המג'יארים באים, המג'יארים באים...

מנטליות וסגנון אמנותי אצל יוצרים יהודים ממוצא הונגרי.

(מילים: 5718)

א.

המושג "מנטליות" הפך בעשורים האחרונים למלה שאדם תרבותי אינו נוהג להשתמש בה. בשל פריחתו של שיח ה-PC (ה-Politically Correct), סימון עדה או קהילה כלשהי בסימנים מזהים קבוצתיים נעשה מובן כנקיטת עמדה "מהותנית", והמרחק מכאן ועד להאשמה בגזענות קצר. זאת, כמובן, שטות מוחלטת. כל אדם, בעל מידה סבירה של שכל ישר, מבין שסימון מנטליות של קבוצת אנשים יכול להיות מעשה ניטרלי, נטול פריפריה סמנטית אוהדת או עוינת. שהרי אין שום תימה בכך שלעדה, לשבט או לעם אשר צאצאיו חיים מאות שנים באזור בעל מאפיינים טופוגרפיים ואקלימיים מסוימים, ואשר יש להם מסורות שצמחו מחוויות יסוד משותפות, מנהגי אוריינות, דפוסי תקשורת, דרכי חיזור, תפריט מזון ומנהגי שולחן נבדלים, שפה מילולית ולשון גוף משלהם וכו' וכו' – יש גם מנטליות ייחודית; כלומר, סט משותף של דרכי הבנה ותגובה לעולם הסובב אותם ולחלק מהתופעות המתרחשות בו.

הבעיה ב"מנטליות" אינה במעשה הסימון, אלא בייחוס ערך למסמנים. ההימנעות משימוש במושג "מנטליות" הוא, במקרה הטוב, מדיניות של בת יענה, ובמקרה הרע, התחסדות של מי שפוסל במומו; קרי, בתפיסה רב-תרבותית לכאורה ומהותנית-גזענית למעשה, המתכסה בצעיפים אויפוימיסטיים (אפרו-אמריקני במקום שחור; ילדים מאותגרים במקום טעוני טיפוח), שהמחזיקים בה מדמיינים לעצמם ו/או לאחרים שכך הם מביאים גאולה לעולם. השוני בין קבוצות בני אדם הוא עובדה ניצחת, ואין בכך שום רע וגם לא בדיבור/כתיבה על כך. צנזורה של תקינות פוליטית היא סימן פשיסטי.

בחיבור הקצר הזה אעסוק בקשר בין מנטליות וסגנון אמנותי ביצירותיהם של כותבים ומאיירים יהודים ילידי הונגריה – קבוצה מובחנת, לעניות דעתי, של יוצרים בקרב המחנה הגדול של יוצרים יהודים שנולדו באירופה. מדובר, כפי שאנסה להראות, במן שושלת של יוצרים החולקים תפיסת עולם דומה (כלכלית, מעמדית, פוליטית וכו') וגם, ובהתאמה, פרקטיקות סגנוניות דומות.

שני האישים הראשונים בשושלת שאני מנסה לשרטט כאן הם בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו. שניהם נולדו בפשט (היום, חלק מבודפשט, בירת הונגריה) בתקופת שלטונה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית. נורדאו נולד ב-1849 בשם שמעון (שמחה) מקסימיליאן (מאיר) זידפלד. הרצל נולד ב-1860 בשם בנימין זאב (תאודור) הרצל. השניים צמחו בבתים שונים, אבל הם עברו תהליכי התפתחות דומים, יצרו מצע רעיוני משותף ופעלו יחד בעשייתם המדינית.

נורדאו נולד למשפחה אורתודוקסית. אביו גבריאל זידפלד היה משורר עברי ולימד את הילד מקס עברית. בבית כונה נורדאו "שמחה" ובחוץ כונה "מקס". המדיניות הדיגלוסית הזו ביחס לשם הפרטי משקפת עמדה שהייתה מקובלת מאוד בקרב משפחות יהודיות רבות בבודפשט באותה התקופה. הן מימשו הלכה למעשה את האמרה המפורסמת המיוחסת למשה מנדלסון, מבשר העידן המודרני של יהודי אירופה: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך." נורדאו החל את פרק לימודיו בבית ספר יהודי, עבר בגיל חמש עשרה לגימנסיה הקתולית הממשלתית וממנה עבר לגימנסיה הקלוויניסטית. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת פשט, בה הוסמך לרפואה. ואולם, השדה הציבורי, התקשורת, המדינאות והפוליטיקה וגם הספרות משכו את ליבו והוא הקדיש להם את מיטב חילו. תחילה כתב בעיתונות ההונגרית ואחר כך עבד בעיתונים ליברליים שראו אור בברלין ובווינה. הוא היה יהודי מתבולל מוצהר, בעל דעות פוזיטיביסטיות ותפיסה לאומית-ציונית שמרנית-רומנטית.

משפחתו של הרצל הייתה אמידה ומעורה בחיי פשט ותושביה. בני המשפחה דיברו בעיקר הונגרית וגרמנית. הם התגוררו בסמוך לבית הכנסת הגדול של הקהילה הניאולוגית, ברחוב דוהייני. שם התפלל אביו של הרצל ושם נערך להרצל הצעיר טקס בר-המצווה שלו, שאחריו ערכו לו הוריו בביתם גם טקס קונפירמציה. מסלול לימודיו היה דומה לזה של נורדאו. את פרק לימודיו הבסיסי עשה בבית ספר יהודי. אחר כך עבר לגימנסיה ריאלית ציבורית, אך בשל גילויי אנטישמיות נטש אותה ועבר לגימנסיה הלותרנית הנחשבת, שחלק נכבד מתלמידה היו נערים ונערות מבתים יהודיים. כאשר עברה משפחתו לווינה החל ללמוד משפטים באוניברסיטה של ווינה, וב-1884 זכה בתואר דוקטור למשפטים. גם הוא, כמו "אחיו הבכור", כמעט ולא עסק במקצוע שרכש באוניברסיטה, והקדיש את עתותיו למדינאות, לעיתונאות, לתיאטרון ולספרות.

בשונה מנורדאו נשא הרצל בגאון את דגל הנאורות האירופית, שבכוחה, כך חזר וכתב, יוכל העם היהודי לחלץ את עצמו ממצב ה-Elend – השום-מקום/הגולה שבה/בו היה מצוי ולהיעשות לעם ככל העמים. ואולם, כשבוחנים את כתביו, בעיקר את הספרות היפה שלו, חוזרת ועולה הערצה רומנטית לאריסטוקרטיה האירופית הישנה – הגיבור האולטימטיבי שלו הוא בן האצילים הפרוסי קינסקורט באלטנוילנד, ש"עולה" לארץ ישראל.

הרצל ונורדאו הציגו עמדות שהפכו ברבות הימים למסמנים מובהקים של המורשת הציונית היהודית-הונגרית. שניהם היו פטריוטים נלהבים. שניהם תיעבו את שלטון הממון (פלוטוקרטיה) ואת אנשי הממון הספקולנטים. לשניהם היה יחס שאפשר לכנותו, בעדינות, "אמביוולנטי" לדת בכלל ולדת היהודית בפרט – בעניין זה הגדיל הרצל לעשות כאשר הדיר באלטנוילנד את עיר הקודש ירושלים ממעמדה כבירה האולטימטיבית, הפך אותה לעיר-מוזיאון ובחר בחיפה החילונית והרב-תרבותית כעיר הבירה. שניהם תיעבו את יהדות מזרח אירופה (ומעידה על כך סדרת המאמרים הארסיים שבהם הגיב מקס נורדאו לתגובתו הפושרת והמסתייגת של אחד העם, הנציג המובהק של יהדות מזרח אירופה, על אלטנוילנד, שראו אור ב-1902. אמנם, נורדאו, שהיה מתבולל לתאבון, ראה ביהודי מזרח אירופה "המון היולי", והרצל כיבד את זיקתם למסורת. ואולם שניהם ראו בהם סוג של "חומר" שצריך ללוש אותו מחדש. ולבסוף, לשניהם היה כישרון רטורי. הם גדלו על מסורת הבימה הזעירה, הקברט והעיתונות הליברלית-סאטירית, שפרחו בתקופתם במרכזי התרבות במרחב האוסטרו-הונגרי ובמרחבים הגרמניים ועשו בה שימושים יצירתיים. הבמה הציבורית הייתה אזור המחייה הטבעי שלהם, גם כאשר נשאו דברים בעל-פה, בכנסים ובאספות, וגם כאשר פנו לקהלם במסות, מאמרים וסיפורים.

היוצר הבא בשושלת היוצרים היהודים הונגרים שאני מנסה לעקוב אחריה כאן הוא אביגדור המאירי (פוירשטיין). הנתונים הביוגרפיים והפרופיל האישיותי-חברתי-תרבותי של המאירי שונים במקצת מאלה של היוצרים האחרים בקבוצה הזאת, אך גם אצלו אפשר לזהות את המאפיינים הקבוצתיים. אביגדור המאירי נולד בכפר או-דוידהאזה שליד העיר מונקאץ' (הונגריה, היום באוקראינה) וגדל בבית דתי. הוא למד בישיבה ובבית מדרש לרבנים בבודפשט. בשנים 1912-1910 התגורר בברלין, שם פרסם את ספר שיריו הראשון. ב-1914 גויס לצבא האוסטרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית הרוסית. ב-1916 נלקח בשבי ונשלח לסיביר. הוא שוחרר ב-1917. בארבע השנים הבאות היה באודסה והסתופף בחבורת היוצרים שהקיפה את ביאליק. ב-1921 עלה לארץ עם עוד כמה סופרים עבריים.

אביגדור המאירי היה, כפי שציין גרשון שקד (הסיפורת העברית 1880-1980, כרך ב, עמ' 313) "מן הדמויות הססגוניות בספרות העברית שבין שתי מלחמות העולם", "בוהמיין ציוני" ו"שנוא-נפשם של אבות-הממסד". בתחילת דרכו בארץ היה מקורב לימין הציוני (בסוף 1921 הועמד לדין על ידי שלטונות המנדט באשמת העלבת האומה הערבית), ומאוחר יותר שינה את טעמו הפוליטי, וקיבל על עצמו את עמדות השמאל האנטי-ציוני. באהדה לימין הלאומי ואף הלאומני, שאפיינה את המאירי בתחילת דרכו בארץ, "לקו", כפי שיתברר בהמשך, גם היוצרים היהודים ילידי הונגריה, שעלו לארץ לאחר השואה. אני מתכוון לארבעת חברי "המאפיה ההונגרית", כפי שכונו בחיבה: אפרים קישון, "זאב", "דוש", ויוסף (טומי) לפיד, שהמאירי היה השליח-המבשר שלהם.

מכנה משותף נוסף להרצל ונורדאו, שייסדו את השושלת, לאביגדור המאירי, איש העלייה השלישית, וליוצרים היהודים ההונגרים שהגיעו לארץ לאחר השואה הוא האופי הקומי-הומוריסטי-סאטירי של חלק מיצירותיהם. המאירי, שגם הוא גדל על ברכי המודרנה ההונגרית, שלח את ידו, כמו הרצל לפניו, ביצירה לבימה הזעירה. הוא הקים ב-1927, יחד עם השחקן אליעזר דונת והמעצב פסח עיר-שי, קברט סטירי בשם "הקומקום". עד מהרה "הקומקום" נסגר ואת מקומו מילא "המטאטא" שהוקם ב-1928. במערכונים ובפזמונים שכתבו המאירי וחבריו למופעים של ה"קומקום" ו"המטאטא" (וגם בכתב בעת הפרטי שהמאירי הוציא לאור, "המחר", 1931-1927) הם ירו לכל עבר, במיוחד בממסדים החברתיים-כלכליים והאמנותיים דאז, שנשלטו, רובם ככולם, על ידי עסקני מפלגות הפועלים, שלא העמידו, לדעתם של הכותבים, וזאת בלשון המעטה, את העובדים והפועלים בראש סדר העדיפויות שלהם.

הנה לדוגמה כמה קטעים מתוך "שיר מחוסר העבודה" שכתב המאירי לאחת מתוכניות "הקומקום". השיר או מוטב הפזמון הזה מלווה בהוראת ביצוע, שמשמעה שיש לקרוא אותו – בשל המוצא האתני שהודבק לשחקן המבצע ("הונגארי-מאדיאר") – בהטעמה מלעלית:

שיר מחוסר עבודה

מזמר אותו חלוץ מהונגאריה, חלוץ-הונגארי-מאדיאר.

1.בבקר, בערב בלי כל עבודה,

אין לחם, אין כוס תה ואין אף כוס-סודה.

אין חצי סיגריה לנפש עייפה,

במקום זה יש לנו – יש לנו אספה –

אספה, אספה, אספה, א – ס – פה – אה!

2. ושם באספה של לשכת העבודה

החליטו פה אחד לבחור שם ועדה.

ועדה שתפתור השאלה הקשה.

ועדה שתכין אספה חדשה –

[...]

3. החלטתי לעשות תעמולה גדולה

נגד כל אספה שתרד שאולה:

אל תלכו חברים, אל תלכו לאספה,

על כל מן אספה תבוא נא מגפה –

מגפה, אספה, אספה, מ – ג – פה – אה!

הלכתי פה ושם, ביארתי לכולם:

חברים, אל תעשו אספה לעולם!

טוב! אמרו החברים בעיר ובקבוצה,

ואולם קודם-כל אספה נחוצה –

נחוצה בקבוצה אספה, א – ס – פה – אה

[...]

4. השדים ייקחו כל מיני אסיפה!

הן יש לי גם ילדה נחמדה ויפה –

אלך לי אליה, אלטפה בלטיפה,

שם אשכח כל מיני ועידה, אספה –

אתן לה נשיקה על פיה. על פיה –

ישבתי בחיקה אמרתי בלחישה:

ילדתי רבקל'ה, היי לי לאשה –

היא עיקמה את פיה ואמרה זועפה:

אין לי פנאי, חביבי, הן יש לי אספה,

רבקל'ה, אוי-אוי-אוי, אספה – מ – א – ג – פ – ה!

(קומקום: ספר הפזמונים לרגל יובל השלושים ואחד. 1928 [ככל הנראה], ע״מ: 3-4)

ב.

ההשפעה של יהודי הונגריה על הסצנה התרבותית חילונית בארץ-ישראל בשנות העשרים, השלושים והארבעים במאה הקודמת הייתה מזערית. כך אירע בעיקר משום שרוב יהודי הונגריה, על שני מחנותיהם הגדולים, האורתודוכסים והנאלוגיסטים, לא היו, לפחות עד לאחר תחילת גילויי האנטישמיות בשנות השלושים, ציונים נלהבים, וזאת בלשון המעטה. ההיסטוריון אמיל לנגייל טען בהקשר זה כי: "יהודי הונגריה היו האנטי-ציוניים ביותר על פני תבל."

המצב הזה השתנה לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, שבה נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם (כנופיות "צלב החץ" ואחרים), 564,500 מיהודי הונגריה. לאחר השואה נותרו בהונגריה כ-150,000 יהודים. רבים מהם "עשו עלייה" (חלקם אף עברו הכשרה מוקדמת בחוות ציוניות חלוציות). קבוצה קטנה יותר נשארה בהונגריה, בעיקר בבודפשט, ואחרים הגרו לארה"ב ולדרום אמריקה.

גם אבי ואמי הגיעו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. הם נפגשו בארץ והתחתנו – אירוע שכנראה לא היה יכול להתרחש בהונגריה לפני או אחרי השואה, שכן, אבי בא ממשפחה סאטמרית מצפון מזרח הונגריה, ואמי באה ממשפחה מתבוללת שהתגוררה בבודפשט. הוא הגיע לארץ לאחר שנמלט מבודפשט ברכבת קסטנר המפורסמת, והיא הגיעה לאחר שניצלה, בדרך נס, במהלכה של אחת מצעדות המוות מבודפשט לכיוון גרמניה. אני מכניס את הורי לכאן, גם כדי לתת להם יד ושם, אבל גם ובעיקר משום שהם, למרות ההבדלים הגדולים בסביבות הסוציו-תרבותיות שבהן צמחו בילדותם ובראשית בחרותם, חלקו עמדות משותפות, שהן אופייניות לרבים מיוצאי הונגריה בארץ.

הורי וכל קרוביהם ששרדו את השואה, והגיעו לארץ, או נשארו בהונגריה או הגרו לאמריקה, היו או הינם בעלי תפיסה חברתית כלכלית ליברלית-בורגנית. כולם עבדו או עובדים במגזר הפרטי או באקדמיה ולא במשק הציבורי. אמנם, היו גם יוצאי הונגריה שנקלטו בקיבוצים. היו גם כאלה מבניהם שהשתתפו בהקמת קיבוצים (למשל, קיבוץ יחיעם, שיעל נאמן עוסקת בו בספרה הנהדר היינו העתיד) ומושבים, אבל הם היו המיעוט. הרוב התבססו בערים הגדולות.

כשאני מתבונן בשנות ילדותי דרך הפריזמה ההונגרית, אני יכול לזהות עקבות רבות של תפיסת העולם הליברלית-בורגנית-לאומנית. אני משתמש במונח "עקבות", כי מעולם לא נחשפנו, אחותי ואני, וגם חבריי ממוצא הונגרי, למשנה סדורה. אבל היו דברים שעשינו ושלא עשינו, קראנו ולא קראנו, שבמבט רטרוספקטיבי נקל לראות את הקו המחבר ביניהם. אני מתכוון בין היתר לכך, שעד גיל שמונה עשרה לא ידעתי מה זה "פנקס אדום". הורי ובדרך הטבע, גם אחותי ואני, היינו רשומים ב"מכבי". לא אחותי ולא אני ואף לא אחד מקרוביי וחבריי ה"הונגרים" לא היה בתנועת נוער "חלוצית": "הנוער העובד", "המחנות העולים", וקל וחומר "השומר הצעיר". את שנות בית הספר העממי שלי בליתי בבית, בספרייה, בשיעורי כינור, אצל כמה חברים, במסיבות כיתה וכו' – ואחרי כיתה חי"ת נשלחתי לפנימייה צבאית, ששילבה לימודים ב"גימנסיה הרצליה" ואימונים צבאיים – כי אמי רצה שאהיה "קאדט". וכן, שמעתי הרבה מוזיקה קלאסית בבית, כולל של מלחינים הונגריים, וגם מוסיקה הונגרית/צוענית עממית, גוספל ואפילו ג'אז – אבל מעט מאוד שירים עבריים. ובספרייה הפרטית שלי, שתפחה כבר בכיתה דל"ת, ניצבו בגאון, לצד אנציקלופדיות ועשרות ספרי ילדים (ביניהם כיכב, כמובן, מחניים של הסופר היהודי הונגרי, פרנץ מולנר), ארבעה "ספרי יסוד": המרד של מנחם בגין (1950); מעשר ראשון – פרקי זיכרונות ומוסר השכל (1950); מאת ישראל אלדד; ארוכה הדרך לחרות של יעקב מרידור ומשירי שאנדור פטפי (1961), המשורר הלאומי ההונגרי, שכתב מאות שירים ספוגים פאתוס פטריוטי, ביניהם את "שיר לאומי" ("Nemezeti dal"), הנפתח כך: "על רגליך, מדיאר! / המולדת קוראת! עתה הוא הזמן, או לעולם לא! / העבדים נהיה או בני חורין / זו השאלה, בחרו את / תשובתכם! – / בשם אלוהי ההונגרים / אנו נשבעים, / אנו נשבעים, לעולם לא / נהיה עוד עבדים / לעולם לא עוד!" (עמ׳ 13) וגם זאת, עד כיתה יו"ד, שאז הועפתי מהפנימייה הצבאית וחזרתי להתגורר בבית, לא היה בו אף ספר של אחד מראשי תנועת העבודה, או, מוקצים מחמת מיאוס, כתבים של מרקס, אנגלס, טרוצקי וכל כיוצא באלה. וגם לא, ועל כך הצטערתי מאוד בדיעבד, ספרים מ"הספריה לעם" של הוצאת "עם עובד", שהעשירה בתים "פרולטרים" רבים, כל חודש, בספר חדש.

מזה שנים מרבים לדבר בישראל, ובארצות אחרות, על האיבה של בני עדות המזרח (לא כולל יוצאי עיראק) למפא"י ולמפלגות שהמשיכו בדרכה. יש הרבה דברים בגו. ואולם, אם כבר עוסקים באיבה: רבים מהיהודים יוצאי הונגריה תיעבו את המפ"איניקים בשל אשכול סיבות. הם הרגישו שנישלו אותם, שכן, לדעתם, מי שייסד את הציונות היו הרצל ונורדאו, אבל מי ששלט בפועל בארץ ישראל שאליה הגיעו ואחר כך במדינת ישראל היו נציגי "יהדות המזרח", "יוצאי הגטאות" מרוסיה. בנוסף, כפי שכבר רמזתי, רוב היהודים שהגיעו מהונגריה לארץ לאחר השואה, סלדו, אולי בשל הטמפרמנט וההיסטוריה הכלכלית שלהם, מכל דבר שקשור בסוציאליזם; שוויון כפוי, ארגוני פועלים, שביתות מאורגנות וכו'. לא מעטים ביניהם גם לא הסכינו עם מדיניות הביטחון של מפלגת השלטון, שנראתה להם פייסנית מידי – אולי משום שגדלו בקרב עם לאומני – כפי שמעידים, בין היתר, שיריו של המשורר הלאומי ההונגרי. איני יודע מה הייתה ההתפלגות של יהודי הונגריה למחתרות השונות. אבל אני גדלתי על שני סיפורים היסטוריים. הראשון על משימת ההצלה של הצנחנים שנשלחו להונגריה (חנה סנש, יואל נוסבכר [פלגי] ופרץ גולדשטיין). והסיפור השני על פרשת חייו של דב גרונר (נולד ב-1912 בקישווארדה, הונגריה), חבר בית"ר, לוחם בבריגדה ולוחם באצ"ל – שנפצע בהתקפה על משטרת רמת גן, נשבה על ידי הבריטים ואחר כך נידון למוות ונתלה.

גדלתי ברמת גן וכל פעם שהיינו נוסעים ברחוב ז'בוטינסקי, ממזרח למערב או להפך, הייתה אמי מצביעה על האנדרטה המרשימה (היא עשויה משני אריות ברונזה מרשימים הנאבקים זה בזה. אריה בוגר, המסמל את האימפריה הבריטית, וגור אריות, המסמן את היישוב העברי) ומספרת לי על האיש הגיבור ש"גם הוא משלנו". עוד זאת, לרבים מהיהודים ההונגרים, שהגיעו לארץ לאחר השואה, הייתה אוורסיה "מסוימת" לדת. חלק ניכר מהם באו כמו הרצל, מבתים נאלוגיסטים או מתבוללים. בעיקר חרה להם הקשר הממסדי שנוצר בארץ, כבר בהסכמת בן גוריון, בין המדינה לדת היהודית. כך, למשל, מתואר "חוק הרבנות הראשית" ב"התנ"ך של זאב" ("מעריב", 1980):

(זאב, חוק הרבנות הראשית, מתוך התערוכה התנ״ך של זאב. היצירה מפורסמת באדיבות: ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון ובנותיו נעמי פרקש פינק ודורית פרקש שוקי)

אני חייב לציין, לא ערכתי בדיקה מקיפה ושיטתית, שעניינה פילוח העמדות הפוליטיות של בני הדור הראשון ההונגרים, שהגיעו ארצה לאחר השואה. אבל אני עוסק בסוגיה הזאת כבר שנים רבות, ואני יכול לומר בזהירות, שעל פי התרשמותי רבים הם/היו אנשי מרכז-ימין ליברלי. הם עיבו, יחד עם עולים מארצות אחרות, את מעמד הביניים העירוני של החברה הישראלית, שראשית צמיחתו הייתה – אם לוקחים בחשבון רק את העליות הגדולות בעת החדשה – בהתבססותם של איכרי העלייה הראשונה, והמשכה בהגעתם והתבססותם של אנשי העלייה הרביעית ("עליית גרבסקי", "עליית הקיוסקים") ואנשי העלייה החמישית ("העלייה הייקית"). העולים ההונגרים האלה (וכאמור, היו גם אחרים, חלקם סוציאליסטים בלב ובנפש) נתנו את קולם למפלגות מרכז ימין-ליברליות. אני מתכוון ל"ציונים הכלליים" שהפכה ל"מפלגה הליברלית", שנבלעה מאוחר יותר ב"גח"ל" ואחר כך ב"הליכוד". קו אחד, ברור למדי, מוליך אפוא ממשנתם החברתית-כלכלית של הרצל ונורדאו, למשנתו החברתית-כלכלית של משה זנבר (זנדברג, נולד ב-1926, בקצ'קמט), אחד הכלכלנים המזהירים בתולדות מדינת ישראל, שהואשם לא פעם על ידי אנשי שמאל ישראלים בתפיסה בורגנית-קפיטליסטית. הקו הזה מתחבר למשנה החברתית-כלכלית של מפלגת "שינוי", שבראשה עמד יוסף (טומי) לפיד (נולד ב-1931 בשם טומיסלאב למפל בנובי סאד, סרביה), צאצא למשפחה יהודית הונגרית נאלוגיסטית, ש"הוריש" אותה לבנו יאיר (נולד ב-1963 בתל אביב), שעומד בראש מפלגת "יש עתיד", ולתפיסתם החברתית-כלכלית של בני דורו של הסופר ואיש הקולנוע הקומי-סאטירי אפרים קישון, והקריקטוריסטים "דוש" ו"זאב".

ההבדלים החריפים בין תפיסת העולם של היהודים ההונגרים שעלו לארץ והשתלבו במעמד הביניים לבין תפיסת העולם של אנשי תנועת העבודה שאחזו בשלטון עד "המהפך" ב-1977, משתקפים היטיב בעבודותיהם של כל היוצרים ההונגרים הנזכרים. כך אירע, כנראה, גם בשל המרכיב המנטלי וגם משום שהם ינקו, כמו קודמיהם בשושלת, בדרך ישרה או עקיפה, מאותה המסורת הקומית הומוריסטית-סאטירית, בעלת הגוון הפוליטי המובהק, שפרחה במרכז אירופה מסוף המאה התשע עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מהמסורת הזו ינקו גם אמנים יהודים ממוצא הונגרי, שקנו להם שם במדינות אחרות. בראשם: פריגיס קארנטי (נולד בבודפשט ב-1887), הסופר הסאטירי שהשפיע על כל הסאטיריקונים היהודים-הונגרים ("דוש" כינה אותו "המלך והמורה"); גאורג מיקש (נולד ב-1912); אנדרה פרנסואה (פרקש במקור, נולד ב-1915); וברסאי (גיולה האלאש במקור, נולד ב-1899). זה המקום לציין שרוב ההומוריסטנים היהודים-הונגרים נרצחו בשואה, והיתר נפוצו בארצות שונות. רבים מהם עברו לשטחי אמנות אחרים – קרוב לוודאי משום שההונגרית היא "שפה בדודה" והם, שכבר עמדו בבגרותם, התקשו ליצור בשפות אחרות.

ג.

"זאב", "דוש", אפרים קישון ויוסף (טומי) לפיד נודעו בארץ בכינוי החיבה "המאפיה ההונגרית". הם חלקו חוויות יסוד דומות, ואף עמדו בקשרי חברות הדוקים (גם עם משה זנבר). לכל אחד מהם היה חותם אמנותי אישי, ברור וייחודי. ברם, קשה מאוד שלא לזהות שהם באו מאותה מורשת תרבותית. לאותה מורשת תרבותית שייכים גם קריקטוריסטים יהודים הונגרים שפעלו בארץ במשך שנים ארוכות, אך זכו לפחות תשומת לב ציבורית מזו שלה זכו "ארבעת המופלאים". כוונתי ליוסי שטרן, דן גלברט ושמוליק כץ.

"זאב" (יעקב פרקש, בודפשט, 1923) גדל עד גיל שלוש-עשרה בכפר. אז עבר ללמוד בגימנסיה בעיר קצ'קמט (עיר הולדתו של משה זנבר). משום שלא התירו לו, בגלל מוצאו היהודי, ללמוד עיתונאות כפי שחפץ, למד נגרות. לארץ הגיע לאחר מסע תלאות. הוא נשלח לבוכנוולד ומשם לדכאו. אחרי המלחמה הגיע למחנה פליטים, לאחר מכן עבר הכשרה ציונית, הפליג לארץ אך גורש לקפריסין. מיד כשהגיע לארץ גויס לחטיבה 7 של הפלמ"ח והשתתף (כגח"לניק – מגויס חוץ לארץ) בקרבות לטרון הנוראים ב-1948. לאחר מלחמת השחרור עבד כפועל בניין ובסלילת כבישים. את הקריירה שלו כקריקטוריסט ולאחר מכן כמאייר התחיל בתיווכו של אפרים קישון ב"מעריב", אחר כך ב"דבר השבוע" ומ-1962 ב"הארץ". קריקטורות פרי עטו הופיעו תדיר גם בעיתונות העולמית: ב"טיים", ב"ניו יורק טיימס", ב"לה מונד" ועוד.

(זאב, ״המג׳ארים באים, המג׳ארים באים״, היצירה מפורסמת באדיבות: ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון ובנותיו נעמי פרקש פינק ודורית פרקש שוקי)

העבודה הזו של "זאב" (שכותרתה קורצת לקורא באמצעות שירו האלמותי של קונסטנדינוס קוואפיס "מחכים לברברים"), מבוססת על ההקבלה בין מצבם של היהודים ההונגרים בשואה (1944-45) מזה, ובארץ לאחר הקמת המדינה מזה. עולות ממנה תחושות ניצחון וגאווה ב"הטייה יהודית הונגרית", שהן התוצר המשתמע של אי השוויון בין מרכיבי ההקבלה בשני חלקי הקריקטורה. כך בשל דרך העיצוב של הממד הגרפי, הטכני, לכאורה, וכך גם בשל דרך הארגון של המישור התוכני. אשר לממד הגרפי: מכיוון שעברית קוראים מימין לשמאל (והתאריכים העוקבים מאשרים זאת: 1944-45... מ-1948 [ואילך]) אנו תופסים, כמעט אוטומטית, את החלק השמאלי בקריקטורה כחלק המנצח – פשוט משום שהוא מופיע אחרי קודמו. התפיסה הזאת מתחזקת משום שהחלק השמאלי, או אפשר לומר "העמוד" השמאלי (כי הקריקטורה מעוצבת כספר היסטורי/תולדותי), גדול בהרבה מהעמוד הימני, וגם מעוצב כחזיתי יותר – שוב, שני פרטים "טכניים", לכאורה, המדגישים את "בכורתו" ו"ניצחונו" של קטע הסיפור המוצג בעמוד השמאלי על פני קטע הסיפור המוצג בעמוד הימני.

משמעויות דומות נגזרות גם מהזיקה בין רכיבי ההקבלה במישור התוכני; כלומר, מבחינת היחסים של פרטים שונים משני "העמודים", השייכים לאותן רובריקות סמנטיות: בני אדם מול בני אדם, דגל מול דגל וכיו"ב.

כך, למשל, ב"עמוד" הימני אנו רואים קבוצת דמויות המייצגות את מצבם של יהודי הונגריה בשנים הזוועתיות 1944-45. הן לבושות בבגדי אסירים מפוספסים, עם מספרים על החולצות, כדוגמת אלה שחולקו במחנות הריכוז. פניהן מביעות ייאוש וחוסר תוחלת. כולן עומדות עם הפנים לחזית. פניהן נראות מבעד לגדרות תיל גבוהות. מאחוריהן נשקפת ארובת המשרפה, ובקצה העשן העולה ממנה מתנוסס דגל צלב הקרס. מצבן האנוש של הדמויות שב"עמוד" הימני ניכר גם בשל האחידות במראן החיצוני. כולן, פחות או יותר, באותו הגובה (חוץ מאחד, נמוך יותר, הנראה כילד – ואחזור אליו). הן מבוגרות למראה, תשושות, וידיהן תלויות לצדי גופן, בחוסר מעש ובאין אונים.

מעיצוב הדמויות ב"עמוד" השמאלי (דמויות ש"עברו" מצד ימין לצד הזה), עולה תמונת מצב שונה להפליא. במקום קבוצת אסירים אנונימית אנו רואים ארבע דמויות בולטות, ליתר דיוק רק את פניהן, שיחד ממלאים כשישים אחוז מהעמוד. עובדה גראפית זו מדגישה כמובן את מעמדה של הדמות הבודדת. זאת ועוד. לכל דמות יש זהות ברורה: יהודי הונגרי מפורסם במדינת ישראל.

זאת ועוד. פניהן של הדמויות במחנה הריכוז מביטות אלינו, הקוראים, בחוסר ישע. עתידם נראה מאחוריהם – המשרפות. לעומת זאת, בדף השמאלי, הדמות היחידה המביטה אלינו, הקוראים, היא האמבלמה, בת דמותו האמנותית של "זאב", שמאזכרת את הילד מהעמוד הימני. אלא שכאן היא מחויכת, ומחזיקה בידה הימנית עט נובע מטפטף – שגובהו כגובה האמבלמה, והוא נראה יותר ככידון מאשר כלי כתיבה. המסר העולה מפרטי ההשוואה המתבקשת הזאת ברור מאוד. הילד הקורבן, חסר האונים, נעשה לאדם יוצר בעל עמדה וכוח.

מעניינת בהקשר זה גם החלוקה המרחבית של הדמויות האחרות. מצד ימין של העמוד השמאלי מופעים היוצרים קישון, "דוש" ויוסף (טומי) לפיד, כאשר לכל אחד מהם מוצמד אייקון המעיד על תחום עיסוקו והישגיו. קישון נראה כותב ביד ימינו על מעין דף את שמות יצירותיו. השמות הברורים הם חד גדיא (אחד מספריו) וסלאח שבתי (סרטו המפורסם). בידו השמאלית הוא מחזיק כדור מרושת קווים, המסמל או את פרסומו ותפוצת יצירותיו בעולם ו/או את עובדת זכייתו ב"גלובוס הזהב", ואולי את שניהם. "דוש" מצביע על יציר כפיו המפורסם, "ישראליק", שהפך לאמבלמה שלו. טומי לפיד מיוצג הן על ידי ספר, המאזכר את ספריו הרבים והשונים, הן על-ידי אנטנה ועליה מגן דוד, המאזכרת את היותו איש רדיו ומנהל רשות השידור, והן על ידי אנטנה, המאזכרת את הופעותיו המרובות בטלוויזיה. בנוסף הוא נראה עומד על מבנה דמוי הכנסת, המאזכר את היותו חבר כנסת וראש מפלגת "שינוי" (האיור פורסם ב-2002, שנה לפני ש"שינוי" זכתה בחמישה עשר מנדטים ולפיד הצטרף לממשלתו של אריק שרון וכיהן כשר משפטים וסגן ראש הממשלה).

"זאב", "דוש" ולפיד נראים בפרופיל כשיד ימינם מושטת לעבר איור דמוי מפת המדינה – מחווה המדגישה את עשייתם המרובה ותרומתם לבניין המדינה. מולם, בצד שמאל של מפת המדינה – העשויה ריבועים-ריבועים ומאזכרת הן את צורת חוטי התיל בעמוד הימני והן, ובמיוחד, את הצורה האופיינית של חומה ומגדל, הסמל הציוני האולטימטיבי לבנייה וצמיחה בכל תנאי – מאוירת דמותו של משה זנבר ובידו שטרות כסף. זהו דימוי של שליטה בחומר המשלימה את ההישגים הרוחניים של חבריו.

ועוד זאת, הקריקטורה הזאת, החוגגת את פריחתם ושגשוגם של היהודים ההונגרים, ששרדו את השואה, בנו ונבנו מחדש בארץ החדשה-ישנה, מכילה גם שני מסרים פוליטיים, המייצגים את תפיסת העולם הלאומית-ימנית של זאב. ראשית, מפת ישראל היא מפת ארץ ישראל השלמה. ושנית, הדמות המייצגת את זאב מחזיקה בדף שעליו מאוירים זה מול זה, באותו גודל ובאותה תנוחה, דוד בן גוריון מזה ואריאל (אריק) שרון מזה, הנתפס כאן כיורש הלגיטימי.

תפיסתו הפוליטית של "זאב", הלאומי/נית-ימנית, עולה בקנה אחד עם תפיסתו הכלכלית הבורגנית-קפיטליסטית. הוא אייר עשרות קריקטורות שמהם עולה בברור האוורסיה שלו לכל מוסד, ארגון ואישיות שעולה ממנו או ממנה "ריח" סוציאליסטי. כך עולה, למשל, וכל הסבר יקלקל, בקריקטורה הבאה מ-1976:

(זאב, ״ללא שם״, מעריב, 28.1.1976. היצירה מפורסמת באדיבות: ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון ובנותיו נעמי פרקש פינק ודורית פרקש שוקי)

קריאל גרדוש (קרל גרדוש, מקודם גולדברגר, בודפשט, 1921) נולד למשפחה יהודית מתבוללת. משם, בתחילת המלחמה, נשלח למחנות עבודה שונים בהונגריה. בסוף המלחמה גורש למחנה כפייה ביוגוסלביה וניצל בנס מטבח שערכו הנאצים באסירים. כששב לבודפשט בתום המלחמה נודע לו שרוב בני משפחתו נרצחו. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטת סגד והחל ללמוד שם צרפתית וספרות השוואתית ועבד כעיתונאי וסופר. ב-1946 עזב את הונגריה עם קבוצה ציונית ועבד זמן מה במחנה עקורים בגרמניה, ואחרי מסע ארוך הגיע לפריז. בפריז, שם למד בסורבון ספרות ופילוסופיה, הצטרף ללח"י, ואייר קריקטורות עבור ביטאון המחתרת המעש "דוש" ואשתו עלו לארץ ב-1948. תחילה עבד כקריקטוריסט ביומון הלח"י, מברק, לאחר מכן שימש כעורך גרפי וכקריקטוריסט של העולם הזה. ב-1951 פרסם לראשונה את דמותו של "שרוליק", האמבלמה האמנותית שלו, שהפכה לאחד ממותגי התרבות הישראליים המוכרים והאהובים ביותר. ב-1953 הצטרף למעריב ופרסם שם, במשך עשרות שנים, קריקטורה יומית. במקביל פרסם בעיתונים אויקלט (בשפה ההונגרית) ובג'רוזלם פוסט (בשפה האנגלית).

"דוש" מאייר בקו עגול, עממי משהו, ומסריו תדיר ברורים וחד משמעיים יותר מאלה של "זאב". כך, בין היתר, לא קשה להבין מיצירותיו שהוא אהד מאוד את המתנחלים והיה לו מחלוקת קשה עם השמאל, על כל גווניו. לאחר מלחמת ששת הימים הוא חש באופוריה שהתבטאה, על פי דרכו הפשוטה והחיננית, בקריקטורות שלו. כך, למשל, בקריקטורה הבאה שצוירה סמוך מאוד לסיום המלחמה:

(דוש [קריאל גרדוש], ״חכה! חכה! אני לא מספיקה לרשום!״, מעריב, 1967. היצירה מתפרסמת באדיבות משפחת גרדוש סנטו)

עמדה חברתית-פוליטית חד משמעית עולה גם מהקריקטורה שלו, משנת 1971, שבה הוא מתייחס בפטרונות ובזלזול ל"פנתרים השחורים":

(דוש [קריאל גרדוש],״ ללא שם, מעריב, 1971. היצירה מתפרסמת באדיבות משפחת גרדוש סנטו)

במאמר מקיף ומעמיק שכתבה מיכל ברושי על יצירתו של "דוש" במסגרת הספר שהוקדש למפעל חייו לאחר פטירתו (דוש, קריקטוריסט, 2000-1921, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב, הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמ' 100-25), היא מצטטת את "דוש" שציטט את ארתור קסטלר (אף הוא יהודי הונגרי) בתגובה לשאלה "מה יש בו בעם ההונגרי שהוציא מתוכו כל כך הרבה כותבים וציירים סאטיריקנים". קסטלר אמר: "[...] הומור הוא סוג של ראייה כפילותית. יכולת לראות שני צדדים של אותה מטבע. והעם ההונגרי, מעצם קיומו, הוא עם של כפילויות. עם שלא הצליח להחליט על זהותו – אם הוא משתייך למזרח או למערב, מצליח או נכשל. לתוך העם הסכיזופרני הזה הגיעו יהודים, ונוצר ההומור שלהם" (דוש, דלת מס' 15, מעריב, 3.3.2000, פורסם לראשונה ב-1995). ואגב, יש עשרות בדיחות יהודיות הונגריות, שגיבוריהן קון (כנראה שיבוש של כהן) וגרון (ירוק בגרמנית; שמות המשפחה של רבים מיהודי הונגריה לקוחים משמות הצבעים בגרמנית) מרבים לפסוח בין סעיפים שונים ושבים ונופלים ביניהם. "ואכן", מוסיפה ברושי, "הנתונים מפליאים: בשנות השלושים של המאה ה-20 פעלו מאות הונגרים בתחומי הסאטירה וההומור ויצרו בעיקר גרוטסקות מרירות, ציניות ומפוכחות מאוד. רבים מן הכותבים, סופרים ועיתונאים, היו יהודים שכתבו לעיתוני הומור, למדורי סאטירה והומור בעיתונים יומיים וכן חיברו מחזות, מופעי קברט ועוד" (שם, 60). ברושי נדרשת, בין היתר, גם לקריירה של שרוליק, האמבלמה המיתולוגית של "דוש". היא מתארת ומסבירה את הסיבות לפופולריות שלה וגם, ובעיקר לעניינו כאן, את הסיבה לקריסתה, קריסה הקשורה קשר אמיץ לעמדותיהם החברתיות והפוליטיות של "דוש" וחבריו מ"המאפיה ההונגרית": "הקונצנזוס סביב דמותו של שרוליק החל להתפוגג אחרי מלחמת ששת הימים. דוש וקישון הוציאו לאור את אלבום המלחמה בדמות הספר סליחה שניצחנו, שזכה לפופולריות עצומה. אך מיד אחר כך, בעקבות החרפת הקיטוב הרעיוני-פוליטי בחברה הישראלית, תויג דוש כימיני ואף כ'שוביניסט קיצוני'" (שם, 30).

ד.

אפרים קישון (פרנץ הופמן, בודפשט, 1924) נולד בבית מתבולל – את ההפטרה בבר-המצווה שלו קרא בתעתיק בלטינית. בגלל חוקי הגזע לא היה יכול להירשם לאוניברסיטה ולמד צורפות. ב-1944 נשלח למחנה עבודה, אך ברח משם והסתתר בבודפשט. לקראת סוף המלחמה נתפס ונשלח לאחת מצעדות המוות, אך הצליח שוב לברוח. הוריו ואחותו שרדו, ואולם רוב בני משפחתו הרחבה נרצחו בתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו.

בשנת 1948 החל לפרסם בעיתונים בהונגריה מסות הומוריסטיות וחתם עליהם בשם קישונהט (בהונגרית "הונט הקטן"). ב-1949 עלה לארץ. פקיד החליט ששמו יהיה אפרים קישון. תקופה מסוימת שהה בקיבוץ כפר החורש, עבד כסניטר ולמד עברית במרץ רב. את הקריירה שלו בישראל החל ב-1951 בטור סאטירי שכתב בעיתון אומר, שהיה מיועד לעולים שטרם השתלטו על העברית ואחר-כך בדבר. ב-1952 פורסם ספרו הראשון, העולה היורד לחיינו, שנכתב בהונגרית (אוסף של רשימות שפורסמו קודם בעיתון ההונגרי אוי קלט) ותורגם לעברית בידי אביגדור המאירי.

ב-1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים אולפן, העלה "הבימה" את המחזה שלו שמו הולך לפניו, שהיה להצלחה גדולה. באותה עת החל לכתוב את טורו הפופולרי "חד גדיא", שהופיע במעריב באופן קבוע, במשך כשלושים שנה. קישון פרסם כחמישים ספרים בעברית. הוא הפיק וביים חמישה סרטים (בהם סאלח שבתי, 1963 והשוטר אזולאי, 1971), שזכו להצלחה אדירה בקרב צופי הקולנוע בארץ. את תהילתו העולמית קנה לאחר שמבחר מההומורסקות שלו שפורסמו במעריב תורגמו לאנגלית, בסוף שנות החמישים, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר ל"ספר החודש" של הניו יורק טיימס. גם סרטיו קיבלו הכרה עולמית: הם זכו בשלושה פרסי גלובוס הזהב ובשתי מועמדויות לאוסקר בקטגוריות הסרט הזר. משנות השבעים עלה המוניטין של קישון בעולם, כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי-מכר בארצות מרכז-אירופה, ומחזותיו מוצגים שם ברציפות על במות שונות. משנות השבעים חילק את זמנו בין אירופה וישראל. ב-2002 זכה בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה.

לדברי גידי נבו, שחקר וממשיך לחקור את יצירתו של קישון, "קישון הוא אחד הסאטיריקונים הפוריים, החשובים והמשפיעים ביותר בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים (והמוכר והמצליח בהם מחוץ לגבולות הארץ). יצירתו מגוונת, עתירת הומור עצמי, משפחתי, חברתי ותרבותי. בולטת בה המתקפה השיטתית, רבת-הראשים, על הממסד הכלכלי-חברתי ששלט בארץ בשנות פעילותו המרכזיות של קישון, הוא הממסד הציוני-סוציאליסטי. קישון תקף את האתוס והאידיאולוגיה של זרם מרכזי זה בציונות, ואת גילוייהם והתגשמויותיהם בכל ההיבטים של החברה והכלכלה בישראל. הוא עשה כן מן העמדה של אתוס קפיטליסטי מוצק ועקבי, השם במרכזו את האדם הכלכלי, החרוץ והמעשי, העובד למחייתו ביושר וצורך את מוצרי הצריכה הנוצרים בחברה, ובכך מניע את גלגלי הכלכלה ויוצר שפע וצמיחה שמהם נהנים האזרחים כולם." (הערך "קישון, אפרים", בתוך: לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים. עורכים, זיסי סתוי, יגאל שוורץ, 2014, עמ' 794-793). בספרו הרטוריקה של הסטירה העברית: חמש קריאות (2010, עמ' 131-130), קובע גידי נבו כי "עויינות לא פחותה מפגינה הסטירה הקישונית כלפי כל צורה של התארגנות פועלית או התארגנות עובדים. אליבא דקישון, הפועלים המאורגנים הם מכת מדינה [...] קישון אלרגי לשביתות. שביתות הן סממן מהותי של הארגון הפועלי. הן מצביעות על כוחו היתר, הן פוגעות בציבור, כלומר בציבור האנשים הכלכליים, והופכות את חייו לסיוט, והן מעין סממן דלקתי המצביע על חוליו של המשק הכללי בכללו."

אפרים קישון (כמו "דוש" ו"זאב" והלפידים, האבא והבן, וכמו "האב הקדמון" הרעיוני שלהם, הרצל) גם לא ממש אהד דתיים ובפרט לא חרדים. כך מתברר, בין היתר, מההומורסקה שלו "מעשה בטאטע חרד", המובאת להלן, מתוך באחד האמשים (תשכ"ג, עמ' 163). האיורים בספר הם פרי עטו של "דוש".

מעשה בטאטע חרד

היה הייתה פעם משפחה רבתי אשר גרה בדירה צרה למדי. המשפחה הזאת מנתה אבות ואימהות, בנים ונכדים ו-טאטע אחד. הם חיו כל הזמן חיי-אושר בהרמוניה יפה, אלא שיש לדעת כי הטאטע היה כבר בן חמש-מאות-ועשרים-ותשע שנים והיו לו כמה קפריזות שהן, בעצם, שכיחות בגיל הזה.

לטאטע, למשל, חדר משלו ואין איש רשאי להיכנס בו. על כן לא טאטאו במאתיים השנים האחרונות בחדר זה, וגם חלונותיו סגורים מני אז. הטאטע אינו מרגיש את עצמו בטוב, אלא רק בחדר האפל. הקוץ שבדבר, כי גם משאר בני משפחתו הוא דורש להגיף את התריסים בחדריהם נגד השמש הארור, אשר לדעתו, אינו מסתובב סביב כדור-הארץ אלא רק כדי לשרפו. והוא אינו נותן למשפחה להשתמש גם בזרם החשמל, מכיוון שהוא, הטאטע, נולד בשנת 1425 ואז עוד האירו בנרות.

בני המשפחה סבלו הרבה מן הטאטע, אבל מעולם לא העזו להמרות את פיו, משום שאחיו הצעיר של הטאטע, בן הארבע מאות, שולח להם חבילות מחוץ לארץ. לעומת זאת אמרו בני המשפחה בינם לבין עצמם: "סבלנות, אנו צעירים והוא זקן! פעם בכל זאת יעזוב אותנו הטאטע, חס ושלום".

אולם למעשה לא כל כך קל להסתדר עם הטאטע. תיאוריות לו ואם לא נכנעים להן, הוא מקלל נורא מנפץ שמשות ושורף רהיטים. הוא אוסר, למשל, על משפחתו את אכילת תפוח-האדמה, מפני שבנעוריו טרם גילוהו. והוא תובע שאם יורד הגשם אז כולם יצאו לרחובות לבל ייעשו רטובים עד לגופיה, אבל רבים במשפחה, נשמתם עדן, ניחמו את עצמם עד יום מותם: "למה להתווכח אתו? הזמן פועל לטובתנו..."

זה לא כבר תבע הטאטע מן המשפחה שיגדלו את הנינים שלו סגורים בכדי-חרס צרים, כי כך לא יהיו גבוהים מדי ולא יתנגש ראשם במשקוף הדלת. ההורים הסתייגו הפעם ועל כן מיד שלח הטאטע לאחיו הצעיר תצלומים, שכיצד מסתייגים כנגדו, והלה תיכף הפסיק לשלוח וביקש בחזרה את החבילות הקודמות. אולם בני המשפחה לא התייאשו. "למה לריב עם הטאטע?" אמרו "מילא, נגדל דור אחד בכדים. הוא בכל זאת ילך פעם לעולמו"... ועל כן, הם יושבים עדיין באפלה, אוכלים תפוח-אדמה בסתר, מגדלים ילדים בכדים סגורים – ומחכים ומחכים...״ (אפרים קישון, באחד האמשים, עמ׳ 163).

אבנר הולצמן סקר ב"מוסף רדיו לספרות", בספטמבר 1999, את קובץ ההומורסקות של קישון, שראו אור באותה השנה בספר: עד המדינה: פרוטוקול. בדבריו (שנדפסו בספרו מפת דרכים, סיפורת עברית כיום, עמ' 331-330). הולצמן קובע שהרציונל העומד מאחורי המבחר הזה הוא "לספר את סיפור תולדותיה של מדינת ישראל על-פי גרסתו של קישון, שיש בה כמובן הרבה היתול סאטירי אבל ביסודה מונחת השקפת עולם רצינית מאוד [...] ציונית קלסית, הניזונה מן הביוגרפיה של קישון עצמו, פליט השואה, מעולי העלייה ההמונית לארץ עם קום המדינה, שבנה כאן את חייו מתוך הזדהות עמוקה עם צדקת קיומה של מדינת ישראל ותמיכה נחרצת בכורח לחזק אותה ולשמור אותה מכל משמר כמקלט בטוח לכל יהודי באשר הוא." "יחד עם זאת [מוסיף הולצמן] יש, כמדומה להבחין, בין שני שלבים או שתי תקופות המיוצגות במבחר שהוגש לנו כאן. שתי התקופות דומות באורכן וקו החתך הברור החוצץ ביניהן הוא מלחמת ששת הימים. [חלוקה זהה הציגה, כזכור, מיכל ברושי, כשתיארה את הקריירה של שרוליק של דוש, י.ש.]. את התקופה הראשונה [קובע הולצמן] הייתי מכנה 'עידן התמימות'. הסטירה של קישון בשנים שלפני 1967 היא סטירה קונסטרוקטיבית [...] המבקרת אמנם כל מיני קלקלות (שלטונה של מפא"י, הכפייה הדתית, צביעות יומרנות ועוד) אבל הכול ברוח של חיבה סלחנית [...] ככל הנראה מן ההשקפה שלנוכח גדולת הנס ההיסטורי של הקמת המדינה, כל המועקות והמצוקות מתגמדות. אחרי מלחמת ששת הימים משתנה הנימה. הנינוחות ההומוריסטית המפויסת, נהפכת, לגודל הצער, לתפיסה לאומנית אטומה וצדקנית, שחציה מכוונים הן כלפי אומות העולם הן כלפי הקולות הביקורתיים מבית."

גידי נבו (2014), מחרה מחזיק אחר הולצמן ומסמן גם הוא שתי תקופות ביצירתו. עד שנות תחילת שנות השבעים, ומאז ואילך – תקופה שבה "ביטא בכתיבתו דעות לאומניות שהציבו אותו בקצה הימני של הקשת הפוליטית. הוא עשה זאת במרירות ובזעם שהרחיקו מעליו את קוראיו הנאמנים. קישון העתיק את עיקר פעילותו לשוויץ ולאירופה. בשנות התשעים חזר למרכז הקונצנזוס הישראלי עם תמיכתו בהסכמי אוסלו."

אני סבור, בשונה ממיכל ברושי, אבנר הולצמן וגידי נבו, שעמדותיהם המדיניות והחברתיות-כלכליות של קישון וחבריו ל"מאפיה ההונגרית" לא עלו מעולם בקנה אחד – לפחות עד הסימנים המטרימים של המהפך של 1977 – עם הקונצנזוס המדיני-חברתי-כלכלי הישראלי. אמת, קישון היה ציוני אדוק. הוא שמח בגידול ובגיוון של האוכלוסייה בישראל (למרות שנקל למצוא בכתביו גוונים עדתיים גזעניים), והיה גאה מאוד בהישגיה של המדינה הצעירה. אבל, הוא וחבריו ל"מאפיה ההונגרית" ניצבו תמיד מימין לעמדותיהן של המפלגות ששלטו בארץ עד 1977, ותמיד היו, מי פחות ומי יותר, פטריוטים בסגנון ההונגרי הלאומני. לעניות דעתי, השינוי שחל בטון כתיבתו של קישון לאחר 1967 הוציא מן הכוח אל הפועל קול או גוון קול שהתנגן בקרבו כל הזמן והניצחון הגדול במלחמת ששת הימים פרץ לו מוצא. אבל, צריך להוסיף, זו לא הייתה הסיבה היחידה בשינוי הטון של קישון, ואפילו לא העיקרית. שכן, כך אני סבור, אי אפשר שלא לקשור את הטון החדש, המריר והזועם, עם העזיבה שלו את הארץ, שעוררה הדים שליליים רבים. קישון חש, ובצדק, שלא מכירים בו כיוצר של תרבות גבוהה. בשעה שבארצות אחרות הוא זכה להצלחה וגם להכרה, בארץ הוא זכה רק להצלחה. הוא נתפס, הן כסופר, הן כמחזאי והן כתסריטאי ובמאי סרטים, כמי שהרים תרומה נכבדה לתרבות הפופולרית ותו לא, וראיות לכך לא חסרות. לדוגמה: כתביו לא נלמדו באוניברסיטה ולא נכללו בתוכניות הלימודים לבתי הספר התיכוניים. אשר לפרסים: הוא קיבל את "פרס סוקולוב לעיתונות" (ב-1958), ואת "פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר" (הדגשים מטעמי, י.ש.) ב-1970. בפרס ביאליק הוא זכה ב-1998 כשהיה בן 74. את "פרס ישראל" קיבל קישון ב-2002, כשהיה בן 78. ואת הפרס הזה, החשוב מכולם קיבל ב"קטגוריה של תרומה לחברה" (הדגש מטעמי, י.ש).

גידי נבו טוען, כזכור, שבשנות התשעים חזר קישון למרכז הקונצנזוס הישראלי עם תמיכתו בהסכמי אוסלו. איני בטוח שהתמיכה בהסכמי אוסלו הייתה עמדה שעלתה בקנה אחד עם מרכז הקונצנזוס הישראלי. גם איני חושב שקישון באמת חזר למרכז הקונצנזוס הישראלי – פשוט משום שהוא לא היה שם גם קודם. הפופולריות שהייתה מנת חלקו בשנות החמישים והשישים הייתה תוצר של סגנון הכתיבה שלו, שנראה, על פניו, מחויך, עוקצני וגם, על פניו, קונסטרוקטיבי. אבל תפיסת העולם והעמדות החברתיות והכלכליות שעמדו בתשתית ההומורסקות והסאטירות שלו היו תמיד ימינה מהקונצנזוס.

לסיכום, אפשר לומר שקישון, "זאב", "דוש" ויוסף (טומי) לפיד זכו לפופולריות גדולה בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, למרות עמדותיהם המדיניות והחברתיות-כלכליות, שהיו אז בלתי קונצנזואליות בעליל. זאת, כמדומה, הן בשל כישרונותיהם הגדולים והן משום שהם נתפסו כיוצרים הפועלים בזירת התרבות הפופולרית, שלא נתפסה אז כאיום ממשי על האליטה החברתית והתרבותית. מאות אלפי ישראלים צחקו כשקראו את קישון ולפיד, והם התענגו על מגעי הקסם של "זאב" ו"דוש" באיורים שלהם. הם התעלמו מהחיצים הסטיריים הרעילים שנורו לעברם, כיוון שהיו מצופים בדבש רטורי (כפי שקרה גם בחלק ממערכוני "הגשש החיוור"). ואם לא התעלמו ודאי אמרו לעצמם או לחבריהם: לא נורא, אין ממה לחשוש. הקריקטורות וההומורסקות לא יכולות להזיק. בסך הכול במה מדובר? קצת קומדיה טרם הרגה איש.

אופקים, 2018

#מסה