מעבר לים, הביתה, כמו מכתב

מילים: 1619

ישבתי בוונקובר, קנדה, כשהמגיפה שטפה את כל החופים. כמו כולם, נכנסתי הביתה וסגרתי מאחוריי את הדלת. חשבתי: נהדר, הנה הזמן שחיכינו לו, הזמן לקרוא את כל הספרים. אבל שבועות שלמים לא הצלחתי לקרוא. ספרים כבדים, ספרים קלילים, רומנים, נון-פיקשן, מגזינים – שפתחתי ונשבה מהם דממה, שפתחתי ומצאתי את עצמי סגור. כל מה שהצלחתי לקרוא בעקביות היה הפיד, אבל הוא רק רוקן אותי ממחשבות, ומילא אותי בחרדה. בניסיון נואש גזרתי על עצמי גלות טקסטואלית של שבוע, שאולי תעיר מחדש את הרעב. הספר שהשיב אותי, בזהירות, בחשש, אל הים המילולי, היה האודיסיאה, בתרגום חדש לאנגלית, ספר שקניתי חודשים קודם לכן כדי להביא לחברה בישראל, מומחית הספרות הקלאסית של חיי, והמגיפה השאירה על מדפי בגלות עד להודעה חדשה.

בתקופה כזו, שבה התנועה האנושית צנחה לשפל כמעט חסר תקדים, מצאתי את עצמי קורא ספר שגיבורתו הראשית היא התנועה. ואולי, אשליה של התנועה – בזמן, במרחב, בתהודות הזיכרון שרק הספרות מסוגלת לייצר – שמקובעת, קשיחה ודוממת בדיו יבש, בין דפנותיו של חפץ פיזי מת. באודיסאה בני האדם והאלים נעים בימים, ביבשות ובשמיים, בתוך הסיפורים והזמן. האודיסיאה איננה יושבת. אני יושב בלי לקום בתוך בית סגור, ברחוב ריק, והאפוס פועל עליי כמו חור־תולעת בסרט-חלל. אני בא בשעריו ונעלם. המקצב הקבוע שהצליחה לשמר אמילי וילסון בתרגום המשוכלל והרענן שלה הצליח להצעיד את רגלי־הקריאה הכבדות שלי לקצב שפועם כבר מעצמו; ואותו כוח שדוחף את כל גברי האודיסיאה לנוע, בין אם לטובתם בין אם לאו, מצליח להעתיק אותי ממקומי כמו כוח פיזיקלי, כוח כבידה הפוך. השירה נושבת במפרשי הנייר, ואני מפליג. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, ראשי באיתקה ואנוכי על הספה כבר חודשים, והניגוד הזה לא מותח אותי לשני קצוות הכדור עד שאני פוקע, אלא נצמד ומתחכך בשני קצותיו עד שאני מתלהט ונמס וסוגר את הספר על חזי בסוף עוד פרק, נרגש ורפוי, כמו חזרתי הביתה ממסע ארוך. לא יצאתי מהדלת כבר שבועות. ״הגלות״, שרה פוליאנה פראנק, ״הגלות: לעולם לא נצא מהבית, כמו גומייה, מפה לשם, הולכת ובאה״.

כבר שנים שאודיסאוס יושב על החוף הרחק מהבית ובוכה, שולח את מבטו אל מעבר לים, הביתה, כמו מכתב. כבר כמה ימים שאני מתחבא מהנוטיפיקיישניז שרודפים אותי בטלפון, בלפטופ, וגם תזכורת במייל, למקרה שנשמט, או נשכח, אבל לא נשמט, לא נשכח, איך אני יכול לשכוח: נפתח הצ׳ק־אין לטיסה שלי. הטיסה של מחר, הטיסה שבוטלה, שהייתה אמורה לקחת אותי לישראל, הביתה, מהביתה להביתה.

*

כבר שנתיים שאנחנו כאן, בדירה שכורה בוונקובר, קנדה, והזמן קנה לו הרגל והזמן מגהץ הכול: כשאני ממריא הנה ממישיגן או אירופה או היכן שלא יהיה, אני ״חוזר הביתה״. ומחר הייתי אמור להמריא לישראל, ״הביתה״. זה הזמן הארוך ביותר בחיי שבו לא ראיתי את החברים שלי, את המשפחה שלי, את ארץ מולדתי, את הים. את הבית שלי? חבר שעבר מישראל לוונקובר סיפר לי שאחרי שנתיים כאן, לראשונה בחייו, הוא יצא מהבית ושם לב שהכתפיים שלו רפויות. ההתחמשות לקראת כל יציאה לרחוב, לכל קרב שלא יבוא, המשא שהוא לא שם לב שהוא סוחב כל יום, לכל מקום בחייו הקודמים בישראל, ירד לו מהגב. לי זה לקח חודשיים. הכול כאן מרגיע, אדיב, מפנה מקום, רך. אם בית הוא המקום שבו אפשר להוריד את המגננות ולהפסיק את הקרב, זה כאן.

אבל בביקור האחרון שלי בישראל, חמישה ימים טרופים ודחוסים בשנה שעברה, גנבתי פיסת בוקר עם חבר על ספסל ליד קפה בתל אביב. מנינו את בני המשפחה שנוספו ונפסדו ואת החברים שנצמדו ונפרדו, סיכמנו את החשבון ואז, בניגוד לשאר המפגשים החפוזים שלי באותו ביקור, ברוב הביקורים, המשכנו לשבת. ישבנו, ולא היה מה לעדכן יותר. הייתה שתיקה קטנה, נוחה, ביחד. התפנה איזה מקום שלא שמתי לב שקודם היה תפוס. נשענתי אחורה והגב שלי נפרש על הספסל. ״מה,״ אמרתי. שאלה בלי סימן שאלה, שאלה שאתה יכול להגיש ביד פתוחה רק לחבר שחולק איתך את השפה. וזה היה הכול. למרות הכל, בית. בית הוא גם המקום שבו אתה יכול לשתוק כי אין צורך להסביר למה אתה מתכוון. שבו אין צורך ללמוד שפה כי אתה השפה. המקום שבו אתה יכול לשבת בלי צורך ללכת.

*

לפני שנתיים עזבנו את ישראל בלי להחליט מראש אם לחזור או לא (ההחלטה עדיין לא הוכרעה). בכל פעם שעזבתי בית – את בית הילדות, את בית משפחתי שעזבתי בגיל שבע־עשרה, כשעברתי עם חבריי לכיתה אל הבניין שלנו בקיבוץ, ואז את הקיבוץ ההוא והקיבוץ הבא, שגם אותו עזבתי – איבדתי כמה בגדים, כמה ספרים, ריחות, נוף, גרסה מסוימת של עצמי שנשארה מאחור. יותר דברים מאי פעם אבדו לי כשעזבנו את ישראל, וביניהם היה גם העונג שבאירוח. הסלון שלנו ברמת גן היה רחב ופתוח, וכמעט מדי שבוע התכנסו בו חברים. הם הגיעו ביחידים, בצמדים ובקבוצות של עשרות. הם באו לאכול את מה שאפינו או בישלנו, לשבת על הספה לשיחה ארוכה, לרקוד, לצחוק באמצע שלוק, לבכות או לנחם. הם באו ומנחות בידיהם, עוגה, בקבוק משקה, מתנה מהחופשה, מזכרת ממסע. בכל מפגש באותה דירה, אני מבין עכשיו מול האודיסיאה, התרחש טקס החלפת מתנות. שקית נייר עם גלידה בתוכה, חשש פרטי שנלחש על הספה, מלאכת יד קטנה, ספר שחשבתי שתאהב, חיבוק שחיכה שבועות. קח, קחי, זה בשבילך, זה בשבילך.

האודיסיאה טרודה, באופן כמעט כפייתי, בהכנסת אורחים. בהכנסת הזר הביתה, לא רק לארצך אלא לביתך ממש. לא רק לביתך אלא לשולחן סעודתך. לא רק לשולחנך אלא לכיסא הסמוך אליך, כדי שתוכלו להחליף מילים, סיפורים, מתנות, מקרוב (כמעט שכחתי שיש דברים שעושים מקרוב). אודיסיאוס גולה באיים שונים ובערים שונות. בין המקומות האלה הוא גולה בדרך, הדרך הארוכה, שהיא מקום בפני עצמו, עם טקסים וחוקים משלה. בכל מקום חדש עליו להסתגל מהר, כמו מהגר מיומן, ללמוד את מנהגי הילידים מספיק מהר כדי לא להפר אותם ולהסתכן בעונש או גירוש, להתקרב אליהם מספיק כדי להחליף איתם סיפורים חיוניים. הנה הסיפור שמסביר מאיפה באתי, לאן מועדות פניי ומהן אמות המידה לחיי; הנה הסיפור שלך. קח, קחי.

כמעט כל מפגש באודיסיאה עטוף בברכות שלום משוכללות, בטקסי אירוח ובמנחות. לא שואלים אורח מי הוא ומדוע בא לפני ששוטפים לו את כפות הרגליים, מלבישים אותו בגדים חדשים, מאכילים ומשקים אותו כמו מלך. פרט המידע שיניע את העלילה יתחבא בנאום ארוך שיבוא אחרי טקס קבלת אורחים, משתה גדול, תפילה וקרבן לאלים, חבוי עמוק בתוך הסיפור, כאילו צריך לפתוח את שכבות המליצות המרשרשות והצבעוניות כדי להגיע למתנה עצמה: מפגש בין שני אנשים. סיפור שאדם אחד מעניק לאחר כמו שי.

אני קורא את האודיסיאה על הספה השחורה והקשה בסלון. הספה הזו היא רק שלי, אף חבר מתוק לא התיישב עליה לשיחה ארוכה שעצם אורכה פותח את הלב, שיחה שנגמרים בה הדברים לומר ואז נשענים לאחור, שותקים רגע ביחד, ומתחילים לדבר על הדברים שמתחת לדברים. אף חברה ותיקה לא התיישבה בקצה השני שלה וקראה לצדי בשתיקה, כמה שעות או כמה דקות, עד שלא הצלחנו לעמוד בפיתוי שבנוכחות ההדדית ופצחנו שוב בשיחה במקום לקרוא. על הספה השנייה בבית, הספה החומה, הרכה, שקנינו מזוג שכנים קנדים גבוהים ומצוחצחי־נימוסין, כבר אירחנו חברים כמיטב הכנסת האורחים הים־תיכונית, הכל כך לא־קנדית: ישבנו ושתינו, צחקנו ובכינו, הצענו להם מיטה זמנית והזמנו אותם להישאר ככל שיחפצו. אבל זה קרה פעמים מעטות. רוב הזמן אני מארח מובטל, מארח ללא אורחים בבית הזה, שגם אותו אעזוב, וגם אותו אאבד. אני יושב פה ומביט מהחלון על ההרים וחושב על הצוקים הגבוהים שמאיימים על הבאים לחופי איתקה. רוב הזמן אני יושב על הספה השחורה הקשה.

*

כל סיפור של שיבה הוא גם סיפור של גלות. יש גולים שלא שבים. אודיסיאוס שב בסוף מן הגלות אל ביתו המיוחל. הגיבור השתנה והבית השתנה ובכל זאת הם חוזרים זה לזה. אחרי שני עשורים של תנועה מגיעה המנוחה, ישיבת התמיד, ושם נגמר הספר. במהלך כל הספר נאסר על אודיסיאוס להגיע לביתו. עכשיו הוא הגיע, אבל לא נאסר עליו לעזוב שוב. בכל תיאור של אודיסאוס, בכל משפט שיוצא מפיו במסעו אפשר לשמוע את המנוע שמבקש לזוז. איך אפשר בכלל לכבות אותו אחרי שמתחילים לנוע?

*

יש שמהגרים מבחירה ויש מכורח, יש שמהגרים בבת אחת ויש שמהגרים לאורך חיים שלמים: חולמים על ארץ אחרת, מבקרים בה, מתכוננים לקראתה, עושים חזרות, ואז עוברים לגור בה אבל המעבר אליה נמשך גם בתוכה, שנים ועשרות שנים של למידת מנהגים וטקסים, אמות מידה אחרות.

בסוף מרץ אלפיים ועשרים היגרנו כולנו בבת אחת, בלי לתכנן. היגרנו פנימה. הבית: ארץ זעירה עם מנהגים, חוקים, אמות מוסר שונים מן החוץ. הגענו אליו כמו אל ארץ חדשה. בדקנו את הגבולות, תהינו איזה מנהגים אפשר להפר לפני הסכנה, התאמנו על שפה חדשה של שיחות עם כל מי שמחוץ לארצנו הזערורית, פתחנו שגרירויות בבתים של אחרים, למדנו להכניס אורחים בדרכים חדשות.

עכשיו החזרה החלה. דלתות נפתחות לחריץ, ואז נפערות לרווחה. הרווחה שבחזרה לשגרה, למוכר, התחלפה בפער שבין מה הכרנו קודם למה שישנו עכשיו. אבל מה שהיה מוכר כבר אינו יציב, וכבר אינו ייתכן. כל מה שאבד בפוס־כדור־הארץ הזה, כל מה שנלמד, יהיה עמיד לחיסון ויישאר בתוכנו. העולם השתנה ואנחנו השתנינו וכעת אנחנו נפגשים שוב, כמו בפעם הראשונה. אבל איך אפשר שלא להתגעגע למה שהכרנו פעם? כשהרוחות סוערות אנחנו רוצים להיאחז ביציב. אודיסאוס, בסערה בלב ים, מעדיף להיאחז בתורן השבור על הגלים מאשר לחתור לחוף בלתי מוכר.

אני מביט דרך מסך הטלפון שלי על כמה מחבריי נפגשים על גג בתל אביב ביום הראשון של ההקלות ועיניי כלות. בחודשים הראשונים הספקתי להתרגל: כל חבריי היו בבית כל יום, כל היום, מעבר לים. סופסוף הבדלי השעות התבטלו. הם בבית בבוקר, כשאצלי ערב, ולהיפך; הם ערים באמצע הלילה כי אין שגרה ואפשר לדבר בלי סוף. למרות המרחק, סופסוף היינו קרובים. החזרה לשגרה, שהתחילה בישראל טרם התחילה פה בקנדה, פירושה פרידה חדשה. כבר עכשיו התחילו הלפטופים בישראל להיסגר כמו ספר שנגמר, והפנים המוכרים של אהוביי פנו מהמחשב החוצה, אל הרחוב.

אני חוזר מהקפת הבית של עצמי בטיול עם הכלב, שמסמן את השטח והופך אותו לשלו בכל יום מחדש, ואני מתיישב מול המחשב שלי, והוא ריק עכשיו. אחר הצהריים כאן, ובישראל כולם ישנים. כשיקומו, ילכו שוב לעבודה ולבית הספר ואני אשאר בבית ואפתח את המחשב ולא ינשוב ממנו אף קול מוכר. מסביבי הבית, והוא ריק, וכמה רחובות מפה, גם הם ריקים, רק עשר דקות הליכה מפה, מתחיל קצה קצהו של הים, שיש לו שמות כה רבים וגבולות מדיניים שונים אבל אותם המים, אותם המים שמתחילים ליד ביתי בקנדה, מפליגים במיצרים ובזרמים, הם הזרמים עצמם, אותם המים גולשים על הגלים, הם הגלים עצמם, אותם גלים שמכים בחוף המתמלא והמתרוקן שוב בקצה רחוב גאולה, בתל אביב, שם ישבתי גם בכיתי.