ליברפול, אני אוהב את הטינופת החרמנית הגדלה על אדמתך

מילים: 1755

1.

ליברפול היא לא עיר ספרותית. כשעוברים על רשימת הסופרים והסופרות הבולטים שפעלו ופועלים בה, אולי השם הכי בולט היא בריל ביינברדיג', ולאחריה קלייב בארקר (ועוד שמות רבים, אנונימיים לקורא העברי). יכולות להיות לכך מגוון סיבות, חלקן אף היסטוריות, חלקן מסחריות. מן הידועות הן שדווקא מוזיקה פופולרית היא היטיבה לייצא, אולי יותר מכל עיר פרובינציה אחרת במערב. כמובן, ישנם הביטלס, אך עוד לפני שארבעת המופלאים טלטלו את העולם, בשנות החמישים פעלו בעיר קרוב ל-500 להקות קצב, בעלות סאונד מאוד דומה, שהתכנסו קטגורית תחת הסגנון שלימים נקרא "מרסיביט", או "ליברפול סאונד". בשנות השמונים יצאו מהעיר הרכבים ידועים כמו Flock of Seagulls, Dead or Alive, Frankie Goes to Hollywood, Echo and the Bunnymen, ועוד.

2.

ליברפול מסוף המאה ה-19 – אחרי משבר תפוחי האדמה באירלנד (1845), שגרם ללא פחות מחצי מיליון אירים להשתקע בעיר, למרות שתכננו להגיע לחוף המזרחי – נחשבת כעיר מעמד פועלים, עם לא מעט בעיות אלימות ועוני לאורך הזמן. זהו ככל הנראה לא המקום האידיאלי לכתוב עליו ולהגות בו בפיוטיות. למעשה, לא מעט טוענים כי ליברפול נראית כמו אזור התעשייה ביפו ברוב חלקיה. מה שנכון באופן חלקי. התמונה כמובן מורכבת ודינמית יותר. משבר תפוחי האדמה, "הרעב הגדול", נקרא בפי לא מעט לאומנים איריים בפרספקטיבה היסטורית "רצח העם הגדול". לדידם, היה מדובר בניסיון של הממסד האנגלי לחסל אותם, נוכח תנאי ההחכרה הבלתי אפשריים (השטחים החקלאיים היו שייכים לבעלי נכסים אנגלים), ופטריית הכימשון שכילתה אז יבולים לא הייתה הסיבה העיקרית. לדבר כמובן יש שורשים בכיבוש אירלנד על ידי הבריטים. מעניין דווקא בהקשר הזה להקשיב ללהקת הפולק-פאנק האירית ה"פוגס", שמתארת בשיריה את מה שהפך לחלק מהאתוס הלאומי של אירלנד – הרעב, ההגירה לליברפול, החיפוש אחר המזל בחוף המזרחי של אמריקה.

3.

היחס המתנשא של הממסד האנגלי כלפי האירים הקתולים עבר התמרה; את מקומו של האירי תפס הליברפולי, בעל כינוי הגנאי "סקאוזר", ולאורך המאה ה-20 המתח הזה בין אנגליה הממסדית, הלונדונית בעיקרה, לבין ליברפול הקתולית בעיקרה, הלך והעצים. ראו בסקאוזרים חבורה של בטלנים, שיכורים, פושעים וחסרי השכלה, והדבר פיתח מן גאווה נגדית לוקאל-פטריוטית נדירה. הסקאוזרים לא ראו עצמם חלק מאותה אנגליה, אלא יותר חלק מבריטניה, והודות לנמל הפעיל – בעיקר חלק מהעולם. אבל הביטלס שינו משהו מהותי; עד אז כדי להצליח היית צריך לעבור בלונדון. פתאום מגיעה רביעייה וכובשת את בריטניה, ואז את שאר העולם, והם מגיעים מפאקינג ליברפול. זו הייתה הפעם הראשונה שתופעה תרבותית פופולרית אירופית לא מגיעה מעיר בירה. לאחר מכן יהיו טרנדים מוזיקליים חשובים לא פחות שייצאו מערים כמו שפילד (הסינת'-פופ), מנצ'סטר (האינדי) ואף לפני כן מדיסלדורף (קראפטוורק והמוזיקה האלקטרונית). עד היום, אגב, ל-75 אחוז מהתושבים בעיר יש שורשים איריים. האבות של לנון ומקרטני, למשל, היו אירים. עד היום גם אותה גאווה לוקאל-פטריוטית נשמרת. אם תטו אוזן תשמעו רבים מתושבי העיר ממלמלים שזו "העיר הטובה ביותר בעולם". הם לא בהכרח יגידו שאנגליה היא המדינה הטובה ביותר בעולם.

4.

ברם, ה"לקונה" הספרותית שהובאה לעיל לא לגמרי מדויקת; אלן גינזברג בשנות החמישים צוטט כמי שאמר, "ליברפול כרגע היא מרכז התודעה העולמית". כמובן, הוא קצת הגזים, סביר להניח כי הוא התייחס לטורנדו המוזיקלי של המרסיביט, אבל באותן השנים שבהן דור הביט התפרע לו בסן פרנסיסקו וניו יורק, צמחה לה קבוצת משוררים מקומית, שכללה בין היתר את רוג'ר מקגיו, אדריאן הנרי, בריאן פטן ועוד. כמו האמריקנים גם הם טשטשו לגמרי את ההבדל הקלאסי בין שירה לפרוזה, וכתבו שירה בשפה מאוד פשוטה, דיבורית, לא מחורזת בעליל, אם כי עם גיחות לא מחייבות של חרוז חופשי. במובן מסוים, הם הפכו את השירה ליותר פרוזה ואת הפרוזה ליותר שירה, מעין שתי ישויות שנראות כמו התצורות המקוריות אך מתנהגות אחרת לגמרי.

5.

על ההשפעה של דור הביט האמריקני על הספרות והשירה במאה ה-20 הדעות עדיין חלוקות, גם של אלו שאכן לא יכולים להתעלם מההשפעה התרבותית. עדיין רבים מתוכם טוענים כי מה שהותירו אחריהם היה "בעייתי" מבחינת איכותו הספרותית; קראו להם "משוררים של שערי עיתוני סופ"ש". נורמן פודהורץ, אחד ממבקרי הספרות החשובים של המאה ה-20, כתב בין היתר: "יש צעקה מובלעת בספרו של ג'ק קרואק: הרוג את האינטלקטואלים המסוגלים לשוחח ברהיטות, הרוג את אלה היכולים לשבת חמש דקות רצוף על כיסאם [...] הבוהמיינים הבורים הללו הם אויבים של התרבות, סוגדים לפרימיטיביות, לאינסטינקטים, לאנרגיות ולדם". על קרואק גם נכתב המשפט המפורסם: "הוא לא סופר, אלא אדם שחבר השאיל לו מכונת כתיבה". בלי שום קשר לשינויים הסוציו-תרבותיים החשובים שהיו חלק ממהפכת דור הנגד וילדי הפרחים, כמו שוויון זכויות, סולידריות חברתית וגאווה להט"בית, ועשו זאת באמצעות סגנון חיים דיוניסי, המשלב סקס, סמים ואלכוהול (אהבה חופשית) יחד עם חזרה אל הטבע. במובנים מסוימים דור הביט, בקונטקסט היסטורי, היה עוד חלק מהמודרניזם, וקדמו לו תנועות חתרניות לא פחות כמו הפוטוריזם, הדאדא, הסוריאליזם וכיוצא בזה, שההשפעה שלהן עליו (במיוחד של הסוריאליזם) הייתה בולטת וניכרת. במובן מסוים, אפשר לראות את דור הביט כממשיכו הטבעי של הסוריאליזם (ויליאם בורוז, לדוגמה, כתב במשך תקופה מסוימת טקסטים בטכניקת ה"Cut-Ups", היה גוזר מילים מתוך כתבי עת, מדביק אותן מחדש וקורא לזה יצירות ספרותיות. דברים דומים עשו הדאדאיסטים והסוריאליסטים. הם קראו לזה בין היתר "כתיבה אוטומטית").

6.

מבט כללי על המחקר האקדמי, שרובו כמובן אמריקאי, לא מספק תמונה חד משמעית. מחד, יש כאלו המתעקשים למתוח קו ישיר בין דור הביט ללא מעט כותבים אמריקניים שבאו לאחר מכן. לא מדובר כמובן בקונטקסט של איכות, אלא בקונטקסט של השפעה, ועל כך אין עוררין שהאנטר ג'י תומפסון, צ'אק פלאניוק ואפילו דיוויד פוסטר וואלאס לא היו לולא אבותיהם הרוחניים הברורים, אבל בכל הנוגע לשירה, לא מעט מבקרים אינם מחשיבים אותה בלשון המעטה. כאמור, בין היתר הם כונו "משוררים של שערי עיתוני סופ"ש" ועוד אי אילו ביטויים לא מחמיאים במיוחד. נורמן פודהורץ, אחד ממבקרי הספרות החשובים של המאה ה-20, כתב הין היתר: "יש צעקה מובלעת בספרו של ג'ק קרואק: הרוג את האינטלקטואלים המסוגלים לשוחח ברהיטות, הרוג את אלה היכולים לשבת חמש דקות רצוף על כיסאם (...) הבוהמיינים הבורים הללו אויבים את התרבות, סוגדים לפרימיטיביות, לאינסטינקטים, לאנרגיות ולדם". על קרואק גם נכתב המשפט המפורסם: "הוא לא סופר, אלא אדם שחבר השאיל לו מכונת כתיבה".

7.

בשונה ממקבילו האמריקני, דור הביט הליברפולי לא כתב על פילים שמבקשים פנקייק בדיוק כשאתה תוהה אם לנקות את החדר, אם כי הם כן שילבו בשירתם אלמנטים של תרבות פופולרית כמו קומיקס, כמו בשירו של פטן, "היכן אתה סופרמן?" שם הוא כותב, בין היתר, "קלארק קנט התאבד כי לא מצא חלקים חדשים / הכדורים ששרקו כנגדו דרך המסך / פילסו דרך לחיים האמיתיים / אבל למי אכפת מהחיים האמיתיים?" הם ביקשו להוות קול לאדם הפשוט, לאותו שכן ארכיטיפי שגר דלת לידך. העולם שהם מתארים הוא מאוד מציאותי; רב הזמן הם נותרים בגבולות העיר, ברחובות המוכרים שלה, באווירה של פאבים ובירות ובתי קפה ומסעדות ותנועה אנושית. הם אמנם לא כתבו רק על העיר, אבל כשכתבו עליה עשו זאת באהבה נדירה, לא בביקורת, לא בייאוש או בתסכול, ויש לאהבה הזו שורשים שמגיעים כמובן עד ל-1845. כפי שצוטט רוג'ר מקגיו (אם לליסבון יש את פרננדו פסואה, לדבלין את ג'יימס ג'ויס, ללונדון את וירג'יניה וולף, ולתל אביב כנראה את יעקב שבתאי, לליברפול יש את מקגיו, הנרי, פטן והאחרים), "בליברפול אתה רגע אחד משורר, אבל מיד לאחר מכן אתה מדבר על כדורגל, או קונה כרטיס אוטובוס, או שמישהו בועט בראשך מחוץ לפאב. זה הכל חלק מהחיים. אתה עובר חוויה, אתה הולך הביתה וכותב על החוויה הזו, ואז אתה שוב יוצא ומשתכר".

8.

כל אחד מהמשוררים שצוינו הקדיש לא מעט שירים לעיר, והם גם הוציאו אנתולוגיות ביחד (ב-1967 The Mercy Sound , ב-1968 The Liverpool Scene, שתיהן בהוצאת פינגווין). כך בין היתר כותב הנרי במחזור "שירי ליברפול": "הנעורים מוסווים כמו בעדשה כשבנקאים יושבים על הדשא נוגסים בפטרייה הקדושה / ליברפול אני אוהב את הטינופת החרמנית הגדלה על אדמתך [...] יש דרך ודאית להתרענן / גלגל הצלה עוזר לך להתרומם / אחרי שהרחת ריח דומם / המזכיר גרבי שיכורים [...] הגדרה של אופטימיות: אדם מנסה להיכנס בדלת הפאב של ייטס / בארבע אחר הצהריים [...] ראיתי את המחזה של אלפרד ג'רי מתקרש מעל תחנת ליים / בעודו מדווש על אופניים ברחוב אליוט [...] וראיתי את המוות בחלק העליון של רחוב דיוק / בצווארון שחור גבוה של באטמן שעון פועם בדיוק / ואז גורר כתפיים לאורך גבעות / מעבר לקתדרלות / נעליים חומות [...] זונות משונות ברחוב קאנינג / שלג על כולו עוטה / ומרסל פרוסט בקפה קרדומה אוכל עוגיות מדליין / חתיכות טבולות בתה". אי אפשר לפספס את תחנת ליים. אם אתה לא בא בסירה או באנייה, סביר להניח שתעבור דרכה. גם מקגיו הקדיש לה שיר, שם הוא כתב בין היתר: "Turned Left in to Lime Street/ Felt Small/ As a Pelota Ball".

9.

למרות שבריאן פטן הפך להיות בחלוף הזמן המנהיג של החבורה, והיה פעיל גם בזירות אמנותיות אחרות, דווקא מקגיו נותר הדובר הבולט שלה, מי שבאמירותיו וציטוטיו הצליח לבטא משהו מרוח הזמן. בין היתר הוא אמר, "מי שבא אז בשנות החמישים והשישים לערבי השירה שלנו לא בהכרח בא לשמוע שירה, אלא בא עבור מופע בידורי [...] העניין המקומי היה אופוזיציה ללונדון ולמה שהיא מייצגת, היה אופוזיציה לפאבליק סקול, לא היו לנו שום מקורות השראה מקומיים ושום ירושה ספרותית או דרמטית". גם אדוארד לוסי סמית בפתח דבר ל-Liverpool Scene כותב כי "בפרובינציה כמו ליברפול לא היו בתי ספר ומסורת אינטלקטואלית, לא היו אנשים שישבו על ברכי אחרים ודיברו ואמרו 'אני חושב שאתה צודק'. בניגוד ללונדון יכולת ללמוד כל מה שאתה צריך על תרבות". ליברפול, דרך הקבוצה הזו, למעשה המציאה לעצמה תרבות יש מאין. סמית מוסיף כי ברוב השירים של הקבוצה הזו העיר נוכחת בצורה זו או אחרת. "הדבר לא ניכר רק בשמות של רחובות או במקומות, בתיאור של חלונות שבורים או בניינים נטושים, אלא בפואטיקה עצמה, באופן הדיבור של השירה והגישה שלהם לקיום האנושי". לפיכך, לדידו, השירה הליברפולית כוחה הגדול הוא בעצם בחוסר השורשים שלה, בצבעוניות שלה, ובכך שהיא יותר מכוונת לציבור קוראים.

10.

קארל יונג היטיב לבטא את הרוח המיוחדת של העיר, את הדיסוננס המוטבע בה, את היופי היוצא מתוך הכיעור, כשפרסם ב-1961 את החלום הבא: "מצאתי את עצמי בעיר מטונפת ומלאת פיח. היה זה לילה חורפי, היה חשוך וגשום. הייתי בליברפול. במרכזה הייתה בריכה ענקית. במרכזה של הבריכה אי קטן. על האי עמד עץ בודד – מגנוליה תחת מקלחת אדומה של פריחה. אך זה היה כאילו העץ עמד תחת אור השמש, ובאותו זמן היה גם הוא עצמו מקור האור. הכל אפף מן אווירה בלתי נעימה בעליל, עכורה וכהה, בדיוק כפי שהרגשתי. אבל הבנתי באותו רגע כי אני חווה בעצם חזיון ייחודי, וזו הסיבה שבגללה הייתי מסוגל להמשיך בכלל לחיות, ואז הבנתי – ליברפול היא בריכת החיים".

11.

ולמרות כל זאת, שיטוט מעמיק ברחובות ליברפול של 2019 לא מראה כמעט שום זכר או התייחסות או אווירה של התנועה הזו. עיר לא ספרותית מובהקת. את הביטלס אפשר לראות ולחוש כמעט מכל בלוק. לאחרונה אף בית היתומים "שדות תות לנצח" הפך לאטרקציה תיירותית ונפתח לקהל הרחב. ולא רק הביטלס, את המרסיביט המוזיקלי עדיין אפשר לחוש בערבים מסוימים. קאברן קלאב עדיין פעיל ושוקק, אם כי משמיע מוזיקה אחרת לגמרי (בניגוד למה שמקובל לחשוב, המקום הראשון בו הביטלס ניגנו בעיר ובכלל היה דווקא מועדון הקסבה). באלברט דוק אפשר למצוא פסל של בילי קרמר, עוד אגדה מוזיקלית מקומית. וכמובן, מלבד הביטלס העוגן השני התיירותי הוא כדורגל.