כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?

(מילים: 2277)

כל המצוי בנבכיו של ספר האגדה יודע כי הוא מבוך מרתק של אידאולוגיות, משאלות וגם חרדות שהיו לעורכיו, ביאליק ורבניצקי, ביחס לאופן בו יש להנכיח את עולמם של חז"ל לבני דורם. בהרצאה אותה נשא ביאליק בשנת 1913 הוא הגדיר במדויק את הבעיה עמה מתמודד ספר האגדה:

"ואף-על-פי-כן הנה עינינו הרואות, שהגענו כעת לידי מצוקה רוחנית גדולה מנשוא; כל אחד מאתנו, ש"מלא כרסו" בספרות העברית מכל הזמנים, הסולת עם הפסולת, טעם בודאי לא אחת טעם הצער, מעין יסורי טַנטַלוס: בנו הגדול או חברו תובע ממנו ספר ... כדי ללמוד להכיר על פיהם את דברי היצירה הלאומית בכלי ראשון, בדוגמאות נבחרות של גופי המקורות והוא הנתבע עומד לפני סבל ירושה צבור לפניו כהר ומתקשה להשיב. הרי-הרים של ספרים - וספר אין (כל כתבי ח"נ ביאליק, תל אביב 1965, עמ' רה).

לטענת ביאליק לבני דורו חסר ספר שיאגד, ינפה וימיין את כל החומר המצוי לכלל ספר אחד. לכן הוא מציע באותה הרצאה:

"כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו [...] ובה עלינו לאחוז גם הפעם: כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".

חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח, נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (שם, שם).

בדבריו ממקם ביאליק את עצמו, ביודעין ובמתכוון, כחוליה בתוך שרשרת המסירה היהודית יחד עם עורכי המקרא, ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, ורבינא ורב אשי, חותמיו המסורתיים של התלמוד הבבלי. ביאליק ראה את ספר האגדה כהתפתחות טבעית של המסורת היהודית וכחוליה הבאה בשרשרת לאחר המקרא, המשנה והתלמוד.

כתיבתו של אותו "ספר חדש" לוותה לא רק בבחירת חומר אלא גם בתהליך מורכב של מיון ועריכה של החומר הנבחר והכפפתו למה שצפי זבה-אלרן מכנה "רציונל היסטורי וביוגרפי". רבניצקי וביאליק ביקשו להעמיד את אגדות חז"ל בקונטקסט חדש, נושאי, המאפשר עיון והתמצאות קלים ופשוטים לקורא שאינו מצוי בנבכיה של הספרות העברית הקדומה. הארגון הנושאי המוצע, כמו גם מניפולציות שונות, גלויות וסמויות שהופעלו על היחידות הסיפוריות עצמן בדרכן מספרות חז"ל אל ספר האגדה, חשפו את עמדתם הלאומית והתיאולוגית של המחברים כמו גם שרטטו את קווי המתאר של הקורא האידאלי שעמד לנגד עיני העורכים.

במסגרת ארגונו הנושאי של ספר האגדה אני מעניין להתמקד בחלקו השני המוקדש למעשי חכמים. ביאליק ורבניצקי לא היו הראשונים להציע ביוגרפיות מסודרות ומאורגנות של סיפורי חכמים. עם זאת, חידושם של השניים בספר האגדה היה בחיבורן של דמויות זו לזו ויצירתם של פרקים ביוגרפיים-אינטגרטיביים כגון "רבי יהודה הנשיא ורבי חייא" או "חוני המעגל וזרעו". הקריאה במעשי חכמים בספר האגדה אינה בנויה כאנציקלופדיה אלפביתית של שמות חכמים אלא יש בה תחושה ממשית של חיות היסטורית המצליחה להנכיח, במידת מה, את הדינמיות של עולמם כמו גם את המתחים שאפיינו אותו. עם זאת עדיין מדובר בתהליך עריכתי מודע של עקירת סיפורים מהקשרם המקורי, מיונם והתאמתם למסגרות ביוגרפיות חדשות. זהו תהליך המאפשר לעורכים להדגיש היבטים מסוימים בדמותו של החכם כמו גם לטשטש או להעלים לחלוטין אלמנטים בעיתיים בהם העורכים אינם מעוניינים.

מהלך מעין זה של טשטוש והעלמה, מתרחש ברצף סיפורי המופיע במסכת בבא מציעא ומתאר בין השאר משולש יחסים בין ר' אלעזר, בנו של ר' שמעון בר יוחאי, אשתו ור' יהודה הנשיא. הסיפור מכיל אלמנטים של רומנטיקה, קנאה, תחרות ואלימות ולכן הציב אתגר לא פשוט בפני כל מי שעסק בו כולל עורכי ספר האגדה.

לאחר תיאור מסכת חייו המיוסרת של ר' אלעזר (שכללה ניסויים גופניים אכזריים, מתחים פנימיים קשים ומאבקים פוליטיים עם חכמים והממסד) מגיעה לכאורה פרשת חייו של ר' אלעזר לסופה. לקראת מותו מבקש ר' אלעזר מאשתו שלא תביא אותו לקבורה ותניח אותו בעליית הגג וזאת משום שחכמים, יריביו האינטלקטואליים והפוליטיים, לא יקברו אותו כראוי. את אשר התרחש לאחר מכן מתאר ר' שמואל בר נחמני ששמע את הדברים מאמו של ר' יונתן שהיא עצמה קיבלה את הסיפור מאשתו של ר' אלעזר בר' שמעון:

כאשר נחה נפשו (של ר' אלעזר) אמר לאשתו: יודע אני שחכמים כועסים עלי ולא יתעסקו בי (בקבורתי) כראוי. הניחי אותי בעליית הגג ולא תפחדי ממני.

אמר ר' שמואל בר נחמני: אמרה לי אמו של ר' יונתן שאמרה לה אשתו של ר' אלעזר בר' שמעון: לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתים שנה הניחה אותו בעליה: "כאשר הייתי עולה לראות בשערותיו, כאשר הייתה נתלשת שערה היה יוצא דם. יום אחד ראיתי תולעת שיצאה מאוזנו וחלשה דעתי. נראה לי בחלום ואמר לי: זה שום דבר, יום אחד שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם ולא מחיתי כפי שצריך הייתי".

כאשר באו שניים לדין, היו עומדים בפתח; זה אמר את דבריו וזה את דבריו. יצא קול מהעלייה ואמר: "איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי".

יום אחד רבה אשתו עם שכנתה אמרה לה: "תהא כבעלה שלא ניתן לקבורה". אמרו חכמים: כל זה וודאי אין הוא כדרך ארץ. יש אומרים רבי שמעון בן יוחאי נראה להם בחלום, אמר להם: פרדה אחת יש לי ביניכם ואין אתם רוצים להביאה אצלי.

הלכו חכמים לעסוק בו (בקבורתו). לא הניחו בני עכברה שכל השנים שהיה ישן רבי שמעון בעלייה לא הגיעה חיה רעה לעירם.

יום אחד ערב יום הכיפורים היה והיו טרודים. שלחו חכמים לבני ביריה ולקחו את מיטתו והביאוה למערת אביו. מצאו שם נחש שהקיף את המערה, אמר לו: נחש נחש פתח פיך ויכנס בן אצל אביו. פתח להם.

שלח רבי לדבר באשתו, שלחה ליה: כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול? שם אומרים: "במקום בו בעל הבית תולה את כלי זיינו, הרועה מבקש לתלות את סלו". שלח לה: אמנם בתורה גדול ממני, אבל במעשים טובים מי גדול ממני? שלחה לו: בתורה האם גדול ממך - לא ידעתי, במעשים - ידעתי, שהרי קיבל על עצמו ייסורים.

חלקו הראשון של הסיפור מתאר את קורותיו של ר' אלעזר, המת החי, שמצבו הסיפי כמי שלא ניתן לקבורה ומונח בעליית הגג מאפשר לו להישאר בין החיים: הוא משמש מעין שופט קהילתי ואף מנהל סוג של אינטימיות, מעט גרוטסקית יש לומר, עם אשתו העולה אליו לעליית הגג, מטפלת בשערותיו ואף מודאגת מכך שפעם אחת הוא אכן מתנהג כמו מת ותולעת יוצאת מאוזנו.

לאחר שנים רבות של שהות בעליית הגג, כתוצאה ממריבה בין שכנות או כתוצאה מחלום בו נגלה ר' שמעון בר יוחאי לחכמים, החליטו להביאו לקבורה. בני עירו של ר' אלעזר, עכברה (ישוב המצוי בקרבתה של צפת) סירבו להוציאו וזאת משום שבשנות שהותו הרבות בעליית הגג הפך ר' אלעזר למעין פטרון מגונן של העיר ושמר עליה מפני פגיעת חיות רעות. בסופו של דבר חכמים מנצלים את היסח הדעת של ערב יום הכיפורים ובעזרת תושבי ביריה הסמוכה מביאים אותו לקבורה במערת אביו.

מיד לאחר קבורתו של ר' אלעזר שולח רבי, הוא ר' יהודה הנשיא "לדבר באשתו" של ר' אלעזר, כלומר להציע לה נישואין. סמיכות זו בין מותו של ר' אלעזר לרצונו של רבי לשאת את אשתו מודגשת ומועצמת במקבילות חלקיות לסיפור במקורות ארץ ישראליים ואף קושרת את תשוקתו המינית של רבי בשנאתו לאויבו ויריבו ר' אלעזר. כך מופיע הסיפור בפסיקא דרב כהנא (לסיפור נוסחים נוספים למשל ירושלמי שבת פרק י' הלכה ה'; קהלת רבה פרשה יא):

כשהיה נכנס ר' אלעזר בן ר' שמעון לבית הוועד היו פניו של רבי מקדירות. והיא אביו (רבן שמעון בן גמליאל) אומר לו: "ראית, זה ארי בן ארי אבל אתה ארי בן שועל. וכיוון שמת שלח ותבע את אשתו (של ר' אלעזר). שלחה ואמרה לו: "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול"?

אהרון אופנהיימר מציין כי יחסו של רבי יהודה הנשיא לר' אלעזר היה תמהיל קשה של הערצה ושנאה: הוא העריץ את כוחו האינטלקטואלי העודף ובשל כך באופן לא ממש מפתיע שנא אותו ושאף לנקום בו. אביו, שמעון בן גמליאל, שהיה נשיא בעצמו, ניסה להפחית את עוצמת הקנאה באמצעות האשמה עצמית: הוא טוען שכחו הלמדני העצום של ר' אלעזר נובע מכוח אביו שהיה ארי בעוד הוא, שמעון בן גמליאל, אביו של רבי, היה רק "שועל". עם זאת דברי נחמה אלו אינם מצליחים להפחית מעוצמת שנאתו וקנאתו של רבי, המבקש לתרגם אותה למעשה מיני בו הוא תובע בעלות על מיניותה של אשת יריבו מיד לאחר מותו. כדאי לציין שבעוד שהסיפור הבבלי, בו אנו עוסקים, מציין שרבי שלח "לדבר באשתו", כלומר לבדוק את אפשרות הנישואין עמה, הרי שבמקור הארץ ישראלי הוא "תובע" אותה (משמעות הדבר היא דרישה ברורה למעשה מיני).

האלימות במעשהו של רבי הדורש, במעין מעשה של אדנות, לשאת את אשת ר' אלעזר האבלה שהביאה זה עתה את בן זוגה לקבורה לאחר שחייה עמו שנים רבות בחייו ובמותו, זוכה לתגובה זועמת מאשת ר' אלעזר, העונה בפתגם "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול". אשת ר' אלעזר אינה מתפתה להצעתו חסרת הרגישות של רבי יהודה הנשיא ואף מדגישה כי היא רואה בו "חול" אל מול דמותו המקודשת של בעלה המת. זעמה לא נסתר מעיניו של המספר או העורך והוא מתערב באמצע הסיפור, באופן די מפתיע, לטובתה, ומצטט פתגם נוסף, אותו מכנה יונה פרנקל "גס רוח", ושתרגומו לעברית הוא "שם אומרים: במקום בו בעל הבית תולה את כלי זיינו, הרועה מבקש לתלות את סלו". פתגם זה מופיע בהקשרים נוספים במקורות ארץ ישראליים ובבליים, לעיתים עם הפתיח המוכר של פתגמים בספרות חז"ל: "היינו דאמרי אנשי" [=זהו שאומרים אנשים]. החלטתו של העורך או המספר להכניס את הפתגם דווקא כאן היא עדות ברורה לתמיכתו בעמדתה של האשה אל מול תובענותו של בעל השררה ר' יהודה הנשיא. תוכנו הגס של הפתגם מחדד את תגובת האישה בכך שהוא מדגיש את ההיפוך ההיררכי בין ר' אלעזר ורבי יהודה הנשיא, זה העולה כבר מדבריה של האישה. ר' אלעזר מוצג כבעל הבית הנכנס לביתו כשהוא חמוש בכלי נשק ואילו ר' יהודה הנשיא, רועם ומנהיגם של ישראל, מוצג כרועה צאן פשוט המבקש באופן לא ראוי לתלות את סלו במקום בו אדונו הניח את כלי נשקו.

*

משולש היחסים הטעון והמורכב בין ר' אלעזר, אשתו ורבי יהודה הנשיא מפורק על ידי ביאליק ורבניצקי. צריך לומר כי במאות מקרים, לעיתים באופן גלוי ולרוב באופן סמוי, ביאליק ורבניצקי ערכו את סיפורי התלמוד והמדרש, מחקו שורות והעלימו ביטויים שנראו להם לא ראויים או מתאימים. במקרה שלפנינו מדובר בצנזורה או עריכה מסוג אחר: הטקסט מופיע במלואו ולא ניתן לבוא אליהם בתלונה על צנזורה ישירה, אבל הוא מפורק לחלקים המופיעים במקומות שונים בספר. זהו תהליך של דה-קונטקסטואליזציה שתכליתו פירוק המשולש הטעון העומד במרכז הסיפור.

חלקו הראשון של הסיפור מופיע בחטיבת מעשי חכמים ביחידה המוקדשת לר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר. היחידה מתמקדת בסיפור שהייתו של ר' אלעזר בעליית הגג ומסתיימת בקבורתו במערת אביו (ספר האגדה, עמ' קצ"ה). אמנם המתח בינו ובין חכמים עולה מתוך הסיפור כמו גם מהסיפורים שקדמו לו, אך דמותו של ר' יהודה הנשיא אינה מוזכרת. המשכו של הסיפור המתאר את ניסיונו של רבי יהודה הנשיא להתחתן עם אשתו של ר' אלעזר לאחר מותו אינו מופיע כאן. במקום המשך זה בחרו עורכי ספר האגדה, החל מן המהדורה המורחבת של שנות השלושים, להביא יחידה אחרת שמקורה בויקרא רבה המתארת באופן רומנטי את מעמדו הציבורי של ר' אלעזר לאחר מותו. ביחידה זו הם גם מסיימים את חטיבת הסיפורים על אודותיו:

ברור שיש כאן העדפה עריכתית ברורה המבקשת להציע מעין חתימה שיש בה דברי נחמה לחייו של ר' אלעזר וזאת במקום לסיים את מסכת חייו בסיפור בו יריבו, ר' יהודה הנשיא, רודף אחרי אשתו לאחר מותו.

היחידה המתארת את נסיונו הכושל של רבי לשאת את אשת ר' אלעזר אמנם מופיעה, אבל ביחידה אחרת, זו המוקדשת לר' יהודה הנשיא:

העורכים נדרשים לסוגריים הרבועים על מנת להבהיר באשתו של מי מדובר ולהבהיר כמובן שהאיש שמדובר בו, ר' אלעזר, נפטר כבר, על מנת שלא יעלה על הדעת שר' יהודה הנשיא מבקש לדבר באשת איש. עם זאת אנו לא יודעים כיצד מת ר' אלעזר, מתי הוא מת, ובעיקר מה טיב מערכת היחסים בין רבי לר' אלעזר. בהעדר חלקו הראשון של הסיפור זהו תיאור כמעט תמים בו רבי מבקש לשאת אשת תלמיד חכם שהלך לעולמו. הידיעה כי הוא עשה זאת מיד לאחר קבורתו של ר' אלעזר שהיה מוטל שנים רבות בעליית הגג משום שחכמים לא רצו לעסוק בקבורתו – כל זה אינו נוכח ובכך מתפרק לו כמעט לחלוטין משולש היחסים הדרמטי מן הבבלי. מעבר לכך תשובתה הזועמת של אשת ר' אלעזר "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול" אינה ברורה בהקשר החדש בו מצוי הסיפור: זהו זעם נטול הקשר.

לעניין זה מצטרפת העובדה שהפתגם הבוטה אותו תורם העורך או המספר, "במקום בו בעל הבית תולה את כלי זיינו, הרועה מבקש לתלות את סלו", אינו מופיע כלל בסיפור. יכול להיות שביאליק ורבניצקי ראו בו מעין תחיבה חוץ ספרותית הפוגמת במהלכו התקין של הסיפור. יכול להיות גם שללא ההקשר המקורי של הסיפור לא ברורה כלל התערבות כה גסה ובוטה של המספר ולפיכך הם החליטו להשמיטה. עם זאת הפתגם אינו מועלם לחלוטין מן הספר והוא מופיע במקום אחר לגמרי בסופו של ספר האגדה, במדור המוקדש למשלים ופתגמים. שם ניתן למצוא אותו, נזוף ומוסתר ובעיקר נטול כל הקשר: אין אנו יודעים מיהו הרועה, מיהו בעל הבית ומהו המקום בו שניהם רוצים להניח את חפציהם. צריך לומר שעל אף שביאליק ורבניצקי מפנים באופן ישיר לגמרא בבבא מציעא ולא לשאר הופעותיו של הפתגם בספרות חז"ל הרי שבביאור בתחתית העמוד הם מתרגמים את הפתגם אך לא מתייחסים כלל להקשר בו הוא נאמר. כדאי גם לציין, בצער מה, כי במהדורה החדשה של ספר האגדה שיצאה לאור לפני כשנתיים בעריכתו של אביגדור שנאן הפתגם לא מופיע כלל וזאת משום שכל החטיבה הזו, המכילה למעלה מ-2000 פתגמים, הוצאה אל מחוץ למהדורה (וכך הוא הדבר גם במהדורה האנגלית של ספר האגדה).

באופן זה יצרו עורכי ספר האגדה מהלך כפול פנים: מחד הסיפור כולו, על כל חלקיו ומרכיביו, מופיע בספר האגדה. מאידך, קריעתו של הסיפור ומיקומו בשלושה מקומות שונים מפרק את הדרמה העומדת בבסיסו. בתוך הפרדיגמה התרבותית בה פעלו ביאליק ורבניצקי, החרות שעמדה להם בבואם לתאר את עולמם השסוע של חכמים הייתה פחותה מזו שעמדה לעורכי התלמוד עצמו. הצורך לכונן אנתולוגיה שיש לה ממד לאומי – ולפיכך יש בה מקום מרכזי להנהגה ולדמותם הראויה והמוסרית של מנהיגים – עוררה קושי עבור העורכים בבואם לתאר את רבי יהודה הנשיא כדמות נכלולית של אדם המבקש לנקום ביריבו האינטלקטואלי לאחר מותו על ידי נישואין לאשתו. מעשה העריכה, הממקם כל אחד מחלקיו של הסיפוק במקום אחר, איפשר לעורכים לטשטש את הביקורת הקשה של חכמים על התנהגותו של רבי יהודה הנשיא ולהציג את דמותו של רבי יהודה הנשיא כמודל ראוי להנהגה לאומית.