שלדים בארון: מיניות, פוליטיקת זהויות ותעלומת הזהות בז׳אנר הבלש

מילים: 3250

כשאין סודות בחברה, רומן הבלש הראשון בסדרה של עודד חפר, יצא לאור בסוף 2014, הוזמנתי לריאיון כדי לדבר על הספר בתוכנית תרבות יומית ברדיו. בריאיון שנקבע כבר לאחר שהביקורת הספרותית מיתגה את הדמות של עודד חפר, הקרוי גם ״החופרת״, בתור ״הבלש ההומו הציוני הראשון״, המראיין בחר לפתוח בשתי שאלות. הראשונה היתה: ״למה בעצם החלטת לבחור בדמות של הומו מוחצן בתור בלש?״ השנייה: ״למה לקוראים שלנו צריך בכלל להיות אכפת שהבלש שלך הומו?״

חמש שנים לאחר מכן ועם היציאה של הצעקה האחרונה, הספר השלישי בסדרה של עודד חפר, אני רוצה לענות שוב על השאלות האלו שמעסיקות אותי גם כיום, בגלל האופן שבו הן מסגירות הנחות יסוד רווחות ביחס לז׳אנר הבלש והקשר שלו לתמות של מיניות וזהות, הנחות יסוד שעליהן אני מבקש לערער ברשימה זאת. אך לפני שאפנה לבירור שכלתני יותר של הנחות יסוד אלו, הייתי רוצה גם להתעכב לרגע על כעס ראשוני שאותו לא ביטאתי בזמן הריאיון. שכן נדמה לי שתחושה אישית זאת שלובה ללא הפרד בדרך שבה אני קורא, כותב ותופס את התפקיד המרכזי שהזהות המינית והמגדרית בפרט והזהות האנושית בכלל משחקת בז׳אנר הבלש. ברור לי כיום כי התחושה התעוררה בי כתגובה מידית למה שתפסתי בזמנו כזלזול כפול בזהות שלי, כסופר וכהומו. היה לי קשה לדמיין שאותו מראיין אי פעם ישאל סופר גבר הטרוסקסואל למה הוא בחר לכתוב עוד דמות של בלש גבר הטרוסקסואל לאחר שורה כה ארוכה של בלשים גברים הטרוסקסואלים שאכלסו את דפי ומסכי הז׳אנר במאה שבעים השנה האחרונות. היה לי גם קשה לדמיין שהזהות הגברית ההטרוסקסואלית הזאת תוגדר אי פעם על ידי אותו מראיין כ״מוחצנת״, למרות שגם היא ככל זהות אחרת, אישה, הומו, לסבית, עשיר, עני, אשכנזי, מזרחי וכן הלאה, בהכרח מתגלמת בסממנים חיצוניים כמו קול, דיבור, לבוש, שיער וגוף.

במילים אחרות, חשתי שבשאלות הספציפיות של המראיין הסתתרה האשמה מובלעת שאני מנופף ללא צורך בזהות ההומואית של עודד חפר, מנצל אותה, כדי לקדם את הספר באמצעות פוליטיקת זהויות עכשווית, פוליטיקה שזרה כביכול לז׳אנר הבלש ששורשיו המודרניים מתחילים באמצע המאה התשע-עשרה עם הסיפורים הקצרים של אדגר אלן פו על החוקר דופין, ועיקרו של הז'אנר הוא דמות של בלש שחקירתו את הפשע הלא הפתור בעלילה תוביל לתפיסת הפושע וגילוי האמת. השאלה ״למה שבכלל יהיה אכפת״ לקוראים מהזהות המגדרית, המינית, האתנית או המעמדית של החוקר הפרטי מניחה למעשה כי עיסוק בזהות כזאת של הבלש הוא טפל לחלוטין למהות האמתית של הז׳אנר, שבמרכזו עומדת חשיפת האמת על ידי החקירה האנליטית האובייקטיבית של הבלש. בהנחת יסוד זאת ניתן לזהות את הירושה של הפילוסופיה של מהפכת הנאורות. האמונה כי האדם יכול להגיע לאמת ולמהות של עצמו והעולם באמצעות חקירה מדעית, שנסמכת על הרציונל שהינו אובייקטיבי ואוניברסלי, ועל כן אינו תלוי בזהות מקומית כדוגמת לאום, מגדר, מעמד, גזע ואתניות. בתפיסה זאת, מוסר, רציונל והמהות של העצמי הם אוניברסליים ועל-זמניים, משותפים לכולנו ללא קשר לזהות האינדיבידואלית או החברתית שלנו.

אך אם ארצה לרגע לקרוא את הריאיון הזה שעליו אני כותב פה כסצנה מתוך סיפור בלשי שבה המראיין משחק את דמות הבלש, אני מגלם את החשוד והפשע הנידון הוא ה״החצנה״ הטפלה של הזהות המינית של הבלש, ניתן לראות כיצד נקודת המבט של המראיין, העובדות שעליהן הוא מסתמך וכתוצאה מכך השאלות שאותן בחר לשאול נגזרות מתוך הזהות והעמדה הספציפיות שלו, ולא מתוך רציונל בלתי תלוי שמנתח באובייקטיביות את המציאות. למעשה, התפיסה של המראיין את הדגש שלי על הזהות המגדרית והנטייה המינית של החוקר הפרטי כמשהו חריג בנוף של ספרות הבלש הרגילה שלא מתעסקת כביכול בנושאים אלו היא סימפטומטית לגישה החברתית הנפוצה הרואה בזהות הטרוסקסואלית כמשהו טבעי ועל-זמני לעומת זהות להטב״קית שנתפסת כסטיית תקן שיש להסבירה במונחים פסיכולוגיים, ביולוגיים, או תרבותיים. התוצר של גישה תרבותית וחברתית רחבה זו שעבורה זהות הטרוסקסואלית נשארת שקופה היא קריאה שנותרת עיוורת לאופנים הרבים והמרתקים שבהם הזהות המגדרית והמינית הייתה תמיד נוכחת ורבת השפעה על עיצוב העלילה לאורך ההיסטוריה של דמות הבלש הקלאסית.

היה זה ארתור קונן דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, שהגדיר את אדגר אלן פו בתור ״המאסטר של כולנו״. בהתאם, הולמס הוא אכן היורש הישיר והמפורסם ביותר של היסודות שהניח פו בדמותו של דופין שמשרטטת את הבלש כאינדיבידואל ייחודי בעל גאונות אנליטית יוצאת דופן שרואה ומסיק את מה שנסתר מבני התמותה הרגילים. אך פו, יש לציין, לא כונן אך ורק את המבנה הלוגי שמנחה את ז׳אנר הבלש עד היום, אלא גם עיצב במידה רבה את הזהות המגדרית והמינית של דמות הבלש. את השפעתו של המודל שיצר פו בדמותו של דופין כגבר לבן, הטרוסקסואל ובן למעמד גבוה, ניתן לראות לאורך כל תור הזהב של הספרות הבלשית באנגליה, שנמשך משנות העשרים ועד הארבעים של המאה העשרים בדמויות כדוגמת שרלוק הולמס של קונן דויל, הרקול פוארו של אגאתה כריסטי ולורד פיטר ווימזי של דורותי ל. סייר, וגם בהתפתחות של תת הז׳אנר הקרוי ״הארד בוילד דיטקטיב״ באמריקה מסוף שנות העשרים שכונן מודל גברי מחוספס הרבה יותר מאשר הבלש הבריטי האריסטוקרטי, עם דמויות ידועות כדוגמת סם ספייד של דשיל האמט, פיליפ מארלו של ריימונד צ׳אנדלר, לו ארצ׳ר של רוס מקדולנד ועוד. גם בספרות העברית ניתן למצוא גרסה מקומית לתבנית זאת באמצעות הבלש הציוני הראשון דוד תדהר, שעלילותיו הבדיוניות נכתבו על ידי שלמה בן ישראל החל מ-1932 ודמותו התבססה על קצין משטרה וחוקר פרטי אמתי שנולד בארץ ישראל להורים ממוצא אשכנזי וענה לאותו שם. זהות גברית דומיננטית זו של דמות הבלש, יש לציין, איננה מתעצבת בוואקום בימיו המוקדמים של הז׳אנר אלא מתעצבת מתוך יחסי כוחות ברורים עם זהויות אחרות. כך לדוגמה בנץ ממלטה, ספרו של דשיל האמט (1930) שנחשב לאחת היצירות הראשונות והמשפיעות ביותר של ה״הארד בוילד דיטקטיב״, הבלש סם ספייד חוקר סדרה של רציחות הנובעת מגניבה של חפץ אמנות היסטורי ומובילה בסוף אל ג׳ואל קאיירו, דמות ארכיטיפית של הומו אוריינטלי, המכונה לאורך הספר בכינוי גנאי כ״פאג״ ו״פּוֹנזי״ ואל לקוחה בשם בריג׳יט או׳שנסי שתתגלה לבסוף כרוצחת חומרנית וחסרת מוסר. ביצירה קנונית זו וברבות אחרות שצעדו בעקבותיה, הבלש מתעצב כגיבור אקטיבי, בעל זהות אותנטית וראייה מפוכחת של העולם אל מול ההעתק הפגום והנשי שהוא ההומו בעל הזהות ההיברידית ואל מול דמות האישה שמפוצלת אף היא לרוב, כיאה למסורת המערבית הנוצרית, בין קדושה לקדשה, בין גיבורה תמה שזקוקה לעזרה לבין פאם פאטאל שזהותה הנשית קשורה בהכרח לכזבים ואשליות.

את המשמעות התרבותית הרחבה של הצבת הבלש אל מול אחרים ״סוטים״ אלו, ניתן להבין באמצעות קריאה ב״להגנתם של סיפורי בלשים״, מסתו המשפיעה של גילברט קית׳ צ׳סטרטון מ-1902, ובה הציע הסופר המפורסם והיוצר של דמות הכומר הקתולי והחוקר האב בראון להבין את דמות הבלש בתור היורש המודרני של האביר, האדם שמגן על החברה מאויביה. מזווית זו ניתן לראות אם כן שהחל מתחילתו של הז׳אנר באמצע המאה התשע עשרה ולפחות עד שנות השמונים של המאה העשרים (ובמידה רבה גם עד ימינו אנו), הגיבור של העלילה הבלשית—מי שמאבחן את חוליי החברה, מציל אותה מכאוס, משיב את הסדר החברתי על כנו ועל כן מגלם עבורנו את החברה עצמה ואת ערכיה—מלוהק שוב ושוב כגבר לבן, מערבי והטרוסקסואל. כתוצאה מכך, זהות ספציפית זאת ונקודת מבטה הדירה באופן תכוף זהויות אחרות כדוגמת נשים, גברים בעלי אתניות שאינה לבנה ומערבית ולהט"בקים למיניהם מהתפקיד המרכזי ששמור לבלש, האיש שחוקר את החברה, הגיבור ששומר עליה, האדם שמייצג את זהותה וערכיה.

אך כל ההיסטוריה המגדרית והמינית הספציפית של הבלש מתחילת ימיו של הז׳אנר נותרה עבור המראיין שלי כמשהו טבעי ועל כן מובן מאליו ושקוף. רק השבירה של תבנית הזהות הספציפית הזו הוגדרה על ידיו כתעלומה שיש לרדת לפשר סטייתה. אם נחזור, על כן, אל אותה סצנת ריאיון ונקרא אותה שוב כסצנת חקירה בספרות בלש, ניתן לראות שהמראיין, החוקר הפרטי, פקח המשטרה, האביר שמגן על החברה וערכיה, לעולם אינו יכול להיות רק ניטרלי ורציונלי. החקירה עצמה לעולם אינה יכולה להיות רק אובייקטיבית. הן הבלש והן אופן החקירה שלו הם תמיד גם תוצר של הזהות החברתית, הפוליטית, המגדרית, המעמדית והאתנית שלו או שלה. הבלש לעולם איננו אך רק גילום פרסונלי של רציונליות אובייקטיבית צרופה.

את הערעור בזיהוי דמות הבלש עם רציונליות נטולת פניות ניתן לזהות, בין השאר, כנובע דווקא מתוך השינויים שחלו בספרות הבלש עצמה של עשרות השנים האחרונות, שינויים ששיקפו באופן מעניין ומורכב את התגבשותה של פוליטיקת הזהויות לאורך החצי השני של המאה העשרים כפלטפורמה תיאורטית ופרקטית להשגת הכרה, ייצוג וצדק חלוקתי לאינדיבידואלים וקבוצות שהופלו לאורך ההיסטוריה בגלל זהותן על ידי הסדר החברתי הקיים. אמנם כמעט מאתגר כיום לזכור את ההיסטוריה המאוד גברית והמאוד לבנה של ז׳אנר הבלש לאור הדומיננטיות הגדולה והמרשימה של סופרות מתח עכשוויות כדוגמת ג׳יליאן פלין וסופי האנה או של דמויות פופולריות כמו ליסבת מ״הנערה עם קעקוע דרקון״, אך למעשה רק בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים התחילה להתגבש במערב מסורת אלטרנטיבית לזהות הבלש הקלאסית עם הפריחה באמריקה ובריטניה של סופרות וסופרי מתח כמו מייקל נאבה, וולטר מוזלי, סו גרפטון, ו-ואל מקדרמיד, שכתבו גרסאות פמיניסטיות, אפרו-אמריקאיות, אינדיאניות וקוויריות לדמות הבלש וזכו לראשונה בהכרה פופולרית וממסדית. למרות שהנרטיב המתואר פה מתבסס בעיקר על המסורת האנגלו-אמריקאית, הרי שגם הספרות הישראלית, שבשנות השמונים התאפיינה בעלייתם של קולות אלטרנטיביים שנתנו ביטוי לסובייקטיביות נשית, מזרחית ולהטב״קית, תחזה בהופעתם הכמעט מקבילה של העיתונאית החוקרת ליזי בדיחי מאת שולמית לפיד וחוקר המשטרה המזרחי מיכאל אוחיון מאת בתיה גור.

ברחבי העולם המערבי ובמידה פחותה גם בארץ אם כן, יצירות בלשיות אלו ורבות אחרות חוללו והדגימו את המשמעות הספרותית והפוליטית שגלומה בליהוק מחדש של דמות הבלש. אם פוליטיקת זהויות לימדה אותנו שהניתוח של יחסי הכוחות בחברה תלוי לא רק בעובדות וידע אלא גם בנקודת המבט של הזהות שמעוצבת בקונטקסט פוליטי מסוים, הרי שהשינוי בזהות הבלש אינו טפל לעלילה הבלשית אלא מהותי למנגנון שמכונן אותה. אם אכן הבלש מגלה את חוליי החברה, מושיע אותה מכאוס או אף מסמל בעצמו את ערכי החברה, אז לזהות הבלש יש תפקיד מהותי בפיענוח ובעיצוב העולם המיוצג בז׳אנר. בשינוי זהות הבלש מגולם הפוטנציאל להיפוך של יחסי הכוחות המובנים בין החוקר לנחקר, בין המבט למושא המבט, בין הסובייקט לאובייקט. שינויים אלו מביאים עמם שאלות רבות. מה קורה לעלילה הבלשית כשמי שנחקר מתחיל לחקור בעצמו? האם ההיפוך בזהות הבלש הקלאסית אכן משנה את מושאי ואופני החקירה? את השקפת העולם והייצוג של החברה שאותה מכוננת החקירה? האם באמת כל אותן זהויות אחרות שמלוהקות אל תפקיד החוקר מביאות לשינוי מהותי בז׳אנר הבלש או האם מדובר בשינויים קוסמטיים בלבד? רשימת מכולת של ייצוגים מתחלפים שנועדה לספק את הצרכים התרבותיים החדשים של התקופה?

התשובה כמובן מורכבת. אם ניקח לדוגמה את דמותה פורצת הדרך של רב פקדית ג׳יין טניסון, בגילומה של הלן מירן, בסדרה החשוד העיקרי בתחילת שנות התשעים, המבוססת על ספריה של לינדה לה פלאנט שאף עיבדה אותם לטלוויזיה, אפשר לראות כיצד הכתיבה של חוקרת משטרה בידי לה פלאנט הכתיבה תמות חדשות גם בעולם החקירה המשטרתית וגם בדמות הקלאסית של חוקר המשטרה. כך, לדוגמה, כבר העונה הראשונה של הסדרה (1991) הקבילה בין רציחות של נשים על ידי רוצח סדרתי לבין האפליה והשוביניזם שאיתם מתמודדת טניסון בכניסתה לעולם הצמרת המשטרתי על מנת לייצר ביקורת כוללת של מבנה כוח דכאני ופטישיסטי כלפי נשים שמארגן את החברה כולה ולא רק את שוליה הקרימינליים. כפי שניתן אם כן ללמוד מהחשוד העיקרי, שעונתה האחרונה שודרה ב-2006, הזהות הספציפית של דמות הבלש יכולה להגדיר מחדש את הפרספקטיבה, האפיון המוסרי, החקירה והענישה של המעשים המבוצעים בטקסט ולגרום לנו להעריך מחדש את היחס בין פשעים ובין נורמות חברתיות ומשפטיות.

מצד שני, העידן הנוכחי, המתאפיין בעלייה של פופוליזם, בדלנות לאומית ושיח של אנטי הגירה, מלמד לא רק על יתרונותיה של פוליטיקת זהויות אלא גם על חסרונותיה. לצד הישגיה בשינוי תודעה, תרבות וחקיקה, פוליטיקת זהויות עלולה גם לתרום להצדקה ועידוד של שיסוע חברתי, רטוריקה סקטוריאלית, התבצרות קורבנית בזהות פרטיקולרית, וכתוצאה מתהליכים אלו, וויתור על דיאלוג ואופק פוליטי משותף של קהילה חוצת-זהויות. בנוסף, למרות שפוליטיקת זהויות נועדה לקדם הכרה במיעוטים שהופלו ואלטרנטיבה לסדר הקיים, הרי שזהות היא מושג מורכב שמובנה מקטגוריות רבות שפעמים רבות גם סותרות זו את זו. מעמד, מגדר, אתניות, גיאוגרפיה ומיניות לרוב אינם מסתדרים בהרמוניה. המורכבות של שאלת הזהות פועלת פעמים רבות כנגד סולידריות הן בתוך קבוצת המיעוט עצמה והן בין קבוצות שכולן יזוהו כמיעוטים מופלים, כל אחד מסיבותיו. בהתאם, הגיוון המבורך שחל בזהות הן של היוצרים של ז׳אנר הבלש והן בדמויות הבלש עצמן החל משנות השבעים והשמונים של המאה העשרים מדגים היטב את הבעיות והמגבלות של פוליטיקת הזהויות. כך, לדוגמה, למרות שג׳יליאן פלין כותבת ספרי מתח שגיבורותיהן נשים, ספריה מואשמים פעמים רביות במיזוגיניה בשל אופיין השלילי, שלא לומר פסיכוטי, של גיבורותיה. אם ניקח כדוגמה מוקדמת יותר את הרומן הבלשי הידוע Devices and Desires של פי. די ג׳יימס בכיכובו של חוקר המשטרה המלנכולי אדם דלגליש, הרי שהעובדה שהעלילה, שעוסקת ברוצח סדרתי של נשים בנורפולק, נכתבה על ידי אישה, לא מנעה מ(אחד) הרוצחים שמככבים בספר להתגלות כאישה טרנסג׳נדרית, שבהתאם לתפיסות החברתיות של הרומן שנכתב ב-1987 מתוארת כגבר שמחלתו הפתולוגית הובילה אותו לרצוח נשים ״אמתיות״ שכמותן לעולם לא יהיה. אם כך, הבחירה של זהות מסוימת של דמות הבלש בימינו אינה מכתיבה בהכרח ייצוג חיובי של כל תתי הזהויות באותה קבוצה שאליה הבלש משתייך, אחווה לקבוצות מיעוט אחרות ואף לא את קידומה של אידאולוגיה מסוימת.

אבל הדיון בפוליטיקת זהויות מהווה רק אספקט אחד בשאלת הזהות שמהווה עבורי את הנושא המעניין והמרכזי ביותר בז׳אנר הבלש. הן כקורא והן ככותב של הז׳אנר, מה שתמיד ריתק אותי בספרות בלש הייתה היכולת הייחודית של הז׳אנר לחשוף ולהאיר את הזהות של האינדיבידואלים, הקהילה, החברה והלאום ואף את הזהות של הבלש עצמו באמצעות החקירה שמניעה קדימה את העלילה. למעשה, זו בדיוק החקירה שמבקשת לחשוף את זהות הפושע ועומדת במרכז הרומן הבלשי שמסמנת את שאלת הזהות בז׳אנר הבלש כעקרונית ומהותית. מרכזיות זו מתגלה כבר במונח הנפוץ באנגלית whodunit, מונח שנטבע באמריקה ב-1934 ביחס לשאלה העיקרית המניעה את העלילה הבלשית ומאז הפך להיות כינוי שגור לז׳אנר עצמו. מאז טביעת המונח לפני שמונים וחמש שנה, האופן שבו אנחנו חושבים על חשיפת הזהות בז׳אנר רק הלכה והשתכללה. החיפוש אחר האדם הספציפי שביצע את הפשע בעלילה משמש כבסיס לחקירות ריאליות ומטאפוריות רבות ושונות בז׳אנר הבלש: החקירה הסוציולוגית של המבנה החברתי שבו התבצע הפשע, ההגדרה הפילוסופית של מהות הפשע עצמו, האפשרות של השבת הסדר החברתי על כנו, פעולת הבילוש כמטאפורית לתהליך הקריאה, ואפילו הדיון הרפלקסיבי ביכולות החקירה עצמה, בכוח ובמגבלות של תודעת הבלש, ביכולות ההכרה של הרציונליות את עצמה ואת העולם שסביבה.

היכולת לאכלס כל כך הרבה סוגי חקירה וכל כך הרבה דמויות של חוקרים, הגמישות הזאת שמאפיינת את ספרות הבלש כז׳אנר, היא שמסבירה כיצד שאלת הזהות זולגת לא רק לתוכן של ספרות הבלש אלא גם לצורה. סקירה מהירה של ההערכה הביקורתית של ז׳אנר הבלש במסורת האנגלו-אמריקאית חושפת אף היא זהות מפוצלת ומלאת סתירות. מחד, ובמיוחד בגלל הפופולריות המסחרית שלה היא זוכה, ז׳אנר הבלש הותקף על ידי מבקרים וחוקרים רבים כאדמונד ווילסון, פרדריק ג׳יימסון, בת׳ני אוגדן ועוד כבידור זול, הסחת דעת מסחרית, יצירה נוסחתית ושמרנית שמעודדת ומשקפת צרכנות קפיטליסטית, קונפורמיזם חברתי ותפיסת עולם שטחית של טוב ורע. מאידך, ספרות בלש הפכה כבר בימיה המוקדמים למוקד של פרשנות בידי משוררים ותיאורטיקנים מפורסמים, החל מו"ה אודן וטי.אס אליוט שכתבו מסות על התמכרותם לז׳אנר וכלה בז׳יז׳ק, לאקאן, דרידה, ג׳יימסון ששינה דעתו במאמר מאוחר ועוד שהדגימו תיאוריות פילוסופיות ופסיכואנליטיות באמצעות יצירות בלש. בנוסף, כפי שהחיבור בין פוליטיקת זהויות לז׳אנר הבלש הראה, דווקא הנוסחתיות המפורסמת שבה ספרות בלש תמיד מואשמת מאפשרת בד בבד יציקה מתחלפת של ייצוגי בלש, פושע ותימות של פשע שמחדשים ואף חותרים תחת הנחות היסוד של הז׳אנר מראשיתו. בכך, הנוסחה האלסטית והוורסטילית שספרות הבלש מציעה הפכה עם הזמן לאחד השיקופים הספרותיים הכי מקיפים של התמורות החברתיות והתרבותיות של ההיסטוריה המודרנית ושל עושר הזהויות שמרכיבות את החברה שבה אנו חיים.

הן כתוכן והן כצורה שאלת הזהות בספרות בלש ושאלת הזהות של ספרות בלש תמיד מתגלמת על כן מתוך מתח וערעור. מבחינת ז׳אנר וצורה, ספרות בלש נתפסת בו בזמן מסחרית ופילוסופית, שטוחה ועמוקה, שמרנית ורדיקלית. מבחינת התוכן, ספרות בלש מחד מאמתת את מושג הזהות ברמה האינדיבידואלית, החברתית, התרבותית (הנה הרוצח! הוא עשה זאת בוודאות בגלל טביעות האצבע בזירה וההתעללות שעבר בילדותו!) ומערערת אותו מאידך באמצעים מגוונים: החשיפה של הפושע עלולה להפך את תפיסתנו הקודמת על הדמויות והחברה המיוצגים בטקסט; המוטיבים הרבים שאופייניים לז׳אנר כדוגמת תאומים ותחפושות מדגישים משחק זהויות מתמשך; ואילו הדמיון בין דמות הבלש לפושע, הטלת הספק ביכולות החקירה של הבלש ובתוצאותיה, או אף סירוב לפתרון התעלומה עצמה יכולים כולם לשמש כאמצעים שמערערים את זהות הבלש, הפושע וגם את הפשע עצמו, כפי שניתן לראות החל מסיפורים קצרים של חורחה לואיס בורחס משנות הארבעים וכלה ביצירות עכשוויות כדוגמת הטרילוגיה הניו יורקית של פול אוסטר ובלב היער של טאנה פרנץ׳.

המתח הזה שמבנה את שאלת הזהות בספרות הבלש ושל ספרות בלש מגיע לשיאו בדמות הבלש עצמו שעל כתפיו נשען הז׳אנר. מצד אחד, הבלש הקלאסי של תחילת ימי הז׳אנר אכן הופיע לרוב בתור הנציג של האליטה החברתית של אותה תקופה, והיסודות שהניח פו בדמותו של דופין—גאון אינדיבידואלי וייחודי, גבר, לבן, הטרוסקסואל, ממעמד גבוה—המשיכו לאפיין חלק נכבד מהז׳אנר עד לפני כשלושים שנה, ובמידה רבה גם היום. עם זאת, במקביל להיות החוקר הפרטי נציג האליטה, הרי שמתחילת הז׳אנר, הבלש גם תיפקד כחיצוני לחברה שאותה הוא חקר. הולמס לדוגמה אינו חלק מהסקוטלנד יארד בלונדון ואילו זרותו של פוארו הבלגי בנוף הבריטי מודגשת שוב ושוב על ידי כריסטי. גם באמריקה, בפריחה של ההארד בוילד דיטקטיב, החוקרים הפרטיים, כדוגמת ספייד, מארלו וארצ׳ר, הם זאבים בודדים שאינם נמנים על זרועות החוק ופעמים רבות חושפים שחיתויות בקרב המעמד הגבוה, המשטרה והשלטון. למעשה, אפילו חוקרים שהינם חלק מהמשטרה, כמו לדוגמה מרטין בק וקורט וולנדר, הינם דמויות שמתמודדות עם אלכוהוליזם, גירושין ועוד, התמודדויות שמציבות אותם פעמים רבות כחיצוניים ומנוגדים לנורמות ולמערכות החברתיות בהן הם אמורים לתפקד. הבלש הוא בו בזמן גילום הרציונל ובדיקת גבולותיו, ייצוג של סמכות וערעורה, נציג של סדר חברתי או דווקא אויבו. כפילות זו היא שאפשרה לדמות הבלש לצמוח ולהתפתח לכיוונים כה רבים במאה העשרים והעשרים אחת. וזו היא בדיוק כפילות זו שאחראית מחד לכינון הזהות של הבלש כאינדיבידואל ייחודי ואחראית מאידך לערעור המתמיד של זהות הבלש עצמה במובן הרחב ביותר, הערעור המוחלט של זהות עצמית, של היכולת להכיר את עצמי ואת האחר.

על מנת להדגים את המשפטים האחרונים, אני רוצה לסיים על ידי חזרה אל השורשים המוקדמים ביותר של ז׳אנר הבלש שמופיעים כבר באדיפוס המלך, הטרגדיה הידועה של סופוקלס שנכתבה במאה החמישית לפני הספירה ואותה ניתן לקרוא כספרות בלש לכל דבר. כזכור, הטרגדיה נפתחת בתעלומה. יגון כבד אופף את העיר תבי שכן מגפה מטילה בה חללים כבדים מדי יום. כאשר רץ מגיע לארמון של המלך של תבי, נחשף הפשע הלא פתור שעומד במוקד התעלומה של המגפה המסתורית. הרץ מודיע כי השליט הקודם של העיר נרצח על ידי אחד מתושבי העיר ולא על ידי שודדים כפי שחשבו בעבר. הידיעה הזאת מובילה להבנה כי המגיפה היא עונש על העיר שמשכנת בתוכה רוצח שלא נענש ואדיפוס, השליט הנוכחי של תבי, נשבע למצוא את הרוצח ולהציל את העיר מעונשה. אדיפוס, במילים אחרות, ממנה את עצמו לבלש. אך במקרה של חקירה זו, אדיפוס יגלה שהוא עצמו הרוצח שאותו יצא לחפש, האיש שהרג את אביו ושכב עם אימו. בטרגדיה היוונית של סופולקס, החוקר הופך לפושע. הבלש עצמו מתגלה לבסוף כגורם למגיפה ולהתמוטטות הסדר החברתי. חוסר היכולת הטרגי של אדיפוס לדעת את עברו ולהכיר את עצמו מתגלם בסיום האלים של המחזה עם הניקור של אדיפוס את שתי עיניו. רק הגלייתו העצמית מביאה סוף למגיפה הנוראית שפשטה בעיר.

כבר באדיפוס המלך, מסופר לנו סיפור כפילותה של זהות הבלש. לצד ההבטחות לפתרון התעלומה, גילוי הרוצח וניצחון השכל על ידי הבלש האינדיבידואל הגאון מסתתרת תמיד גם האפשרות של חוסר היכולת לדעת את עברנו, ועל פי פרויד, לדעת את עצמנו. אי שם מתחת למודע, אפילו של הבלש, נמצאים דברים שמעבר להכרה ולידיעה העצמית. ה״אני״, המבט, הזהות, הידע, והאמת אינם יציבים, אינם גלויים לעצמם. החוקר עצמו יכול להתגלות כרוצח, ואילו הקוראים, כקהילה וכאומה, יכולים להתגלות כמעורבים בפשעים שאותם אנו חוקרים ומוקיעים. ב״אדיפוס המלך״ ההבטחה להחזרת הסדר החברתי באמצעות גילוי זהות הפושע בידי הבלש מתגשמת למעשה רק עם הקריסה של הזהות העצמית של הבלש כאינדיבידואל רציונלי, מוסרי, אובייקטיבי, ומודע לעצמו.

אדיפוס המלך, אם כך, מספר לנו סיפור בלשי שמתגלה כטרגדיה. אבל אני רוצה להציע לסיום כי הטרגדיה של אדיפוס, הטרגדיה של הבלש, אינה טמונה בהבנה כי לעולם איננו יכולים להכיר את עצמנו באמת ועל כן את העולם. במקום, אני רוצה להציע כי הטרגדיה של הבלש טמונה בחטא ההיבריס שמתגלם במחשבה כי רק אני יכול לגלות את האמת לבדי. במקום המיתוס של האינדיבידואליות, במקום האמונה ברציונל האובייקטיבי, בהכרה ובידע הלא מוגבלים של האני שכה נוכחים במיתוס הבלש האינדיבידואל הגאון, הסיום הטרגי של ״אדיפוס״ מסגיר אמת אחרת. הזהות שלנו לעולם אינה ידועה במלואה, אפילו לא לעצמנו. ועל כן, דווקא הפשעים שאותם אנו בעצמנו מבצעים, הם בדיוק אלו שנותרים לנו שקופים, ממתינים לחשיפה על ידי המבט של האחר שיאיר את האמת שאותה אנחנו איננו מסוגלים לראות. אם יש משהו שגורלו האיום של אדיפוס כבלש יכול ללמד אותנו הוא שכדי לחשוף את הפשע ולגלות את האמת, הזהות של האני תמיד זקוקה להכיר בזהות של האחר שעומד מולה וחולק אתה את העולם.