הקו הברור העובר בין ספרות רעה לחיים ובין ספרות טובה לחיים

(מילים: 1641)

את "נעימה ששון כותבת שירים" מאת עמליה כהנא-כרמון פגשתי לראשונה בראשית שנות ה-20 שלי, באוניברסיטה. עד שהגעתי לאוניברסיטה קראתי מן היקב ומן הגורן ואת מרבית שנות נעורי הקדשתי לקריאה יסודית של סדרת "מועדון הספרות הרומנטית" שראתה אור בהוצאת מ. מזרחי ושזכויותיה נקנו מההוצאה הבריטית Mills & Boon. סטייה ולו קלה מהשלד הסיפורי, מתבניות הלשון השגורות או מאתר ההתרחשות המרכזי – לונדון וסביבותיה – הייתה גורמת לי להחזיר את הספר בשאט נפש לערימה. מה עבר למחברת בראש כשהחליטה למקם את הסיפור במדבר סהרה? כן, הנחתי שבסופו של דבר גם אם הפגישה בין בני הזוג שלאחריה יבואו הניכור העז, הסלידה והמריבות יתרחשו בסהרה, הרי שהאיחוד בעמודים האחרונים של הספר יתקיים בלונדון. אבל לא הייתה לי סבלנות לחכות. לספוג מדי פעם טיסות עבודה של הגבר לאמסטרדם, לפריז או לבריסל ולהעביר את הימים בציפייה עד שיחזור, זה דבר אחד; עלילה שלמה הרחק מלונדון האפרורית, לעומת זאת, משמעה התפרעות ושבירת כל הכללים מצד המחברת. באותו אופן רציתי שהמראה החיצוני של הגבר ושל האישה, התקדמות העלילה וכן סגנון הדיבור שלהם יהיו מוכרים לי וידפקו כמו שעון. הוא – בראשית שנות השלושים שלו (שנה אחת פחות משלושים כבר בישרה את היותו לכל היותר אחיו של הגיבור), שחור שיער, גבוה, בעל קו לסת תקיף (קו הלסת התקיף היה קנה מידה ברור עבורי לבחירת גברים. בעצם, עד היום), שתקן (פטפוט אחד יותר מדי ותפקיד הגיבור ניטל ממנו), ועשיר; היא – בלונדינית, שטנית או ברונטית (אצל הנשים מגוון הצבעים היה רחב, אם כי שחורות שיער הופיעו לעיתים נדירות), צעירה מאד (לא פחות משמונה עשרה ולא יותר מעשרים וארבע), לא גבוהה, רזה, ביישנית עד מאד אך חדת לשון וחריפת שכל, ענייה או בת מעמד הביניים (בשום אופן לא עשירה!), וצנועה בלבושה (אבל חמש הדקות מרגע שנכנסה אל החדר ועד שיצאה ממנו, לבושה ליציאה לאופרה או לרכיבה על סוסים, הספיקו לכך ש"ינעץ בה מבט מעריך").

כשאני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי עד כה אני מבינה שלפחות שלושים שנה אחרי הקריאה היסודית ההיא אני זוכרת הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, ולא רק במובן הסיפורי-עלילתי; תבניות לשוניות שלמות נתקעו לי בראש, הן והמוסיקה שלהן; לצד תבנית כמו "הוא נעץ בה מבט מעריך", מתנגנות להן תבניות נוספות: "הוא לעג לה", "הוא סנט בה", "היא הרכינה את ראשה", "מבטו ליווה אותה עד שנעלמה", "הוא צידד אליה את מבטו", "היא תחבה את החולצה בעלת המפתח העמוק אל תוך החצאית השחורה שהגיעה עד ברכיה, הוסיפה זוג עגילי זהב עדינים שקיבלה בירושה מסבתה ומשחה את שפתיה בשפתון בצבע ורוד בהיר", "הוא הניח את שפתיו על שפתיה" ובעמוד האחרון – "הם צחקו" ו"הוא הרצין, מבטו מלא תשוקה" כשלבסוף "טמן את ראשו בין ירכיה".

עם המטען הזה הגעתי אל האוניברסיטה. אני קצת מגזימה. בבית קראתי כל מה שבא ליד: סיסי מאת אליזבת בירנה, ג'וזפין רעיית הקיסר מאת פרנק וילסון קניון, דפוק על כל דלת מאת וילירד מוטלי, טירת הכובען מאת קרונין, אהובי הכופר מאת שילה גראהם; (שילה זאת גרמה לי להתייפח עזות מאהבתו לחיים ולמוות של סקוט פיג'רלד אליה ורק אמי ריסקה לי את החלום כשאמרה: "מה פתאום, אהבת חייו הייתה זלדה"). למדתי חמש יחידות ספרות לבגרות עם המורה אסתר צוריאל, קראנו יצירות מופת מספרות העולם, וכתלמידה שחיפשה לרַצות את סביבתה אך נכשלה בלימודיה נהגתי להיכנס תדיר לספריה ולשאול ספרים עבים מאד ולו רק כדי לזכות במבטה המעריך של הספרנית חווה. אבל גם את זאת צריך לומר – הייתה ה"ספרות של הלימודים" והייתה ה"ספרות של החיים" ואלה מבחינתי היו שתי תודעות שונות. "הספרות של הלימודים" כלאה את הדמויות באזור אליו לא רציתי שתהיה לי כניסה לעולם (עולם היתומים, עולם הנכים, עולם העניים, עולם המתחתנים בגיל 16 עם קשישים ונכנסים מיד להריון, עולם מרסקי רכבות האקספרס מתוך שעמום ועוד), ואילו "הספרות של החיים" בנתה ועיצבה את מה שרציתי שיהיה לי כבת המעמד הבינוני מינוס כולל בונוס – אהבת אמת. הטוב מבחינה אמנותית היה אפוא רע לחיים, ואילו הרע מבחינה אמנותית היה טוב לחיים.

הקו הברור העובר בין ספרות רעה לחיים ובין ספרות טובה לחיים התחיל להיות משורטט אצלי רק בגיל הנעורים. בילדות אהבתי לקרוא סופרים שענו בהד לסבלי. בעיקר את דיקנס ואת אנדרסן. הזדהיתי עם אשתו של מר מיקובר בדיוויד קופרפילד, עם אוליבר טוויסט, עם הברווזון המכוער לפני שהפך להיות ברבור, עם מוכרת הגפרורים הקטנה אתה קפאתי מקור בחושבי על סבתא, עם הכלב שעיניו העצובות גדולות כספלים של תה ועם נערת הים הקטנה שהפכה להיות קצף על פני הגלים. גם בספרים עם סוף טוב העדפתי את הדמויות שמעמדן נמוך: הזדהיתי עם אנטון של אריך קסטנר ולא עם פצפונת, הזדהיתי עם סוזן, אחותו של פיטר מנהיג השביעיה הסודית שלא הורשתה להצטרף לחבורה, ואף יותר ממנה הזדהיתי עם חברתה המנודה בעלת שיני השפן – בינקי. כשצפיתי בגיל שבע בסרט חלף עם הרוח ראיתי את עצמי דווקא בדמותה של מאמי ולא בדמותה של סקרלט. אבל בגיל הנעורים חשבתי, ככל הנראה, שעליי לקום, לצאת ולהכין תפוחי אדמה לקראת העתיד. העיר חיפה המעמדית הזהירה אותי מהסבל וסימנה לי את הדרך לקראת חיים בראש ההר, עם השכלה ועם כסף. בעיקר, נדמה לי, הסתכלתי על עצמי מבחוץ דרך עיניה הביקורתיות של האישה המבוגרת, זו השמרנית והלבושה היטב שצקצקה בלשונה כשראתה אותי, כלל וכלל לא מרוצה.

(לא שכחתי את נעימה ששון של עמליה כהנא-כרמון, תיכף אחזור אליה).

לפני כשנה או שנתיים לימדתי בכיתה של תלמידי תיכון את הסיפור "חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו. הסיפור הוא מסיפוריו הראשונים של ברדוגו וזו כנראה הסיבה שהוא בנה אקספוזיציה מאד ארוכה שמתפרשת על פני יותר ממחצית הסיפור. לאחר שקראנו את האקספוזיציה שאלתי את התלמידים מה לדעתם יקרה בהווה הסיפורי. אחד אחרי השני הם סידרו את הדמויות בוורסיות שונות בתוך מה שנקרא "תמונת עתיד מוצלחת" – האמא, כך הם אמרו, תקבל עזרה נפשית וכסף מביטוח לאומי, הבן הגדול אדוארד-חיזו יילך ללמוד באוניברסיטה ויצליח מאד בחיים, ואילו הבן שמעון-בטטה ייסע לחו"ל, יתעשר ויחזור על מנת לטפל במשפחה. נדהמתי. לנגד עיני הפכו התלמידים בזה אחר זה ליועצות חינוכיות ולעובדות סוציאליות. כשהבנתי שיש כאן עניין, חזרתי על התרגיל עם סטודנטים שנמצאים בעשור השלישי לחייהם ושוב הפציעו היועצות והמטפלות. ניסיתי להבין את התופעה הזאת תוך הכרה בכך שההבחנה בין ספרות טובה מבחינה אמנותית לספרות רעה מבחינה אמנותית לא תעזור כאן. יתרה מזאת, נדמה לי שעצם ההגדרה של המושג "ספרות" ביחס לתופעה הזאת קורס אל תוך עצמו. הרי הספרות תופסת את הרע, את הדוחה, את המכוער (כן, גם את היפה), את מה שאסור לומר, את מה שאנחנו רוצים לשכוח ממנו בחיי היום יום כ"אנשים סבירים", ואילו מה שעשו התלמידים והסטודנטים זה לארגן את הספרות מחדש, לנרמל אותה ולהפוך אותה לאגף במשרד החינוך.

אם כך, אני שואלת את עצמי, במה שונה מה שעשו התלמידים עם הסיפור של ברדוגו ממה שעשיתי אני עם ספרי הרומן הרומנטי? אני חושבת שהתשובה היא שבעוד שהשבלוניות של ספרי הרומן הרומנטי בנתה במכוון עתיד מסוים וברור (בשבילי, נכסף), הרי התלמידים כפו על הסיפור הבלתי שבלוני ועל חייהם הבלתי שבלוניים של בני משפחת חיזו בטטה סידור מבחוץ. יתרה מזאת, הסידור שהציעו התלמידים לא נולד מתוך צורך אישי, פרטי וחד פעמי, אלא כסידור מצופה מבחינה חברתית. הנה כך החינוך הצליח; המילה השגורה בעשור האחרון במשרד החינוך – "להכיל" – זרקה החוצה את הסבל האנושי, את הרגשות האנושיים, את הפחדים, את התשוקות, את הרע והקשה ויחד עם אלה גם את הספרות. בקיצור, התינוק נשפך עם מי האמבט.

את "נעימה ששון כותבת שירים" קראתי לראשונה בקורס "יסודות הפרוזה" של א. ב. יהושע. הגענו להרצאות מוכנים; את הסיפורים קראנו בבית. אני זוכרת את דיבורו מלא התשוקה של יהושע כשהרצה מעל הבמה. אני זוכרת את מה שאמר על האורח של קאמי ועל רעידת אדמה בצ'ילה" של קלייסט, על טיט של ג'יימס ג'ויס ועל ורד לאמילי של פוקנר. אבל אני לא זוכרת מילה ממה שאמר על נעימה ששון. כשאני נזכרת בפעם הראשונה שקראתי את "נעימה ששון כותבת שירים" אני נזכרת בשקט גמור. וכשאני חושבת על נעימה ששון אני נכנסת לשקט גמור. אני לא שומעת שום קול מבחוץ. הנה כך נמחצה הספרות של "מועדון הספרות הרומנטית" שרציתי שתתווה את חיי. נעימה לא הייתה דמות מהרומן הרומנטי. היא לא הייתה גבוהה ולא הייתה יפה (אולי היא הייתה אבל לא ידעתי). ידעתי שהייתה לה שמלה חדשה. זהו. נעימה ששון עקפה את החיצוני פנימה ודיברה אלי מבפנים. ובאיזה קול היא דיברה. נכנסתי חזרה לתוך עולם הספרות אותו עזבתי בילדותי.

שלושים שנה לא קראתי את "נעימה ששון כותבת שירים". אולי שכחתי ממנה, קראתי דברים אחרים. כמו שנאמר, לא הסתייע. מדי פעם רונית הייתה אומרת משום מקום: "רזית, נעימה ששון, רזית" ומתפוצצת מצחוק. מדי פעם גם זרקה שהיא מעריצה אותה. כשכתבתי את המונוגרפיה על המשורר נח שטרן נתקלתי ברשימה שכתבה כהנא-כרמון לאחר התאבדותו של שטרן. היא מספרת ששניהם הגיעו לראיון בבית הספר "גימנסיה הרצליה" (שטרן לא התקבל ואילו כהנא-כרמון התקבלה והחזיקה מעמד תשעה ימים). כשהגהתי את הספר והגעתי להערת השוליים על מאמרה של כהנא-כרמון, נכנסתי לוויקיפדיה כדי לראות מתי נפטרה. זה היה בנובמבר 2018. גיליתי שהיא לא נפטרה! נבהלתי. הרגשתי שמי שחשבתי שהיא מתה קמה לתחייה ובעצם החמצתי שיחה אתה. הבהלה הייתה כבדה יותר בשל החלומות החוזרים על רונית. היא חוזרת לחיים חולה, שוכבת במיטה ואני מבקרת אותה. החיים ממשיכים, חולף שבוע ורק אז אני נזכרת שחלף שבוע מאז ביקרתי אותה והרי היא חיה. ההחמצה את כהנא-כרמון החיה נקשרה אצלי בניסיונות להחיות את רונית המתה. בדצמבר התיישבתי לקרוא את "נעימה ששון כותבת שירים" ומצאתי את עצמי חודש שלם קוראת לנחמה רק את "נעימה ששון כותבת שירים" (זה, למשל, פרט שהרומן הרומנטי היה תופס בשתי ידיו: כהנא-כרמון מתה זמן קצר לאחר מכן, ב-16.1.19).

בזה עם הפנים אלינו ישנו תצלום בו מופיעות נונה פורטונה, אסתר ואמא. התצלום אמיתי. הילדה (בת הארבע?) העומדת במרכז היא רונית. פעמים רבות אני מנסה לדחוף אצבעות דרך התצלום אל מאחורי הקלעים שלו, אבל בתצלומים רבים שלה בהם אני מתבוננת, זאת רונית המוכרת אמנם, אבל לא תמיד היא קמה לתחיה. היא כן חיה בתצלום אחד שצילמתי בטלפון הנייד שלי – יושבת על מחצלת ביערות הכרמל, כמה שנאה את הטבע, צוחקת בפה מלא, אוחזת בחגורה של הכלבה טוני, הכתף שלה פונה כלפי חוץ ואילו פרק כף היד שלה פונה פנימה. אבל בתצלום ההוא מהילדות, באורח פלא, היא הרבה יותר רונית אפילו מהתצלום העדכני הזה שצולם כשנתיים לפני מותה. היא מתבוננת קדימה, מרוכזת בצלם (צלמת?) ושתי כתפיה משוכות לאחור. הכתפיים של רונית שהיו משוכות תמיד לאחור קשורות במבנה הפיזי שלה, זה נכון, אבל אצלי הן תמיד נקשרו עם המילה "גאווה". וגאווה נקשרה אצלי תמיד גם עם נעימה ששון. לפעמים אני הולכת בבית ואומרת לעצמי: "ההגעת בשלום הביתה, המורה יחזקאל. הגיע לך שתשבור רגל בדרך, המורה יחזקאל".

ללי ממן