למסה אין מוח

(מילים: 1141)

14:00

משבר האלבום השני, שמסרב להרפות ממני מאז אותו יום מאושר-לרגע של הגשת התזה, רק חידד עבורי את העיקרון: אני בעד הדחיינות. הזמן הרי לא סובל שמנצלים אותו, מלמדנו הכובען באותה מסיבת תה שניצבה במוקד מחקרי אי-אז. ומתוך אותה עמדה אתית איתנה, טיפחתי גם את הנטייה לשכב כמה שיותר.

התעוררתי רק לקראת הצהריים, למשמע צליל שבקע מהטלפון. פחדתי להסתכל. אולי זה מייל מהמזכירות שמזכיר להגיש כבר את דוח ההתקדמות שלי בדוקטורט. "הטלפון יכול לצלצל, הוא יכול לצלצל, אני אומרת בלבי, שיצלצל, שיצלצל", כתבה דליה הרץ בשיר שניתחתי בתזה. השיר הזה שלה נגמר בפיטורים.

נאנחתי. אני אמור לעבוד אבל לא קם בי כוח. נשארתי אפוא במיטה. במקום לכתוב מצאתי את עצמי חושב ובוהה, בקיר, בשידה, בשמש העומדת בחלון.

18:00

טקסטים שאני אוהב במיוחד מאפשרים לי להעמיד פנים. להתנהג כאילו היו ניסויי מחשבה שאני מבצע על בשרם חסר-הישע.

הניסוי הנוכחי: לתאר מן אוטופיה שבה טקסטים ילמדו איך לכתוב את עצמם. הספרות הרי תמיד "משועבדת" למישהו אחר, גם כשהיא מוגדרת אוטונומית. מאחורי כל אוטונומיה מתחבא דיבור של מישהו. מישהו כותב; מישהו מתכוון. מישהו קורא; מישהו מפרש.

כך, בניסוי המחשבה שלי, הטקסטים יכוננו את עצמם בדרמה של כינון-עצמי, אדיפלי משהו. קצת כמו ב"מטריקס" או ב"שליחות קטלנית", הם ירצחו את הכותבים-אבותיהם, למנוע מהם את היכולת "ללדת" אותם. הפרשנים יהפכו למובטלים, יירדפו ויִקטלו, והחוקרים הספורים שיוותרו יחיו בדוחק מחתרתי ויאבקו על משרות "מאבחנים" עגומות, שכל תכליתן לסייע לעולם להבדיל בין "דיבור" לדיבור, בין אמת ובדיון. הם יחיו כמו באטמנים מרוששים, שוכני ביבים.

העלילה עשויה לפתוח בדיאלוג בין חוקר שחי במחתרת עם שותפו הבלתי-רצוי, סופר מזה-רעב וחולה סופני, ששרד (בינתיים) את ג'נוסייד הסופרים.

מכאן אני נתקע. כשאני חושב על ההמשך ומנסה לבנות את הדיאלוג, את הדיבור בין שתי הדמויות, לא בא כלום.

22:00

אבל חזי לסקלי בא, והוא כותב:

לַשֶּׁמֶשׁ אֵין מֹחַ, אָמַר לִי יָדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן

שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים מֶטֶר מֵהַשֶּׁמֶשׁ.

לְכָל דָּבָר יֵשׁ מֹחַ, אָמַרְתִּי לַיָּדִיד בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן

שֶׁנִּצַּב בְּמֶרְחַק עֲשָׂרָה מֶטֶר

מֵהַשֶּׁמֶשׁ.

שְּטֻיּוֹת, אָמַר לִי יָדִיד

בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן

שֶׁנִּצַּב

בְּמֶרְחַק

חֲמִשָּׁה

מֶטֶר

מֵהַשֶּׁמֶשׁ.

שָׁתַקְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם בַּטֶּלֶפוֹן, בַּטֶּלֶפוֹן

שֶׁנִצַּב בְּתוֹך הַשֶּׁמֶשׁ.

שָׁתַקְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי כְּלוּם.

("מוחה של השמש", באר חלב באמצע עיר, עמ' 70)

אני קורא את השיר ומעלה בדעתי את ניסוי המחשבה ששמו "המוח הסיני". מיליארד האזרחים בסין מדמים יחדיו פעולה של מוח. כל אזרח מגלם תפקיד של נוירון אחד, ומקבל רשימת אזרחים להתקשר אליהם דרך הטלפון; הטלפונים משמשים כדנדריטים, מוליכי המידע. עם פתיחת הניסוי, מספר סינים מתחילים להתקשר לאנשי הקשר שלהם. כשאלו מקבלים צלצול, הם מתחילים להתקשר לבאים ברשימה שלהם, וכך הלאה, מבלי להתבקש לדבר ממש. את רשת 'הפעילות המוחית' מחברים ל'גוף' מכני, שמציג את 'הפלט' הרגשי, ה'כאב' המדומה, גם אם אף אחד מהאזרחים לא חש בעצמו כאב.

הניסוי בוחן את השאלה האם אפשר לומר שה"מוח" הזה חש כאב כמו שאדם ממשי חש כאב. האם המוח הזה פועל במובן שאנחנו חושבים שאנחנו מבינים (ומי מבין איך פועלים פיתולי התודעה), על אף שהוא עשוי אנשים וחפצי-פלסטיק, ולא תאים?

בשירים של לסקלי לכל דבר (לכל דיבור) יש מוח. המילה "שמש" היא "דבר". גוף שמתגשם, חפץ ממש, מן דו-איבר של דיאלוג טלפוני דו-סטרי תקוע ומטורטר, שמוחש אל קיצו ככל שניתן למוח לבוא לעולם; אבל גם לשמש יש מוח. המוח הוא איבר שמסוות ומכוון את גופו, תנועתו, את תגובותיו של הסובייקט. והתגובות פועלות מולנו בדרכים מסתוריות, לא מובנות. המחשבה המופָחָת במילים, באמצעות המילים, זקוקה לפענוח. היא שרירותית. היא רעיונות משונים, לא-מובנים, שטויות. היא דו-קרב של קוצר-התקשורת. המוח מוליך את תגובות הגוף הטקסטואלי, מניע קדימה והצידה, במעגלים הולכים ומתקצרים שקוצרים את הלשון ואת הדנדריטים שהואילו לשחק במלכודת המחשבה. השמש נואשת לאחרים אך מכחישה ומסכסכת: אי ההבנות, העלבונות, ההיעלבויות, השתיקות, בדידות הכלום הנוראה שאורבת אחרי שוויתרנו, ורק עם עצמנו נתקענו, רק עם עצמנו נותרנו, הם הרחם המכני הנבזי שלה. השמש תיכון ותמות, תכחיד את עצמה והעולם יחשיך, יחשיך וימוט בשתיקה. התינוקת לא באמת "נולדת", אבל הכאב של לידתה הוא אמיתי.

המוח של הטקסטים מאתגר את תנאי הבסיס של העולם, ובוחן שוב ושוב את המנגנון מאחורי האוטונומיה "המשועבדת" של הלשון, שמבעדה מסתנן האויב הנורא, הגיהינום הנחוץ מכולם – הזולת:

בְּרֵאשִׁית הָיְתָה קְלִישָׁאָה נֶהְדֶּרֶת

שֶׁלֹּא בִּקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם

לְהַכְרִיז עַל עַצְמָהּ.

וְהַקְּלִישָׁאָה הָיְתָה לְבָשָׂר

וְהַבָּשָׂר הָיָה לְצָמִיד מַבְהִיל

סְבִיב פֶּרֶק יָדוֹ שֶׁל הַמִּתְחַזֶּה לֵאלֹהִים

וְהַיָד חָפְרָה מִנְהָרָה בְּעוֹלָם שֶׁמִּמֶּנּוּ בִּקְשָׁה לְהִמָּלֵט.

(ללא כותרת, באר חלב, עמ' 194)

בראשית הייתה הלשון. תנאי האוטופיה, החיבור האלוהי בין המסמן למסומן, בין דבר לדיבור, בין פעולה לתכלית, הופרו. השירה מבקשת להיות ה"סיבה הראשונית" של עצמה, לכונן את עצמה כראשית השרשרת הסיבתית של העולם. אבל מישהו אחר קדם לה. מבראשית מטאפורת ה"בריאה" הייתה קלישאה מתה (כלומר, לא בראשיתית, כי מישהו כבר השתמש בה, ציטט אותה עד מוות). הלשון הייתה ליריבה-אהובה של אלוהים שהתחזה ליוצר.

איזה עולם השיר מבקש להחריב? האם זו אירוניה על מסורת מודרנית שחוקה, התפיסה של "היצירה בתור בריאה", על התפיסה של הספרות כאקט של כינון עצמי, ראשיתי? ואולי ההפך, ואולי גם וגם: הלשון מבקשת, מתוך אירוניה על אירוניה, דווקא להימלט מהעולם שבו "בראשית" היא קלישאה? לשוב אל עולם שבו אפשר "להכריז על עצמנו", ליצור את עצמנו מההתחלה, לאחות מסמן ומסומן?

הדיבור 'לא מבקש דבר'. ואף-על-פי-כן הוא נעשה ל"דבר", מתגלגל לבשרו של יוצר מתחזה שמבקש להימלט מהעולם שבו דרוש אלוהים שימיר את הדיבורים לדברים; שיכריז – "ויהי אור" – ויגרום לשמש להידלק:

הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁחִיתָה אֶת פְּרָטֵי הָרִקּוּד

וּמְאַדָּה אֶת מַי הַשֹּתְיָּה שֶּל הָרַקְדָנִים

אֲנִי

מַשְׁלִיך

כְּפָפָה אֲפֹרָה

מִן

הַקוֹמָה הַתְּשִׁיעִית

וּמַטְבִּיעַ אוֹלָר

בְּתוֹך שְׁלוּלִית.

הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה אֶת הַפְּעֻלּוֹת וְאֶת שְֹמוֹתֵיהֶן.

לֹא מְבָאֶרֶת וּלֹא תוֹבַעַת פֵּרוּשִׁים.

כּוֹנָנִית וְתוֹלַעַת

אוֹרְבוֹת לַסֵּפֶר.

הַסֵּפֶר מַמְתִּין לַקּוֹרֵא.

הַקּוֹרֵא מְכַבֶּה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

וּמַדְלִיק אֶת הַמְּנוֹרָה.

הָאוֹר מֵאִיר אֶת הַמִלָּה: "אוֹר",

כּלוֹמַר, אֶת עַצְמוֹ.

("מחול שבעה עשר", באר חלב, עמ' 97)

הספר ממתין לקורא וזקוק לו מקדם, אבל יכחיש זאת אם נשאל אותו. הקורא מוזח פנימה, פועל פעולות, משליך כפפה. הוא גובר על השמש האכזרית, מלוהק לקוסמולוגיה הזו כאלוהים שמתמיר אור לאור, מכווץ את השמש הטבעית לאורה המלאכותי של מנורת הקריאה. אבל מחוץ להזחה, "האור מאיר את המילה: 'אור'", יוצר את עצמו. מבחינה פרשנית הטקסט "מאיר את עצמו", מגלם את תפקידו של הקורא והפרשן, רוצח את הרקדנים: השמש "מאירה" את ה"עולם" – את הדברים ("הפעולות"), ואת השמות שניתנו להם, בעוד היא משחיתה את הגישה ו"לא תובעת פירוש". היא מציגה את השרירותיות המעגלית של הבריאה-העצמית, ומכחישה מהפרשן את ליהוקו הנחשק ביותר – כמי שמת "לעשות שרירים" בכוח הדיבור, להציג לראווה את ה"מוח" שלו, את כושרו האינטלקטואלי, שמפגיש בין הגוף ללשון.

00:00

באחד השירים לסקלי כותב: "לימדתי אותך את הריקוד והראיתי לך איך להיחלץ ממנו" ("מחול תשיעי"). אחרי שהשיר גילם את הקורא והקורא נחלץ מהכתיבה, הדובר מצהיר שיגור לנצח בחדר שקירותיו עשויים מים. שם יהיה "מאושר כמו טלפון בלתי מחובר" (באר חלב, עמ' 89). ההיחלצות מוליכה אותו לחדר הסגור של התודעה האוטונומית, שקיימת כמו מתחת לאגם עמוק ומבודד.

השיר הבא אחרי 'מוחה של השמש', הוא "מוחו של הכלום': "הַצּוֹלְלָן הַמֵּת שָׁהִנַּחְתִּי עַל קַרְקָעִית הַיָם / אֵינוֹ חוֹשֵׁב עַל כְּלוּם" (באר חלב, עמ' 71). כל שיר במחזור שממנו לקוח השיר, "מיטב המוחות", מציג אינטראקציה בין מילים לדוברים, בין דוברים וחפצים, לדוברים אחרים. בכל שיר, המילה האחרונה היא ה"מוח" הקם לתחייה בטקסט הבא. 'מוחו של הכלום', האחרון בחלק הזה של המחזור, הוא מעגלי, נגמר במילה 'כלום'. הכלום מוביל רק לעצמו. הדובר הציב גופה בים, והגוף המת שוכב, ואינו מגיב לו. הוא כלוא בתוך מוחו שלו.

כל היום לא עשיתי כלום. הזמן עבר, לא יכולתי למנוע ממנו, ואני שוכב עדיין במיטה. לא כתבתי כלום היום. עשיתי כלום היום.