"היא כבר חולה בצרעת": על גלגולי השיר "אנטוניה" של יונה וולך

(איור: איתי בנימיני) את טרילוגיית המחזות אנדרטה של צרעת כתבה יונה וולך בשנים 1967-1971, שנה אחרי צאת ספרה הראשון והמהפכני דברים. הטרילוגיה מגוללת את סיפור אהבתה לטדיאוש ס', כייס ממוצא פולני שהיה ארוסה בגיל 21. את ס' פגשה וולך ב-1965, כלומר לפני פרסום דברים. ובאמת, בתוך המחזות זרעה וולך רבים משיריה שעתידים לנבוט ולהיחקק בזיכרון – אבל רק מספרה השני, שני גנים, ואילך, כמו "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים", "תותים" ו"אתה חברה שלי".

הקריאה במחזות חושפת תופעה בלתי-שגורה: שירים אשר בגילומם הראשוני הושמו בפיהן של דמויות ויועדו לבמה ולצופים. המעבר ממדיום אחד למשנהו כרך שינויים ושיופים, אך מעניין להיווכח בכך שתודעת הבמה – ששלטה בגלגול הקדום של השירים – הותירה את חותמה על הכתיבה "המאוחרת" של וולך, למשל בישירות הדיבורית שלה. בנוסף, ישנם שישה שירים ששובצו במחזות, כלומר הוקראו או תוקתקו במכונת הכתיבה על ידי בת דמותה של וולך, אבל לא מצאו את דרכם לספרים – כנראה משום שוולך קיוותה, כמעט עד יומה האחרון, שהטרילוגיה תוצג על במה. ככלל, מפתיע היה לגלות שוולך נטלה ממחזותיה אל שיריה, ולא משיריה אל המחזות.

אולם שיר אחד יוצא מכלל זה. באחד הרגעים במחזה הראשון, התגלתה לנו גרסה מקוצרת לשיר "אנטוניה", המופיע בספר ביכוריה של וולך. מאחר שמחזה זה נכתב ב-1967 (ויצביעו על כך ראיות רבות מחוץ למחזה ובתוכו, למשל ספרו של רוג'ר זילאזני, אדון האור, שס' ממליץ לוולך לקרוא – וכלל עוד לא ראה אור ב-1965) – אין ספק כי במקרה זה כתבה וולך את "שיר המחזה" אחרי שכתבה את "שיר הספר".

עיבודו של השיר "אנטוניה" לתיאטרון יכול לשפוך אור על מקורותיו ההיסטוריים והנפשיים, ולכוון את הקריאה בו בכיוון שונה בתכלית. אבל ראשית עלינו להבין את הכרונולוגיה של הדברים שקדמו לדברים.

"בחורה צעירה בת 19 מכניסה עצמה לבית משוגעים"

1965 הייתה שנה מכוננת בחייה של יונה וולך הצעירה. בחורף התאשפזה והתנסתה בסמים פסיכדליים בבית החולים הפסיכיאטרי "טלביה" שבירושלים. באביב עברה להתגורר במנזר נוטרדאם – ביתה הראשון מחוץ לבית אימה בקריית אונו ומחוץ לכותלי בית החולים. בקיץ כבר הייתה מאורסת לטדיאוש ס'. בין לבין הספיקה לכתוב בזה אחר זה כמה מהשירים היפים ביותר בשירה העברית: "לוטה", "ניזטה", "קורנליה", "סבסטיאן".

את "אנטוניה" כתבה וולך בזמן שהייתה מאושפזת בטלביה. ד"ר מרסל עשהאל, המטפל של וולך, אהד אותה והקצה לה חדר משלה לכתיבה. מהביוגרפיה שכתב עליה יגאל סרנה אנו יודעים לומר בוודאות כי וולך כתבה כמה משירי דברים בבית החולים עצמו, כמו "לא דרכו אדם כעוף" ו"לא חיה בכלל". את "אנטוניה" שלחה וולך ממחלקה ג', ת.ד. 39 בטלביה לידידה אהרן שבתאי, כדי שיעבירו לבנימין תמוז, עורך המוסף הספרותי של "הארץ". וכך הוא פורסם בספר דברים:

לְדַעְתִּי אַנְטוֹנְיָה הִיא

הָאִשָּׁה הֲכִי יָפָה בָּעוֹלָם

זֶה לֹא עָזַר לָהּ הַרְבֵּה

גַּם הַנַּעַר יְהוֹרָם הָיְתָה

חוֹשֶׁבֶת צָרִיךְ יוֹתֵר מִדַּי הַרְבֵּה

כַּדּוּרִים לְסַעֲרַת נַפְשׁוֹ.

כָּל הַנְּעָרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת

לָחֲשׁוּ בְּאַרְסִיּוּת מְפַעְפַּעַת

אֵיךְ שֶׁהִיא טוֹבַעַת אֵיךְ שֶׁהִיא

שׁוֹקַעַת לֹא כָּל כָּךְ יוֹדַעַת

וַאֲנַחְנוּ מֵהָרִים רוֹאוֹת

לְאַנְטוֹנְיָה הָיָה כְּאִלּוּ לֵב

כְּשֶׁהַנְּעָרִים כָּרְעוּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

הִיא הָיְתָה לְעַצְמָהּ מְאֹד

אֲבָל אַנְטוֹנְיָה רָצְתָה

וְהַנַּעַר יְהוֹרָם כִּסָּה בְּדָם

וְאַנְטוֹנְיָה אָמְרָה טַל

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי בַּתֹּפֶת

לְפָחוֹת הַקּוֹלוֹת נִפְלָאִים

מַרְגִּישָׁה אֵיךְ שֶׁהַשְּׂרָפִים שָׁתִים

עָלֶיהָ יָדָם שֵׁדִים

לֹא הִצְטָרְכוּ לְהַרְאוֹת סִימָן

כְּשֶׁנִּדְמָה לְרֶגַע שֶׁכְּבָר בַּחוֹל

וְהַקְּדוֹשׁוֹת

וְאָז בָּעִיר קוֹל

על קורותיה של וולך בטלביה אנו למדים ממחזה אחר, שלא השלימה. לפני שכתבה את הראשון במחזות אנדרטה של צרעת, החלה לכתוב מחזה בשם "בתי המשוגעים שלי" – ככל הנראה בסמיכות רבה לאשפוז, כלומר עם המעבר למנזר נוטרדאם וההיכרות עם ס' בקיץ אותה השנה. במתווה ל"בתי המשוגעים שלי", וולך כותבת: "בחורה צעירה בת 19 מכניסה עצמה לבית משוגעים מתוך צורך להבין מה קורה לאנשים סביבה, לה, ומתוך סקרנות". הכניסה של וולך ל"בית המשוגעים" הייתה בבחינת ניסוי או התנסות. "עד שאני לא מבינה הכל אני לא יוצאת מכאן, אני רוצה להבין מה זה שגעון", תכתוב בפתיחה למחזה. וולך סבלה מ"הלוצינציות", סיוטים בהקיץ על ראשים ערופים כמו בשירה המפורסם "יונתן", אבל הסקרנות היא שדחפה אותה אל בין חומות טלביה. השיגעון קסם לה, והיא הייתה נחושה לצעוד לקראתו.

את השיר "אנטוניה" יש להבין על רקע החוויות החברתיות של וולך בטלביה, כלומר לא על רקע חוויות פנימיות דווקא. בשבוע הראשון לאשפוזה מרצון, וולך הסתובבה מאוכזבת למדי. היא ציפתה לבוא בשערי "קן הקוקייה", ודיווחה חזרה לשבתאי: "פחות מלהיב פה ממה שחשבתי ואין מספיק אינטליגנטים (...) אין סנסציות, אבל הד"ר והאחיות הבטיחו לי שיהיו". ואכן היו. מקץ שבוע לכניסתה למוסד, היא שידלה את ד"ר עשהאל להעניק לה את הטיפול הניסיוני בתרופת הפלא החדשה משווייץ: ל.ס.ד.

במתווה למחזה כתבה: "יש לה ספר 'סמים ונפש האדם' והיא מדברת עליו עם הרופא שלה, הוא אומר שיש לו בבית חולים מסקלין (ל.ס.ד. טבעי) ושואל אותה אם היא רוצה לנסות. בינתיים הכל נראה נורמלי, זו מחלקה חצי פתוחה והכל שקט פרט לקטטוני אחד שיושב בלי תנועה או נעמד ומרים יד וקופא כך למשך זמן ממושך. היא לוקחת כדור מסקלין ומחכה. כלום לא קורה, והיא חוזרת לרופא ולוקחת עוד כדור. כלום לא קורה, והיא חוזרת לרופא ואומרת לו שהיא עמידה בפני השפעת הסם כי היא רגילה לשתות משקאות חריפים, והוא נותן לה עוד כדור, כך שמונה פעמים. אחר כך הוא נותן לה זריקה של הסם הזה. היא יושבת עם אחת החולות, מדברת איתה, כשהיא מבחינה שלצל יש צבעים".

לפחות שיר ידוע אחד של וולך ייכתב על אותו טריפ מסקלין גורלי, שכן בנקל אפשר לזהות את גרעינו במחזה. בשיר "אם תלך למסע אל אס די" וולך תכתוב: "אִם תֵּלֵךְ לְמַסַּע אֶל אֶס דִּי / תִּזְכֹּר אוֹתִי / שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָזַרְתִּי מִשָּׁם / אֲנִי עוֹדִי שָׁם / מוּל הַחַלּוֹן / הַגִּלְיוֹטִינָה הָאֲדֻמָּה נִשְׁקֶפֶת מִמֶּנּוּ / רֹאשִׁי עוֹמֵד לְהֵעָרֵף / עֲדַיִן אֲנִי שָׁם / מְחַכָּה לָרֶגַע הַבָּא / חֶרְדַּת הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ / יוֹרֶדֶת עָלַי כְּמַאֲכֶלֶת / חוּטֵי הַדָּם / עוֹדָם מִשְׂתָּרְגִים מִמַּגָּבוֹת / לַכִּיּוֹר / אֵין שְׁלִיטָה עַל הַדָּם / שֶׁתֵּדַע". ואילו במחזה תכתוב: "היא פותחת את הברז ודם נשפך על הכיור, על המגבת, היא נבהלת עד מוות (...) היא מביטה מהחלון ורואה גליוטינה, ברור לה שהולכים להתיז מיד את ראשה על פשע שלא זכרה מהו".

חזרה לשיר "אנטוניה". מסע הל.ס.ד. שינה את חייה של וולך, בכך אין ספק, אבל נראה כי השינוי הזה הורגש מיד גם על ידי חבריה למוסד. ההתנסות ב-ל.ס.ד פרצה משהו במרקם היחסים שלה עם שאר המאושפזים. "קולה של יונה, קצר רוח ומצווה, החל להדהד במחלקה ג'", כתב סרנה בביוגרפיה אודותיה, "מנהיגה הייתה את חבורת הדיכאוניים, טופפת הלוך ושוב בסנדלי הגומי שלה ומחשוף חולצתה עמוק. נוסכת רוח חיים במקום עצוב ושקט שבו דרו יחד גאון כימיה, רסטורטור ארכיאולוגיה, בת המומחה, שלום ריזר הצייר, נער שרצח את חברתו וציירת שניסתה להתאבד בירייה אחרי שהתאהבה באישה ועזבה את בעלה". (עמ' 176).

בטלביה פגשה וולך דמויות שהותירו בה רושם עז ונחקקו בליבה. בדף "הנפשות הפועלות" במחזה, היא מתארת כמה מהדמויות הללו: "דמות ילד שאביו קצב והוא נישאב כל הזמן לתוך חורים. דמות המאוננת, יורה בקלצ'ניקוב מדומה, כורעת ברך ליד חדר הרופא ומתנהגת אליו כאילו הוא אלוהים. דמות המשיח, מתפשט עירום ורץ וקורא שהוא המשיח. דמות מידפרסיבית, מזייפת צ'קים, גונבת, אחת שלא יודעת איפה היא חיה, בערפל". והנה, נראה כי על אותה "דמות מידפרסיבית" מטלביה כתבה וולך את שירה "לא חיה בכלל", שנפתח בשורות: "לא חיה בכלל / אלו מתווים בערפל סמיך".

אם כן, מיהי "אנטוניה"? קשה לומר. מועמדת טבעית היא סיידי, "בחורה יפיפייה, צועקת כל הזמן שרוצה שקט, אומרת שהייתה יכולה להיות שחקנית" – לפי השורות הפותחות את השיר, "לדעתי אנטוניה היא האישה היפה ביותר בעולם / זה לא עזר לה הרבה". אפשרות אחרת היא "ילדה ששומעת קולות מרחוק ומאחלת רע לכולם, מתפתח קשר בינה לבין הגיבורה, המגיעה למסקנה שכל זה שייך לתחום של פרהפסיכולוגיה" – לפי השורות בשיר "אני יודעת שאני בתופת / לפחות הקולות נפלאים". וכן יש לציין את ה"קטטוני שיש לו סצנת אהבה עם הגיבורה ובסוף כולם שורפים אותו, לא מרגיש כלום" – קטע שמתכתב יפה עם דמותו בשיר של הנער יהורם.

מן הצד השני להתבוננות המחקרית במטופלים האחרים, ניתן לשרטט חוויה אחרת בטלביה –תהליך של שקיעה בשיגעון. במתווה וולך מתארת סצנה מאירת עיניים לגבי יחס המטופלים אליה: "היא הולכת במסדרון ומביטה בפנים המדוכאים, היושבים ומביטים בה. מישהי אומרת: 'היה כאן בן אדם נורמלי אחד, עשו ממנו משוגע'". נראה כי מבט דומה הפנתה וולך גם לעצמה. בפתיחה למחזה היא כותבת: "היא מקליטה על טייפ, 'איפה כל החיים שלי?', היא גומרת בכישלון, שהיא שום דבר, שהיא תהיה בינונית כמו כולם. היא מרגישה כישלון איום" – וזאת אחרי, או תוך כדי, "סנסציית" הל.ס.ד שנועדה לשבור את בינוניות וסתמיות בית החולים, שאליו הגיעה כדי לשבור את בינוניות וסתמיות החיים הרגילים.

"אנטוניה" מביא את שתי החוויות הללו באופן עוקב. מבחינה צורנית, יש בשיר סימן פיסוק אחד, נקודה אחת באמצעו המפלחת את השיר לשני קולות. החלק הראשון הוא קולה של הדוברת, התבוננותה בשני מאושפזים אחרים בהיקסמות עד כדי היטמעות. החלק השני – מבט המטופלות האחרות על השוקעת ועל המשתגעת, המתלחששות עליה באופן זדוני כמו מטילות עליה כישוף שנשמע היטב בשורה: "לָחֲשׁוּ בְּאַרְסִיּוּת מְפַעְפַּעַת". אם כן, השיר מתאר תהליך של שקיעה משתי זוויות מבט: זווית המבט של הסקרנית המתבוננת, וזווית המבט של אלה ש"מהרים רואות" אותה שוקעת. במחזה תביא וולך רק את החלק השני, את המבט הצופה בשקיעתה מן החוץ, אך דווקא משום כך, "שיר המחזה" יכול "לפתור" לנו את חידת "שיר הספר".

"היא תהיה עקרת בית בסוף"

השיר המדובר משובץ באחד מהרגעים העוצמתיים ביותר במחזה ״אנדרטה של צרעת״ הראשון. בסצנה, נותרת "היא" (דמותה של וולך) לבד בחדרה, לאחר ש"הוא" (דמותו של ס') יוצא מהחדר. בינתיים, בין הצללים, "מופיעות דמויות שונות" והיא מתחילה לשמוע קולות. בהתחלה היא שומעת בליל קולות, קקופוניה. הקולות המטיחים לעברה ציפיות חברתיות שונות:

"היא תהיה עקרת בית בסוף.

למה שלא תלמדי פקידות?

למה את לא מתפרנסת.

את קורבן.

את יכולת להתחתן איתו.

ההורים שלו לא רצו אותך. לכולם יש כבר ילדים."

אחר כך מופיעים הוריו של ארוסה הטרי ס', ומטיחים בבנם טענות שונות – בין היתר לגבי עיסוקו כגנב קטן:

"(אביו מופיע)

אביו: אתה לא הבן שלי. מה שאני מרגיש כלפיך זו דאבה.

אין לך עתיד. אתה צריך להיות מופת לבני דורך. תעמיד איתה

חופה לא איכפת לי. תקימו משפחה. לך ללמוד לעבוד. מה עושים

כולם. תחזיר כל מה שלקחת לך להתנצל תפתח בחיים חדשים.

(אימו מופיעה מבין הצללים(

אימו: איך ילדתי מפלצת כזאת. אתה לא הבן שלנו. (צועקת,

היסטרית) אני לא יכולה להראות את עצמי בשום מקום מרוב בושה

(הוא נותן לה סטירות.)"

אחר כך מגיעה דמות אמה שלה, וקוראת לעברה טענות אכזריות:

"אמא: את קורבן.

זונה.

אני לא יכולה להזמין אף אחד הביתה בגללך. אף אחד לא

ניכנס הביתה.

בגללך חליתי.

לפחות אם היית נהנית מזה.

מה את חושבת שאני כל כך רוצה שתתחתני?

הנה קחי (זורקת עליה כסף) קחי כסף בשביל הפלות לכי תפילי.

סופרת? איזה מקצוע זה? תקחי את זה בתור תחביב. תמצאי לך

מקצוע."

אחר-כך מופיע ס', אכזרי אף הוא:

"הוא: ארוגנטית. ישראלית. כפרית. חוצפנית."

ולבסוף מופיעה "עוד דמות מבין הצללים", וכאן פערה וולך רווח היכן שאמור להיות שם, ורק לאחר שנשמעת קולה של הדמות ציינה בסוגריים שזוהי דמות האב. הקלחת האדיפלית הזו היא ללא ספק שיאה של הסצנה:

"(עוד דמות מבין הצללים)

: את רצחת את אמא שלך.

(דמות האב מופיעה, היא שולחת אליו ידיים)

היא: אבא אבא.

(האבא מתחבק עם האמא(

האב: לכי לכי.

היא: אמא אמא.

הוא מופיע: חבלנית. בורגנית קטנה.

(נישמעים קולות צחוק לאיד, דקים.)

(קול אשה.)

קול אשה: מאוחר מדי.

קול: איחרת את הרכבת.

(היא מופיעה בין הצללים, יורה בעצמה.

כל מיני מפלצות מגונות עושות לה פנים)."

אחרי שספגה את כל קולות הקרובים המקטרגים, היא מתאבדת בחזיונה. אבל גם זה לא עוזר: מגיעות כל מיני מפלצות מגונות, כמו אותן מכשפות או נערות ארסיות מ"אנטוניה", ו"עושות לה פנים". לנוכח ים הקולות והפנים ההולך וגואה, ששוטף אותה מכל עבר, ים שאפילו ההתאבדות לא מצילה מפניו, היא כותבת שיר במהירות. אחר כך היא מקריאה אותו בקול, ואין להבינו בסצנה אלא כלחש, ככישוף שנועד להצילה מהמפלצות בראשה. והנה שיר-הלחש מהמחזה, בפרסום ראשון:

אֵיך שֶׁהִיא טובַֹעַת צוֹרְחוֹת הַמְכַשֵּׁפוֹת אֵיך שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת אֵיך שֶׁהִיא מִשְׁתַּגַעַּת הִיא כּבְָר חוֹלָה בּצְָרַעַת.

אם נעמיד שיר זה ביחס לחלק השני של "אנטוניה" ההשוואה תיראה כך:

כשהיא מסיימת להקריא את השיר, השקט שב על כנו לכמה רגעים. הקולות עוד לא נפסקים, אך "היא" – עם העט ביד – מצליחה להתגבר על קולות שוחרי הרע: "(היא מרוצה כעת. מאחוריה בליל קולות, דמויות, הוא תוקף אנשים. היא מתפנה לסדר, אוחזת בעט בידה האחת)". "היא" כבר לא בבית המשוגעים, וכבר אין צופות תמידיות למצב נפשה. אך עדיין מסתמנת אותה תחושה עוקבת ונלווית, שבעת השקיעה בשיגעון דמויות שונות (מכשפות/נערות ארסיות/מפלצות) שמחות לאידה – צופות בשקיעתה – והיא מחקה אותן כמנטרה, ודקלומה משיב לה מרגוע רגעי. במילים אחרות, וולך בנוטרדאם מוצאת מרגוע רגעי בדמיינה את עצמה עדיין בטלביה.

אך מדוע וולך קיצצה משירה השלם והיפה והפכה אותו לשיר קצר? ואם קיצצה, מדוע הפכה אותו למגושם יותר? יתכן ששאפה לגלם שיר היכול להישלף מן המותן, ויהלום את תנאי הסצנה. אך ניתן להבינו גם כווריאציה פארודית לשיר הקדום יותר, כמעשה חקייני. בסצנה זו, בניגוד לשיר הארוך, מתחלפים התפקידים: תחילה מגיעים קולות הארס, לחשים חורשי רעות. המכשפות מקבלות את פני הקרובים השונים. הן אותן "(...קולות צחוק לאיד, דקים.)" כל הקולות באים להרע, מאוכזבים, משפילים, מקטרגים. והמענה הוא וריאציה פארודית על קול הדמויות הזדוניות – כלומר הוא "הטייק" של וולך על השמחות לאיד שבראשה. דרך מבטי האחר וולך מרחיבה את אפשרויותיה, מעבה את כוחה – בתוך בית המשוגעים ומחוצה לו.

גושפנקא להיות משוררת

וולך רצתה להידמות, או לפחות להבין, את חולי הרוח. היא דרשה להתנסות בשיגעון. ומבחינה זו, האשפוז (הראשון, מרצון) היה מאכזב. רק בעזרת הל.ס.ד הרגעי הצליחה להיות "חלק" מה"מפלצות המגונות" בטלביה ("הרוב מפלצות", כתבה לשבתאי במכתבה). בשאר הזמן השקיפה עליהן מוקסמת מהצד, כאנתרופולוגית. "היא תהיה עקרת בית בסוף", קוראים לעברה הקולות באנדרטה של צרעת, ואילו היא על עצמה בפתיחת "בתי המשוגעים שלי": "היא גומרת בכישלון, שהיא שום דבר, שהיא תהיה בינונית כמו כולם".

ייתכן כי לעולם לא נדע מי היו "אנטוניה" ו"הנער יהורם" – וזה לא חשוב. מ"שיר המחזה" אנו למדים על דמותה של וולך ב"שיר הספר", אנו עומדים על טיבם של הקולות בראשה. הם לא היו קולות מפלצתיים, אלא קולות משפחתיים, בורגניים, שהתנהגו כמפלצתיים או שהציבו דרישות מעוררות פלצות מבחינתה – אבל לא היו חריגים מהקולות שכולנו שומעים מעת לעת בראשנו. כדי ללחום בהם, ולהעניק לעצמה גושפנקא להיותה משוררת, להיותה אחרת, היא מגייסת בדמיונה את עזרת חבריה בבית החולים טלביה. לעגם להידרדרותה, לטביעתה, הוא שמציל אותה מים הבינוניות ומהדרישות שהוא מציב.

באחת מחופשותיה מטלביה, וולך ושבתאי טיילו בבית המצורעים הנטוש הנסן. כפי שצרעת היא מחלה ללא מרפא, יונה וולך רצתה לשמוע את הדיאגנוזה שהיא חולה ללא מרפא, בלי סיכוי לשוב למוטב, מתוך דחייה מוחלטת של אותו "מוטב". וכשהתמודדה עם שדיה הפנימיים – שאינם נופלים בהכרח משדיהם הפנימיים של "המצורעים" בעוצמתם או בסבל הנורא שהם גורמים – עשתה זאת בעזרת חולי הנפש בטלביה, שהעניקו לה ולהזיותיה הכשר. למשל, את ההכשר לכתוב שיר כמו "אנטוניה".