אל תשפטי אותי

(מילים: 1655)

מעולם לא הייתי בטקס הענקת פרסי ספיר ואז חבר הציע לי ללכת איתו. היו לו הזמנות והוא אמר שיש שם אוכל טוב. בטח יהיה משמים, הוא אמר, נאומים ועוד נאומים, ואז יכריעו על הזוכים וכמו שקורה לרוב (11 פעמים מתוך 18) הזוכה יהיה בטח גבר שכתב איזה ספר שאף אחד לא יזכור, אבל תהיה התרגשות כי כסף מעורב בזה. ויהיה אוכל טוב, הוא הוסיף, כי אוכל עושה לו את זה.

אז הלכנו. והיו המון אנשים, והיה טרנדי וצפוף וחבר שלי התלונן שלפני שנה האוכל היה יותר טעים ואין מספיק מה לאכול וגם היין לא משהו. המנחה היה מישהו מערוץ הילדים, חתיך עם קול רדיופוני והיו אורות מפוארים וקטעי וידאו עם איורים יפים על מסכים מפוצלים. הכל הריח מזה שספר זה לא מספיק ושצריך טכנולוגיה כי בלי טכנולוגיה משעמם. הנאומים היו דווקא קצרים יחסית, אולי בגלל ההוראה שכולם קיבלו לא לשעמם את הקהל, אולי בגלל שהטכנולוגיה תפסה את מקום הנאומים. אבל אף אחד מהנוכחים לא צפה שהזוכה בפרס ספיר השנה תהיה הסופרת אסתר פלד.

זה בדרך כלל לא מסתדר יחד: גם סופרת וגם לא ידועה; זה היה ממש מפתיע. אז גילינו, אני והחבר שלי, שאנחנו לא מכירים את הסופרת שזכתה אבל מוחאים כפיים כאלו אין לנו אלוהים. כי בעינינו ובעיני רוב הצופים האחרים היה מרענן לדעת שלפעמים מי שזוכה בפרס גדול היא אחת שאף אחת לא היתה מהמרת שתזכה. לפעמים מי שזוכה בכל הקלפים היא מי שהקלפים הם בדרך כלל לא שלה. אני זוכרת את פלד אומרת על זה משהו על הבמה ומהדהדת את מה שחשבנו, אני והחבר שלי, ואת מה שששקפו מחיאות הכפיים הנלהבות של הקהל הטרנדי.

ואז הלכנו הביתה ואני אמרתי לחבר שלי שאקנה את הספר כי מעניין מה היא כתבה שגרם לשופטים לבחור אותה. חברה אמרה לי שהיא מכירה את הסופרת מהקשר אחר כי היא עוסקת/ מתעניינת/מלמדת/מטפלת בבודהיזם ושהיא נותנת הרצאות מצוינות בתחום. זה עשה את זה ליותר מורכב עבורי כי אני לא מתעניינת בבודהיזם. בודהיזם נראה לי מגניב והייתי רוצה להתעניין בו, אבל אין לי זמן או סבלנות. אבל איכשהו בגלל החבר, ופרס ספיר והחברה שלי שמנסה בכל זאת לעניין אותי בבודהיזם, אסתר פלד והספר שלה נשארו איתי.

אני כותבת את זה כי הספר עוסק בעיני במה שעומד בתשתית הקוריוז הזה שאני מתארת כאן - אבני הבניין הבנאליים של החיים, או יותר נכון אותם דברים שפלד החליטה שבשבילה הם אבני הבניין: גברים, אהבה, זוגיות, שכנים וקצת קצת משפחה וילדים. זה ספר שבמידה רבה עוסק במרכזיות של סיפורי האהבה בחייה של אשה אחת וגם ברצון ובצורך של אותה אישה להדוף את הציפייה החברתית שסיפורי האהבה האלה יקבלו מקום קיומי מרכזי ובמקום זה להמעיט בערכם ובערכה של הזוגיות והתשוקה, אבל תוך כדי כך לכתוב על זה ספר שלם.

דמות האשה שפגשתי בין דפי הספר היא כן ולא האשה המצויה המשתייכת למעמד הבינוני. יש לה בית במושב ומקצוע חופשי כלשהו שמאפשר לה איכשהו לבוא וללכת כרצונה. יש לה בטחון עצמי מרשים. היא בטוחה שהגברים שהיא פוגשת מעוניינים בה ואוהבים אותה. היא חיה לבדה רק כי היא בוחרת לחיות לבדה, כל העסק הזה של חיים משותפים נראה לה בעייתי. היא מאמינה לגברים שאומרים לה שהם אוהבים אותה והיא לא חושבת שזאת מניפולציה להכניס אותה למיטה ואז להיעלם, כמו שהרבה נשים משוחררות בנות הדור שלי ושלה חושבות. והגברים באמת לא נעלמים, הם חוזרים שוב ושוב ורוצים להישאר לנצח. בניגוד להרבה נשים בספרים על אהבה היא לא נשמעת מיוסרת. מי שמתייסר שוב ושוב אלה דווקא הגברים. בניגוד להרבה סיפורים על נשים, היא לא נעזבת, אלא תמיד עוזבת או אומרת לגברים/מאהבים/בני זוג ללכת, כי מבחינתה מה שהיה שם הסתיים. אני לא מכירה הרבה נשים כמו האשה בספר של פלד. היא די דומה בעיני לאופן בו מציגים בדרך כלל גברים בספרים ולא נשים. לכן זה היה מרענן, כמו פרס ספיר.

מה שעוד מעניין בכתיבה של פלד הוא האומץ לכתוב על גיבורה שחיה בבועה. בבועה הזאת אין לה ילדים, אפילו שיש כמה פעמים בטקסט שבאופן מרומז ופחות מרומז אנחנו מבינים שיש לה, אבל אנחנו לא לומדים דבר על הקשרים שיש לה איתם/ן. אשה, על פי הנורמות שהורגלנו אליהן, אמורה להתעסק עם הילדים שלה, קטנים או גדולים. אם היא אמא, היא נשארת אמא גם כשיש לה מאהבים. ילדים ונכדים, ככה אנחנו תופסים את זה, צפוי שיידחו מאהבים אם נדרשים לבחירה. אבל הדמות של פלד לא מתמודדת עם כל זה בכלל.

בעולם של פלד יש אשה שמתמודדת עם מאהבים, גינה, בעיות של גדר חיה, שכנים עם ילדים קטנים שמייצרים המולה, מוסך תובעני, בעל מכה (אם הבנתי נכון) וזיונים וכמיהה לסקס כשאין. אבל אין ילדים, נכדים, מכולת, ממשלה מושחתת, פלסטינים וכיבוש. נעדרים אפילו מפגשים מעצבנים בעבודה. הקטלוג המצומצם של מרכיבי העולם מאפשר לבחון את הסוגיות שעל הפרק בבהירות שמאפיינת בדרך כלל מאמרים אקדמיים שבהם אפשר בהחלט להתעלם מכל מה שמפריע באמצעות בניית טיעון. רק שכאן מדובר בסיפור ולא במאמר.

משום שאני מצויה פחות או יותר באותו גיל כמו האשה המתוארת בטקסט, אני מוצאת את עצמי מחפשת את עצמי בין השורות. מתי אני אהבתי ככה, אם בכלל, מישהו? האם הרגשתי אי פעם בטוחה כל כך שאוהבים אותי? אני בוחנת את השאלות האלה ומוצאת שאני מתקשה להזדהות, בעיקר כי האשה המתוארת בספר עוסקת באהבה וסקס באופן כל כך טוטאלי. בעצם גם כשהאהבה, הסקס או היחסים לא מספקים או ממלאים אותה, גם כשהיא בוחרת ללכת מהם למקום אחר, הם נותרים מרכז עולמה, הדבר העיקרי שבאמת מעניין אותה. למעשה אין כמעט דברים אחרים שמעניינים אותה בספר.

בתוך החיים המצומצמים שפלד בחרה לתאר יש קטע אחד בעיקר שנשאר חקוק בי, אולי כי הוא יותר דומה לחיים מלאי הסחות הדעת שאני מכירה ולבעיות המורכבות של אנשים שצריך לכתוב עליהם ספרים. זה סיפור שעוסק בקשיים של בניית משפחה שניה: כשלא אוהבים את הילדים של הבן זוג, כשהילדים של הבן זוג או בת הזוג מתנערים מההורים שלהם בגלל תחושת נטישה או העדפה של בן או בת הזוג השניים, או בגלל מריבה על תשומת לב עם בת או בן הזוג החדשים. מין סיבוכים כאלה של החיים שמקדימים במידה רבה את השאלה הפופולארית: למה אתם צריכים את זה. גם הדמות בספרה של אסתר פלד לא חושבת שלבנות בקושי רב משפחה שנייה עם כל הבעיות הכרוכות בכך זאת מציאה. היא חושבת שעדיף לחיות עם חבר בשני בתים, כמו שהיא בחרה. אבל החברים שלה שכן מנסים לבנות בכוח ובסבל יחסי משפחה חדשה חושבים שהפקפוק שלה בניסיון המורכב שלהם מוכיח סופית שהיא לא מבינה מה חשוב בחיים. הם, כמו שהיא אומרת, מזועזעים ממנה. הזעזוע שלהם נראה לה (ולי) מופרך. אני חושבת לעצמי כשאני קוראת את הקטע הזה שאני מסכימה איתה: למה בכלל להתחיל בהרפתקה הזאת, הרי יש דרכים אחרות לאהוב.

אבל מה שהכי ברור באפיזודה הזאת הוא השיפוט ההדדי שנבנה שם. הם חושבים שהיא טועה ומטעה והיא חושבת שהם טועים ומטעים. רק שהעמדה השיפוטית של החברים כלפי הבחירות שלה יותר פופולרית בקרב הציבור הישראלי, אם יורשה לי להחזיר את הציבור הישראלי לדיון ולא להישאר עם גיבורת הספר בתוך הבועה שלה. האשה של אסתר פלד נמצאת בעמדת מיעוט, וזה מה שהופך את הקטע הזה ואת הספר כולו לכזה שמכיל אמירה מעניינת על החיים בישראל. ישראל של היום היא מראה הפוכה למה שמתואר בספר. היא שמרנית וקרתנית, ואנשיה, בעיקר אלה שחיים מחוץ לתל אביב, מכירים בערכה של צורת חיים אחת – גבר, אשה ילדים ונכדים לא משנה באיזה גיל – ומצקצקים כשהיא לא מתקיימת. בשבילם משפחה זה ערך מרכזי, כמו גם חיים בזוגיות סטנדרטית, עם האהבה מעל הכול. אבל הספר מעמיד את ההנחות האלה בסימן שאלה. מבחינת הסופרת זה לא כזה ברור שמשפחה זה מעל הכול. הבנות של הדמות המרכזית הופכות לדמויות כל כך שוליות, שרוב הספר הייתי בטוחה שהן לא קיימות בכלל והיה סיכוי שאחמיץ את קיומן אם לא אקרא בתשומת לב. גם הגברים הם לא ממש פרטנרים לזוגיות מספקת – הם משעממים, או תובעניים, או מאוהבים מדי. הם דורשים זמן וגופניות בהתאם לצרכים שלהם, הם מתאוננים, מרעישים מדי במהלך הסקס ולא מרוצים. רק לעיתים רחוקות הם ממלאים את מה שמצופה מהם.

לדמות המספרת בספר יש ביוגרפיה חלקית. היא מסתובבת בעולם כבשלה ומחליטה למי לתת כניסה ואת מי להשליך. היא אמנם לא פאם-פטאל, אלא אשה רגילה עם בית יפה וגינה מטופחת, אבל בניגוד להרבה נשים רגילות ברומנים ובחיים היא נותנת לגברים להיכנס רק כשבא לה, לפעמים כשלא נעים לה. אבל כשהם חוטאים בעיניה במשהו כלפיה, הם מתבקשים בעדינות לעזוב, גם אם היא מוותרת על סקס טוב או על האפשרות שמישהו יילך למוסך או יגזום את הגדר החיה במכשיר כבד. היא לא תקריב שום דבר למענם או למען השירותים שהם מספקים, כי החופש שלה שווה יותר. החופש שלה לא למכירה, גם אם הוא מלווה לפעמים בחוסר נוחות או אפילו בתחושת בדידות, שלחלק מאתנו נראית כמו סוף העולם.

כשאני חושבת על הספר אני חושבת על זה שבין דפיו מסתובבת אשה די מאתגרת.

וכשאני חושבת על זה בכנות, אני יודעת שאני לא אוהבת אותה. היא יותר מדי עסוקה בעצמה. העולם שלה באמת צר והיא לא מוכנה לתת לאף אחד להפריע לה. זה קיום אינדיבידואליסטי מדי בשבילי. זה קיום שמביט על כולם מלמעלה, ממרומי הסולם. כמו הגיבורה, גם אני לא אוהבת שמביטים עלי מלמעלה. אני לא אוהבת ששופטים את תפיסת עולמי או אותי. אני נזכרת שוב במפגש בין האיש שמנסה להקים משפחה בשנית עם כל הסיבוכים ועל הגיבורה של הספר, ואני חושבת שהפרויקטים של שניהם קשים מאוד ודומים מאוד, על אף שהם לכאורה מהופכים, כי שניהם כוללים שיפוט על הבחירות של האחרים.. יש סגנונות חיים שונים, אני רוצה להגיד לאשה של פלד. יש סגנונות שונים ולא את כולם גם אני אוהבת. ואין – לא לי ולא לך ולא לאף אחד אחר – זכות להתנשא מעלינו ולשפוט את הבחירות שלנו.

אבל אני לא חייבת לאהוב את הדמויות של הספרים שאני קוראת. להפך, דמויות שאני מחבבת פחות מייצרות עבורי קריאה מספקת יותר. זאת טעות להניח שהזדהות היא חיונית תמיד. לפעמים דווקא הריחוק מייצר תובנות חשובות. מה שקורה לי אז זה שאני לומדת מהדמות של פתח גדול מלמטה, לומדת ממנה וממני המגיבה אליה.

אז אני חושבת שהפעם הראשונה שפגשתי את הספר היתה גם בתוך שיח על שיפוט. ואני חושבת שהוא זכה אז בפרס משום שסוף סוף יש בו אשה שמתנהגת לא כמו שמצופה מאשה להתנהג או לפעול בעולם, באסרטיביות, בשיפוטיות, בלי דיאלוג, או הצדקות, רק כי ככה היא רוצה – לתחזק בית קטן, גבר כלשהו כשזה מתאים, חיים שהיא ביקשה לעצמה. זה ללא ספק מרענן. כמו הבחירה בסופרת לא ידועה לפרס ספיר, כמו ההפתעה שהיתה על פניה של אסתר פלד כשנודע לה שהיא זכתה בפרס.

אסתר פלד, פתח גדול מלמטה , בבל, 2017

תמר הגר היא מרצה בכירה בחוג לחינוך ובתוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית תל חי.

רשימה זו היא עיבוד להרצאה שנתנה במכון ון ליר בערב לכבוד הספר.