחה, ולרוב היא לא מצליחה, אתה זה שרוצה לעשות את זה עבורה. אן כי מצד שני, הצמר גפן הוא בעצם המילים עצמם, הכתיבה, המיסוך האינהרנטי, הדימויים. ומכיוון שצמר גפן אינו חומר אטום – הצמר גפן הוא גם מה שחודר את הצמר גפן.

4.

התנועה החותרת כנגד הממואר היא כמובן לא רק פונקציה של המבנה והסגנון, אלא של הדמות העומדת בחזית הספר עצמה. הרושם הראשוני שהיא יוצרת הוא רושם מתעתע, מנוכר. אבל תוך כדי התנועה המינימליסטית של הדברים, הערפל בכל זאת מעט מתבהר, אם כי בהחלט לא לגמרי. היא גדלה בקיבוץ, עם משפחה חצי תפקודית. איכשהו, תוך כדי תנועה, היא מבינה שהיא נמשכת אל הספרות וגם אל אקטיביזם פוליטי, אבל עושה רושם שזה לא נובע מתשוקה גדולה המקננת בה, אלא מתוך איזו אינרציה, או מהלך טבעי, כמעט שרירותי, של החיים. מתוך משהו שנטבע בקוד הגנטי שלה, והיא כמעט שוות נפש כלפיו. היא מגיעה לתל אביב, מחליפה אי אילו עבודות, פוגשת אי אילו גברים, משוטטת חסרת תוחלת בין כתלי האוניברסיטה, וכל העת לא ברור מה בעצם מניע אותה, האם יש לה איזו מטרה או חלום להגשים. לעתים יש תחושה שדווקא כאן מבצבצות אי אילו כמיהות, אבל הן על פי רוב מעורפלות וערטילאיות, "ובכל זאת כשאת הולכת אתם ברחובות העיר דווקא אליו את מתגעגעת, אל האפשרות שהעולם ייפתח בפניכם ויציג את הלב הבוער שלו" (עמ׳ 102). דומה כי החיים של הדמות אינם מתווה העובד על עיקרון פשוט של סיבה ותוצאה, ואותה כמיהה שהעולם ייפתח ויציג את הלב הבוער שלו, פיוטי ולא מוחשי כשם שזה נשמע, היא גם כמיהה שהדמות מבינה שעלולה לאיין אותה כליל.

5.

כשאחותה מתקשרת (עמ' 152), וכלל לא ברור כמה משמעותית אחותה לחייה אם בכלל, היא מעידה, "את תמיד משמיטה פרטים בשיחה, מתארת את חייך באופן חלקי ומחורר", כמו את הספר כולו, וכמובן בלי שום סיבה חד משמעית, כי ככה הם פני הדברים וכך הם מוכרחים להתרחש. הקטע הנ"ל בו היא בתחילתה של מערכת יחסים זוגית עם גבר ששמו גיורא מגדיר זאת היטב. "מהרגע הראשון אתם נעים זה לעבר זה כמו צעצועים על קפיץ, מאלה שנמכרים למעשה למבוגרים כי אף ילד כבר לא חפץ לשחק בהם, מאלה שלהם עצמם אין חפץ לנוע זה לעבר זה. לא, אין ביניכם תשוקה או גילויי תשוקה אלא הסכמה הדדית, כי נדמה שכך הדברים מוכרחים להתרחש" (עמ׳ 123). התיאור הזה מקודד בעצם את האנרגיה מתוכה נעה הדמות. יש תחושה כי היא חיה את חייה כי "כך הם מוכרחים להתרחש", לא מתוך פטליזם או דיכאון קליני בהכרח, אלא כי זו האנרגיה המכוננת אותם. וכך, ממואר שלכאורה אמור לחשוף את הדמות על כל חולשותיה, סטיותיה, מאווייה, בעצם יוצר כאן בסופו של דבר דמות מאוד חידתית, המשכשכת בתוך אותו ערפל מתוק. דמות שאפילו החלום שהיא מפטירה מדי פעם לנסוע לפריז אינו באמת חלום, אלא רק מילה שרירותית. גם הפרעות האכילה הספורדיות שמגיעות בעיקר בחלק הראשון של הספר וכן המחשבות הסמי-אובדניות שלפתע מגיחות בעמוד 108 לא באמת מטלטלות, לא באמת מבהילות. גם הן, דומה, הן מחשבות שפשוט "מוכרחות להתרחש".

6.

תחושת הקסם של הרומן, אם כן, נובעת מכמה דברים; כמובן, יש דמות חידתית וייחודית שעומדת במרכזה, יש את המבנה החמקמק שחותר כנגד עצמו, ויש את סגנון הכתיבה, שהוא בעצם הקרקע עליה צומחים שאר עצי הפרי הנפלאים. יש לא מעט משוררות שהחלו בשלב מסוים לכתוב פרוזה. הספר הראשון של שחורי היה ספר שירה (אצבע, שן, כנף, 2010) ולאחריו באו ספרי הפרוזה. אצל חלק מאותן משוררות (כמה שזה צועק/מפתה/מתבקש לנקוב בשמות) לעתים הייתה תחושה שהפיוטיות, שהפיגורטיביות, שהצורך להרשים באפוריזמים, ובכלל שהמטען השירי משתלט לא פעם על חזית הטקסט. זה בהחלט לא המקרה כאן, אלא להיפך. אני חושב שעיקר תחושת הקסם נובעת מהמפגש הבלתי אמצעי עם הסגנון, עד כמה שקשה להגדיר ולקטלג סגנון, ועד כמה שתחושת הקסם היא בכל זאת סובייקטיבית. הספרגורם לך להרגיש שאתה מהלך בתוך ערפל מתוק. הוא אמנם טומן בחובו בעיקר משא רגשי של מלנכוליה, אבל מבעד לאווירה הזו יש לא מעט רגעים של הומור, דק, מינימליסטי, חריף. "כשאת שומעת שקוראים לו גיורא, את מספרת לו שלאמך היה עציץ בשם הזה" (עמ׳ 123). הדימויים לא מתנפלים עליך לעתים תכופות כדי להרשים. הם במינון נכון, חלקם יפיפיים, "יכולת ללבוש שמלה שעשויה מסיכת ביטחון", חלקם, עניין של טעם, הרגישו לפרקים משונים, "כמו עמוד חשמל בשדה חמניות", אבל בסופו של דבר יש כאן פרוזה עם נשמה של פרוזה ומקצב של פרוזה וניואנסים של פרוזה, אבל עם משקל סגולי של שירה. והקריאה בה, עם ובלי קשר לתכניה, לפחות עבורי, הייתה חוויה מפעימה. מן כניסה לתוך כיס מציאות אחר, שתוך כדי אתה מרגיש שיש לו השפעה ביו-כימית מיטיבה על מערכת העצבים שלך. זו שאלה של מינונים. בתור מנחה סדנאות כתיבה זה הדבר הקשה ביותר להסביר (איך יוצרים סגנון מיוחד משלך, הרי לא מדובר במפרט טכני) – מעין זרמים תת קרקעיים שכולם יחד מרכיבים איזה שלם. ובמילים פשוטות יותר, כפרפראזה על כותר של אלכס אפשטיין – לספר הזה מצורף זוג כנפיים.

יערה שחורי, שנות העשרים, כתר, 2019.