קִללת המקור המְנַקֵּר בקוֹדְשׁוֹ

פעם אחת בלבד נולדתי. כך אני חוזר ואומר בתוכי. איני יכול להסיר מעלי את המאמץ מללכוד את הראשית ההיא שלי. והנה עוד פעם אני מעקם את פרצופי לעצמי, לועג לאחד משנינו מפני שקשה מאוד להאמין למי מאיתנו, לזה שככה מכריז על מלחמת הביטול. האם אפשר שאחיה ללא עקבות שהוּ­תְווּ בעבר וממשיכות להיחרש עד רגע זה? הפסקתי לעקוב אחר הסימנים הקבועים שאני משאיר על הדרך, על מיטתי הבלויה. הגב שלי מתעקם בגללה וכמו אומר לי – גם כאן, מאחוריך, יש עיוותים, הם תמיד יהיו הדים של דבר יחיד ופשוט שקרה לך. הגב מְדַבֵּר אלי, וככה שולחן העץ העתיק-מדי מצטרף אליו. גם הוא טוען לראשוניותו ומפגין את הניצחון שלו על מי מאיתנו. כבר לא משנה המאבק בין אני לבין עצמי, או להפך. המאבק אינו חשוב גם לאחרים שרואים את העקבות שאני מותיר. הם חושבים שהן לוקחות אותם אל גרעין אישיותי הגופית והחושבת בעצלתיים. שם, בגלגול שלהם ההולך לאחור, הם מאמינים שימצאו אותי, כפי שנדמה להם שמצאו את עצמם, את מי שהם באמת. אבל הגלגול לאחור מערים עליהם שכבות, ולא מקלף מהם את המסע לקראת בריאתם חסרת-הערך אחרי הכל. כמוני הם ארורים. הלוא, כיצד יכול בנאדם לחיות את הולדתו? הצל הכבד השחור של המֹולָד לעד מסמן את צורתי. ואני משנה את הצורה בכל שנה ממוצעת.

פעם

אחת

בלבד

נולדתי

פעם

היתה שעה ארוכה במקום שידוע רק לַיְלִידִים שלו, לא מחוצה לו. פעם היא נצר לשושלת הזמן, ובגלל זה היא תמיד תשליך בפנינו את הפיתיון המפואר שלה, תרצה למשוך אותנו חזרה אליה, להדביק אותנו במחלת המקוריות שלה ולפתות אותנו להלל אותה, להשתעשע עמה. פעם היא בעלת עוצמה ולכן היא מבקשת שיעריצו אותה. אני לעומתה, כמו אז, מנסה לכבול את הידיים ולא לבנות אותה שוב, לא להיות אִתה במחזוריות לינארית מזוויעה. אפשר לומר שפעם התרחשה במקום לא חשוב ובעיקר בדקות ארוכות ודהויות, כמעט נעלמות. איש לא התעכב על הפעם ההיא שלו, ובצדק. אני מתפלא כעת לגלות כיצד פעם לא היתה אירוע גורלי בחיים שלי. ובכל-זאת, יש בה אצלי בלעדיות. הלוא ראיתי אותה בעיני שעות על גבי שעות. ליתר דיוק, הרגשתי את המרכיבים השוקקים שלה, כמו שרק בפעם ההיא הם התפרצו ואני שקלתי אותה בתוכי והשתוקקתי לה. רוב הימים שלי היא היתה כבדה וראויה, הפעם. לאחרונה היא כבר לא חוזרת אלי ואני חושש שמא פעם אכן אבודה. מיד אחר-כך אני כועס על החשש שניצת בי, כי למה לפחד מאובדנה של פעם? יש רגעים שכולי מאמין שכלל לא היתה, לא היה אפילו זמן. פעם היא בסך-הכל ראשונה, ואין שום סיבה בגלל זה להפוך אותה מקודשת. מי שראשון הופיע על ציר הזמן ולא יותר. כזאת היא בדיוק פעם. מי מלבדי הכיר אותה ואמד את המקריות ההיא של היותי אני עכשיו בדיוק אז כשקרתה פעם? אולי משפחתי, אם כי אין לי עניין בה. כמו כל המשפחות הכלואות (כלומר, כולן כלואות ואין אחת שלא) גם שלי לעתים מזדמנות יודעת להזכיר לי את פעם, אבל לא להתייחס אליה ברצינות גדולה. שאר אנשי העולם המקומי והאוניברסאלי היו רחוקים מדי כדי לשמוע עליה. עד לא מזמן שאפתי להגיע עד אליהם ולהכריז בפניהם: פעם היא מקרה חד-פעמי של אחד כמוני! אבל אינני עושה ככה מפני שאיש מהם לא יסכים אתי. נורא יותר יהיה אם ישמעו ממני עד כמה פעם לא היתה הופעה אחת בחיים שלי ומעולם לא שימשה בשבילי מוצא. היא הלוא נשחקת מעט כל יום, מאבדת את יסודותיה ומתחדשת אחרת ורעננה, יְשָנָה וזרה.

אחת

היא המקרה. אחת התרחשה לי ורק לי, ובו-בזמן פעלה על אחרים ובגדה בי. אחת היא רעה וערמומית למדי. כך אני חושב עד היום. מדוע לא היתה רק שלי ולא פעלה באופן ייחודי למענה, לעצמה, וככה גם למעני? בחלוף השנים אני מבין: אולי מפני שאף-אחד מאיתנו אינו יכול למנוע את המקרה שלו. מה היה בו אז שהפך אותנו למי שאנחנו ומדוע אנו שואפים לראות בעיניים מיקרוסקופיות את היווצרותנו? הלוא לא אני ולא אתה עשינו אותנו, אין לנו יד ביצירה של האחת. אני לא יודע כיצד לזכור את האירוע ההוא, את האחת שהיתה פעם. זה כנראה חלק מן המנגנון שלה, לחסום לנו את הזיכרון של המקרה ואת הדרך למשש אותו. כי המקרה דורש לשמור על סגוליותו הסתמית, הארעית לכל דבר, היחידנית והפשוטה. ככה, מבלי שאנחנו בכלל רוצים, הוא מגן עלינו. אסור שנדע יותר מדי על האחת ההיא, אחרת נבקש לחזור אליה. לשווא נעמול בחקירתנו, בגישושים ובחפירות ארכיאולוגיות, בטאטוא מוקפד של האפר והפירורים ובמציאת האחת שקמה לתחייה פעם. כל המאמץ הזה יהיה מיותר. כי אם נחשוף את הממצא שלנו ונחזיק אותו בידינו, מיד נרצה להרוג אותו, וככה להרוג אותנו. הממצא כבודו שייך לו וטוב שיישאר בלתי מצוי, שייסגר בהמצאתו הראשונית. בדיוק כמו המקרה. לא אני ביקשתי שהוא יקרה לי, אז למה לי לשאול עליו? להפך, על כולנו לדרוש להימלט מן האחת ההיא שמתגאה במקור שלה ויושבת מעלינו על כס מלכות השנים והחיים. יהיה לנו תמיד קשה להעמיד את עצמנו מולה, ומול כל אחת אחרת שקרתה לךָ למשל, או לךָ העומד לידי. אבל כמה נורא שאני ועוד רבים כמותי לא מסתפקים בכך. כאשר ניגשתי אל משפחתי, אל אחי הדומה לי מאוד ואל אבי הזהה לי ביותר, ושאלתי אותם: "נכון, אתם ואני אותו הדבר, אז בואו נבדוק את המקרה ההוא שלנו, בבקשה בואו ננסה". באותה פנייה שלי אל הדומים לי באותו הדם, הם נואשו ממני. גם בני-האדם שפגשו בי, שנפגשתי אתם וניסיתי להדביק אותם במחשבה ההיא של המקרה, גם הם ויתרו על הצעתי. זיהיתי אז עד כמה כולנו מושפלים. היום אני מבין שזה המעמד הראוי שלנו. אנחנו קוברים ברגל את האחת, שבכל כמה ימים היא מתנערת מקבורתה ומנסה להתרומם מעל פני האדמה. זהו טבעה ואנחנו מוכרחים להשקיט אותה.

בלבד

מתי זה היה כאשר גיליתי אותו, נאחזתי בַּבִּלְבָד ולא הרפיתי ממנו עד היום? אני רוצה לחלץ אותו ולקוות שיהיה הבלבד לא שייך לאחרים, יהיה הוא כפי שאני מבקש להיות אני. מצאתי את בלבד, ובתוכו את החומר היסודי ממנו הוא מורכב: תכונה. הבלבד שלנו הוא תכונתנו האחת, ולא יותר, והיא נוצרה באותה פעם. אי-אפשר לשחק אִתה. שנים רבות ליוותה אותי התכונה, ואני כמעט משוכנע שלא השתנתה. בלבד נשאר דומם לא פגום, לא מפותח, גולמי כפי שהיה למן הרגע שנחשף אלי מתוך מעמקי בלבדיותי. אמנם הבנתי אז שזמן רב עמד הבלבד בגפו, לבדו, בלעדי, ורק מפני שלא חשבתי שהוא ישנו ושלא מחובתי לאסוף אותו. אך כשהופיע, שמחתי הרבה. יש לי תכונה שלי. אין טעם אפילו לנסות להפוך בה, לשכלל אותה, לתקן את מגרעותיה ואת מעלותיה. בלבד יודע שזה הוא בסך-הכל, הוא הדבר ולא מעבר לכך. אין בי חומר וצורה אחרים מלבד בלבד. הכמות הקטנה שהיא אני לא תתנפח ולא תצטמצם. אז הנה, יש לי בלבד שלא דורש תנועות אחורה וקדימה והוא חי בקיפאונו המקיים את הקבוצה של האני והעצמי, אולי של שניהם יחד. כל זה קורה תמיד רק עכשיו, לא פעם ולא אחר-כך. בלבד כל-כך מוגדר בתכונתנו, כמו מאובן המצטרף אל מעמדו האדיר של האינסוף. לכן כאן הארכיאולוגיה עומדת לטובתנו. לא בחקירה של שכבות וחשיפתן, אלא רק מעצם היותו של הבלבד קיים אי-שם ומתישהו. כלום לא יגלגל אותו מן הארץ והכוכבים שמחוצה לה. לעיתים אני מְכַנֵּס אותו אלי, גורם לו להצטנף וכך לחזק את התכונה שהיא הוא. אפשר לקרוא לה גם אופי, אם כי רבים יחשבו על מראה הפנים שלי וגופי הקמל. בגלל זה תכונה היא הנכונה ביותר לבלבד, לתוכֶן המאוגד חלקיקים-חלקיקים. אותם רק אנחנו יכולים לאסוף באופן הזה אל עצמנו, אבל אף-פעם לא נצליח לחבר אותם לגוש אחד. התכונה שלי ושל אבא שלי למשל, כמו של אחי הצעיר ממני, שבורה רסיסים-רסיסים, וכאן טמון כוחה. גרגירים של אישיות הבלבד תמיד יישארו כאלה. זו הסיבה שאני הופך שמח לזמן קצר. לאחר-מכן מופיעה נחמת החיים השחוקה. יש בי בלבד שאי-אפשר להזיז אותו.

נולדתי

ואז, כמה שנים בודדות אחר-כך, ידעתי שהסוף מחכה לי. למעשה, תהיה זאת קלישאה לומר שהסוף מחכה. יותר נכון להגיד: אני חיכיתי לו ועדיין כולי ממתין. לא בציפייה גדולה, אלא במבט מרחף אל העתיד הסתום. אין ברירה אחרת. עגום להיזכר כיצד בשנים הראשונות אחרי שנולדתי, בכלל לא היה סוף בעולמי. נולדתי שמר על עצמיותו ושיקר לי בחינניות, גרם לי להאמין שיהיה אִתי לאורך כל הדרך. היום אני מבין כמה קלה וטובה ההסתכלות שלא בודקת את הקווים והיסודות של אחד כמוני מן העבר. נפלא שנולדתי. מפני שהוא, ה-נולדתי, פוטר אותי ואותךָ מלהמשיך ולהיות עצובים. שפופים לא נהיו אם אני ואתה הופענו בחיים האלה. כי באותו רגע יחידי שנולדתי, שהוא אינו פעם אחת בלבד, נמחקו כל הבסיסים שלי. מאז אין לי תשתית. הרי לא נולדתי מפני שצריך הייתי להיות נולד ולדבוק במעמד הקצרצר של היציאה אל העולם. לא כלאתי את מקורות התינוֹקיוּת שלי, את תמימותי ואת התלות האיומה שלי בשדיה של אמי, בידיו החזקות של אבי. המשפחה מכירה רק בחלקים את התופעה הזאת של ה-נולדתי שלי. אולם אין זה משנה. מה שיותר חשוב הוא שאנוכי נסמך עליה. מאושר אני לדעת שנולדתי הוא הסוף שנמצא אִתי יום יום, שעה שעה, ושלא היה מתישהו בעבר והתפוגג. נולדתי והוזנקתי באיטיות מגושמת אל הסוף הממשמש ובא. אחת לכמה זמן, במיוחד בשנה האחרונה, אני ממשיך לוותר על ניסיונות החיזור של עצמי. התייאשתי מלבדוק את איברי הגוף – הגב והרגליים – ולחפש את שרידי בריאתם הבריאים. הסוף שיגיע בזכות שנולדתי משליך ממני את היומרה המתנשאת להבין את מקורי שלי.

אבל לא אשקר. אינני נרגע ואין בי שלווה. כשם שכל יום משכפל את קודמו, ואני באופן טבעי משכפל אותי יחד אִתו, כך נוצרים גם אין-ספור סופים. ולכך יש מחיר גדול. אהבתי אובדת. עבודתי מרושלת. דירתי נמוגה. שלושתן היו עד לא מזמן עקרונות שנשענתי עליהם והאמנתי בהם. אבל גם הן הופכות מוצקות, רציניות, עוטות על עצמן מעמד ותפקיד חשובים. ואני תוהה: אם כל-כך הרבה סביבי מבקשים להיות ייחודיים ומקוריים, מה יישאר שחוק או סתמי, פשוט? ואז אני נדקר בזיכרוני מימים-ימימה, כאשר כל מה שחלמתי עליו היתה השגרה. חיי יום-יום שגורים ושגרתיים לחלוטין, לא יחידיים. מנוחה רבה היתה לי כשבניתי בראשי כזאת תמונה של רגיל, ועוד רגיל. החדר והכיסא, השולחן והמסדרון, הבית והמדרגות, האיש הגדול והילדה, העץ והכביש, הסֵפֶר והעיר, האלוהים והאבא, והכתיבה, אותן המלים שאף-פעם לא ניסו להיות מקוריות, לא חד-פעמיות ולבטח לא על-ארציות. להפך, כמו החפצים והאנשים, ככה רציתי שתהיה הכתיבה, חסרת-תגובה ונטועה עמוק-עמוק בכל מה שחוזר על עצמו יום אחר יום, שתהיה רגילה מאין כמותה. יכול להיות שכבר אז הרגשתי, עוד לפני שהיה כיסא ושולחן לעצמי, ולפני שראיתי את העץ השתול מול חלוני, וטרם טבלתי את ידי במִלה האחת הראשונה, בפעם ההיא בלבד, קצת אחרי שאני נולדתי – לפני כל אלה הרגשתי כיצד מבקשים כל מיני אָרְחֵי פָּרְחֵי בעולם לקבל את הכבוד שלדעתם מגיע להם. אז גם הבחנתי שלבודדים מהם ניתן תואר ה'קדוש' ביושרה. והתכווצתי. עד היום אני מתאמץ לסלק ממני את הקרניים הזוהרות שהם לא מפסיקים לשלוח, רק שלא יגעו בי וידביקו אותי בקללת הקדושה.

יולי, 2019