להושיע ציפורים מתות: על הספר ״יבוֹא״ מאת רוני אלדד

דיסוננס קטן משטה בך כשאתה ניגש לקרוא את ספר הביכורים של רוני אלדד. כותרת הספר יבוא מכוונת את מבטך אל העתיד ומזמינה אותו להיכנס. אך כשאתה נענה להזמנה זו ומעביר דף אחד קדימה מופיע השיר הראשון, הפותח את הספר, ושמו "קודם". הוא מתחיל במילים "אולי אחורה", וברגע אחד הופך את מבטך אל הכיוון הנגדי, אל מה שהיה. הסתירה המדומה הזו, או מוטב לומר, המתח המתמיד שבין עבר הווה ועתיד מתעתע בקורא ומזקק יפה את תשתית העומק של הספר.

הספר נפתח, כאמור, בבקשת ההוויה הקודמת: "אוּלַי אָחוֹרָה [...] אֶל הָרָעָב הַקּוֹדֵם לַבַּקָּשָׁה / אֶל רֶגַע הַחַשְׁמַל בָּעֶצֶב / קֹדֶם שֶׁהַמּוֹחַ מְדַוֵּחַ עַל כְּאֵב אֶל / הזוֹהֵב שֶׁאִישׁ עֲדַיִן לֹא חוֹמֵד" ("קודם", עמ' 7). אין זה שיר שעוסק בעבר כזיכרון, אלא במצב ההיולי שקדם להווה, שקודם לכל התהוות, באותו רגע חומק, המהיר אפילו מאותות החשמל, שבין הראשית הטמונה כגלעין לבין ההתגלות שלה במציאות. לאחר שהדברים מקבלים ממשות הם גם מאבדים כבר משהו מאותה חיוניות ראשונית. הרצון לשוב 'אחורה' מבקש לא להיכנע למוכר והשגור, המתרחקים מהחוויה החיה.

ילדוּת

מי שעדיין קרובים אל נקודת הראשית הם הילדים. הילד חווה את הדברים כפלא ובאופן ראשוני. אבק ההרגל טרם דבק בו. בקשתה של הדוברת לשוב אל המקום הקדום של אמון ותמימות פונה אל העבר, "אֶל הַכַּפּוֹתשֶׁבָּטְחוּ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת". אך אצל ילדיה האיכות הזו נוכחת בהווה:"אֶל כַּפּוֹת יְלָדַי הַבּוֹטְחוֹת בָּהּ כָּעֵת". הילדים הם אלו שמנכיחים בהווה את הראשוניות של הדברים, ונקודת מבטו של הילד מסוגלת להזכיר למבוגר את הילדוּת שלו כאפשרות ממשית. על כן הילדים הם גיבוריו האמיתיים של הספר .

כמו השיר "קודם" הפותח את הספר גם השיר השני בקובץ, "תחילה" (עמ' 8), מבקש לחזור לראשית הדברים. "חִכִּיתִי לַזְּמַן שׁיִנְשֹׁךְ בְּעִקְבֵי / הַזְּמַן שֶׁיִּסֹּב לְאָחוֹר / חִכִּיתִי שֶׁיָּבוֹא / כְּמוֹ שֶׁהוּשַׁר עַל עֶרֶשׂ כָּל הַתִּינוֹקוֹת / כְּמוֹ שֶׁאֲנִי / שָׁרָה". בקיום האנושי מקננת ציפייה אינסופית אל השלב הבא; תמיד נדמה שהעתיד לבוא יביא עמו את המבוקש והנכסף. אך הדוברת בשיר זה קוראת תגר על מהלך הזמן, זה שתחילתו ילדות וסופו זקנה, שתחילתו פליאה והמשכו שגרה והתאבנות. במקום זאת, מציג השיר ציפייה מסוג אחר, צפייה אל זמן שבו נטרפים השלבים הבאים כסדר זה אחר זה. אלדד מבקשת "לְהִמָּחֵל עַל הָאֱמוּנָה הַמִּתְמַעֶטֶת מֵהַגּוּף / לִשְׁכֹּחַ מָה רִאשׁוֹן הַפְּרִי אוֹ הַפֶּרַח". יש בבקשה הזו מרד בזמן הליניארי בו כל הדברים נולדים, מזדקנים ולבסוף מתים. הזמן המתקדם אל קיצו פירושו התרחקות מתמדת מפלא הילדות של האדם, והתמעטות קבועה של תמימותו. לעומת זאת מציעים שירי הספר השתוקקות למקום שבו הזמן מתחדש ללא הרף, וגבולות בין הווה, עבר ועתיד מטשטשים. אפשר לומר שבמקום לחכות לעולם הבא, כמעין הבטחה שתגיע בשלב כלשהו בעתיד (The next world), ישנה ציפייה לעולם הבא, זה שבא אל האדם בכל רגע מחדש (The coming world). בסופו של השיר מתגלה כי קץ כל הציפיות, ההבטחה של אחרית הימים, הופכת משאלה לשינוי האיכות של הזמן עצמו: "וְחִכִּיתִי לִתְחִיַּת הַמֵּת / תְּחִלָּה כְּמוֹ שֶׁמְּחַכִּים לִפְגִישָׁה". "תחיית המתים" מופיעה כאן לא כאירוע שיקרה בעתיד אלא כתנועה שמתחוללת ללא הרף ומייצגת את האפשרות של ילדות שניה, ושלישית. תנועה כזו פורעת את הליניאריות של הזמן ומשבשת את כיווני הזרימה המוכרים שלו. הבטחתה הכמוסה היא שהדברים יכולים לחיות עוד פעם מחדש.

ערעור סדר הזמנים מתבטא גם בהפיכת התהליך הקווי, ילד–בוגר–זקן, למעגלי. הספר מזמין למבט שבו במובנים מסוימים גם האדם הבוגר נותר עדיין ילד. למרות שייתכן שהוא כבר הורה בעצמו, לא פעם הוא נותר בעצמו משתאה, וגם חסר אונים. בשירים שונים מתברר למבוגר כי כל הניסיון והחכמה שצבר לא מבהירים לו באמת את שאלות הקיום ("תַּגִּידוּ מִי הָאִמָּא שֶׁנּוֹפֶלֶת לְבּוֹר בְּאֶמְצַע יוֹם עֲבוֹדָה", עמ' 12). אדרבא, אולי דווקא חזרה אל האמיתות הפשוטות ואל התמימות הבלתי אמצעית הם המענה היחיד האפשרי. לדוגמא, כשמבוגר מאבד משהו, קטן או גדול, הוא נוטה לשוב ולארגן את המציאות שהתפרקה. אבל השיר "סומין" (עמ' 10) מציע אפשרות אחרת: "לַמְּחַנֶּכֶת שֶׁלִּי גָּנְבוּ אֶת הַתִּיק בְּאֶמְצַע חֻפְשָׁה / הִיא כָּתְבָה לִי עַכְשָׁו מִכְתָּב דָּחוּף בְּאַנְגְּלִית / הִיא מְבֻלְבֶּלֶת וּמְפֻחֶדֶת וּמְבַקֶּשֶׁת שֶׁאֶעֱזֹר לָהּ / כָּתַבְתִּי לָהּ מִיַּד מָה שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי פַּעַם / כְּשֶׁיֵּשׁ לָאָדָם אֲבֵדָה יֹאמַר בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה: / הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין". המבוגר עצמו נעשה חסר אונים, והילד (שכבר בגר בעצמו) מציע לו לשוב אל התמימות שהוא עצמו לימד אותו בילדותו, ולהתמסר מחדש לכוחן המאגי של המילים. הילד הוא זה שיכול לומר בכוונה שלמה "הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין", ולמצוא את אבדתו. דווקא ההכרה בקוצר ידו של העולם האנושי לשלוט בכל מביאה אותו אל המציאה, שמתרחשת תמיד בהיסח הדעת. בדור בו "כְּבָר לֹא אוֹמְרִים הַצִּילוּ בְּשׁוּם מָקוֹם / גַּם לֹא בִּמְקוֹמוֹת מֻכֵּי תְּפִלָּה" (עמ' 12), המבוגר משתוקק לשוב אל גופו של הילד שמלא עדיין אמונה שלא התמעטה. הילד חי בתחושה שמישהו מקשיב בצד השני של אפרכסת העולם, בזמן שהמבוגר מקווה בסתר לבו לתמימות כזו שאולי כבר אבדה לו: "וְנִזְכַּרְתִּי אֵיךְ פַּעַם בָּרְחוֹב / רָאִיתִי אִישׁ צוֹעֵק לְתוֹךְ שְׁפוֹפֶרֶת / אֵלִיָּהוּ. אֵלִיָּהוּ. אֵלִיָּהוּ. אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם" ("סומין").

ניגון

קריאה קשובה בשירי הספר תשים לב לריתמוס העדין והעשיר השוזר אותם. נדמה כי המנגינה המחליקה בעדינות בשירים, מבקשת להכניס אל הסיטואציות הקשות, המייאשות של עולם המבוגרים את החן המתנגן של עולם הילדות. הניגון המלווה נותר זמין בתת מודע, כמו אפשרות להוסיף לסרט שתמונותיו קשות או אפורות מנגינה עליזה שתמתיק אותו. כך למשל בשיר "(חיזיון מהחלון בדרך למוניטור)", המתאר עיר ללא ילדים, התמונות מעיקות, למשל, "בְּפֶתַח הַקּוֹמָה מַעֲלִיּוֹת נִפְעָרוֹת, כֻּלָּם יוֹצְאִים / רָאִיתִי בַּחַלּוֹן בְּנֵי אָדָם נָעִים לְאוֹר הָרַמְזוֹרִים / מְזַמְזְמִים מִזְמוֹר לָאַסְפַלְט בְּיִרְאָה וּבְאֵימָה / עַכְשָׁו יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל חִטּוּי / אוֹ חֹמֶר הַרְדָּמָה" (עמ' 24). אבל בתיאורים הללו קיימת גם נגינה סמויה המערסלת את הקושי לכאורה אל סופו של השיר, בו מחכה תקווה. כשם שהילדים הם "מַחְרֹזֶת תְּפִלָּה נֶגֶד הַסּוֹאֵן נֶגֶד הָעוֹצֵר" (עמ' 14), כך החריזה העדינה מכניסה אל השירים, גם אל הקשים שביניהם, משהו מהתמימות של חרוזי משחק, או תפילה ששלמה עם עצמה.

החריזה מייצגת באופן מוזיקלי את המשחקיות, וזו יכולה לרפא את שאון החיים העירוני ואת הדאגה הכרוכה במרדף המודע-מדי לעצמו. הילד שאיננו רואה את המוות בקצה הזמן חי עדיין כולו בהווה חסר החשבונות. קיומו מזכיר את ניגון הילדוּת גם למבוגרים: "הוּא יוֹדֵעַ מְעַט עַל הַקַּו הָאֶחָד הַנִּמְתָּח לְפָנָיו וְנִמְשָׁךְ עַד / לְסוֹף הַזְּמַנִּים .../ בְּשָׁעוֹת אֲחֵרוֹת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי רוֹקֵד לְכָל הַצְּלִילִים / הוּא עַכְשָׁו מְצִלְתַּיִם / וּמַצִּיל אוֹתִי פַּעֲמַיִם" ("גולות", עמ' 18).

כך גם למשל בשיר הנהדר "צהריים" (עמ' 14): "רָצִיתִי לְלַמֵּד אֶתְכֶם אֵיךְ לְעוֹלָם לֹא לָמוּת: / שְׂמֹאלָה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה מָה לְמַעְלָה מֶה עָשׂוּי לֶאֱרֹב בֵּין הַפַּחִים / אֲבָל אַתֶּם / שׁוֹאֲגִים אֶל הַמַּשָּׂאִיּוֹת מוֹשִׁיעִים צִפּוֹרִים מֵתוֹת [...] אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ עוֹשִׂים אֲרָיוֹת וּמְצִיצִים וְנִפְגָּעִים / וּמְצִיצִים שׁוּב וְהַשֶּׁמֶשׁ מַחְזִירָה לָכֶם זָהָב תַּחַת פְּלִיאוֹת אֵיךְ זֶה / צָהֳרַיִם וְהַכֹּל זְרִיחָה". האֵם בשיר מנסה להתנגד לשלטון הזמן וללמד את ילדיה לא למות. אך נדמה שמה שיש לה להציע להם מתוך התודעה הבוגרת הוא בעיקר חרדה אימהית המבקשת לגונן מפני שאון החיים וסכנותיהם. ואילו הילדים בשלהם, הם לא רק יודעים איך לא למות, אלא גם איך לחיות. הם מבקשים "להושיע ציפורים מתות", ובכלל זה להושיע את עולמם של המבוגרים ולהשיב לו את אותה זריחה פלאית, "אֵיךְ זֶה / צָהֳרַיִם וְהַכֹּל זְרִיחָה". קיומם מסוגל להזכיר את נקודת הראשית – הזריחה – למי שכבר נתון בסד האמצע, בצהריים של חייו, ולפניו השקיעה. מבין השירים מחלחלת לאט ההכרה שיש לילד להציע למבוגר לא פחות ממה שיש למבוגר להציע לילד. תובנה כזו מזכירה את נימוקיו של ניטשה על היזקקותו של העולם לכוח הילדות: "הילד, תום הוא ושכחה, התחלה חדשה, משחק, גלגל המתגלגל מתוך עצמו, תנועה ראשונה, אמירת 'כן' קדושה. כן, אחי, למשחק הבריאה נחוצה האמירה הקדושה 'כן': את רצונו שלו הוא רוצה עכשיו" (כה אמר זרתוסרא, בתרגומו של ישראל אלדד).

הבית

כאמור, זירת ההתרחשות המרכזית של הספר הוא בית ובו גדלים ילדים. אך השירים אינם מתפתים לתאר אותו באופן פשטני ומתקתק כ'גן עדן של ילדות'. השמירה על חיוּת ועל פלא הילדוּת בתוך מרוץ היומיום השוחק של המבוגרים איננה כה פשוטה. האֵם מודעת היטב לשבריריות הכמעט מובנית של חלום הביתיות, וכי עליה להישמר "מֵעֲיֵפוּת הֶחֳמָרִים: שְׁטִיחַ 'home sweet home' / לְצַד הַפַּח" ("לימי החול", עמ' 46).

הבית, סמל היציבות המגוננת, טומן בחובו בכל עת גם את סכנת השגרה וחלודת הזמן. חיי משפחה עלולים בקלות לשקוע בבורגנות מנומנמת וקיבעון רגשי. "הַבִּדּוּד מְצֻיָּן / בַּחֹרֶף חַם בַּקַּיִץ קַר / כִּמְעַט לֹא מַרְגִּישִׁים כָּאן / שׁוּם דָּבָר" ("הדברים השבירים", עמ' 37). כשם שהעייפות אורבת לחומר, הפחד מפני מוות נפשי, רגשי או זוגי קיים לאורך כל הספר, גם אם הוא מתחבא ולא מבחינים בו מיד. המוות אורב גם לאנטילופות היפהפיות והשלוות-לכאורה המעטרות את כריכת הספר. מה שמצדיק תחושת דריכות דומה לזו העולה מצפיה בסרט טבע, כשהבשורה על מותן של האנטילופות נמסרת "הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁהַצָּבוֹעַ נִלְכַּד בָּעֲדָשָׁה" (עמ' 39).

אבל דווקא הערנות האימהית למוות האורב בכל דוחפת את האם להתמסר להווה החי של הילדוּת. היא מבקשת לכונן מקום שאינו נגוע, שמתקיים בו ולוּ לרגע, "כֹּהַל הַהוֹוֶה הַהוֹשָׁטָה" (הרווח במקור, עמ' 22). ההתענגות על ההווה, גם אם הוא מתנדף במהירות, היא חלק מבחירה לייקר את הרגע, תוך כדי מודעות לכך שהאושר מטבעו איננו דבר שאפשר לאחוז בו, שהרי, "מָה שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְמוֹל / שֶׁלֶג מַשְׁחִיר בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים ("היום", עמ' 43). העיט הטורף והדורס, שמזוהה עם המרוץ ההישגי, עם המשימות והשגרה, מאיים לפגוע במרקם העדין של הבית, "עַל כָּל הַבָּתִּים אֵם הָעַיִט דּוֹגֶרֶת / עָלֵינוּ לְהַתְמִיד בַּתְּנוּעוֹת הַגְּדוֹלוֹת / וְלֹא לְהַשְׁהוֹת מַבָּטִים / לָנוּעַ, לָקוּם, לִשְׂמֹחַ מְאוֹד,/ שֶׁלֹּא תִּטְעֶה בָּנוּ שֶׁאֲנַחְנוּ / הוֹלְכִים וּמֵתִים". אבל למרות הכל האהבה מצליחה לשמר את הבית כמקום של חיות ואינטימיות שגזורה כביכול מהזמן הרגיל: "וּכְבָר הָעַיִט נָתְנָה בִּי עַיִן רְעֵבָה / וּלְהֶרֶף אֶחָד הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ תַּחַת זְנָבָהּ / הֶאֱפִיר / וְאָז חַי / מֵרֹב אַהֲבָה" ('עיט', עמ' 30).

הספר יבוא מציע שירה שחוקרת את כיווני זרימת הזמן, וכשהיא מתבוננת בו, היא מבקשת לעצמה אפשרויות לשינוי הכיוון של המבט עצמו. בשיר ללא שם המופיע בעמ' 28, למשל, קשה לקבוע בוודאות האִם הנמענת היא בתה או אמה של הדוברת, "מַקִּיפָה אֶת עַצְמֵךְ קֻבִּיּוֹת וְכָל הַשְּׂעָרוֹת שֶׁלָּךְ / שֵׂיבָה לְבָנָה וּסְמִיכָה". הבלבול קשור לכך שבשיר שוב מופיע זמן עם חוקיות שונה, "וְלֹא יָדַעְתִּי אִם אוֹתִי אַתְּ מַקִּיפָה אוֹ שֶׁאֲנִי זוֹ שֶׁעַל הַמִּשְׁמָר / וּמָה זֶה עַכְשָׁו שְׁקִיעָה אוֹ זְרִיחָה / מַשֶּׁהוּ הִתְהַפֵּךְ בַּחֶדֶר...". השיר מתאר מצב בו כל הורה הוא גם עדיין ילד. הוא ממשיך לקבל מהוריו את האפשרות לתת אמון בעולם, ובו בזמן מעביר אותה הלאה לילדיו. תנועה קרובה מתאר גם השיר "יבוא" (עמ' 48) המוקדש לאב, שבהתאם לסתירה בה פתחתי את דבריי הוא דווקא השיר האחרון בספר: "וּבַפָּתוּחַ / הָאֹמֶץ לְהַקִּישׁ / וְעַל אַף הַשֶּׁקֶט לַחְזֹר וּלְהַקִּישׁ / מֵעַל כָּל הַתְּשׁוּבוֹת הַקְּרִיאָה יָבוֹא". דרושה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי להיענות לכל מה שעומד מאחורי פתחו של העתיד, ולהזמין אותו בקריאה רמה וצלולה, "יבוא!". אך כשם שהאב מזמין את הילד להיכנס מבעד הדלת פנימה אל חדרו, כך הוא מעניק לו את האמון במה שעתיד לבוא. בקולו הבטוח של האב טמון הזיכרון שניתן להפוך חשש מעתיד לא נודע, מזמן אוזל, לאפשרות של פליאה והתחדשות.

המשורר הרומנטי ויליאם וורדסוורת' מרבה לתאר את התשוקה לשוב ולחוות את העולם כילד. באחד משיריו, כשהוא מתאר את היכולת של הלב לנתר למראה פלא הבריאה, הוא כותב, "הַיֶּלֶד אָב הוּא לָאָדָם; / הַלְוַאי וְאֶת יָמַי עַתָּה / תִּקְשֹׁר יַחְדָּו דְּבֵקוּת פְּשׁוּטָה" (מאנגלית: ליאור שטרנברג). יבוא לוקח את הדברים צעד נוסף הלאה. תחילה האב מאפשר לילד להיפתח אל העולם; אחר כך, כשהילד מתבגר, הוא נוצר את הילדוּת בליבו, ואז בתורו מעניק אותה שוב לילדיו. קיומו של הילד מהווה תזכורת חיה לאומץ שמבקשים ההורים בכל דור להעניק הלאה, האומץ לחצות נהר שאי אפשר לטבול בו פעמיים.