הבשורה על פי עמוס עוז

מילים: 2451

א.

את עמוס עוז קראתי, כמו רבים מהישראלים בני דורי ומעט מבוגרים יותר או צעירים יותר, לפי סדר יציאתם לאור. ספר אחר ספר אחר ספר. בכיתה ט' למדתי בבית הספר סיפורים מארצות התן (1965), בכיתה י' קראתי את מקום אחר (1966) והתאהבתי בנגה חריש, המכונה סטלה מאריס, ובסוף התיכון נשביתי בקסמה של חנה גונן ממיכאל שלי (1968), הירושלמית היפה והקרה, שאשמה, לפחות במידת מה, גם בבחירה שלי ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה העברית, וגם, אני חושב, בעוד כמה בחירות, מוצלחות פחות.

את שלושת הספרים האלה קראתי לפי הסדר אבל באיחור של חמש שנים מרגע הופעתם בדפוס. בספרים הבאים כבר יישרתי קו – קראתי כל אחד מהם כמעט מיד לאחר שראה אור עולם. כמה מהם קראתי – וכל חיי אזכור תודה לעמוס עוז על האמון שנתן בי, החל במחצית השנייה של שנות ה 80 - כשעוד היו כתבי יד.

אני כותב את כל זה לא רק כדי שתדעו שגם לי – כמו לעשרות אנשים אחרים בארץ ובעולם – היה מגע קרוב עם האיש והסופר הדגול הזה, אלא גם, ובעיקר, כמבוא לדברים שאני רוצה לומר כאן על עוז ועל מפעלו הספרותי.

*

העובדה שגדלנו עם עוז השפיעה על דרך הבנתנו אותו. כמעט כל מי שעסק ביצירתו כתב עליו מפרספקטיבה של צמיחה, מראשית דרכו ועד נקודת הזמן שבה נכתב המחקר. זאת ועוד, מכיוון שעוז נמנה על קבוצת היוצרים הישראלים הראשונים ומשום שהיה אחד ממחולליהן ומעצביהן של היהדות והעבריות בגרסתן הישראלית, חוקרים ומבקרים שרטטו את המסלול של מפעלו האמנותי בצמוד, ואפשר לומר גם בצמוד מידי, למסלול ההתפתחות של המפעל הלאומי-ריבוני.

עכשיו, לאחר שעוז עבר למקום אחר, אני מציע לשחרר אותו מעט מהכבלים הלאומיים ששמנו עליו. הגיע הזמן ש"נפריט" אותו, שנקרא אותו במנותק, ככל הניתן, ממקומו בביוגרפיה הקולקטיבית שלנו.

כיצד עושים זאת? ובכן, אני מציע לקרוא אותו "הפוך", מהסוף להתחלה; כלומר מהבשורה על פי יהודה (2014) הרומן האחרון שלו, עד מקום אחר וארצות התן. ואז, אחרי המסע לאחור בכתביו, נמשיך ונלך אחורה, אל סיפור החיים שלו שקדם לחיים הספרותיים, ואז, רק אז, נשוב ו"נלאים" אותו, ונגלה משהו חדש, אני מקווה, על קשר האהבה והחושך המחבר בין הסופר הגדול לבין "המצב הישראלי".

ב.

הבשורה על פי יהודה, הרומן החותם את מפעלו של עוז, עוסק, בראש ובראשונה בנושא הבגידה. במרכזו עומד סיפור הבגידה המערבי האולטימטיבי, הבגידה של יהודה איש קריות בישו, חברו ומורו.

מהבשורה של יהודה, הבשורה הנוכחת-נעדרת בברית החדשה, שאותה לקח על עצמו עוז "לשחזר", עולה, כביכול בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, שיהודה כלל לא בגד בישו. ההפך הוא הנכון, הוא היה המאמין הגדול ביותר שלו, אולי אפילו יותר מישו עצמו, שלפי הפרשנות של עוז בגד, הוא עצמו,, ישו, ביהודה. העובדה שיהודה מסר את שמו של ישו לרודפיו לא הייתה אלא, לפי הפרשנות הנועזת של עוז, תוצר של רצונו של יהודה לקדם את מופע ההתגלות הגדול של מורו הגדול. שכן, לכאורה, יהודה היה משוכנע שישו ייחלץ בקלות מאסוריו, ויוכיח, קבל עם ועולם, שהוא בן האלוהים.

אבל גם אם נניח שכך היו פני הדברים, כלומר, שעוז אכן התכוון ליצור מן כתב סנגוריה על יהודה איש קריות, עדיין פעורות בפנינו שתי שאלות מטרידות. ראשית, מה טעם מצא עוז לעסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה, ושנית, מדוע הוא נפנה לעסוק בו דווקא ברומן שידע, ואמר זאת לכמה מידידיו, שיהיה הרומן האחרון פרי עטו.

אחת התשובות היא, אולי, שעוז, מי שנחשב לשגריר החשוב והאפקטיבי ביותר של ההוויה היהודית-ישראלית בדורו, חש שעליו מוטלת המשימה לצאת לקרב מאסף אמוני – קרב שאליו גייס עצמו בשעתו דודו הגדול, פרופ' יוסף קלוזנר – לנסות ולהפריך את הסיפור הנוצרי שיילד פרעות, עלילות דם וזוועות אחרות.

זו תשובה ראויה ואפילו יש לה עדויות מסייעות בספרים אחרים של עוז שראו אור באותה תקופה. כך ביהודים ומלים, ספר העיון שכתב עם בתו, פניה עוז-זלצברגר, ונדפס באותה שנה שבה נדפס הבשורה על פי יהודה וכך גם בספר העיון האחרון שלו, שלום לקנאים (2017). ואולם, התשובה הזאת נגזרת, שוב, כמו רבים מהדברים שנכתבו על עוז, מהקשר שנרקם, כבר מספרו הראשון, בין סיפורו של עוז לסיפור הקהילה שלו – ואני מעוניין כאן יותר, כאמור, בעוז הפרטי.

*

מן הפרספקטיבה ה"פרטית" הזאת אפשר לומר שהבשורה היא "צוואה ספרותית"; מסמך ספרותי שמורה לנו, באיזה היטל עלינו לקרוא את מכלול היצירות הגדול של עוז. ואכן, אם קוראים את הספרות של עוז, וגם את פרשת חייו, מהסוף להתחלה, אפשר לראות, בבהירות, שהנושא הראשי בעולמו היה הבגידה. זהו חוט השני המחבר בין פרקי חייו וחטיבות יצירתו. מבחינה זו, הבשורה על פי יהודה, הרומן האחרון של עוז, הוא "רק" המניפסטציה הגלויה והבולטת ביותר של העיסוק האובססיבי שלו בנושא הזה, ובנושאים הנגזרים ממנו. הקריאה של כל כתבי עוז דרך הפריזמה התמטית הזאת חושפת את בסיס ההיגיון של מסלול ההתפתחות שלו; היא מגלה את אופי זיקות הגומלין בין הפרוזה שלו לבין מסותיו הפוליטיות, והיא מנמקת גם את אופיין של כמה מהתחבולות שהיו מסימני ההיכר של אמנות בסיפור שלו.

ג.

ואולם, כאשר מנסים לחלץ מה"צוואה הספרותית" של עוז אמירה ברורה ביחס לנושא הבגידה, נתקלים במעקשים על גבי מעקשים. כתב הסנגוריה של עוז על יהודה איש קריות הוא מסמך ספרותי-משפטי מפותל והיא כופה על הקורא עודפות פרשנית מתסכלת. עוז סובב סביב סוגיית הבגידה כמו פרפר הסובב סביב מנורת להט. הוא מנסה להציג את הבגידה של יהודה בישו כמפגן של נאמנות מוחלטת, אבל מנגנון האיפכא מסתברא שלו כל כך מסועף ומוגזם עד שאי אפשר שלא להסיק שהוא גייס את כל הלהטוטים הספרותיים שלו, המרהיבים כשלעצמם, כדי שיוכל לגעת, שוב ושוב, באש הבגידה, שאותה הוא שנא, ממנה הוא ירא, אבל אליה הלכה תשוקתו. צריך להבהיר, אל האש הזאת הוא קרב לא בידיים חשופות, אלא, כמאמרו של פול ואלרי, בכפפות של הגיון, באמצעות ההיגיון של המבדה הספרותי. זה הגן עליו מכוויה חמורה אבל מנע מגע שלם, ולכן התנועה-תשוקה של עוז אל "הסנה הבוער" של חייו חזרה ונמשכה, חזרה ונשנתה.

וכן, זו לא הפעם הראשונה שעוז עשה את קפיצת המוות הזו, בתנאי המעבדה הספרותית. להטוט הודיני דומה עומד בבסיס כתב ההגנה שחיבר על בוגד אחר. כוונתי לכתב ההגנה שלו על הירשל הורביץ מסיפור פשוט של ש"י עגנון. כמעט כל מי שקרא את הסיפור הזה וכתב עליו סבר שהירשל בגד באהובתו, בלומה נאכט, פרח הלילה הרומנטי שלו, כיוון שנכנע לצירל, אמו השתלטנית והחמדנית, ונישא למינה, בת עשירים משעממת. רק עוז טען, והכביר באותות ובמופתים כדי להוכיח את טענתו, שלא היו דברים מעולם. כל העניין בסיפור פשוט הוא, לטענתו, שהירשל הוא לא "נעבעך" כנוע. להפך, הוא תחבולן מבריק וכל מטרתו הייתה, מלכתחילה, לבגוד באהובתו עם אשתו – מהלך הפוך על הפוך שהוא מבצע באורח וירטואוזי.

המכנה המשותף לשני כתבי ההגנה הללו, המרשימים בתפרחת מופרכותם, הוא מנגנון הקרוסלה שאפשר לעוז לחזור ולהסתחרר באותו מעגל אובד ידיים. לנוע פעם ועוד פעם בין אהבה חבולה, נטישה, בגידה, רצון לנקמה, תחושות אשמה וחוזר חלילה.

ד.

כאשר קוראים את סיפור על אהבה וחושך (2002), הרומן האוטוביוגרפי המונומנטלי של עוז, בהיטל של הבשורה על פי יהודה, שראה אור שתים עשרה שנים אחריו, אפשר להתרשם שדווקא ברומן המוקדם יותר עוז הצליח לגעת באש – באירוע ההתאבדות/הבגידה של האם – בידיים חשופות יותר. בלי ההתקה של הפצע האישי למגה-טראומה דתית-היסטורית ובפחות פיתולים תמטיים ורטוריים.

ואולם, גם זה רושם מוטעה. אמנם, עוז כורת אתנו כבר בתחילת הרומן "חוזה קריאה" שעל פיו אנחנו עתידים, בסופם של הדברים, לקבל מפתח שיאפשר לנו להציץ מבעד לכפות המנעול אל נבכי הנפש של אמו שאישיותה החידתית והמלנכולית ממלאת את חלל הרומן כמן שמש שחורה, ובעקבות כך גם, אולי, לנפשו המעונה של בנה, קורבנה הראשי, אבל הוא לא מסוגל לעמוד בחוזה הזה. אמנם, בסוף הספר הוא מאפשר לנו להתלוות לאם ביומה האחרון, ואולם, כפי שאפשר להתרשם מהקטע הבא, גם פה עוז היה זקוק – היזקקות מובנת ומכמירת לב – לחליפת מגן קולקטיבית-היפרבולית:

"אמי הפסיקה את חייה בדירת אחותה ברחוב בן-יהודה בתל אביב בלילה שבין מוצאי שבת לבין יום ראשון, שישה בינואר 1952, הוא יום ח` בטבת תשי"ב" (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 586).

זהו הסיפור האישי הפרטי. אבל מכאן, ברצף, בהמשכה של אותה פסקה עצמה, עובר הסיפור למישור אחר:

"בארץ התנהל אז ויכוח מלא היסטריה בשאלה האם מותר או אסור למדינת ישראל לדרוש ולקבל מגרמניה פיצויים על אובדן רכושם של היהודים שנרצחו בימי היטלר. היו שהסכימו עם דעתו של דוד בן-גוריון שעל-פיה אין להרשות כי הרוצחים יהיו גם היורשים, וכי ראוי בהחלט שדמי הרכוש היהודי שנשדד בידי גרמנים יוחזרו במלואם למדינת ישראל ויאפשרו לה לקלוט את הניצולים שרידי הטבח. לעומתם היו אחרים, ומנהיג האופוזיציה מנחם בגין בראשם, שטענו בכאב ובזעם כי יש משום פשע מוסרי ואף חילול זכרם של הנרצחים בכך שמדינתם של הקרבנות עומדת למכור לגרמנים מחילת עוונות קלה בעבור בצע-כסף טמא" (שם).

וואו, איזו הקבלה של סמיכות נוצרת כאן. מצד אחד מוצבים האב והבן, הקורבנות של מעשה האם, ומצד שני מוצבים – בקנה המידה של הבגידה של יהודה בישו – קורבנות הנאצים. במילים אחרות, ההתאבדות של האם נתפסת בקנה מידה מיתו-היסטורי. היא מצטיירת כמעשה של רוע מוחלט של מי שיש לו כוח טוטאלי כלפי בן אנוש חסר ישע.

אבל, גם כאן היחס של עוז לסוגיית הנטישה/הבגידה אינו חד-משמעי. כך עולה, בין היתר, משני מהלכים רטוריים. ראשית, בשל האופן שבו מדווח לנו המספר על אירוע מותה של האם. הוא אינו אומר שהאם התאבדה או שמה קץ לחייה או שמה את נפשה בכפה וכיו"ב שגרות לשון שחוקות. במקום אלה הוא משתמש בצירוף לשוני המוזר "הפסיקה את חייה", משל האם הייתה איזה מכשיר חשמלי שהיה יכול לכבות את עצמו על ידי הורדת מתג או בלחיצה על כפתור. זהו צירוף חריג – המהדהד את "עומד על הכביש בלילה האיש הזה/ שהיה בשכבר הימים אבא שלי" של דליה רביקוביץ' (כל השירים, עמ' 19) – ומתפקע ממערבולות של אימה, כמיהה, אמפטיה וחרון יחד; עלעול רגשי שאי אפשר לגמד אותו.

המהלך השני, המסבך את התמונה עוד יותר, הוא אופן ההצגה של שתי העמדות המנוגדות והסותרות לסוגיית הפיצויים מממשלת גרמניה. עוז מציג את עמדותיהם של בן-גוריון ושל בגין – והבחירה בשניהם אינה מקרית - כשוות משקל, בלי הערכה לטובת אחד מן הצדדים. משמע מכאן, שמבחינתו, גם בסוגיה המקבילה – שאלת היחס של הבן לאמו שנטשה אותו/בגדה באמונו המוחלט בה – לא נוצרה הכרעה. חמישים שנה לאחר שאמו "הפסיקה את חייה" הוא אינו מצליח להכריע בין רגשות הכאב, הזעם, אי היכולת להבין ולסלוח והתחושה שכל תגובה אחרת היא הפרת טאבו שאין עליה מחילה, לבין ההבנה שההישרדות של הנפש מחייבת כלכלה אחרת, הפותחת פתח להליך של מורטוריום.

ה.

המסע שלנו בארץ עוז דרך עיניה של אשת לוט משנה את נקודת התצפית שממנה נהגנו לקרוא גם את הרומן מיכאל שלי (1968), יצירת המופת שבזכותה נעשה עוז לסופר בעל שם עולמי.

עוז קרא לספר הזה מיכאל שלי על שמו של מיכאל גונן, בעלה חיוור הדמות של חנה גונן. צרויה שלו, באחרית הדבר היפיפייה שכתבה למהדורת הספר שראתה אור במלאת ארבעים שנה להופעתו הראשונה, עשתה, מבחינתה, "צדק היסטורי" והכתירה את המסה שלה בשם "חנה שלי". חנה, לדבריה, היא הגיבורה של הספר, בשל ייחודה בפנתיאון של הגיבורות הגדולות של הרומן האירופי – אנה קרנינה, אפי בריסט ואמה בובארי – כי היא, בשונה מהן, אינה מוליכה את תשוקתה לגברים אחרים אלא "משקיפה מבעד לחלון כנסיכה של אבן, אינה מתמסרת לאיש, מניחה למאווייה לחיות את חיי הנצח שלהם מעבר לגוף ומגבלותיו, מעבר לזמן ולמקום." (מיכאל שלי, 2008, 295).

אני מבין את ההערצה של צרויה שלו לחנה גונן, אבל, כשקוראים את הספר הזה, לאחר שקוראים את אחיו הצעירים, סיפור על אהבה וחושך והבשורה, אי אפשר שלא לנסות ולאמץ דווקא את נקודת מבטו של יאיר, בנם של חנה ומיכאל – שנגזר עליו לשמש כמתווך ביניהם, בחייהם וגם לאחר מותם – ושיש לי ספק אם יש מי מאוהביו הרבים של הספר הזה הזוכר את שמו; נער, שאביו מתאר אותו כ"ילד אוטראקי. נושא את עצמו ומסתפק בעצמו" (שם, 182), ואמו מתארת אותו כ"ילד נקי וזהיר. ילד מאוזן" (שם, 183). – הורים "מושלמים". בקריאה שלי את עמוס עוז לאחור אני קורא לספר הזה "יאיר שלי".

ועוד צעד לאחור. אחד המאפיינים הפואטיים הבולטים ביצירותיו הראשונות של עוז – תחילה מיכאל שלי ולאחר מכן מקום אחר, ובסוף ארצות התן – הוא המספר הלא-מהימן, המתפקד כסוכן-כפול.

מה טעם, שאלתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים, החליט עוז להתביית בעמדת הסוכן הכפול, שמצאה את ביטויה המוצלח בפני יאנוס של המספר שלו, זה שבגלוי משמש כנציג הקהילה שלו, אבל בסתר נפשו, שונא אותה, רוצה במפלתה, כמה לאסון שיקרה בה, לאונס, לרצח. והיזכרו בהקשר זה, למשל, במספר של הסיפור "נוודים וצפע" מתוך ארצות התן ובראובן חריש, המארח הרשמי של התיירים בקיבוץ מצודת רם ברומן מקום אחר, שבין משפטיו המהללים את הקהילה שלו מבצבצים קרעי קולות מחאה ומרי ורצון לנקום, לפגוע ולהרוס.

*

וכשהולכים צעד נוסף לאחור, ועכשיו לסיפור החיים של עוז, קשה שלא לקשור את עמדת הסוכן הכפול לביוגרפיה שלו. איני מתכוון לחטט בעניין הזה – אבל, נדמה לי, שאי אפשר שלא להבחין שהבגידה הוא האירוע המכונן המזין את סיפור האהבה והחושך הזה. אציין רק את העובדות הרלוונטיות מהסוף להתחלה: בגיל ארבע עשרה עוז עזב את ביתו בירושלים ועבר לקיבוץ חולדה. הוא שינה את שם המשפחה שלו מקלוזנר לעוז. שנתיים קודם ב-1952 – האם פניה שמה קץ לחייה. בשתיים עשרה השנים הקודמות עוז גדל בירושלים, תחילה בכרם אברהם ואחר כך ברחביה, בבית רוויזיוניסטי "קלוזנרי" מובהק.

המעבר של עוז לחולדה והמרת שם האב מתוארים על ידו בסיפור על אהבה וחושך, וגם בכמה ראיונות מרכזיים, כאקט מובהק של בגידה. עוז הגיב על מעשה הנטישה והבגידה של האם באקט משכפל של נטישה ובגידה. בשינוי שם האב ובמעבר לקיבוץ הוא בא חשבון עם אביו, שכבר חווה טעם של בגידה בכל השנים שאשתו הייתה שרויה במחוזות אחרים. לעומת זאת, עם האם עוז מעולם לא הצליח לבוא חשבון. כפי שניסיתי להראות, בכל פעם שהוא קרב אל האש הזאת הוא נשבה בקסמה המתעתע, נכנע ללהט העצום ולכוח ההרס המצמית.

זאת ועוד, עוז כתב ודיבר פעמים רבות על ההבדל ביחסו לחיים ולספרות. בספרות הוא מעדיף, כך כתב, את אור הדמדומים, בחיים את אור התכלת העזה, בספרות את ירושלים, בחיים את אשדוד, ולכן בין היתר, הוא העדיף כמנהיג את רבין היובשני על דיין שכמו נגזר מתוך רומן אפל. אבל, לאמיתו של דבר, הגבול בין הספרות לחיים אצלו לא היה כל כך חד. לא היה תיחום של ממש בין מינה לבין בלומה, בין ירושלים לבין ערד ובין למות או לכבוש את ההר – הרוויזיוניזם המשיחי שעליו צמח בבית – לבין עוד עז ועוד דונם- משנת תנועת העבודה שספג בחולדה. כאדם הוא תמיד היה שייך ולא שייך, ולא פעם סבל מכך שכינו אותו .Judas כסופר, הוא ניצל עד תום את אי השייכות השלמה שלו, ונע הלוך וחזור בין העמדות השונות והסותרות – מרגל, סוכן-כפול ששכלל את אמנותו עוד ועוד, עד שלעיתים אפשר היה לחוש שהוא מתקשה למצוא קרקע מוצקה לרגליו. ועם זאת, וזהו הפרדוקס הגדול, המחזיר אותי לעמוס עוז בהקשר הלאומי, הוא שימש לנו כמגדל-אור – הכיצד?

ובכן, ואומר זאת, בקיצור נמרץ – לעניות דעתי, הדנ"א הדו-קוטבי של עוז ועמדת הסוכן הכפול שנגזרה ממנו, שאותם הוא הפליא לרקום במילים, משקף את ה דנ"א שלנו כקולקטיב. שהרי, אם נודה בכך או לא, אנחנו אומה הקרועה בין הרוויזיוניזם המשיחי לבין הניסיון המפא"יניקי ליצור חיים שפויים. הרוויזיוניזם מלא הדרת כבוד ולהט, אבל היסטרי ואובדני. האתוס של תנועת העבודה שופע עקרונות מציאות, אבל החיים שהוא מציע, נראים לנו, לעתים, אולי על רקע הטראומות ההיסטוריות המגה-עוצמתיות שחווינו במשך מאות שנים, כמו חיי היומיום בעיניה של חנה גונן: "משומשים, מרופטים [..] חיקוי של חיקוי שגם מקורו הראשון היה עלוב ואומלל". ובין שני הקטבים האלה אנו שבים ומטלטלים. וכל פעם שאנחנו בוחרים באחד מהם נוצרות מפולות של תחושות בגידה ואשמה, פרצי כעס וחרון וחוסר אונים. עמוס עוז הוא אפוא, בחייו וביצירתו כאחד, ביטוי מזוקק, מופלא, של הסיפור הלא כל כך פשוט של כולנו.

אופקים, נובמבר, 2019