השנים הטובות של הזקנים ״שלנו״

מילים: 2603

בסיפור "השנים הטובות" מתאר ש"י עגנון משפחה פלאית בה הזמן נראה כנע לו לאחור וגופם של גיבורי הסיפור הולך ומצעיר ככל שגילם עולה. זוהי משפחה ירושלמית בה צעיר המשפחה מוגדר כ"זקן" ואילו סבו, אדם שגילו תשעים ושלוש, מתואר כעלם צעיר: "זריז בהליכתו וקומתו זקופה ופני כפני בחור וזקן שחור מקיף את פניו [...] והוא קל ברגליו עד שנראה כאילו אנפילאותיו רצות אחריו ואינן יכולות להגיעו" (עמ' 375). לשיאו מגיע הסיפור במותו הפלאי של אבי השושלת המתואר כארוע פרידה של אדם בריא, שלא היה לעול ולו לרגע על סביבתו, העוזב מבחירה את העולם לאחר מאה ועשרים שנה של חיי טהרה וקדושה בארץ ישראל (גילו במותו היה למעשה 137): "...וזכה לעמוד בין החיים עד שנתמלאו לו מאה ועשרים שנה בארץ ישראל, מלבד השנים הראשונות שעשה בחוץ לארץ, ונפטר מן העולם בשיבה טובה, וככחו אז כחו בשעת פטירתו. באמת יכול היה להתקיים עוד כמה שנים, אלא מפני כבודו של משה רבינו עליו השלום [...] קיבל עליו להיפטר מן העולם ולילך לבית עולמו שלם בגופו שלם באבריו שלם בחושיו" (עמ' 382). כמו תהילה, זקנה ירושלמית נוספת שברא עגנון, גם כאן הזקן מביים את מותו על פי רצונו, אלא שבשונה מתהילה זהו מוות נטול צער, סבל ומכאוב החותם מסכת חיים הרמונית של האדם עם גופו ועם העולם הסובב אותו. על פי האוטופיה העגנונית, בני הדורות הראשונים שחכמים הם ולמדנים הם ומסתפקים הם במועט ואינם הולכים שבי אחר הנאות החיים זוכים, עד לרגע מותם, לגוף חזק, חסון ובריא החי בשלום עם עצמו ועם הטבע הסובב אותו.

במודע או שלא במודע מנהל סיפורו הקצר של עגנון דיאלוג עם המודל הגופני של היהודי החדש שבראה הציונות מבית מדרשו של נורדאו. בשונה מהמודל הציוני המעמיד זיקה מהופכת בין גופניות לאינטלקט הרי שעגנון יוצר הלימה פשוטה, אוטופית באופיה, בין השניים. גופם הבריא, המצעיר והולך, של אבות המשפחה מהווה הוכחה לחיים אינטלקטואליים ורוחניים שנחיו כראוי. זהו מודל תרבותי מוכר ששורשיו קדומים ומצויים בעולם העתיק. קיקרו, הנואם והפוליטיקאי הרומי בן זמנו של יוליוס קיסר, מציע בכתביו ניסוח שיטתי לעמדה זו, ורואה בזיקנה הטובה והנכונה שיקוף לחיים מאוזנים שנחיו לאורם של עקרונות פילוסופיים ראויים: "אין לזקנה מעוז ראוי יותר מעקרי המוסר ותרגול המידות הטובות. הן אלה, אם נטפחן בכל שנותינו, הרי שיניבו לנו פירות מופלאים בסופם של חיים ארוכים ומלאי עשייה" (על הזקנה, עמ׳ 16).

ממבט ראשון נראה שסיפורו של עגנון עולה בקנה אחד עם המודל המוסרי-ביולוגי שהעמיד קיקרו: חיים ראויים מובילים לזיקנה ראויה, או בפרפראזה על דבריו של רומאי נוסף ומאוחר מעט יותר, יובנאליס, נפש בריאה מובילה לגוף בריא (הסטירות, עמ׳ 246). אלא שלמעשה סיפורו של עגנון חותר תחת המודל של קיקרו ומשקף אותו דרך מראה מעוותת וגרוטסקית. ההשלמה וההרמוניה של קיקרו מומרים אצל עגנון לחרדה ופחד מפני הזיקנה. בשונה מקיקרו שאינו מתכחש לסדר הדורות הטבעי בו הזקנים נראים כזקנים והצעירים כצעירים (כל הדיאלוג שלו בנוי כמעין הרצאה אותה מעניק קאטו הזקן לשני ידידיו הצעירים ממנו, גאיוס לאליוס ופובליוס סקיפיו), עגנון מבקש להפך את הסדר על ראשו: להפוך את הצעיר לזקן ואת הזקן לצעיר. סיפורו של עגנון חושף את החרדה מפני הזיקנה ואת אי היכולת לחיות אותה באופן "ראוי". זוהי זיקנה שאין בה יופי ואין בה הדר ולפיכך הדרך היחידה להתמודד עמה היא להעלימה ולהמירה במעין נעורי נצח הנמשכים עד לרגע המוות, המתרחש בסיפור בלא בושה, בלא כאב, בלא חולי ובעיקר מתוך בחירה.

הכחשת הזיקנה, העולה מחיבורו הקצר של עגנון, והמרתה בפרדיגמות אופטימיות של "תפקוד גבוה" "בריאות בכל גיל" ו"שלל פעילויות לבני הגיל השלישי" היא תופעה רווחת בעולם המודרני והמתועש. כפי שהראה חיים חזן, השיח המחקרי והקליני על אודות הזיקנה מתאפיין כיום במדידת התפקוד והאינטגרציה החברתית של זקנים (מילה שהפכה לעלבון בלתי תקין פוליטית ולא נהוג עוד להשתמש בה) על פי קנה מידה יחיד: עד כמה דומים הזקן או הזקנה לבני גיל הביניים, כלומר לבני 50-40. אין זה מודל של נעורים נצחיים ופלאיים כמו אצל עגנון אלא מודל של גיל עמידה נצחי, אך המשמעות היא אחת: ברגע שהזקן אינו מסוגל לתפקד יותר על פי אותם קריטריונים של גיל עמידה מושהה, הוא מועלם ביעילות מפני השטח. מקומו הוא עתה אותם מחוזות אין-חפץ המורחקים מעין הציבור, המחלקות הסיעודיות בבתי החולים או בתי האבות, שבהם הטיפול בו מופקד בידי אנשי מקצוע. לחילופין, הוא מופקד בידיהם האמונות של מהגרי עבודה הנוטלים על עצמם את המשימה המעיקה והבלתי-נעימה של הטיפול בזקן, שבני ובנות המקום אינם מעוניינים לשאת בעולה. הזיקנה שאיננה מוסיפה עוד להיראות כמו גיל עמידה מתמשך עם כמה תוספות קלות (פה מכשיר שמיעה, שם מפרק ירך מלאכותי) אינה יכולה להיראות כלל. הכחשת הזיקנה היא מיניה וביה הכחשת המוות הממתין בודאות בסופה, הכחשה שדברי ימיה אולי כדברי ימי האנושות עצמה, אך במערכת הקפיטליסטית המודרנית יש לה איכויות ייחודיות: כדי לשכנע אדם לקנות, לצרוך, ללוות ולהשקיע כספים יש צורך לשכנע אותו שהוא יהיה שם בעוד שנה, שנתיים, ועשר שנים כדי ליהנות מן הספה החדשה, לנהוג במכונית החדשה, או לקצור את פירות ההשקעה. ההכרה בסופיותנו – שבאה שלובת זרוע עם ההכרה בזיקנתנו – מאיימת על העיקרון החשוב ביותר בכלכלה הקפיטליסטית, שהוא צמיחה בכל מחיר.

מגיפת הקורונה שמה קץ, זמני לפחות, למגמה החברתית הכוללת של הכחשת הזיקנה בארצות המפותחות והמתועשות. כבר משלב מוקדם של התפרצות המגיפה היו הנתונים ברורים: מחלת הריאות COVID-19 לה גורם הנגיף פוגעת בעיקר בבני 60 ומעלה, והיא קטלנית בעיקר עבור בני 75 ומעלה. הנתונים הללו הציבו את הגיל הכרונולוגי – לא את הגיל המנטלי, יכולת התיפקוד, או מידת הפעילות החברתית – כקריטריון מכריע בהגדרת קבוצות הסיכון, ובכך קבעו קטיגורית לפיהן גם אם סבתא לובשת ג'ינס, אוספת את הנכדים פעמיים בשבוע מהגן, מנויה על קונצרטים בפילהרמונית ומתכננת בקיץ טיול ספארי באפריקה, היא עדיין בגדר "זקנה" שכל הווייתה מוגדרת כעת על ידי משתנה אחד: פגיעותו של הגוף והמוות הנמצא מעבר לפינה. האתוס של נעורי הנצח, של "השנים הטובות" (בגרסה המודרנית) בהן ניתן ליהנות מטיולים, בילויים, אירועי תרבות ופעילות גופנית, נגדע באחת. הזקנים הוזהרו, לפני כל האחרים, להישאר בביתם ולהימנע ממגע לא רק עם זרים, אלא אפילו עם בני משפחה, והוראות הסגר המחמירות שהוטלו על האוכלוסיה כמעט בכל ארצות העולם הוסברו, במפורש או במובלע, כגזירות שתפקידן בעיקר להגן על הזקנים והחולים (שהם, כמובן, לרוב, אותה קבוצה עצמה). ואילו בתי האבות, שגם בימים בתיקונם הם מעין "הטרוטופיות" כפי שכינה זאת פוקו, שכללי העולם שבחוץ מושעים בהם ואיש אינו שש לבקרם, הפכו למעין מושבות מצורעים שבהן אין יוצא ואין בא. להיות דייר במוסדות בעלי שמות מרנינים כ'משעולי האורנים', 'גני שלווה' ו'נאות ותיקים' פירושו עתה רק דבר אחד, שאיש אינו מכחיש אותו: זיקנה המובילה אלי מוות.

ההנחה הכוללת לפיה ההגבלות החריפות על אינטראקציות בין-אישיות, על הנזק הכלכלי העצום והבלתי נמנע הטמון בהן, נועדו בראש ובראשונה להגן על 'הזקנים שלנו' או 'על סבא וסבתא של כולנו' יצרו שני סוגים של רטוריקה פטרונית כלפי זקנים, רטוריקה אחת שניתן לכנותה 'חומלת' ורטוריקה אחרת, פחות מושמעת באופן ציבורי אך נלחשת תכופות בשיחות פרטיות או במדורי התגובות באינטרנט, שניתן לכנותה 'מתמרמרת'. הרטוריקה החומלת מדגישה את פריכותם ושבריריותם של הקשישים, שהם אמנם הסבא והסבתא של כולנו אך הם במובהק לא-אנחנו, ודוחקת בנו לזכור שאנחנו אוהבים אותם ועל כן אנו נדרשים, לטובתם, לסגור אותם בבתיהם ואף לנזוף בהם בחריפות אם יעלו על דעתם ללכת לקניות במכולת. כך למשל פרסם האקטיביסט איליי פאריסר (יליד 1980) טור בשם Hello, Boomer? It's Millennials. We need to talk about coronavirus שבו הסביר בסבלנות מתנשאת ל"בייבי בומרס" (כינוי לילידי שני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה) מדוע הם נדרשים להדיר את רגליהם מהמרחב הציבורי: "אתם מבינים, בומרים, אנחנו דואגים לכם. אנחנו דואגים שאתם לא לוקחים את הוירוס הזה ברצינות מספקת. אנחנו דואגים שמא אתם תחלו בזמן שבתי החולים עמוסים באנשים חולים אחרים. אנחנו דואגים שמא תמותו [...] אנחנו יודעים, אנחנו יודעים. אתם בריאים, לגילכם! אתם חזקים, בהתחשב בכל! אתם מתעמלים באופן קבוע [...] אבל יש סיבה שהמרכז למחלות מדבקות קבע שהמחלה פוגעת בעיקר בבני שישים ומעלה, ללא קשר למצבם הבריאותי, ושעליכם להישאר בבית."

הרטוריקה המתמרמרת, לעומת זאת, מטילה ספק בכך שהחברה בכללותה צריכה לשלם מחיר גבוה כל כך על כדי להציל את חייהם של מי שבעוד כמה שנים ימותו בכל מקרה, ובהיבט כלכלי יותר – לשתק את המשק כדי להגן על מי שנתפסים ככאלו שאינם תורמים לו כיוון שאינם עובדים יותר. זוהי רטוריקה המציבה את חיי הקשישים כמצויים בעדיפות נמוכה מבחינה חברתית. כך למשל כתב הפסיכיאטר יורם יובל (שהקפיד לציין שהוא עצמו עבר את גיל 60) את הדברים הבאים: "אם היינו צריכים לבחור וירוס להתחיל איתו את עידן המגפות העולמיות שכנראה עומד בפתח, לא היינו יכולים למצוא וירוס מוצלח יותר מן הנגיף SARS-CoV-2 מדוע? כי הוא מרחם על תינוקות, ילדים וצעירים, ועל כך השבח לאל. נגיף הקורונה מסוכן כמעט רק למבוגרים שנמצאים בסיכון עוד לפני שפגשו בו [...] כשרואים רק את מספר המתים מן הנגיף, לא רואים את שאר התמונה. וברגע שמתמקדים בטרגדיה של האנשים הצעירים ביותר שמתו מקורונה בישראל, לא שמים לב לכך ש-97% מן הנפטרים בארץ הם בני 61 ויותר [...] הנה מה שצריך, לדעתי, לעשות: להגן ולשמור מכל משמר, ולבודד ככל האפשר, את אלה מבינינו שנמצאים בסיכון גבוה, ולהחזיר את השאר במהירות למעגל העבודה, הלימודים והחיים." עמדה דומה אך בעלת ניסוח בוטה יותר הציג פרופ' יורם לס, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות בקובעו: "בשביל מעט מאוד אנשים שתוחלת החיים שלהם לא גדולה, לא הורסים מדינה. מקריבים אותם".

עבורינו, שחקרנו את ייצוגי הזיקנה בספרות חז"ל, היו שתי העמדות הרטוריות הללו מוכרות במידה לא מבוטלת, הגם שההקשר בו הן עלו הוא חדש ומודרני במובהק. ספרות חז"ל, המתאפיינת באופן כללי בנועזות מחשבתית ואמנותית ובנטייה להתמודד גם עם היבטים לא נעימים של המציאות, לעיתים באופן בוטה למדי, עוסקת בזיקנה על כל מורכבותה. היא מעניקה קול הן לזקנים הנפגעים מדחיקתם לשוליים ומאובדן סמכותם המשפחתית או האינטלקטואלית, והן לצעירים שמואסים בדרישותיהם המופרזות של הזקנים או בדעותיהם הנוקשות והמאובנות. היא מייצגת הן זקנים חיוניים ותאבי חיים והן זקנים שכוחם הפיזי והמנטלי מתרופף, ולעיתים אלו אותם הזקנים עצמם. סוגיות תלמודיות העוסקות במישרין או בעקיפין בנושא הזיקנה מנכיחות הן את החובה לכבד את הזקן והן את הקושי הלא מבוטל לעמוד בחובה זו. השיח על אודות הצורך "להגן על הזקנים" המתרחש בימים אלו, הנע בין טונים צדקניים-חומלים לטונים מתמרמרים, מהדהד עבורנו במיוחד קטע מן התלמוד הירושלמי, המובא במסגרת דיון ארוך במצוות כיבוד הורים:

יש שהוא מאכיל את אביו פטומות (=תרנגולות מפוטמות) ויורש גיהנם, ויש שהוא כודנו לריחים (=כובל אותו לאבן הריחיים) ויורש גן עדן.

כיצד הוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם?

חד בר נש הוה מייכיל לאביו תרנגולין פטומין (=אדם אחד היה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים)

חד זמן אמר ליה אביו: ברי, אילין מנן לך? (=פעם אחת אמר לו אביו: בני, הללו מנין לך?)

אמר ליה: סבא, סבא, אכול ואדיש, דכלבייא אכלין ומדשין (=אמר לו: זקן, זקן, אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים).

נמצא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם.

כיצד כודנו בריחיים ויורש גן עדן?

חד בר נש הוה טחין בריחייא (=אדם אחד היה טוחן באמצעות אבן ריחיים)

אתא מצוותא לטחונייא (=בא צו לטוחנים)

א"ל אבא עול וטחון תחתיי אין מטת מבזייה טב לי אנא ולא את אין מטת מילקי טב לי אנא ולא את (=אמר: אבא, בוא וטחון במקומי. אם יגיע ביזיון – מוטב לי שאני ולא אתה, ואם יגיעו מלקות, מוטב לי שאני ולא אתה)

ונמצא כודנו לריחיים ויורש גן עדן.

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין א,ז/ מסכת פאה א, א

הקטע מופיע בתלמוד כחלק מסוגיה שעניינה מצוות המוטלות על בנים ובנות בוגרים ביחס להוריהם. סוגיה זו נפתחת בברייתא (מקור קדם-תלמודי) המבחינה בין שני היבטים של חובות כלפי ההורים: כיבוד, שפירושו בעיקר מימון צרכיו הכלכליים של ההורה בזקנתו, ומורא, שפירושו הימנעות מכל ערעור על סמכותו של ההורה או מפגיעה בכבודו. הקטע שצוטט לעיל ממחיש את הרעיון לפיו המורא חשוב אף יותר מן הכיבוד, וכי יחס אוהב ומכבד כלפי ההורה חשוב הרבה יותר מסיפוק צרכיו הפיזיים. שתי דוגמאות קיצוניות ניתנות בקטע על מנת להמחיש את הרעיון: בן אחד המספק לאביו מעדנים יקרים אך נוהג בו בזלזול מתואר כמי שמעשיו יביאו אותו לגיהינום, בעוד בן אחר המעביד את אביו עבודת פרך אך עושה זאת כדי לשמור על כבודו זוכה לגן עדן. במקרה הראשון, האב מעז לשאול את בנו היכן השיג את התרנגולות המפוטמות (מאכל עשירים מובהק) שהוא נותן לו, ונענה בתשובה האכזרית "סבא, סבא (זקן, זקן), אכול ושתוק, שכלבים אוכלים ושותקים" (כדאי לציין כי בארמית פירוש המילה "סבא" הוא זקן. רק בעברית המודרנית היא משמשת במובן של אביו של אחד ההורים). הבן מבהיר לאביו שמעמדו בבית הוא כמעמדו של כלב או של חיית בית אחרת: צריך לספק את צרכיו, ואפילו ביד רחבה, אבל אין הוא נתפס כמי שרשאי להשמיע את קולו או להיות בעל דעה משלו. במקרה השני, הבן הוא טוחן העמל על טחינת חיטים באמצעות אבן ריחיים. זוהי עבודה קשה ומאומצת: החיטים מונחות על אבן תחתונה הקבועה במקומה, והטוחן רותם את עצמו לאבן עליונה המסתובבת על צירה והולך במעגלים כדי שהאבן תסתובב ותטחון תוך כך את החיטים לקמח. טוחנים אמידים יותר שהיו ברשותם בהמות נהגו לרתום אותן לאבן הריחיים, אך לטוחן בסיפור זה לא היתה, ככל הנראה, אפשרות כזו. על פי המסופר כאן, יום אחד הגיע צו מאת המושל הרומי לגיוס טוחנים (היתה זו פרקטיקה רגילה באימפריה הרומית לגייס את התושבים המקומיים באיזור שנכבש לספק את צרכי הצבא). הבן מחליט שהוא ילך לעבודת הצבא, העשויה לטמון בחובה השפלה או מלקות, והאב ישאר בבית לטחון בריחיים – שהוא גורל גרוע פחות מאשר עבודות כפייה בצבא הרומי. גם כאן, יש לשים לב, תפקידו של האב הוא כתפקידה של בהמה ביתית, קולו לא נשמע ודעתו אינה נלקחת בחשבון, אלא שהבן מתואר כאן כאוהב וחומל ועל כן כמי ש"יורש גן עדן". מעניין לציין שבשני הקטעים הקצרים הללו נערכת השוואה, גלויה או מובלעת, בין זיקנה לחייתיות או בהמיות. בסיפור הראשון יש תנועה מן האנושי אל החייתי: הבן הופך או ממיר את דמות האב לחיה, לכלב, ועל כך הוא יורש גיהנום. בסיפור השני התנועה היא הפוכה: מן החייתי אל האנושי. הבהמה שאמורה הייתה לסובב את הריחיים, מומרת על ידי הבן באדם, אביו הזקן, ועל כך הוא יורש גן עדן. יש להדגיש כי המשותף לשני הסיפורים, החיובי והשלילי, הוא שלזקן אין חופש בחירה הנוגע לעתידו והוא מצוי בעמדה פאסיבית בה גורלו נקבע בידי אחר, בידי בנו.

ניתן לראות אנלוגיה מסויימת בין התנהגותם של שתי הבנים בתלמוד הירושלמי ובין הרטוריקה החומלת והרטוריקה המתמרמרת שאנו מזהים בשיח הנוכחי. כך או כך הגישה היא פטרונית, המזהה את הזקן כמי שאינו יכול לדאוג לעצמו וכמי שגורלו נמצא בידינו שלנו. אם נרצה הוא יאכל ואם לא, לא יאכל; אם נבחר להפקיר אותו הוא יושפל ויבוזה, ואם נבחר לא להפקיר אותו הוא יישאר מוגן; אם נקפיד להישאר בבתים ולעצור את חיינו אולי נציל את חיי הזקנים שלנו (שלהם ממילא אין "חיים"), אך אם נחליט שנמאס לנו, זקנים ימותו בהמוניהם. ההבדל העקרוני הוא בשאלה האם אנחנו מגוננים על הזקן – אולי בניגוד לרצונו – מתוך עמדה אוהבת ("אתם יקרים לנו, ולכם אנחנו מכריחים אתכם להישאר בבית אפילו שאינכם רוצים בכך ובעצמנו מקריבים את הכלכלה שלנו עבורכם") או מתוך עמדה עוינת ("תגידו תודה שאנחנו שומרים עליכם ותשתקו"). בצל המגיפה הנוכחית עלתה מתהום הנשייה הדינמיקה האופיינית לחברה קדם מודרנית, שבה הישרדותם ורווחתם של הזקנים תלויה ישירות בנכונותם של הצעירים להקריב את רווחתם-שלהם עבורם. בעידן הזקנה המוכחשת ונעורי הנצח, הדינמיקה הזו, שאין לה פתרונות קלים ושאין דרך להתמודד איתה מלבד להכיר במורכבותה ובכאב שהיא מביאה לשני הצדדים, כמעט ונשתכחה מאיתנו.

ימי המגפה בהם אנו מצויים בהם ממחישים את העובדה ששני הפתרונות האוטופיים שהציעו עגנון וקיקרו אינם אפשריים. משאלת "השנים הטובות" של עגנון המבקשת להכחיש את עצם קיומה של הזיקנה בעזרת היפוך תנועתו של הזמן עצמו אינה אפשרית. ימי המחלה הללו הסירו באחת את המסכות הרבות שהתרבות המודרנית עטתה על עצמה על מנת להעלים את אימת הזיקנה ולתעתע במלאך המוות. ימים אלו חשפו את תנועתו הברורה והחד כיוונית של ציר הזמן בו הזיקנה אינה בת המרה וחמור מכך, אינה בת הכחשה. גם המודל של קיקרו, שאינו מכחיש את קיומה של הזיקנה אך מנסה להעלים את מוראותיה על ידי כינונו של זקן בריא, חכם ונדיב שאינו נופל לעול על החברה, גם מודל זה קורס ותחת פנטזיית הזקן החכם ו"הראוי" נחשפת מציאות המחייבת את החברה להתבונן נכוחה אל הזיקנה ולהכיר שוב בעובדה שאת מורכבות היחס אליה לא ניתן להמיר בייצוגים אוטופיים, המבקשים לא רק להעלים אותה אלא בראש ובראשונה להכחיש את המוות המסתתר מאחוריה.

(מחקרם של חיים וייס ומירה בלברג על הזיקנה בספרות חז״ל התפרסם בכמה מאמרים ועתיד לצאת לאור כספר בקרוב בהוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד)

ספרים ומקורות המוזכרים ברשימה זו:

מרקוס טוליוס קיקרו, על הזקנה, תרגום: אברהם ארואטי, נהר, 2014

יובנאליס, הסטירות , תרגום: רחל בירנבאום, מוסד ביאליק, 2003

ש״י עגנון, ״השנים הטובות״, אלו ואלו, שוקן, 1959

Haim Hazan, Against Hybridity: Social Impasses in a Globalizing World ,Cambridge, UK: Polity Press, 2015

https://www.cnn.com/2020/03/13/opinions/boomers-boronavirus-millennials-pariser/index.html.

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5713086,00.html

https://www.mako.co.il/tv-morning-news/articles/Article-5417e5d3b13c071027.htm