טיפוס על הקירות הוא ביטוי מסוים של עירום

מילים: 671

כשהכול התחיל, צחקתי. המציאות הייתה משחק, רק משחק שצריך למלא את חוקיו המוקצנים בדקדקנות. תחפושת הקורונה שלי – מוגזמת, מופרכת – הייתה "מציאות", ולהיפך. המציאות הייתה – סוף-סוף – לאמנות, דרמטית מספיק כדי שאוכל לנוח מהצורך להגזים אותה. עטיתי על פניי את המסכה ויצאתי מחדר המלון. טיילתי בעיר הזרה עם כפפות, חמקתי מהכיכרות הומות האדם (שחקנים רעים). באחת הנקודות התפתיתי להפר את חוקי המשחק, לחצתי יד של פסל יפה שראיתי. קיוויתי לרגשה כלשהי בהפרת החוק. רציתי שמשהו יתעורר בי, בעולם, שיקפצו עליי שוטרים, שיהיה לי על מה לספר. קיוויתי שהפסל יקום לתחייה ממגעי, לרגע שבו האמנות מחליפה את החיים בנקודה שבה מגע עם אנשים נעשה מסוכן. אולי יבחינו שהתפתיתי למגע אסור.

קראתי הרבה מילים על זמן קורונה. אנשים מנסים לקרוא בשמות לדברים, להשיג ריבונות כלשהי על חיים שנלקחו מהם, על ריחוק פיזי כפוי, על ביטול פעילויות. המון כתבות על בדידות. כל זה עירום. ראיתי מימים שצוחקים על זה שכל יום מרגיש כמו שבת, ואיפה השגרה שהורגלו בה. הזמן עצמו התפשט, הציג סדר יום ריק, מונוטוני. אוויר צח ופעילויות חברתיות תוססות ונסיעות לחו"ל הוחלפו בארבעה קירות לבנים וריקים. מעניין לחשוב על הקשר בין העצירה הכללית, החשופה, של הזמן, לבין עולם שנעצר על סף של חוויות שכרוכות גם בקשר פיזי עם אנשים אחרים. זמן "מת" הוא זמן שבו 'מטפסים על הקירות', משתעממים, מתחרפנים – והמטאפורה כמעט מציעה באופן גלוי קשר בין טירוף ובידוד, או התבודדות – הזמן לטפס על הקיר הוא זמן שבו אתה מצוי בתווך של עצמך, בין קירות ביתך. לא בחו"ל, ולא כחלק מסדר יום שכרוך במגע עם אנשים אחרים.

גם טיפוס על הקירות הוא ביטוי מסוים של עירום. אנחנו אמורים להרגיש "לא בסדר" אם ההתבודדות שלנו הופכת לקיצונית מדי. להישאל "איך נסתדר" עם זה, לאפשר אותה בתנאים פוסט-אפוקליפטיים קיצוניים, שמגיפה כלל עולמית יכולה להכשיר להם אליבי מתקבל על הדעת. אבל גם בימי המגיפה, אנחנו צריכים לחוש "ערומים", לא בסדר, מול ה"התבודדות" הזמנית. המגיפה לכאורה הופכת את הסדרים – פתאום "מגע אנושי", ממשי, הופך לחטא בל-יעבור, ולכן לתשוקה.

נחתתי בארץ בדיוק שעה אחרי שההנחיות שמחייבות בידוד נכנסו לתוקפן. צחקתי כל הדרך מההגזמה של החוקים. החוקים של המשחק שרירותיים ומוקצנים, כמו תחפושת עם יותר מדי איפור. המשחק הלך ונעשה מוזר, כמו מניפסטציה מוגזמת של עצמי שמושלך על העולם. צחקתי כי המציאות הייתה מפחידה כל כך, אבל גם כמעט שגרתית עבורי. הגעתי הביתה ונעלתי את הדלת. הורדתי את המסכה. שאלו אותי איך אסתדר בבידוד, אמרו לי שמקווים שלא אטפס על הקירות. לא ידעתי איך לענות. צחקתי בחוסר נוחות: "אהה... אני גם ככה די רגיל לא לצאת מהבית". קיוויתי שלא יפלשו עמוק יותר.

אולי אני לא אמור לענות בגילוי לב, אולי עליי לשחק את המשחק. הרי מלמדים אותנו לחוות בושה, או אשמה, או פחד, או חרדה, מהעירום. זאת הרי אחת הסיבות שקיימת ספרות, לפחות בצורה המסורתית שלה. לא להתפתות לערטל את ה'אמת' אלא לכסות אותה באמצעות מילים וסיפורים. להקים לתחייה פסלים איפה שמפחיד, קשה ומביך מדי לגעת בממשות.

ויהי בוקר יום ראשון לבידוד. עדכנתי את תמונת הפרופיל שלי: אני בגופיה, מסכה וכפפות, במבט מסוקס למצלמה, מגלם את הנחש והבידוד הוא התפוח. צחקתי בקול רם, וצחוקי התגשם בעולם. לרגע היה נדמה שאני ריבון העולם הזה, שאת חוקי המשחק האלו אני עצמי יצרתי, את העץ ואת התפוח, שמתגשמים בסלוגנים כמו "להישאר ביחד – להתרחק אחד מהשני!" והלוא מה אנשים מחפשים בעולם המוזר, ההולך ומתפשט לגורמיו, של קורונה, אם לא תחושה של ריבונות, תחושת שליטה על חייהם, אולי אפילו מצג שווא ארעי של עצמיות ושגרה?

משיחות עם חברים שגם נוטים לא לצאת מהבית עלה שעצם הבידוד הכפוי גורם להם להרגיש לא בנוח, מעורר רצון להפר את החוקים. אמרו לי שחוסר הוודאות מטריד אותם, שהם מרגישים שהם מוגדרים דרך תחושת הבידוד והריחוק שלהם מתנועתו הסדורה של העולם – אבל כשכולם בבידוד, פתאום העמדה שלהם בעולם משתנה, מתערערת, והדרך לחוש את העצמיות היא ברצון למרוד, להפר את החוקים, כדי להשיב תחושת שליטה.

אצלי אין רצון מוגבר לצאת מהבית, וניסיתי כל הזמן להבין למה. אני לא מרגיש פחות "עצמי" בימי הקורונה. יש איזו הקלה בכפייה החיצונית. היא מסיכה שמסיטה את תשומת הלב ומעקרת תחושת אשמה ובושה שבשגרה. המציאות – מופרכת, מוגזמת – בדרך מסוימת נחה על עורי כמו צחוק קליל, חסר מאמץ. כמעט ולא נוגעת במערך הנפשי שלי, לא יותר מתיאטרון מחויך, מוגזם ואדיש.