מפני המגיפה הכרוניקאי פשוט יכול לברוח

מילים: 2150

מאז מרץ, שורה של כותבים שונים מרחבי העולם פירסמו בניו יורק ריוויו אוף בוקס את רשמיהם האישיים ממגיפה הקורונה. הרושם העיקרי והחזק ביותר מרשמים אלו הוא של אחידות ואפרוריות. לא רק בתכנים – הסופר האיטלקי כותב על המחסור במסיכות, הכותב ההודי על הרחובות השוממים של ניו דלהי – אלא גם בסגנון היבש, הריק. לא פלא: אולי החוויה העיקרית של המגיפה, עבור מי שאינו חולה או רופא, היא האוניברסליות שלה. הסיפור של כולם הוא אותו הסיפור. כולם מצווים בציווי אחד: אי-עשייה. על מנת ״לשטח את העקומה״, אין לצאת, אין לגעת, אין לפעול. ״אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על מנת לחיות,״ ג׳ואן דידיון כתבה (באירוניה שהתפספסה מאז, כרגיל בעניינים כאלה), אבל בזמן המגיפה, סיפורים שאינם סיפור המגיפה הם סיפורים פושעים: סיפורים של אלה שהמשיכו לעשות. בעוד שבזמן מלחמה, רוטנים על אנשי תל אביב שממשיכים לשבת בבתי קפה – כלומר, שעלילת חייהם לא נכנעה לעלילת המלחמה – בזמן המגיפה, המשטרה קונסת את מי שרק יוצא מביתו. על האזרח להישאר בביתו ולצפות בפרק החדש בעלילת המגיפה: מספר הנדבקים, מספר המתים – באמריקה, בינתיים, המספרים הלוהטים ביותר הם מספרי האבטלה.

בספרה היסטוריות של שנת המגיפה, ההיסטוריונית האיטלקית ג׳וליה קאלבי מעירה שלמגיפות יש עלילה טבעית, שקוסמת להיסטוריונים: המגיפה מתחילה, המתים נערמים, המגיפה נגמרת – התחלה, אמצע וסוף. הכרוניקאים של המאה ה-14 ידעו שהמוות השחור הגיע מהמזרח. הכרוניקאי הסיציליאני גבריאל דה-מוסיס כתב שלפני שהמונגולים נטשו את המצור על העיר קאפה בחצי האי קרים, הגנרל המונגולי הורה לחייליו ״לטעון את הגופות [של מתי הדבר] על הקטפולטות ולהטיל אותן אל תוך העיר כך שהסירחון הבלתי-נסבל ישמיד את כל מי שבפנים.״ בלי דעת, ימאים איטלקים שחמקו מהעיר הנצורה נשאו את הדבר איתם לקונסטנטינופול, לסיציליה ולבסוף לערים גנואה וונציה; המגיפה התפשטה צפונה לצרפת וגרמניה דרך הקרקע, ודרך רשת המסחר האיטלקית הענפה לכל רחבי אגן הים התיכון. מחלת הדבר שגרמה את המגיפה – שהמלומדים האמינו שנגרמה על ידי זעם האל, על ידי צירוף כוכבים שמיימי, על ידי התפשטות ״ריקבון,״ או על ידי כל השלושה – התבטאה בנפיחויות כואבות בבית השחי ובמפשעה, בחום גבוה, הקאה בלתי פוסקת, ובדימומים תת-עוריים שקרשו והשחירו. קצב ההידבקות היה גבוה – ״נראה שאפשר להידבק פשוט מלראות אדם חולה,״ משתומם כרוניקאי אחר – והתמותה הייתה עצומה: בין שלושים לשישים אחוזים מאוכלוסיית אירופה נספתה בדבר, והגופות נקברו ללא הוד והדר בקברי אחים.

העלילה הטבעית של המגיפה קוסמת להיסטוריונים, אבל הכרוניקאים לא היו היסטוריונים, ועבור רבים מהם, המוות השחור היה רק פרק אחד בפרויקט כתיבה חובבני, דון-קישוטי, שאיש כמעט לא קרא. הכרוניקאים היו עורכי דין, נזירים, סוחרים, פוליטיקאים, פקידים ושגרירים, שעבור רבים מהם, הכרוניקה הייתה מעשה הכתיבה הראשון שבו עסקו, מלבד מכתבים. הם לא היו חסינים מהשפעה ספרותית, וחיקו את הכותבים היוונים והרומאים הקדומים ואת הכרוניקות בני זמנם שהפכו לרבי-מכר, כמו דברי ימי העם הלומברדי מהמאה השמינית. הכרוניקאים לא נתנו לעובדות או להיעדרן להכשיל את האמת כפי שהבינו אותה; בעת הצורך, כמו מחבר ההיסטוריה של מלכי בריטניה שקיבעה את אגדת המלך ארתור, המציאו עובדות ויחסו אותן לכרוניקות קדומות שרק הם קראו. בין אם הייתה להם שאיפה לתהילה ספרותית או לא, מרבית הכרוניקאים – ואלפי כרוניקות נכתבו באיטליה בלבד בין המאה השמינית והמאה ה-15 – זכו להיקרא רק בחוג מכריהם המצומצם. רבים מהם היו בעלי גישה למסדרונות הכוח, היו עדים להחלטות חשובות ולרכילות על סיבותיהן הקטנוניות, אבל המאפיין המשותף העיקרי ביניהם היה פטריוטיזם עיקש. אחרי שביקר ברומא, סוחר צמר בן המאה ה-14 חזר לביתו והתחיל לכתוב כרוניקה: ״לאור העבודה שעירנו פירנצה, בת ונצר לרומא, עולה לגדולות בעוד שרומא נופלת מגדולתה, חשבתי שראוי לצייר בכרוניקה זו את מקורותיה של העיר פירנצה, עד כמה שאצליח לחלץ אותם מהעבר...״ הכרוניקאים היו דעתניים וסובייקטיבים, ונתנו מקום שווה לאירועים גדולים ולרכילויות נקמניות. כשהמוות השחור הגיע לאירופה, הכרוניקאים נהיו בעל כורחם משתתפים פעילים בעלילת המגיפה. ב-1348, סוחר הצמר, שנהיה מאז לבנקאי עשיר, כתב: ״איזורים רבים מהעיר ומהמחוזות הסמוכים נהיו שוממים, והמגיפה נמשכה עד ___״ אבל מת לפני שהספיק להשלים את החסר.

״לא ידוע למה התחיל לכתוב כרוניקה,״ מתוודה האנציקולפדיה האיטלקית בערך על הסוחר והשגריר באלדסרה בואנויוטי, בן פירנצה, ומוסיפה שהפרטים הרבים על חייו לא מעידים על נטייה ספרותית: ״הוא כנראה לא ידע לטינית, למרות האזכורים הרדודים של כתבי וירגיליוס והתנ״ך בספרו.״ אולי דווקא בזכות בורותו וגסותו, בואנויוטי הצליח להעניק לדבר את אחד מדימוייו החדים ביותר: ״בבוקר, אם היו הרבה גופות בשוחה, הקברנים שמו מעליהן קצת עפר. כשהגיעו גופות חדשות שמו אותן מעליהן, וכיסו גם את אלה במעט עפר; הם שמו אותם שכבה אחר שכבה כמו ששמים שכבות של גבינה בלזניה.״ בואנויוטי ראה את הקבורה במו עיניו, כמו תוקידידס, שלפי תיאורו את המגיפה באתונה ב-430 לפנה״ס כותב: ״אני אתאר את מהלכה ואפרש את סימניה, שעל פיהם יוכל כל אדם להכירה מתוך התבוננות, אם תפרוץ שוב ביום מן הימים, שכן ידע עליה מראש, כי אני עצמי חליתי במחלה זו וגם ראיתי בעצמי אחרים שנפגעו בה.״ עלילת המגיפה דורשת את עדות הראייה, אבל כשזו לא הייתה אפשרית, הכרוניקאים לא נתנו לכך לפגוע בכוחה של כתיבתם. גבריאל דה-מוסיס, שתיאר את הפצת הדבר על ידי הצבא המונגולי, טען שברח עם הימאים האיטלקים מהעיר קאפה הנצורה, אבל ככל הנראה מעולם לא עזב את האי סיציליה בו נולד.

הדימוי החי והמתנועע של בואנויוטי הוא חריג. מרבית הכרוניקאים בני תקופתו חזרו שוב ושוב על אותו הנוסח: ״המתים היו מרובים מכדי שהחיים יוכלו לקבור אותם.״ הזוועה, כשהיא מתוארת בנוסח קבוע, מנחמת באוניברסליות ובמונוטוניות שלה, אבל אולי יש גם נימה של התנצלות בנוסחה: לנוכח קברי האחים, קשה לדמיין את האימה והבושה שחשו כותבי הכרוניקות, שכמו בני תקופתם האמינו שבלי וידוי אחרון, קבורה נאותה ותפילות, נשמת המת נידונה להתייסר בפורגטוריום, אם לא בגיהנום. עלילת המגיפה הקבועה דורשת נוסחים קבועים: ״קהיר נהייתה למדבר נושב, ולא ראית איש הולך ברחוב. יכולת ללכת מנמל זווילה עד באב אל-נאסר מבלי להתקל בנפש חיה. המתים היו מרובים, והעולם כולו לא יכול היה לחשוב על שום דבר אחר,״ כותב כרוניקאי ממלוכי במאה ה-14. או שמא עכשיו? את אותו תיאור של קהיר אפשר לקרוא בוודאי היום באל-אחראם, או, בשינויים קלים, בניו יורק ריוויו אוף בוקס. המונוטוניות של עלילת המגיפה מצמצמת את המרחק ההיסטורי והגיאוגרפי – בזמן הקורונה, המוות השחור, מגיפת הפוליו, והשפעת הספרדית מתקרבות אלינו מספיק כדי להזין שורה של מאמרים היסטורייים בניו יורקר, בהארץ, בלונדון ריוויו אוף בוקס ועכשיו גם באודות (כשתפרוץ המלחמה הבאה, האם מישהו יכתוב על מלחמת מאה השנים?). צירופי מילים ידועים, נוסחים קבועים ועלילות תבניתיות, כותב ח.נ. ביאליק במאמרו ״גילוי וכיסוי בלשון״, מאפשרים לכותבים להסיט עיניהם מהמציאות המתנועעת. ״למה הם דומים? למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו.״

לפעמים, הסחת הדעת אינה מספיקה, והכרוניקאי מפסיק לכתוב. אחרי פסקה קפוצת-שפתיים על הדבר בעיר סיינה, הכרוניקאי – פקיד במשרד הגזבר העירוני – נשבר: ״אני, אגנולו די טורה, הקרוי ״השמן״, קברתי חמישה מבניי במו ידיי […] איש לא מבכה את המתים, וכולם מחכים בבתיהם למוות המתקרב. כל כך הרבה מתו שכולם מאמינים שזה סוף העולם. תרופות אינן עובדות. למעשה, ככל שנותנים לחולים יותר תרופות הם מתים יותר מהר […] הכל כל כך נורא שאני לא מהרהר הרבה בדברים, כפי שנהגתי בעבר. חשבתי כל כך הרבה על האירועים הללו שאיני יכול לספר את הסיפור יותר. כך חיינו [ממאי] עד ספטמבר, וזה יהיה יותר מדי עבורי לכתוב את הסיפור כולו.״

מפני המגיפה, הכרוניקאי יכול פשוט לברוח: ג׳ובאני בוקצ׳ו ברח מפירנצה עם פרוץ המגיפה, ובספרו הדקאמרון כתב על קבוצה של עשרה אצילים ואצילות שבורחים מפני הדבר לאחוזה כפרית בה הם מעבירים את זמנם בריקודים, באכילה נאותה ובסיפורי מעשיות. לפני שברח מהעיר, בוקצ׳ו הספיק לחוות מספיק מהדבר כדי לכתוב כרוניקה קצרה ששימשה כהקדמה לספרו, שרובה עוסקת באופנים בהם התושבים התמודדו עם המגיפה: חלק פרקו כל עול, והתהוללו בבתיהם עם זרים גמורים עד שנדבקו ומתו; חלק, כמו גיבורי ספרו, התבודדו והתהוללו עם מספר קטן של חברים או בני משפחה (בדומה ל״קפסולות״ של תל אביב של היום); וחלק ניסו למצוא דרך אמצע, לשמר את אורח חייהם ולהימנע מהידבקות, בין השאר על ידי עשבים ריחניים שהחזיקו מתחת לאפם (כחמש-מאות שנים מאוחר יותר, היסטוריון אמריקאי יכתוב על תחילת מגיפת האיידס בסן פרנסיסקו בשנות ה-80: ״כפי שאני זוכר, מאחר וחוויתי זאת בעצמי, היו אלה שהתנזרו ממין, אחרים המשיכו לשכב בלי הגנה, והרוב התחילו להשתמש בקונדומים או הלך להיבדק.״) עבור בוקצ׳ו, הגופות שנערמו בצפיפות בקברי האחים דמו לא ללזנייה, אלא ל״סחורה בבטן אונייה.״ התיאור החי ביותר בהקדמתו שמור דווקא לחיות: ״מפליא לשמוע את אשר עלי לומר זה עתה… כאשר קרעי בגדים של אדם אומלל שמת במחלה הושלכו לרחוב, נתקלו בם שני חזירים, אשר תחילה חיטטו בהם שעה ארוכה בזרבוביתם, כהרגלם, ואחר אחזום בשיניהם וניערו אותם סביב לסתותיהם; וכעבור שעה קלה, אחרי שפרפרו זמן-מה כמו בלעו רעל, נפלו שניהם מתים על הסמרטוטים שגררו לרוע מזלם, והתפגרו על הארץ.״ תמימותן של החיות שמתות מבלי לדעת מדוע מחזירה לסצינה של בוקצ׳ו את הכאב והצער הפרטיקולריים שהמוות השיטתי, חסר האבחנה, של הדבר הִקְהה.

כמו מין פולש ואלים שדוחק את המינים הילידיים, עלילת המגיפה מערערת, תוקפת ומעלימה עלילות אחרות. האצילים של בוקצ׳ו, שבורחים מחוץ לעיר, בוחרים לספר זה לזה סיפורים שאינם נוגעים למגיפה: על כמרים נואפים, אצילים כסילים, ועל אלה שמהתלים בהם בתחכום ובשנינות. הבריחה מהעיר אינה רק לשם הצלת החיים, אלא גם לשם הצלת העלילות אותן האצילים מספרים זה לזה מפני עריצותה של עלילת המגיפה. בזמן המגיפה, לא יתכן שהעולם יחשוב על שום דבר אחר. עם פריצת הקורונה באמריקה, התחרות בפריימריז הדמוקרטיים הסתיימה בקול ענות חלושה, והמועמד הדמוקרטי לא נשמע ולא נראה מאז. בישראל, לתקופה קצרה נוצרה חלוקה מהוססת בין הכותרות על המגיפה לבין הכותרות על המשבר הפוליטי. אבל מול עלילת המגיפה, העלילה האחרת נסוגה. ״מי רוצה לשמוע מהם בכלל,״ רטן הקורא. ״את מי זה מעניין, אין להם דברים חשובים יותר לעשות?״ המשבר הפוליטי נפתר במהירות בזק, בפתאומיות מזעזעת, מרהיבה באי-נהירותה, והעמוד הראשון התפנה לסיקור מפורט, חובק כל, של המגיפה. הסגר, באופן אירוני מעט, כופה את עריצותה של עלילת המגיפה בכך שהוא מכחיד את התנאים הבסיסיים של עלילות מתחרות – תנועה, תקשורת ופעולה – שמוצאים מחוץ לחוק. תחת הסגר, עלילה שאינה עלילת המגיפה היא עלילה פושעת, בוגדנית ולא היגיינית.

מקור המגיפה נע ממקור חיצוני – במזרח במקרה של המוות השחור במאה ה-14, באתיופיה במקרה של אתונה במאה ה-4 לפנה״ס, במחוז ווהאן בסין במקרה של הקורונה במאה ה-21 – למקור פנימי, בתוך חומות העיר: האוכלוסיה, שנהיית גם קורבן המגיפה וגם מקורה, בהתנהגותה הלא-סניטרית, בהרגליה הרעים, באי-ציותה הטוטלי לצווי הסגר. בישראל, החשד התמקד בערבים ובחרדים. בפירנצה ב-1630, החשד התמקד בעניים, שלא יכלו לברוח מהעיר, ונאלצו לתמרן בין הפחד מהמגיפה, דרישות הסגר ואורח חייהם, שנחשב בעיני בעלי הכוח לזרע של המגיפה. ״בעיני הרשויות, העניים היו גם קורבנות וגם פושעים, חסרי הגנה בפני המחלה אבל גם סוכנים מהלכים, נושמים, ומרקדים של הפצתה,״ כתבה ההיסטוריונית ארין מאגלקה (Maglaque) במאמר שהתפרסם לאחרונה בלונדון ריוויו אוף בוקס. רופא שייעץ לעיר בזמן המגיפה הסביר את הסתירות הללו במטאפורה: האצילים הם האיברים הנמרצים של הגוף הפוליטי – הלב והמוח של העיר – איברים חזקים מספיק כדי להניס את המחלה מפניהם; הענייים הם האיברים הנחותים, הבלוטות, שחולשתם מזמינה את המחלה ותורמת להפצתה. בני העיר האמידים יכלו להשיג היתרים מיוחדים לתנועה בעיר, ועל כן, להמשך של עלילת חייהם – אם כי בפרטיות ודיסקרטיות. אבל האיסורים על תנועה ופעולה נאכפו ביד קשה נגד העניים, ותועדו מחוץ לכרוניקות ברישומי בתי המשפט:

״הלכתי לכיוון פורטה אלא קרוצ׳ה, וכשהייתי קרוב לשער, האלמנה מונה מאריה, שצוותה להשאר בבידוד בביתה על ידי הסאניטה [משטרת המגיפה], קראה לי מחלונה ושאלה אותי מה שלומי. עניתי לה ששלומי טוב, ובזמן שדיברתי איתה הגיעו שוטרים ולקחו אותי לבית הסוהר.״

״הבוקר שלשלתי סל על חבל מחלוני, כי בני ביקש ממני לתקן זוג מכנסיים, אז שלשלתי את הסל כדי שהוא יוכל לשים אותם בפנים, משום שהוא היה כלוא בבידוד בדירה מתחתיי. אז אדון מהסאניטה הגיע וראה את הסל ולקח אותי לכלא.״

״אני גרה בויה דל-אקווה. עצרו אותי אצל אחי בוויה ס. גאלו, מול האורוות של הקארדינל בערך לפני עשרה ימים… הדלת הייתה פתוחה ואנחנו היינו היחידים בבית: אנחנו האחיות ואחינו הכומר דומניקו. כדי להעביר את הזמן הלבשנו את אחינו בתחפושת ומסיכה, ורקדנו בינינו לבין עצמנו, ובזמן שהוא עמד על המדרגות בתלבושת הזו, השוטר עבר ליד ושמע אותנו צוחקות. הוא בא לדלת וראה מה אנחנו עושות בתוך הבניין.״

להפרת הסגר יש עלילה קצרה משלה: הפשע – שיחת חולין, תיקון של בגדים יקרים, קינטור של אח גדול – שנקטע באיבו על ידי גיחתם של השוטרים, שכמו המגיפה, נדמה שהם בכל מקום, רואים ולא-נראים. כפי שמפרשת מאגלקה, הצווים הנוקשים הגבילו תנועה, מגע ונשימה – מפיצי המחלה לפי הרופאים – ומשום כך הריקוד והמשחק היו אסורים. למרות שהבינו את הסיכונים, בני העיר הימרו על חייהם: מתוך כמיהה לאינטימיות, מתוך שיעמום ובדידות, מתוך רצון להמשיך לחיות עלילות שאינן עלילת הדבר.

רשימת מקורות:

John Aberth. The Black Death — The Great Mortality of 1348-1350: A Brief History with Documents. Palgrave Macmillan, 2005.

—. From the Brink of the Apocalypse: Confronting Famine, War, Plague, and Death in the Later Middle Ages. Routledge, 2010.

Giulia Calvi. Histories of a Plague Year: The Social and the Imaginary in Baroque Florence. Dario Biocca and Bryant T. Ragin, translators. University of California Press, 1989.

Chris Given-Wilson. Chronicles: The Writing of History in Medieval England. Hambledon Continuum, 2007.

John Henderson. Florence Under Siege: Surviving Plague in an Early Modern City. Yale University Press, 2019.

Erin Maglaque. “Inclined to Putrefaction.” London Review of Books (Vol. 42, No. 4), 20 February 2020.

ביאליק, חיים נחמן. "גילוי וכיסוי בלשון". פרויקט בן-יהודה.

תוקידידס. תולדות מלחמת פילופוניס. א"א הלוי, מתרגם. מוסד ביאליק, תשי"ט.

ג'ובאני בוקצ’ו. דקאמרון. גאיו שילוני, מתרגם. כרמל, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, תש"ס 2000.