הגירושים של ז'קלין כהנוב

(מילים: 2344)

לזכרה של רונית מטלון

בסביבות פסח 2016, לפני פרסום הגיליון הראשון של אודות, סיפרה לי רונית מטלון על כתב העת החדש שיוקדש למסות, והזמינה אותי לשלוח מסה לפרסום בו. דיברנו על כמה רעיונות שלא הבשילו לטקסט שלם. אחד מהם היה טקסט על הטירה של קפקא, שרונית אהבה, אבל חשבה שהוא דורש עבודה נוספת. ואז נזכרתי ברעיון אחר, שחיכה אצלי בסבלנות לטיפול במשך כמעט שני עשורים, ושעתיד היה להפגיש אותי מחדש עם הטירה הקפקאית: פרשת הגירושים של ז׳קלין כהנוב.

ז'קלין כהנוב (1979-1917), ילידת קהיר, הייתה סופרת, עיתונאית, מבקרת ומסאית. לפני עלייתה לישראל יחד עם בעלה אלכסנדר כהנוב ב-1954, שנתיים לאחר נישואיהם בפריז, חייתה בניו יורק ובפריז. כהנוב עסקה בכתיבתה, בין היתר, במקומם של יהודים מזרחים ובמעמדם בישראל, במעמדן של נשים, בהצטלבויות של זהויות (מעמדן של נשים מזרחיות) ובהבטחה הגלומה בהכרה במקורות הלבנטיניים של התרבות הישראלית. היא כתבה באנגלית ובצרפתית. מסותיה, שפורסמו בכתבי עת ספרותיים (בעיקר בקשת) ובעיתונות היומית, פורסמו בעברית, לעתים בלא ציון העובדה שהן מתורגמות. יצירותיה הספרותיות, ובהן הסיפור "כזו היא רחל" והרומן סולם יעקב (שפורסמו תחת השם ז'קלין שוחט), הופיעו בארצות הברית וזיכו אותה בפרסים חשובים.

ממזרח שמש, קובץ מסותיה של כהנוב, חזר לשיח האינטלקטואלי והציבורי בראשית שנות ה-90, לא מעט בשל ציטוטים מתוכו שהופיעו ברומן הראשון של רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, ורונית היתה, בשל כך, לאחת השגרירים שתרמו לעניין ציבורי ואינטלקטואלי מחודש בכתביה של כהנוב, שנמשך, במידה רבה, עד היום. אלא שבעוד שהעניין הציבורי המחודש בהגותה של כהנוב התמקד בעיקר בכתיבתה על הזהות הלבנטינית ועל יחסי מזרחים ואשכנזים, ההיבטים הפמיניסטיים של כתיבתה נזנחו באופן יחסי.

תביעת הגירושים שהגיש אלכסנדר כהנוב נגד אשתו ז'קלין באוגוסט 1972 מספקת חרך הצצה מרתק לזיקה ההדוקה שבין הטיעונים המופשטים של כהנוב במסותיה בנוגע למעמדן של נשים בחברה הישראלית בכלל ובקהילות מזרחיות בפרט, לבין חוויותיה כאישה נשואה במקום שאין בו הפרדה בין דת למדינה.

תיק הגירושים של ז'קלין כהנוב הגיע עד לבג״ץ. פסק דינו של בג"ץ, שביצר את התשתית המשפטית לגירושי זוגות יהודים-ישראלים שנישאו בנישואים אזרחיים בחו״ל דווקא בבית הדין הרבני, הוא חלק מרשימות הקריאה בקורסים בדיני משפחה, לרבות הקורס שאני מלמד מזה כחמש עשרה שנים. פסק הדין בבג״ץ נקרא כהנוף נ׳ בית הדין הרבני. הכתיב של שם המשפחה לא עורר את חשדי, משום מה, במשך שנים רבות, עד שיום אחד, לפני כמעט עשר שנים, בדקתי בערך הוויקיפדיה של ז׳קלין כהנוב ומצאתי ששמו של הגרוש שלה הוא כשם המשיב בעתירה לבג״ץ, אלכסנדר, ושתאריכי הנישואים והגירושים שבערך הוויקיפדיה חופפים לאלו שבפסק הדין. כהנוף חייבת היתה להיות כהנוב.

מאז, בכל פעם שלימדתי את פסק הדין, סיפרתי לתלמידות ולתלמידים על ז׳קלין כהנוב העיתונאית, הסופרת והמסאית, ועל החיבור בין כתיבתה לחייה האישיים. לא סיפרתי על התגלית הקטנה הזו לרונית, כי תכננתי לחפור קצת יותר לעומק בפרשה, ולהפתיע אותה עם ממצאיי.

הגשתי בקשה לבג״ץ לקבלת היתר לעיון בתיק הגירושים. כדרכה של מערכת המשפט לעתים קרובות מדי, מה שאמור היה להיות תהליך ביורוקרטי פשוט הסתבך והתארך, מספק גם להנאתי וגם לתסכולי שלל התרחשויות אבסורדיות, כאילו קיים נוהל סמוי כלשהו המחייב לסמן "וי" לצד כל האפשרויות ברשימת עיכובים ומכשולים מגוחכים ומיותרים לחלוטין, לפני שניגשים לעיקר. כללי הטקס לא מאפשרים להיענות לבקשה פשוט משום שהיא מוצדקת, ומערכת המשפט חייבת להקפיץ את המבקש באוויר כמו חתול את טרפו, לפני שהיא בולעת אותו סופית, או נואשת ממנו ונוטשת אותו לנפשו.

ובכן, משלא קיבלתי תשובה במשך כמה חודשים, התקשרתי למזכירות בג"ץ, ואז הסתבר לי שניתנה כבר מזמן החלטה בבקשה, אלא שבניגוד להוראת השופטת, היא לא נשלחה אלי. לפי ההחלטה, בית המשפט הורה לשלוח את בקשתי ״לתגובת הצדדים״ בדואר רשום. עוד התברר, שהעתקים מבקשתי נשלחו בדואר רשום על ידי מזכירות בג"ץ לכתובותיהם (הנכונות לדצמבר 1973) של ז'קלין ושל אלכסנדר, ושאישורי המסירה חזרו בלא דורש. עוד גיליתי, שאף על פי שפסק הדין פורסם בציון שמות הצדדים ב-1974, והוא מופיע כקריאת חובה בסילבוסים רבים ומאוזכר, כולל שמות הצדדים, בעשרות פסקי דין, מאמרים אקדמיים וספרים, יד יזמית ועלומה במזכירות בג"ץ מחקה את שמותיהם מן ההליך, והחליפה את ז'קלין ב"פלונית" ואת אלכסנדר ב"פלוני". משמעות הדבר היתה שמתייחסים לתיק כתיק שמתנהל בדלתיים סגורות, מה שמקטין משמעותית את סיכוייו של מי שאינו צד בתיק לקבל היתר לעיין בו. הביורוקרטיה של ההליך שאבה השראה לא מודעת מהפקידוּת החמקמקה של הטירה.

רונית היתה מתמוגגת ודאי מהיסודיות העקרה של מערכת המשפט, שחייבה אותי להגיש בקשה מחודשת, ארוכה ומפורטת, בצירוף נספחים (כולל צילום הבג"ץ המקורי שבו שמות בני הזוג מופיעים) המבהירים שהצדדים הלכו לעולמם, בלא ילדים, ושפרטיותם, שמערכת המשפט כה חרדה לה, לא תיפגע מעיון בתיק שהיה פומבי במשך למעלה מ-40 שנה, והוסב לחסוי בשל בקשתי. כללתי גם פירוט על חשיבות הגותה של כהנוב, ציטוטים ורשימת פרסומים שלה ועליה.

הפעם בית הדין הרבני התנגד לבקשה בנימוקים מנימוקים שונים, שעיקרם פגיעה בפרטיות הצדדים, אולם למרות זאת, קיבלתי אישור להגיע אל מזכירות בג"ץ בבניין בית המשפט העליון בירושלים, ולעיין בתיק במקום. הבקשה, שהוגשה עוד בימי חייה של רונית, כשהמחלה כבר קיננה בגופה אבל רשמית היא עוד היתה אישה בריאה, אושרה כמעט חמישה חודשים לאחר מותה. הנסיעה לבית המשפט העליון בחודש מאי 2018 לצורך העיון בתיק היתה לפיכך טעונה רגשית באופן שלא תיכננתי כלל שתהיה.

כהנוב (שחתמה בכתב יד מעוגל ומדוייק של בוגרת אולפן "ז'קלין כהנוף" על תצהיריה לבית הדין הרבני ולבג"ץ), חייתה כפי שכתבה: האישי שלה היה הפוליטי, כפי שהכריזו פעילות פמיניסטיות אמריקאיות בשלהי שנות ה-60. כהנוב, כתבה רונית, "כמעט תמיד [...] נעה במסותיה מן הפרטי אל הכללי [...], מנסיונה שלה לנסיונם של אחרים, בעיקר אחרוֹת, כשהתנועה בין הפרט להכללה מעדנת את שניהם."

נאמנה לדרכה זו, עורך דינה של כהנוב מסר לתקשורת (בלא ספק באישורהּ) את פרטי הסכסוך המשפטי בינה לבין בעלה: נישואי ז'קלין ואלכסנדר היו נישואים אזרחיים, משום שאף רב לא היה משיא אותם כדת משה וישראל. אלכסנדר היה כהן, וז'קלין – גרושה. ז'קלין היתה גם "אשת איש" מבחינה הלכתית, שכן התגרשה מבעלה הקודם, שנישאה לו כדת משה וישראל, בגירושים אזרחיים בלבד. אלו לא מוכרים על ידי בית הדין הרבני כגירושים תקפים. לכן, ז'קלין היתה לא רק אישה גרושה שנישאה לכהן, אלא גם "אשת איש". נישואי "אשת איש" לגבר הם משוללי תוקף, ולכן אין צורך כלל בגט מאלכסנדר; ולבסוף, הדובדבן על הקצפת מבחינת טיעוני עורך דינה: בשעת פטירתו של בעלה הראשון של ז'קלין, היה לו אח פנוי בין החיים. כלומר, כמי שמעולם לא התגרשה מבעלה הראשון, היה עליה להינשא לאחיו, או לעבור טקס חליצה כדי להפוך פנויה (דבר, 7.1.1973).

לרוב הפרטים הללו אין כל זכר בפסק הדין אלא רק במסמכי התיק, כאילו השופטים בבג"ץ חסו על פרטיותה של כהנוב, במהלך שחזה את מחיקת שמה ושם בעלה השני על ידי מזכירות בג"ץ מפרטי ההליך בעקבות בקשתי לעיון בתיק, יותר מארבעים שנים מאוחר יותר. אבל כהנוב השתמשה בפרטי חייה כדי לבסס טיעון. היא הרי יכולה היתה לשתוק, לקבל גט בבית הדין הרבני על נישואים, שכלל אינם תקפים לפי ההלכה, ולהמשיך בחייה, כפי שעושות עשרות אלפי נשים יהודיות-ישראליות מאז קום המדינה. זה היה הרבה יותר זול, יעיל ודיסקרטי. גטים לא מוצדקים ולא נחוצים (בהיעדר תוקף הלכתי של הנישואים) ניתנים בבתי הדין הרבניים כדבר שבשיגרה עד היום, בשם האיזון העדין-לכאורה בין בתי הדין הדתיים לבין בתי המשפט האזרחיים, שמקריב את זכויותיהן של נשים על מזבח שלום מדומה ומתוח בין בתי הדין לבין בתי המשפט.

ז'קלין בחרה לא להשלים עם הסדר הקיים, ונכשלה כשלון מפואר. כדי להבין עד כמה כבד מחיר עמידתה על עקרונותיה, צריך לקחת בחשבון את הפגיעה בפרטיות, הכניסה לפרטי-הפרטים של חיי הזוגיות ולעתים אף חיי המין של בני הזוג, וכל זאת בפני הדיינים: גברים זרים, חרדים, שרעיון השוויון בין המינים הוא מהם והלאה, ואת פרסום פסק הדין של בג"ץ בשמותיהם המלאים של בני הזוג. אין זה פלא שגם כיום, כשתיקי משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, נשים מעדיפות למחול על עקרונות מסויימים, ובלבד שלא להסתבך בסכסוך גירושים שעלול להותיר אותן מרוששות נפשית וכלכלית, ואולי אף מסורבות גט.

כמו בתיקי גירושים רבים אחרים, קריאה בפסק דין כהנוף ובמסמכים שבתיק מגלה, שהאישה שמבקשת לעמוד על זכויותיה, ומצביעה על כך שתוצאות הדיון בבית הדין הרבני הן, כפי שנטען בעתירתה של כהנוב, "כה אכזריות וכה מנוגדות לרוח המתקדם של המחוקק בתחיקתו להגנת זכויותיה של האשה שאין להעלות על הדעת שהמחוקק התכוון בחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים למסור עניינים כנ"ל לסמכות הבלעדית של בתי-הדין הרבניים" (סעיף י"ב לעתירה לבג"ץ), נתפסת על ידי כולם כטורדנית ומפריעה לסדר הטוב של הדברים.

אפילו השופט ברנזון, בפסק דין שעורר קנוניה אקדמית זוטא, כשקבע שנקודת המוצא היא שיש להצר ככל הניתן את סמכות השיפוט של בית הדין הרבני, מתייחס לטיעוניה של כהנוב כאל מטרד, ומעיר בסרקזם: "בעיקרי הטיעון של בא-כוח העותרת, המחולקים לי"ז פרקים ומשתרעים על 30 עמודים, לא היתה טענה, אפשרית ובלתי-אפשרית, להצדקת שלילת סמכותו של בית-הדין בענין כמו זה שלפנינו, שלא הועלתה על-ידו. הוזכרו עשרות עשרות, אם לא מאות, פסקי-דין ואסמכתאות אחרות בתמיכה לעמדה זו". כל זאת, אף על פי שפתרון השאלה המשפטית, לדעת ברנזון, "אינו קשה ומסובך ביותר".

בראשית שנות השבעים כל שופטי בית המשפט העליון היו גברים. מרים בן פורת, השופטת הראשונה שמונתה לבית המשפט העליון, נכנסה לתפקידה רק חמש שנים לאחר פרשת הגירושים של כהנוב, ב-1977. שלושה שופטים דנו בעתירתה של כהנוב בבית המשפט העליון, ארבעה אם מונים את ויתקון, שנתן את הצו על תנאי. שלושה דיינים מבית הדין הרבני דחו את טענתה שאין להם סמכות לדון בתביעת הגירושים של בעלה. שאר הגברים העושים במלאכה: עורכי דין של הצדדים הנצים; נציג היועץ המשפטי לממשלה, שביקש להתייצב לדיון מחשש שבג"ץ יפסוק חלילה שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בגירושי זוג שהתחתן באופן אזרחי; וכמובן, הבעל, האחראי האמיתי ל"מטרד", שכן אלמלא היה מתעקש על גירושים דתיים העתירה לא היתה באה לעולם. אחד עשר גברים, מול אישה אחת, שמוחה על החלת הדין הדתי על נישואים אזרחיים, שכלל לא מוכרים על ידו.

זו לא רק שאלה של ספירת ראשים כמובן, אלא של גילום של הפטריארכיה שמתקיים שוב ושוב באינספור משפטי גירושים בישראל. נכון, היום יש שופטות בבית המשפט העליון (4 שופטות מתוך 15), ויש שופטות בבית המשפט לענייני משפחה, עורכות דין וטוענות רבניות. אפילו בבית הדין השרעי כבר יושבת בדין אישה בתפקיד קאדי. אבל בבית הדין הרבני יושבים עדיין רק גברים. והדין הוא דינו של הבעל, אפילו בערכאות האזרחיות כיום, כשנשים יושבות בדין. כהנוב ידעה זאת היטב, וכתבה על כך לא אחת במסותיה.

ז'קלין כהנוב ניסתה להילחם בכל אלו בגירושיה השניים. אחרי הכול, אלכסנדר, בעלה השני, התחתן איתה בנישואים אזרחיים בפריז בשנת 1952, למרות היותם פסולי חיתון זה כלפי זה; הוא העדיף להינשא לבחירת ליבו בניגוד לדין הדתי, כי האהבה היתה חשובה יותר מקיום מצוות הדת. בגירושים, לעומת זאת, הוא שב אל חיק הדין הדתי ומגייס אותו לצידו. הדבר לא מפורט במסמכים שבתיק, אבל לא קשה לשער מדוע אלכסנדר רצה לתת לז'קלין גט, ואינו מסתפק בהתרה אזרחית: בנישואים אסורים כמו נישואי כהן וגרושה, נשללות מן האישה זכויותיה הממוניות. אף על פי שלנישואים צריך שניים, חתן וכלה, אם הנישואים אסורים, רק האישה נענשת בסנקציה חומרית.

בעגה המשפטית-האזרחית, פנייתו של אלכסנדר לבית הדין הרבני והבחירה שעשה בדין שהיה נוח בעבורו (בנישואים העדיף את הדין האזרחי הצרפתי, ובגירושים – את הדין העברי), היו נחשבות לחוסר תום לב. אלא שהסלקטיביות בדין של אלכסנדר לא נדונה כלל בבית הדין הרבני, ואף לא בבית המשפט העליון. המקרה האישי של ז'קלין ושל אלכסנדר משועבד לניהול החיכוך בין לוח המדינה הדמוקרטית לבין לוח הרבנות, כדי להימנע מרעידת אדמה. שלא במקרה, המניעה תבוא על חשבון האישה ותענה על כל ערך פטריארכלי אפשרי: הדין העברי רואה באישה שמסרבת לחיות עם בעלה, כפי שעשתה כהנוב, "מורדת"; גם בנישואים תקפים לכל דבר ועניין, "מורדת" אינה זכאית לזכויותיה הממוניות. אלכסנדר שריין את עצמו היטב, אם כן: בין אם הנישואים אסורים על פי ההלכה, ובין אם הם מותרים, הוא לא יהיה חייב לז'קלין דבר אם גירושיהם יידונו בבית הדין הרבני. ויש גם בונוס משמעותי: אם היא תלויה במתן גט כדי להפוך לפנוייה, הוא יוכל לסרב לתת לה אותו, כדי לשפר עוד את התנאים הכלכליים של הגירושים.

אני קורא את התיק, על המסמכים שבו, ועל כתב העתירה, שהשופט ברנזון איפיין בסרקזם כמוגזם בגודש הטענות שהוא מעלה, ואני רואה לא גודש אלא נואשות מעורבת בהתעקשות על עקרון השוויון ונקיון הכפיים: איך גבר שהלך יחד איתי ונישא לי נגד מצוות הדת, "מגלה" אותה אך ורק כדי למנוע ממני את זכויותיי? וכיצד מדינת ישראל, שחרטה על דגלה את השוויון המגדרי עוד בהכרזת העצמאות, נותנת לכך יד, ומעדיפה את השקט התעשייתי על פני הצדק המגדרי? אני חוזר אל כתיבתה של כהנוב, והיא נקראת אחרת לגמרי: כשהיא כותבת על "האשה כתפוז מכני", רשימת ביקורת חריפה על סרטו של קובריק, היא כותבת על עצמה; כך גם כשהיא כותבת את "להיות או לא להיות [...] עצמאית". היא עוקצת נשים שמקבלות את דין האפליה כהכרחי למען בניין האומה, ולא רואה בהן קורבנות פסיביים בלבד התלויים בקיומו של גבר בחייהן. "ספק אם תלות נשית כזאת, הבנויה על הנישואים, היא דבר רצוי בישראל של היום", היא כותבת.

נוכח כל זאת, ובעיקר נוכח היעדר נשים במערכת המשפט והיעדר סולידריות בין נשים בהתמודדות עם המערכת הדתית, אין ספק שכהנוב הרגישה בודדה במאבקה בבית הדין הרבני. גם מסמכים משפטיים שנוסחו על ידי עורכי דין מאפשרים לראות זאת. "התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת," כתבה כהנוב, "מתחילה להיראות כאילו היא שייכת לסדר הדברים ה'טבעי', לא בחברות 'פרימיטיביות' אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שנשים תחשובנה על כך."

קשה לשער את תחושותיה של כהנוב נוכח חוסר היכולת והרצון של בג"ץ להקשיב לטענותיה לגופן, ולהתייחס אליה לא כאל זבוב טורדני שיש למחוץ כדי שאפשר יהיה להתפנות לתיקים החשובים באמת, אלא כאל מי שנפגעת מהתנהלותו הלא תמימה של בעלה ומהתמיכה שהוא מקבל מן המערכת הדתית. פסק הדין קצר במיוחד, 8 עמודים, המחזיקים 2,369 מילים. להוציא האיזכור הקצר מעתירתה של כהנוב בדבר אכזריות הדין העברי, אין בו זכר לדרמה האנושית שמאחוריו. רק שני שופטים, ברנזון וקיסטר, כתבו בו חוות דעת מפורטות. השופט השלישי, אליהו מני, הצטרף לפסק דינו של ברנזון, בלא כל תוספת משלו.

בתיקו של השופט מני, שידוע בקהילה המשפטית כשופט שלרוב הצטרף במילים "אני מסכים" לפסקי דין של חבריו להרכב ומיעט לכתוב פסקי דין משל עצמו, מצאתי שרבוטים של מה שלעיני נראה כטירה, ואי אפשר היה שלא לחשוב על הטירה של קפקא, שגם כהנוב כשלה מלהגיע אליה: ז'קלין כהנוב, העיתונאית, הסופרת והמסאית, שכתבה באנגלית ובצרפתית, זכתה בפרסים ובהכרה בינלאומית, היתה פעילה בפוליטיקה המקומית (כחברת מליאת רשות השידור במשך שנתיים), נאלצה לקבל גט מגבר שלא נישאה לו בנישואים תקפים לפי הדת, ובג"ץ סירב להזמנתה לקטוע את חגיגת האבסורד.

מקורות:

בג"ץ 3/73 כהנוף נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פ"ד כט(1) 449 (1974).

ז'קלין כהנוב, "להיות או לא להיות... עצמאית", ממזרח שמש, עמ' 217-215 (1978).

ז'קלין כהנוב, "האשה כתפוז מכני", ממזרח שמש, עמ' 221-218 (1978).

ז'קלין כהנוב, סולם יעקוב (אופירה רהט עורכת, הוצאת גמא ויד בן צבי, 2014).

רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו (עם עובד, 1995).

רונית מטלון, "הירהורים מאוחרים על ז'קלין כהנוב", בתוך: רונית מטלון, קרוא וכתוב, עמ' 34 (הקיבוץ המאוחד ספרי סימן קריאה, 2001).

"בית-דין רבני נצטווה לנמק דיון בגירושים אזרחיים", דבר, 7.1.1973.

תודה להדר כץ ולאור סדן על העזרה במחקר.