תנועות משיחיות ומגפות מופיעות בהפתעה

מילים: 1809

בשנים אחרונות עסקתי בלימוד של התנועה הפרנקיסטית. יעקב פרנק (1791-1726) הופיע במזרח אירופה כמאה שנים לאחר שבתאי צבי. כמו גץ שהתלקח מן הרמץ שהותירה אחריה השריפה השבתאית, ניצת הפרנקיזם והתפשט מפולין אל האימפריה האוסטרו-הונגרית ומשם לגרמניה עד שדעך לקראת אמצע המאה ה-19. חיכיתי בקוצר רוח לתרגום רומן חדש על יעקב פרנק, ספרי יעקב, מאת הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל ל-2018 הרומן ההיסטורי רחב היריעה ועב הכרס שפורסם במקורו ב-2014 הופיע בתרגום עברי לפני כמה חודשים (פברואר 2020). הספר ראה אור בשעה שמגפת הקורונה החלה להתפשט על פני הגלובוס כשריפה בשדה קוצים, והופיעה גם בישראל. זה רק צירוף מקרים ולא יותר, אמרתי לעצמי. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין שתי התופעות, בין משיחיות למגפתיות, שתי תופעות אנושיות, הראשונה רוחנית והשנייה גופנית, ולשתיהן תכונות וזיקות משותפות והדדיות.

*

תנועות משיחיות ומגפות מופיעות בהפתעה, מתפשטות כהרף עין ולא אחת קשה לחזות את תנועתן התזזיתית. אישוש למחשבה הזאת יכולתי למצוא בשם הארוך והמתמיה שנתנה טוקרצ'וק לרומן שכתבה: "ספרי יעקב או המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות להוציא את השוליות, כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת, על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בה האדם". ואמנם, השמועה המשיחית כמוה כנגיף, היא חוצה גבולות וימים. בדמיונם של בני האדם נדמות המגפה והתנועה המשיחית לנחשול רב כוח הניתך על חומות האבן ושוטף את רחובות העיר, או לדליקה בשדה ובחורש החורכת את האדמה ומכלה את האוויר, ולעיתים הן דומות בהתפשטותן לאדוות מעגליות במים אחרי פגיעתה של אבן כבדה.

הן התנועה המשיחית והן המגפה מערערות את הסדר הקיים, ומאיימות על מוסדות וממשלות. שתיהן כרוכות באימה מפני הלא נודע. הן מעוררות תחושה של מסתורין, שכן הממשי והמדומיין, הגלוי והסמוי, מתקיימים בהם בעת ובעונה אחת. הפנדמיה היא מגפה רבתי, אפידמיה שאיננה פוגעת רק בעם אחד מעמים רבים (ביוונית אפידמיה היא צירוף של המילה "אפי" – על, ו"דמוס" – עם) אלא באנושות כולה, ומופיעה בלבוש אפוקליפטי. היא עשויה להיות בת לוויה נאמנה למשיח שקר, ולהתפרש כקטסטרופה המקדימה את בואו של הגואל. נראה אפוא שקריטריונים המגדירים מהי פנדמיה נגיפית ומהי מגפה משיחית הם דומים להפליא.

להבדיל ממחלה סתם, המגפה מאיימת על גוף האדם וגוף החברה בעת ובעונה אחת. משום כך, הסכנות שבהן היא מעמידה את החברה עומדות ביחס ישר לחוסנה. היא הגיעה לישראל בעת שמלאו לה 72 שנים, בשעה שהחברה הישראלית מפולגת מאי פעם, והשבר הפוליטי העמוק קרוב מאי פעם למלחמת אזרחים ולחיסולה של הדמוקרטיה הצעירה והשברירית. ואם בכך לא די, במקרה הישראלי נראה שמשיחיות השקר לא התלוותה למגפה, אלא המתינה לה בבואה.

*

תנועה משיחית ומגפה נגיפית מייצגות מצבי-לחץ ואי-וודאות המאופיינים בתחושה של חירום, דחיפות, וצורך בהיחלצות והתגוננות. שלטון יכול ואף מנצל זאת לצרכיו כפי שהם מוגדרים על ידו. אזכיר את תורתו של קרל שמיט המסוכמת בספרו תאולוגיה פוליטית מ-1922. שמיט סבר שהיכולת של ממשל להתמודד ביעילות והחלטיות עם אסון מתקרב תלויה במרכיב דיקטטורי בחוקתו, וקבע ש"ריבון הוא מי שמכריז על מצב חירום". לטענתו, הכרזה על מצב חירום חייבת לשחרר את הריבון מכל מגבלה חוקית לכוחו בכל נסיבות שהן. שמיט התנגד להכרזת מצב חירום רק לצורך הגנה על הסדר החוקי גרידא. השעיית החוק אינה באה להציל את החוקה כי אם ליצור חוקה אחרת, ובמילים אחרות, מימוש הריבונות הוא דווקא ביכולת להשעות את שלטון החוק על ידי הכרזה על מצב חירום מתבקש. שמיט, הקתולי האדוק, השווה את השדה הפוליטי לשדה הדתי: הריבון הפוליטי חייב להיות דמוי אל. משום כך, לא ייתכן שהריבון יהיה כפוף לחוקה או להסדר נורמטיבי אחר, ממש כפי שהאל איננו כפוף לחוקי הטבע. ואם כן, הריבון מתגלה רק בשעה שהוא משעה את החוקים ומכריז על מצב חירום, ממש כפי שהאל מתגלה כשהוא מחולל נס, משעה את חוקי הטבע ומביא גאולה לאדם בידי משיח.

*

עם פרוץ המגפה רבתי של נגיף קורונה בתחילת 2020 הוכרזו מצבי חירום רשמיים ברוב מדינות העולם. מתוך התנגדות עזה לתורתו של שמיט, החל הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן לפרסם מאמרי דעה קצרים אחת לשבוע באתר ההוצאה לאור של ספריו. הוא פרסם עד כה מעל עשרה פוסטים שעוררו סערה גדולה. מלב המגפה הקשה בארצו הוא שלח וממשיך לשלוח חיצי ביקורת מושחזים כלפי התנהלות השלטון, חיצים שמסבים את תשומת הלב הציבורית לצדדים האפלים של המגפה (לא במובן הרפואי והגופני) וממשיכים להבהיר את האמיתי והכוזב, המניפולטיבי והדורסני ובעיקר את ההשלכות ארוכות הטווח הטמונות במצב העניינים החברתי שייווצר בעקבות המגפה. אגמבן קובל כנגד ומזהיר מפני הניצול שהשלטון מבצע בהתנהלותו, לפני, בזמן ואחרי המשבר הבריאותי. מבחינתו, מגפה, כמו מלחמה, אסון טבע, טרור, משבר כלכלי או אחרים, מהווה עילה מצוינת להכרזה על מצב חירום. הוא יורק אש וגופרית על האפשרות של כל ריבון לנצל את הצורך להילחם במגפה, כדי להפוך את מצב החירום לפרדיגמה שגרתית חדשה ועל ידי כך להפוך את חייהם של האזרחים, בני הערובה, להפקר, ל"חיים עירומים", חסרי זכויות והגנה, והכול בשם "קידוש השם", הצורך להגן על בריאותם וחייהם של הבוחרים ומשלמי המיסים. אגמבן מודאג ממה שיהיה אחרי ולא ממה שקורה עכשיו. הוא טוען שמדובר בהטעיה תחת האצטלה של "בטחון החיים לכשעצמם תמורת הפחתה בחירות החיים".

מחשבות אלה הביאו אותי לשוב ולעיין ברומן היסטורי אחר על פרנק, והאש השאירה אפר, שפרסם אברהם שמואל שטיין, מאנשי הרוח המרכזיים בתנועת העבודה, ב-1957, בראשית ימיה של המדינה. המשותף לשני הרומנים הוא השמת דגש שונה על אותה תחושת המיאוס שמובילה להתרסה האנטי-ממסדית חסרת הרסן של פרנק וחבורתו, והפגנת רצון פתולוגי להתנתק, תוך ניפוץ, מממסד מנוון, משעבד ודורסני של היהדות הרבנית המסתגרת.

הרומן של טוקרצ'וק הגיע לישראל באופן מקרי בזמן מגפת הקורונה. הוא נייטרלי ואף אמפתי לפרנקיזם, כתופעה חברתית אחת מיני רבות. המחברת אינה שיפוטית יתר על המידה ועיקר כוחה מושקע בתיאור תשבץ פנורמי רחב ככל האפשר של התקופה והמרחב. אצל טוקרצ'וק, יעקב פרנק וחבורתו הם עילה ל- ולא מגפה. אין פלא שרחל אליאור מתארת את הסופרת והרומן ה"מונומנטלי", כמי שאינם מבקרים בחומרה או תוקפים (כמגפה), אלא כמי שמנסים לייצג בני אדם, ממסדים, תקופה, מקומות וחלומות ויעיד על כך השם הארוך והמוזר שאינו מעורר את פליאתה כלל וכלל, שהרי הוא מתאים לביקורתה האוהדת.

לעומת טוקרצ'וק, שטיין אינו נמנע משיפוט נחרץ ומחמיר, ומשווה את הפרנקיזם לשריפה מתפשטת כמגפה. את פשר דבקותו הכפייתית בפרשת פרנק (הוא כתב עליה מחזה, עוד פרק בספר אחר וכמה מאמרים), הוא הסביר במאמר המסתיים בפסקה:

"לא נוגעים באש: כפרץ הייתה כת-פראנק בחיי עמנו, שהגיע לתהומות של טומאה ובגידה, שפל וסיאוב. ואולם פרץ זה ועמו ההרפתקנות המינית – בני-לוואי הם לשידוד המערכות ולכמיהה לחיובי-חיים חדשים. וביחוד באומה שחייתה במיצר של גטו, ואשר החיים הארציים וחוויות-הטבע והארוס דוכאו בה במשך דורות. מעטים הם הסופרים והחוקרים שניסו כוחם בנושא זה, משל חששו ממגע עמו, ועצם מיעוטם יש בו כדי להפתיע לעומת ריבוי הסופרים (משלנו ומשלהם) שעשו את שבתאי צבי נושא ליצירתם. סח לי מכס ברוד, כי התעתד לחבר רומן על פראנק ועדתו – ונרתע מחמת חומרתו. שכן חרדה ואפלה ונקם אופפים חזיון זה. וגם בדורנו זה שוב עדים היינו לגילויים של בגידה וסיאוב מסוגו. ישרה הדרך מפראנק לאחד ליטבקוב, למשל. הלבושים חדשים, אך ההתרחשות בנפש הגיבורים הפועלים – אחת היא".

ההשוואה ששטיין עושה בין פרנק לליטבקוב אינה מפתיעה (משה ליטבקוב [1939-1879] היה סופר יידיש, עסקן ספרותי מטעם; בולשביק אדוק ואנטי-ציוני חריף; ממייסדי ומובילי ה"יבסקציה" [המחלקה היהודית], ששירתה במסירות את המשטר הסטליניסטי).

*

אילו היינו מחליפים בפסקה דלעיל את המילים פראנק וליטבקוב במילה נגיף הקורונה היה ברור שחד הם. לפי שטיין, פרנק האדון, משיח השקר שקידש את המושג "דחיקת קץ והבאת גאולה דרך הביבים", היה ללא ספק סוג של נגיף קורונה, סוג של מגפה שהטלטלה שגרמה בחברה היהודית דאז, חייבה חשבון נפש וחתירה לשינויים פוליטיים-חברתיים מתבקשים. כיצד היה מתפרש הרומן של שטיין אילו היה מתפרסם בימים אלה, בתוך סערת מגפת הכתר ועל רקע השבר הפוליטי-חברתי הנורא שמאיים על אושיות "היהודית והדמוקרטית", שהרי מה עוד לא קרה, שמעולם לא עלה על הדעת שיקרה בישראל, בעשור האחרון, ייתכן, נדמה לי, שבניגוד לספרי יעקב החלבי, והאש השאירה אפר היה מתפוצץ כפרשנות ביקורתית נוקבת עד מקאברית של מגפת הכתר הכפולה: כתר הנגיף וכתר השלטון. מגפתיות הייתה הופכת למטפורה של משיחיות שקר ולהיפך, ברוח ספרה של סוזן סונטאג המחלה כמטפורה

*

מתן משמעות של שכר ועונש או של גורם לפגיעה בגוף ונפש של הפרט ו/או החברה למחלות בכלל ולאחדות מהן בפרט (צרעת, עגבת, שחפת, דבר, כולרה, איידס וסרטן), יש לה היסטוריה ארוכה. אמנם האשמה מוטלת על המחלה, אבל גם על החולה עצמו, בתורת אחראי על הפיכתו לחולה. ההתייחסות למחלה כאל אויב דמוני הופכת אותה לא רק לקטלנית אלא גם כגורם בושה לחולה. המחלה מייצגת חוליי חברה במובן של פגיעה בערכי מוסר ואתיקה, כמו יושרה ונורמות של ראוי ולא ראוי. בכך המחלה הופכת למטפורה של כינויים של בזות וגנאי. למחלות מגפתיות ומדבקות יצא כמובן השם הרע ביותר כמערערות סדרי חברה. בספרה, סונטאג מתייחסת למחלה באשר היא מחלה, כמטפורה, אבל סביר להניח שמגפה היא בסך הכול סוג מוקצן ומורחב של מחלה, שנושאת משמעות של פגיעה בעם (אפי-דמיה) ולא רק בפרט הבודד. מבחינה זאת, משיחיות שקר היא סוג של אפידמיה שעומדת בכול הקריטריונים שתיארנו מקודם. לא לחינם, רבים מהפוליטיקאים של ימינו מכנים שסע חברתי כ"סרטן בגוף האומה", בלי לשים לב שהם הם הגורמים לו... אבל יותר מכך, יותר מסוכנת היא העובדה, כפי ששטיין רומז בספרו ובפסקה המצוטטת, שהמגפה יכולה לשמש ככסות להעמקת השבר החברתי.

הרלוונטיות של דברי אגמבן למתרחש בישראל מבהילה בעוצמתה. כאמור, המגפה "נפלה" על החברה הישראלית בעת שבר היסטורי חסר תקדים: ישראל "הלכה" (יותר נכון לומר, הוליכו אותה) לשלוש מערכות בחירות בלא תוצאות, במהלך שנה וחצי; באותו הזמן לא הייתה ממשלה נבחרת, אלא ממשלת מעבר משותקת ; לא היה תקציב מדינה; החברה הישראלית שהורגלה לחיות במצב חירום כרוני במשך עשרות שנים ממשיכה להסתגל היטב להמשכו; בשני העשורים האחרונים, הרשות המבצעת הקבועה והזמנית מקעקעת לאט, בסבלנות ובנחישות את הרשות השופטת על שלוחותיה, מחלישה את הרשות המחוקקת עד כדי הפיכתה לנכה וליצן ובחסות המגפה מעבירה חוקים ותקנות חירום כאוות נפשה, אשר מאפשרים מעקב ופיקוח טכנולוגי אחרי אזרחי המדינה ללא פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי, לצד עדויות על חדירה לפרטיות חולי הקורונה באמצעות צילום והאזנה שיטתיים בבתי החולים ובמקומות רבים נוספים; אזרחי ישראל אבדו את אמונם בשלושת הרשויות ואפילו ברשות הרביעית (התקשורת לצורותיה), שם מתנהל אורגזמטרון לאומי בנוסח הקוליסאום הרומאי; השחיתות השלטונית נשפכת בראש חוצות וערכים כמו ציות לחוק ודוגמה אישית הפכו לבדיחה לא גסה; אגמבן מרביץ את ביקורתו ברומא... ואצלנו, אווה אילוז מדברת, כאילו מגרונו, על ישראל, כשהיא מגדירה את "שלב 2" של מי ייתן ואזרחי ישראל ילמדו ממנו כי מהנהגת המדינה אין יותר למה לצפות. אנו חיים בתווך שבו סירוס, סרסרות וספסרות במושגים כמו אמת, שקר וצדק, זכויות וחובות, חמלה וכבוד נגררים ברחובות ובכיכרות לעיני כל באין מפריע.

מאי 2020

תודתי העמוקה נתונה לד"ר רועי גרינוולד, אחד ממורי ורבותי במחלקה לספרות עברית על עזרתו בעריכת הכתוב.

רשימת המקורות המוזכרים ברשימה זאת:

אגמבן, ג'ורג'יו. סדרה של 11 מאמרי דעה קצרים עוקבים, אתר ההוצאה לאור של ספריו www.quodlibet.il, בתאריכים 26.02.2020 עד 11.05.2020.

אילוז, אווה. "שבעה לקחים ממשבר חסר תקדים", הארץ, 01.05.2020.

אליאור, רחל. "אלוהים נמצא בנו ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים רגילים", הארץ, תרבות וספרות, 27.03.2020, עמ' 1 ו-4.

טוקרצ'וק, אולגה. ספרי יעקב, תרגמה מפולנית מרים בורנשטיין, הוצ' כרמל, ירושלים, 2020.

סונטאג, סוזן. המחלה כמטפורה, תרגם מאנגלית יהודה לנדא, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 1980 (פורסם במקור ב-1978).

שטיין, אברהם שמואל. "והאש השאירה אפר", מאמר-מסה, הפועל הצעיר, 1956 (פרויקט בן-יהודה); פורסם גם במקור ראשון, מוסף השבת, 09.02.2011; מופיע בספר מתפוצה לתקומה, אסופת מאמרים של א.ש. שטיין, הוצ' משפח' שטיין, 2013.

שטיין, אברהם שמואל. והאש השאירה אפר, הוצ' אלף, תל-אביב, 1957 (הרומן).

שמיט, קרל. תאולוגיה פוליטית, תרגום רן הכהן, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2005 (הופיע במקור ב-1922).