בלבבון פנימה: על "התקווה 69" לאלכס בן-ארי

מילים: 1892

הִתִּשְׁבֹּצֶת

כָּל עוֹד בַּלֵּוִי פְּנִימָה

נְשִׁיפַת יַחְפָן הוֹמִיָּה

וּלְפוֹנוֹגְרַמּוֹת מֵחָם קָדִימָה

עֲמִיתָה לִצְמִיקָה צוֹפִיָּה

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּשְׁבָּצְתְּנוּ

הִתִּשְׁבֹּצֶת בַּת שִׁצְפּוֹת אַלְפַּיִם

לִהְיוֹת עִסְקָא חָפְשִׁי בְּבַגִּירוּתֵנוּ

בַּגִּירוּת צְמִיקָה וִירוּשָׁלַיִם

(שיר 69 והאחרון בספר)

"מקום לשירה" יזם מופעי שירה במסגרת יום העצמאות המכונים "וודסטוק שירה". אלו ארבעה מופעי שירה ומוסיקה ביום החג עצמו. בבסיס היוזמה קיים ניסיון ליצור זיקה בין שירה ליום העצמאות וממילא ליצור זיקה של שמחה ובכך לאזן את הזיקה המובהקת והנוגה בין שירה ליום הזיכרון. למעשה, יש אף היבט כלכלי במערך הזיקות הללו: ביום הזיכרון מצפים מאמנים להתנדב (פרקטיקה תרבותית של "אין כסף") ואילו ביום העצמאות הנורמה היא שאמנים גובים את המחירים הגבוהים ביותר בשנה. לכן, בין השאר, השירה לא יכולה להיות מזוהה עם היום העצמאות.

אלכס בן-ארי הוזמן לקרוא בוודסטוק הראשון שנערך בגן הבוטני בירושלים (2014). לקראת הקריאה במעמד זה נוצר הרעיון לספרו התקווה 69 (מקום לשירה 2018). זהו ספר שיריו השלישי. הוא פרודיית מחאה פטריוטית על "התקווה", שעשוע אינטלקטואלי, ספר ששואל שאלות לשוניות וחד חידות הומוריסטיות על בסיס חיקויים של ההמנון. זהו ספר קונספטואלי ובו 69 ואריאציות של ההמנון הישראלי המשבשות את המקור. הוואריאציות מבוססות על נוסחה מתמטית. המשורר חושף את התחבולה בפתיחת הספר: "כל שיר בקובץ נוצר על ידי החלפת כל שמות העצם המופיעים ב'התקווה' בשמות העצם הבאים מספר ערכים קבוע אחריהם במילון." (ע"פ מילון אבן שושן).

הישג משמעותי של התקווה 69 הוא הצעה עכשווית לספרות אלטרנטיבית. זו שירה מלאכותית במובן של בינה מלאכותית המקדמת את הספרות לעבר אפשרויות מבע בלתי צפויות. בימנו, בעידן של שירה סוציולוגית צפויה, ואולי בכלל, זהו מוצר מותרות אוונגרדי של אמנות לשם אמנות – זהו 'האחר' הספרותי. ולהיות אחר ספרותי פירושו להסתכן ספרותית, תקשורתית ומסחרית במסע אל נישה ספרותית נידחת.

אינני מבקש לקרבן את התקווה 69 בנוסח השיח הפוליטי הפוסטמודרניסטי של קהילות מקופחות, אלא לחדד את הלעומתיות של הספר. יצירת ספר כזה דורשת שילוב של אמונה, העזה ואף מה שמכנה דון חואן, המורה של קרלוס קסטנדה, "הבלות מבוקרת" – יכולת להשתחרר באופן קיצוני משלושת כבליו של האני המצומצם (תולדות חיינו, פטפוט פנימי וחשיבות עצמית), אך מבלי להשתגע. במילים אחרות, התקווה 69 איננו פרויקט מובן מאליו.

ההשראה המרכזית לחיקוי ההמנון הלאומי מקורה, ככל הנראה, ברוק האמריקאי. בסיום פסטיבל וודסטוק (1969) הגיטריסט ג'ימי הנדריקס ביצע ואריאציית רוק חתרנית של ההמנון הלאומי האמריקאי "סטאר ספנגלד באנר" (ללא שירת הטקסט). זו היתה מחאה נגד מלחמת ויאטנם, אך לא פחות חשוב, ריקליימינג של תרבות הצעירים (ילדי הפרחים) של אתוס החירות. ואכן, התנסות כה פרועה בנוסחה ספרותית היא ביטוי מובהק של חירות ספרותית; ועל רקע ההקשר הלאומי, יש כאן ביטוי של כמיהת היוצר לחופש.

הספר הוא פרויקט פרודי במובהק. אמנם, הפרודיה עובדת בצלילות בעיקר בשירים הראשונים של הספר ולאחר מכן עוקצה מתקהה בגלל הריבוי והחזרות על אותו תעלול; זה כמעט כמו לחזור על אותה בדיחה שוב ושוב ובכך לעשות לה הזרה, אך גם לאבד מההומור שבה. ריבוי "התקוות" מזכיר את הנוסח הפופ-ארטי של אנדי וורהול הכולל קטלוגים החוזרים על עצמם של קופסאות ספגטי, צילומי ידוענים ועוד. גם עיצוב הספר של אסף המאירי נועד ליצור דימוי של אובייקט משועתק, מעין דגלון שמרוב שימוש שגרתי, מסחרי, ציני ופוליטי הפך לריק – למוצר צריכה זול.

פרודיה על קלישאה כמו המנון היא מסוכנת, כי היא עלולה להידמות לקלישאת ההמנון אותה הפרודיה מבקשת לתקוף. אלא שלהמנון יש גם פוטנציאל מאז'ורי שמעניק לפרודיה גלאם – זוהר פופואטי. הנדריקס ניצל עד תום את הפוטנציאל הפופואטי של המעמד הפרפורמרי. הביצוע הוירטואוזי שלו היה לקלסיקה ולדגם שזכה לקאברים בעולם וגם בישראל: "התקווה" בוצעה בסגנונות שונים על ידי ברי סחרוף, פונץ', טיפקס ביחד עם שרית חדד, עמיר בניון ואחרים. עם זאת, בשירה העברית התקווה 69[m5] הוא החיקוי המלא, המשמעותי והמקיף ביותר של ההמנון (פה ושם היו ציטוטים של ההמנון, כמו אצל אגי משעול בשירה העוסק ברצח רבין, "4.11.95": "מַשֶּׁהוּ אוּף/ שָׁמוּט בַּלֵּבָב/ פֶּ-נִי-מָה/ פֶּ-נִי-מָה").

69 שירי הספר כפופים לתכתיבי צורה אוטומטיים ללא התחשבות במובנות ובתחביר. התוצאה היא שהתקווה 69 מציב את הנרטיב הצורני מעל לשירים הבודדים ולקוהרנטיות; לכן הם מובנים אך ורק הודות להקשר ולא מתוך מערכת היחסים שבין צורה לתוכן, קרי, הם לא מובנים לעצמם. לשם המחשה, אין משורר שיושפע משיר בודד בספר, אלא מהקונספטואליות; לשיר הבודד אין זהות אישית אלא קולקטיבית, הוא חלק מהכלל, כפי שהמנון מייצג את הכלל ולא ישירות את הפרט.

הנוסחה לא יצרה שירים שלמים במובן הלירי המסורתי, אלא שיר פרגמנטרי, אסוציאטיבי, הומוריסטי, חתרני ובאופן אירוני – פרוע; דווקא השיר פרי השיטה הוא זה שיוצר כאוס עקב הנוקשות של השיטה. אופיו הפרוע של השיר הבודד מחייב את הקורא לפרשנויות לא שגרתיות כדי לחלץ ממנו משמעויות.

הפקת המשמעויות מהשיר יכולה להתרחש רק הודות לקריאה אסוציאטיבית, המזכירה בין השאר חיקוי של הלינקריאה הקיים במרשתת. בקריאה במרשתת אנו נתקלים באינספור הסחות דעת והלינק היא אחת המרכזיות שבהן. המילים הממורקרות כלינקים שולחות אותנו באמצע שטף הקריאה לטקסטים אחרים שתפקידם להבהיר, להרחיב ו/או לשווק. אמנם, זה לא שונה מקריאת ספר עמוס בהערות שוליים, אלא שבמקרה האינטרנטי יש אופציה לנדוד בקלות יותר אל הלינק ואף להמשיך במסע קליל בין לינקים, אגב התרחקות ממושא הקריאה הראשוני.

במילים אחרות, הקריאה בהתקווה 69 איננה קריאה שקטה, אלא רועשת: אנו קוראים את השירים כאילו אנו סובלים מבעיית קשב וריכוז או מתמודדים עם טקסט בשפה אחרת (או טקסט בז'רגון לא מוכר) ונאלצים לקרוא לאט, באופן פרגמנטרי, תוך כדי גלישות, בלימות, עצירות, כמו בנהיגה בפקק. על קשיים אלו יש להוסיף את המכשולים המוסיקליים והפרפורמטיביים: הסימביוזה בין הטקסט ללחן ובין המעמדים השונים בהם שמענו את ההמנון יוצרים אינספור פרשנויות אפריורי של טקסט, כך שהוא ממילא לא נקרא ברעננות כמו בפעם הראשונה.

אמנם, זו לא קריאה קולחת, אולם הודות לכך שהמקור קצר, הספר מושך לקריאה הודות למתח העלילתי שהצורה יוצרת, הסקרנות ביחס לוואריאציה הבאה בתור. המתח נבנה גם הודות לכך שהספר עוסק בפרה קדושה ומעל הקריאה מרחפת השאלה: האם תיתכן ואריאציה גסה ובוטה באופן קיצוני, שתגרום לפרובוקציה תקשורתית? אנו מצפים שהמניפולציה הטכנולוגית אכן תייצר מניפולציה תוכנית, אלא שלבסוף אנו מגלים שזה לא קורה.

לדוגמה, השיר הראשון בספר "התקומה": "כָּל עוֹד בַּלְּבָבוֹן פְּנִימָה / נַפְשִׁיּוֹּת יָהִיר הוֹמִיָּה / וּלְפָאוּנוֹת מִזְרָחָן קָדִימָה / עֵינָא לְצִיּוֹנוּת צוֹפִיָּה // עוֹד לֹא אָבְדָה תְּקוּמָתֵנוּ / הַתְּקוּמָה בַּת שֵׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַמָא חָפְשִׁי בְּאַרצוּתֵנוּ / אַרְצוּת צִיּוֹנוּת וִירוּשָׁלַיִם".

ההקשרים המקריים שנוצרים הם אסוציאטיביים, אך צפויים, כי לכאורה כולם מתועלים לפרשנות פרודית מגחיכה של שני הסמלים אותם ההמנון מייצג – המדינה והעם. לכן הפרשנות שטחית ואוטומטית. לדוגמה, אנו עם יהיר, העם ישן אלפיים שנים והעם הוא עמא – או עמה (טיפש). אלו בדיחות ילדותיות ומבריקות מבחינה לשונית.

ואמנם, רוח המקור שורה על היצירה החדשה ומכסה עליו כליל כך שכל פרשנות תלויית הקשר, אלא שמבעד לפרודיות השנונות מבליח בכל זאת רובד אסוציאטיבי ארספואטי עמוק המתייחס לקונספט של הספר. הווה אומר, הספר מפרש את עצמו, עורך דיאלוג פנימי סמוי, כמו משווק את עצמו; משמעות הדבר היא שההמנון המקורי וההמנון המסומפל משתווים בחשיבותם, כי אלו שני הנושאים המרכזיים של הספר.

לדוגמה, שורות פתיחה אלו, "כָּל עוֹד בַּלַּהֲטוּטָן פְּנִימָה" (49), "כָּל עוֹד בַּלָּהִיט פְּנִימָה" (51), "כָּל עוֹד בַּלּוֹגוֹס פְּנִימָה" (56), "כָּל עוֹד בַּלּוֹגָרִיתְם פְּנִימָה" (57), מרמזות לשדות הסמנטיים, הפופואטיים והאינטרנטיים העיקריים שמהן נבע הספר. לדעתי, קסמו של הספר טמון בארספואטיקה מפתיעה ושובבה זאת, כי הוא מצליח במפתיע לספר את סיפורו שלו עצמו.

בשורה התחתונה השיר הוא יצירת איגיון בת זמננו. אמנם, הוא חלק ממסורת ארוכה של איגיון, שראשיתה בג'יבריש של התינוק, עבור בתיעודים הראשונים של שירת האיגיון הטרובדורית מהמאה ה-13 במרכז אירופה (גרמניה), באדוארד ליר, בלואיס קרול, בדאדא, באוטומטיזם, במעבדות הספרות של האוליפו (בן-ארי השתמש בנוסחה n+7 של ז'אן לסקור מהאוליפו), וכלה בשירת רשת בת זמננו (מה שנועה שקרג'י מכנה "אינטרנטיקה"), כגון, שירי השלמת גוגל בנוסח של ערן הדס.

בן-ארי הוא איש מחשבים. מכאן, הנוסחה של הספר יכולה להיות מכונה אף אלגוריתם. האלגוריתם של בן-ארי הוא ניסיון משעשע ליצור שפה (כמו שפת הב'); מבחינה זאת התקווה 69 מחזיר אותנו לחוויה הלשונית היצירתית והרעננה של "לקראת שפה". העיסוק האינטנסיבי של הספר בלשון תורם תרומה לשירה וללשון העבריות הודות לשילוב מילים חריגות בספר. הווי אומר, הספר מבקש להשיב לדוברי העברית את הביטחון הלשוני באמצעות מסר מרגיע: יש לגיטימציה בשירה ובדיבור לעשות שימוש במילים מוזרות וחריגות.

"התקווה" המקורי הוא משפט אחד בן כ"ח (כוח) מילים ובהן י"ד (השם ינקום דמן (שמות עצם, כלומר בדיוק מחצית מהמילים נשארות קבועות ומחציתן משתנות. עם זאת, בישראל תמיד יש את המספר הנוסף (ה-15) – הכותרת שאף היא מושא לשינויים משחקיים. לכן הספר מבוסס על חזרות של מילים ועל שינויים (כאמור, שמות העצם).

מכאן, מימד אסוציאטיבי נוסף הכרוך בהבנת המהלך של הספר הוא כותרתו. אמנם, הכותרת איננה מרמזת שהמספר 69 מרמז לשנות המדינה (בדומה לספרו של פרץ-דרור בנאי, 60 מתחת לאפס, שנכתב לרגל שנת הששים למדינה), אך לאחר שההקשר מובן נפתחות עוד אופציות לפרשנות שיש להביאן בחשבון.

אסוציאציה אפשרית היא דחקאית – תנוחה ארוטית. המספר 69 נושק ל-70 שנות עצמאות (ואחד לשנה הבאה, שהוא אולי השיר המקורי שלא נכלל בספר, אלא באחרית דבר). משמעות הדבר, שאנו כעם עוד לא שם – אנו עוד לא זקנים, אנו עדיין צעירים ליבידינליים. מכאן, בבסיס הפרשנות לעיל של מספר 69 עומד אתוס הצבר – הצעיר הבריא והרענן, אתוס המשיק לאתוס הצעירוּת של התרבות הפופולרית.

הצמדת המספר 69 לצד "התקווה" משמעה שהתקווה היא מעגלית – היא סגורה הרמטית. הווה אומר, במושג של תקווה יש לא רק פתיחה לעתיד, אלא חסימה במסגרת תקווה קונקרטית אחת – אין רק תקווה אחת, אולי יש הרבה תקוות ואולי עדיף לא להיות בתקווה, אלא בהווה – משהו יותר זני. סגירות של 69 היא אף ביטוי של "עם לבדד ישכון", מעין מחיצה הקיימת בין העם לבין העולם, ובין אזרחיה המדינה היהודים לבין אלו שאינם ולכן ההמנון לא יכול לייצגם. הרמטיות זאת באה לידי ביטוי גם בצורה של השיר: תחילתו וסופו תמיד אותו הדבר (בפתיחה "כל עוד" ובסוף "וירושלים").

אסוציאציה פופואטיות נוספת היא ללהקת ההיפ הופ-רגאיי "התקווה 6", שעוסקת ישירות בישראליות כמו בשירים "הכי ישראלי", "לו הייתי ראש ממשלת ישראל", והלהיט "אם אפגוש את אלוהים". הלהקה הוציאה לאור את התקליטור הננופואטי הראשון: זהו תקליטור המכונה פילטרים (2014) והוא תקליטור האינסטגרם הראשון בעולם. יש בו שמונה שירים באורך של 15 שניות כל אחד, סה"כ שתי דקות. זה אלבום קונספטואלי ומבריק. כל שירי התקווה 69 הם בני שמונה שורות, כמו שמונת השירים של "פילטרים", אלא שזו נראית לי מקריות חיננית. מה שיותר מעניינת היא הזיקה בין המספרים 69 ל-8. שניהם מספרים שסוגרים מעגלים בעלי זיקות נומרולוגיות וצורניות לסקס ולאינסוף.

הפרודיה היא עיסוק בטקסטים אחרים, קרי, זהו עיסוק פנים ספרותי המנותק מהמציאות. כך הוא אף המקרה של התקווה 69. הספר אטום – הוא מהלך שכלי צרוף של הדהודים פנימיים, הדוחים לא רק את המציאות אלא אף רגש בשם שימור תבנית העל. לכן הספר מהדהד סוג של אוטיזם-אטום המאפיין את החיים בעידן התקשורת והאינטרנט, אשר בו בני אדם לא אחת מבקשים לשבור את כלא המסך ולגעת בעולם האמיתי. הנוסחה הסטרילית היא הסגר קונספטואלי מופשט המנוגד לעדינות ולאינטימיות האישיים. לכן 69 המעגלי נושא גם היבט מחאתי נוקב – של האדם המסוגר מאחורי תקווה שלא יכולה להתגשם, כמיהה שאין מילים לבטאה ולכן היא הופכת לג'יבריש.

הספר טומן בקרבו מספר פרדוקסים מרתקים, מעין זה שציינתי לעיל: המחאה נגד האטימות באה ליבי ביטוי בייצוג של אטימות. לדוגמה, פרדוקס נוסף – זהו ספר מקורי ולא מקורי בו זמנית: הוא חוזר על תבנית אחת 69 פעמים באמצעות שיבושים מקוריים ושיטתיים של המקור, אלא שהוא מבוסס על מקור, קרי, השיר במהותו לא מקורי. למעשה, זהו הפרדוקס הפרודי: הפרודיה היא טקסט חדש המבוסס על ואריאציה של המקור. למעשה, ללא הנוסחה, לא היינו זוכים לצירופים החד-פעמיים הללו. תקיפת המקור השחוק מחייה את המקור ומותירה אותו רלוונטי.

פרדוקס נוסף העולה משאלת המקוריות הוא מידת הרלוונטיות של המחבר ביצירה אלגוריתמית: לנוסחה יש את אותה מידת אחריות לכישלונות ולהצלחות כשל מחברה. מכאן, הקרדיט למחבר אמור להתחלק שווה בשווה בין המחבר לנוסחה, כלומר, הספר איננו שונה במהותו משירה שחולל מחשב. אולם אם נחשב את שאר המחברים הקיימים בפרויקט הזה, החל מהכותב המקורי של "התקווה" נפתלי הרץ אימבר וכלה ביוצרים שהתנסו ב"תקווה" בגרסאות כיסוי כאלה ואחרות, המסקנה היא שלפנינו יצירה לא מקורית, אלא שהיא מקורית באופן מובהק: אין דבר דומה לה.

גילוי נאות: התקווה 69 יצא לאור בהוצאה אותה אני מנהל