פיליפ רות': פה ושם בארץ-ישראל

(צילום: AP)

(מילים: 2530)

מעט לפני שמה מעיק על פורטנוי פורסם, פרצה אמו של רות' בבכי. רות' בדיוק סיפר להוריו כי הרומן הבא שלו עומד להיות הצלחה מסחררת ולהקנות לו תהילה. לאחר שירד מהמונית שבה נסעו שלושתם אמרה האם לאב בגרון חנוק: "הוא היה בחור כל כך יציב ומוצלח, ועכשיו הוא סובל משיגעון גדלות". אלא שהמציאות הפריכה את דמעותיה ההגיוניות של האם והצדיקה את הערכתו האופטימית-עד-כדי-טירוף של הבן.

פורטנוי מכר 400 אלף עותקים בשנה הראשונה ליציאתו, וסיים אותה במקום הראשון ברשימת רבי-המכר, מקום אחד מעל לסנדק של מריו פוזו. עוד לפני יציאתו רואיין רות' במגזין לייף וספרו הוכתר מראש כתופעה תרבותית המייצגת תקופה שלמה: שנות השישים, על מהפכת הנעורים והשחרור המיני ומרידותיה במוסכמות ובמקורות סמכות וכוח, ובמיוחד בדת, במבוגרים, במשפחה ובפוליטיקה.

הצלחתו של רות' הפכה אותו למפורסם, עד כדי כך שאנשים זיהו אותו כשהתהלך ברחובות והרבו לצעוק לעברו קריאות כגון "פורטנוי, מה המצב?". קוראות שלחו לו תמונות של עצמן בביקיני, ומדורי הרכילות הרבו לדווח על מעשיו, ובכלל זה על מעשים שכלל לא ביצע, כגון התאשפזותו כביכול בבית חולים לחולי נפש או רומן שניהל עם ברברה סטרייסנד, שמעולם לא פגש במציאות.

הרסקולניקוב של האוננות

הדמות שהקנתה לו את התהילה המזהרת הזאת, אלכסנדר פורטנוי, היתה יהודי כהה וגדול אף בן 33, עורך דין שהגן על זכויותיהם של שחורים. אמו השתלטנית, באחת מן ההופעות הבולטות הראשונות של "האמא היהודיה" בספרות, רדתה בו ובאביו החלש והמסורס. על עצמו העיד פורטנוי כי היה תלמיד מצטיין, ממושמע ואהוב על מוריו, ילד תמים וטוב – פרט לעניין אחד: האוננות האובססיבית שלו, שכללה גם את חילול כבודם של בקבוק חלב, תפוח עץ ואפילו חתיכת כבד שקנה במיוחד לצורך זה באטליז (כשר, כמובן).

מדוע דווקא אוננות? האם זהו ביטוי לוולגריות ולאהבה העצמית הנרקיסיסטית של רות', כפי שגרסו רבים ממבקריו? דומה שלא. מבקרים אלה שכחו אולי כי אוננות היא החטא הראשון של רובנו, פעולה אינדיבידואלית הנעשית במחשכים. הסוד הגדול הראשון שלנו, המעשה המביש, האסור – וגם אם בדיעבד, בחלוף השנים, נחייך על כך, הרי לא נוכל למחות לחלוטין את שרידי האשם והבושה. כאן, באוננות הראשונה, מוצאים השנאה העצמית והפיצול הפנימי את אחד מבתי הגידול הראשונים והפוריים ביותר שלהם. כשפורטנוי מכנה את עצמו בשם "רסקולניקוב של האוננות" יש בכך הדהוד לקשר שמתקיים ברוסית בין השם רסקולניקוב למילה "חצוי", קשר שרות', שהרבה ללמד את דוסטוייבסקי, ודאי היה מודע לו.

הפיצול בין האישיות החברתית החיצונית המכובדת והמוארת לבין האישיות הפרטית המינית האפלה הוא אחד מנושאיו הגדולים של הרומן המודרני, ועומד גם במרכז יצירתו של רות'. והיהודי הוא זה שמפוצל אולי יותר מכולם. פורטנוי נקרע בין אהבה ונאמנות להוריו לבין התביישותו בהם וביהדותו; הוא רוצה לחיות חיים נורמליים ונקרע בין אמירה מסוג "אל תגיד לי שאנחנו אמריקאים כמו הסמית'ים והג'ונסים" לבין האמירה לפיה "להיות יהודי זו פשוט אחת הדרכים להיות אמריקאי". בשאיפתו לנורמליות ולשחרור מכבלי המסורת והפיקוח היהודי הלוחצים, שואף פורטנוי "להחזיר את האיד ליִיד". כלומר, המין כאן איננו רק צורך פיסי או דרך זולה של רות' לרגש את קוראיו, אלא אמצעי ומרחב של מרד ולכינון אישיות עצמאית. זה הדבר שמבדיל את מה מעיק על פורטנוי, למרות שפע תיאוריו הבוטים, מיצירות פורנוגרפיות.

הספר נחתם בפרק שבו מתואר ביקורו של פורטנוי בישראל, שם הוא מתאהב בקצינה ישראלית גבוהה אך סובל מאימפוטנציה ברגע האמת משום שאין ביכולתו לשלב בצורה הרמונית מין ויהדות (או מין ונשים חזקות). לכן הוא מעדיף לשכב עם גויות, שיקסעס, במהלך שמחזק את היטמעותו במרחב הכלל אמריקאי ואת בריחתו מן היהדות. השיקסעס האלה, לרוב ממשפחות פשוטות וחסרות השכלה, מתוארות כחסרות מעצורים בהשוואה ליהודיות הנתונות תחת פיקוח הורי מתמיד, והמשיכה אליהן היא דוגמה למשיכה לזר המרמז לנו שיש סקס אחר: ואמנם פורטנוי מסביר כי הוא לא מעוניין לשכב עם נשים שנראות כמו אמו או אחותו. בעיני גרשם שלום ומבקרים אחרים הספר אישר את הסטריאוטיפים הנאצים והאנטישמיים המבחילים ביותר בדבר היהודי התאוותן המטמא אריות זכות וטהורות. שלום טען שמה מעיק על פורטנוי גרוע מהפרוטוקולים של זקני ציון, וכי היהודים ישלמו מחיר יקר בגינו.

בשבח ובגנות הפסיכואנליזה

אף שהתנגד לפסיכואנליזה על נטיותיה הדתיות בחלקן למצוא משמעות בכל דבר, לרדד את האדם לכדי תוצר של מנגנון דטרמיניסטי כללי ולמצוא בנו, או לפחות בתת המודע שלנו, אשם גם במקומות שבהם אשם כזה אינו קיים, הכיר רות' בערכם התרפויטי של הווידוי ושל הדיבור החופשי, בעיקר על מעשים מבישים. זהו המודוס שאיפשר לו לדבריו לכתוב את פורטנוי, הכתוב כולו כמונולוג שנושא הגיבור באוזני המטפל שלו.

לפי רות', מותר וצריך לומר הכל – וזו בעצם תשובתו העיקרית למבקריו הרבים. מחויבותו, כאדם וכאמן, היא לאמת ולא למה שנתפס בטעות כטובתה או שלומה של הקהילה. הוא טען כי הקריאה "היזהרו מהגויים!" אינה תוצר של איום ממשי, אלא ביטוי של משאלה לא מודעת להמשך קיומה של אנטישמיות, שבעידן של שגשוג והתבוללות נשארה האמצעי האחרון לשמר את תחושת הזהות והסולידריות היהודית (ההקבלה למצב הנוכחי בישראל ברורה). רות' טען כי התנגדו לו דווקא משום שחשף דבר מה נכון ומביש על חלק מהיהודים, וכי החשש מתגובות קשות של גויים – שאכן לא הגיעו – היה רק תירוץ. הוא סבר כי מבקריו מצפים ממנו למעשה להתייחס לנשים וגברים (בחיים וכדמויות בספרות) כאל ילדים, והתנגד למה שהוא ראה כהתבשמות עצמית, התקרבנות ורחמים עצמיים.

בשנות השבעים היו לרות' סיבות רבות לרחם על עצמו: אף אחד מאחד-עשר הספרים שפרסם אחרי מה מעיק על פורטנוי לא התקרב להצלחתו במכירות, וחלקם נחשבו לכישלונות אמנותיים. הוא סבל מבעיות בריאותיות קשות, ואף הודיע לחבריו כי לא נותר לו עוד זמן רב לחיות. ואולם בתחילת שנות השמונים הוא כתב ספר שאותו הגדיר בראייה לאחור כנקודת המפנה בקריירה שלו, ספר שמבקרים רבים וחשובים סבורים כי הוא ספרו הטוב ביותר.

ספר זה נקרא החצי השני (באנגלית: The Counterlife) ועיקר עלילתו מתרחשת בישראל. הוא מגולל את סיפורו של רופא השיניים הניו יורקי הנרי צוקרמן. השנה היא 1978 והנרי, בן 39, נשוי ואב לשתי בנות, סובל ממשבר גיל העמידה. הוא זקוק לשינוי, למשמעות, לחידוש של נעוריו ולמציאת דבר מה הגדול ממנו עצמו ומהמרדף אחר סיפוק צרכיו האנוכיים. את אלה הוא מצא, מכל המקומות, בהתנחלות ביהודה.

הוא פוגש שם מנהיג מקומי בשם מרדכי ליפמן, טיפוס שמסתובב עם העוזי הסטריאוטיפי וכל הווייתו אומרת גבריות ואון, בניגוד בולט לסירוס ולאימפוטנציה שמהם סבל הנרי בניו יורק. בזכות ליפמן הנרי מגלה את האני האגרסיבי שלו, משתחרר מכל האיסורים והדכאנות החברתית של התרבות המערבית נטולת הנחת ונותן דרור ליצריו. רות' מתאר את הימין כאיד יהודי – וכאן ראוי לזכור כי אלכסנדר פורטנוי ביקש להוסיף את האיד לייד; בעיני רות', גישתו של הימין הישראלי היא "אני רוצה את זה – אני אקח את זה", בלי התחשבות מוסרנית או בורגנית בזולת או בסכנות. הספר בז לטיפשות ולאנוכיות של דמות כמו שימי קירש ("תפציצו את הערבים!") אך גם מכיר בכך כי אותו היעדר של מודעות וספקות הוא מקור של כוח.

"לא אני אלא אנחנו, לא נחמדות אלא כוח – כי זה מה שהערבים מכבדים", אומר ליפמן להנרי ומסייע לו להגיע להכרה כי חייו עד כה היו קטנים מדי, מפני שהנרי חי רק בשביל עצמו, רק בהווה ובהתאם לצרכים המיידים, בלתי תוכנית או חזון החורגים מהכאן ועכשיו, אולי לעבר אלוהים.

אחד המודלים לדמותו של ליפמן היה אליקים העצני, שאירח בשעתו את פיליפ רות' בביתו בחברון. בשיחת טלפון שנערכה במאי 2018 עם כותב שורות אלה זכר העצני את הביקור אך לא את פרטיו, ומיד הצהיר: "אנחנו כבר 500 אלף מתנחלים, הרכבת כבר יצאה מהתחנה – לא יעזור לכם כלום!" בכך אישר אולי העצני את אחת מהאבחנות היפות בספר: "ישראל היא מקום שכל הזמן מתווכחים בו. אתה לא צריך לעשות שום דבר כל היום ובכל זאת תגמור אותו מותש".

רות', שטען כי למד משייקספיר לשים את המשפטים הכי חזקים דווקא בפי הדמויות הרחוקות ממנו ביותר, מניח בספרו החצי השני לדמויות המתנחלים לתקוף את אנשי השמאל כיפי נפש שרוצים להיפרד מהערבים מפני שהם נגעלים מהם, בעוד שדווקא המתנחלים מעוניינים לחיות לצדם. ואולם למרות הביקורת הזאת ולמרות נטייתו להבחין באמיתות בלתי נעימות ולכתוב עליהן מבלי לעשות חשבון, דומה שרות' בכל זאת עשה לשמאל הציוני הנחות. בהתבטאות מדהימה אמר לביוגרפית שלו, קלאודיה רות' פירפוינט, כי ביקר בישראל לראשונה ב-1963, "לפני שישראל נעשתה דפנסיבית ולוחמנית, לפני המלחמות. וכולם שאלו 'למה אתה לא רוצה לגור כאן?' אחרי ששת הימים זו היתה מדינה אחרת, לא כמו קליפורניה, אלא חלק מהמזרח התיכון". רות', האנטי-סנטימנטלי שבכותבים, הצליח באופן בלתי אופייני שלא להבחין במלחמת העצמאות ובגירוש הגדול, במלחמת קדש, בטבח בכפר קאסם, במשטר הצבאי ובהריגת מאות ואולי אלפי מסתננים – רובם הגדול לא חמושים. את רגשי האשם שלו בנוגע לישראל גילה רק לאחר 1967, אולי מפני שיכול היה להפנותם רק לחלק מהעם היושב בציון, ולא כלפי מחנהו שלו.

אנשי השמאל בספר הם עיתונאי בשם שוקי והסופר נתן צוקרמן, אחיו המבוגר של הנרי ודמות קבועה בספרי רות', מעין נציג של המחבר בעולמות הדמיוניים שברא. שוקי מפציר בצוקרמן שלא לכתוב על המתנחלים, פן תיפגע כך תדמיתה של ישראל בעולם. צוקרמן דוחה את בקשתו, ממש כפי שרות' לא שעה לפניותיהם של קוראים יהודים רבים, מארווין האו דרך רבנים ועד גרשם שלום, לחדול מכתיבתו הביקורתית על יהודי אמריקה מחשש לעידוד האנטישמים.

עם זאת, החצי השני מורכב ומתוחכם יותר בטיפולו בנושא האנטישמיות בהשוואה לספרים שהרגיזו את האו ושלום, שלום לך קולומבוס ומה מעיק על פורטנוי. לאחר ביקורו בישראל בניסיון לאתר את אחיו הצעיר ולחלצו ממה שהוא רואה כהידרדרותו לשוביניזם לאומי ופרימיטיביזם דתי, טס נתן צוקרמן לאנגליה. במטוס הוא נתקל ביהודי תימהוני המטיף לשכחת השואה, בנימוק שרק כך יפסיקו הגויים לחוש רגשי אשמה הגורמים להם לשנוא את היהודים עוד יותר. ססמתו של אותו יהודי, Forget Remembering, מתאימה לרבים מאוד מגיבוריו של רות' לאורך השנים, המבקשים להתנער מעברם, להשיל את זהותם הפרטיקולרית (לרוב היהודית, אבל לא רק) ולהפוך למעין כל-אדם חסר ייחוד, במטרה להשתלב בחברה האמריקאית או האנושית הכללית כחברים שווים ונטולי טראומות.

ועם זאת ניסיונות אלה נכשלים ברובם, משום שהם כרוכים בבגידה בשבט, בהורים ובעצמך, משום שהם מרוקנים את האני מדברים משמעותיים רבים, כגון מסורת והיסטוריה, דברים המעניקים לו תחושה של השתייכות, זהות ואני יציב. במקרה הטוב נגמרים הניסיונות האלה בהתבודדות עקרה, אם גם פיוטית, במקום כלשהו בטבע, בסגנון "ולדן של ת'ורו; כך קורה לנתן צוקרמן בזקנתו, בספרים התחתנתי עם קומוניסט והרוח יוצא. במקרים היותר שכיחים חוזר העבר לרדוף את מי שניסה לברוח ממנו, על תביעותיו ועל הטראומות שלו: "אני יכולה להגיד לך שאין לאן לברוח, שכל הניסיונות שלך לברוח יובילו אותך לנקודת ההתחלה", נאמר לקולמן סילק, גיבור הכתם האנושי.

אבל נתן צוקרמן של החצי השני עושה בדיוק את זה: עוזב את ישראל ואת בני עמו ומבקש להשאיר מאחוריו את האשמותיהם ותביעותיהם ממנו, תוך שהוא מנסה להתבולל בחברה הנכרית. הוא נוחת באנגליה ומנהל שם, בדומה לרות' עצמו בשנים אלה, רומן עם אנגליה ממעמד גבוה. זהו שינוי בדמות השיקסע בחייו וביצירתו של רות': מגויות חסרות השכלה ממשפחות הרוסות בפריפריה לאנגליות מעודנות ורמות יחשׂ. אלא שגם בפרק הזה מחכה לדמות הראשית ולקורא תפנית מפתיעה.

בישראל הלך נתן והתנכר מיהדותו. הוא נגעל מתלותה של המדינה היהודית באמריקה, מהכיעור במאה שערים, מהקולניות ומהאגרסיביות ברחוב הישראלי, מכך שישראל, בניגוד לאמריקה, היא חברה המושתתת לדעתו על הדרה ומן העובדה שהישראלים מתנשאים מעליו וטוענים כי אינו יהודי טוב או אותנטי מספיק: "אנחנו חיים בתיאטרון יהודי ואתה חי [בגולה] במוזיאון יהודי". נתן האתאיסט סבור כי הוא לא ספג בילדותו מספיק עברית, יידיש או אנטישמיות כדי להיהפך לציוני; הוא לא גדל על התנ"ך אלא על קומיקס ועל בייסבול ולכן כל ניסיון להתקרב ליהדות, כמו אחיו, יהיה בלתי אותנטי. המסקנה הבלתי נמנעת מכל זה, כך נראה, היא התבוללות, אבל דווקא באנגליה הגויית קורה בדיוק ההפך.

צוקרמן, כמו רות' בשנים שחי באי הבריטי, נתקל שם בסנובים עשירים שנעשים פתאום סוציאליסטים כאשר מדובר בפלסטינים. הוא נדהם מהסלקטיביות בביקורת שלהם על הציונות, בהשוואה למעשיהם של הלובים למשל, ומסביר לעצמו את הסלקטיביות בצורך של אותם סנובים אנגלים להרגיש עליונות מוסרית על היהודים, מפני שזאת לא חוכמה להרגיש עליונים על אנשים מהעולם השלישי. בסוף הפרק לועג צוקרמן לקיטשיות של מזמורי חג המולד הנוצרים ולתפיסות הנוצריות הנאיביות של האל הרחמן ונציגו ישו חסר המין. דומה שהקיטשיות הזאת היא שהרתיחה אותו גם על מבקריה הנוצרים של ישראל, עם ניתוחם הפשטני והילדותי את הסכסוך במזרח התיכון לבני אור חלשים ולבני חושך, לטובים ולרעים מוחלטים ולצדק שנמצא לכאורה כל-כולו בצד אחד, הצד החלש.

רות' וצוקרמן הגיעו למסקנה כי אנטישמים שונאים יהודים כי הם מעליהם, מתחתם, גם מעליהם וגם מתחתם, כי היהודים שבטיים, כי הם רוצים אסימילציה, כי הם עצמאים, כי הם חלשים, כי הם חזקים, כי הם נשיים, כי הם מיליטריסטים – בקיצור, לא יעזור ליהודים אפילו אם יהיו מושלמים, תמיד ישנאו אותם. אם נאומיו של בגין נראו לצוקרמן ולרות' מתקרבנים, משתמשים בצורה סחטנית בזיכרון השואה – הרי שעתה הבינו השניים כי היהודים הם פרנואידים שאכן רודפים אחריהם. בתגובה לארוחות ערב רבות שבהן הותקפה ישראל שלא בצדק, ובתגובה לכמה תקריות אנטישמיות במסעדות ובמקומות דומים, החליט רות' לגדל זקן בתקופת שהותו באנגליה; בסוף הפרק, משנה צוקרמן את דעתו ומחליט למול את בנו. ההתבוללות – אאוט; ההזדהות עם יהודים אין, אף שזו הזדהות חסרת תוכן ממשי, הזדהות שמושתתת על דבר שלילי כאנטישמיות: שלילי הן במובן דבר רע הן במובן שלילה של דבר אחר, להבדיל מתוכן חיובי כלשהו. מעניין לחשוב בהקשר גם על האופן שבו מושתתות הזהות הישראלית-חילונית על זיכרון השואה.

צביעותם של עמוס עוז וא.ב. יהושע

השואה עמדה במרכזו של הרומן הבא של פיליפ רות', שנכתב כמעט כולו על ישראל: "מבצע שיילוק: וידוי. "זהו הרומן הטוב ביותר שלי, הרומן האולטימטיבי על יהודים", אמר רות'. הוא נשלח בשנת 1988 על ידי העיתון ניו יורק טיימס לראיין את חברו אהרון אפלפלד, ושילב קטעים מהראיון גם בספר, שמתאפיין בבלבול מכוון בין אוטוביוגרפיה לבדיון. רות' ביקר באדיקות בבנייני האומה כדי לצפות מקרוב במשפט דמיאניוק, שריתק אותו משום שבמרכזו עמדה שאלת הזהות.

בעיקר היפנט את רות' הניתוק בין המעשים שיוחסו לאיוואן האיום לבין הווייתו של פועל המכוניות והאזרח השקט מקליבלנד שישב על דוכן הנאשמים. בספר נטען שניתוק זה מדהים עוד יותר כאשר מדובר בניצולי שואה שהצליחו אחרי המלחמה לקיים חיים נורמליים, ולו כלפי חוץ. ניתוק זה עורר ברות' שאלות על שלמות האני ורציפותו – ובמהלך כתיבתו אפילו שקל לקרוא לרומן בשם "כפילות". כפילות זו באה לידי ביטוי ברומן בנוכחותן של שתי דמויות הקרויות "פיליפ רות'": האחת "אמתית", בת דמותו של הסופר, והאחרת מתחזה, כפיל שמנסה להפיץ תורה תמהונית בשם "תפוצנות" שדוגלת בהחזרת כל היהודים האשכנזים לאירופה ובנסיגה לגבולות 67', דבר שעתיד להביא לדעת הכפיל שלום שיפתור את סכנת השואה השנייה המרחפת מעל היהודים בישראל.

רות' "האמיתי" פוגש בזמן שהותו בישראל בפלסטינאי בשם ג'ורג' זיאד הסובל מהשפלות ומהמחסומים. זיאד מאשים את ישראל בכך שהיא מדינה כוחנית המנצלת לרעה את זכר השואה, ותוקף גם את עמוס עוז וא.ב. יהושע – ודרכם את השמאל הציוני כולו – על מה שהוא רואה כצביעותם. לטענת זיאד – בדומה לטענותיהם של ברוך קורצווייל וג'ורג' סטיינר – תפוקתם התרבותית של היהודים בישראל עלובה, משום שרק בהתמודדות עם התרבות הנגדית בגולה יכולים היהודים להפיק מעצמם יצירות גדולות. רות' "האמתי" פוגש גם חייל צעיר שמאשים בסכסוך ב-90% את טיפשות ההנהגה הפלסטינית, אך גם ההנהגה הישראלית מעוררת בו בחילה בכוחנות, באטימות וביהירות שלה. לדברי החייל, "במדינת ישראל אין יותר קדושה מאשר במשטרת שיקגו". ואולם, אביו ניצול השואה טוען כי הבריטים ובני אומות אירופאיות ומתחסדות אחרות היו נוהגים גרוע מאתנו בסיטואציה דומה – וכי כבר ניסינו להיות בלי מדינה, אבל זה לא עבד. בקיצור, כמו בהחצי השני, גם במבצע שיילוק ניתן למצוא – אולי למרבה הייאוש – את כל הטיעונים וטיעוני הנגד של כל הצדדים בשיח על הסכסוך במזרח התיכון, כאילו דבר לא השתנה.

המחלוקות המתוארות בספר אינן רק בין יהודי לפלסטיני, בין יהודי לאירופאי או בין יהודי ליהודי אחר. המחלוקות הן גם בתוכו של כל יהודי ויהודי פנימה. רות' תוהה בספר:

"האם יש בעולם אישיות רבת אנפין יותר? אני לא אומר מפולגת. פילוג הוא לא כלום. אפילו הגויים מפולגים. אבל בתוך כל יהודי יש המון יהודים. היהודי הטוב, היהודי הרע. היהודי החדש, היהודי הישן. אוהב היהודים, שונא היהודים. ידידו של הגוי, אויבו של הגוי. היהודי היהיר, היהודי הפגוע, היהודי שומר המצוות, היהודי הנבל. היהודי הגס, היהודי העדין. היהודי הממרה, היהודי המפייס. היהודי היהודי, היהודי הלא יהודי" (עמ' 321).

את הקרע הזה, שקיים בכל סובייקט, אבל בסובייקט היהודי אולי יותר מאשר באחרים, הרבה לחקור רות' לאורך קריירת כתיבה שנמשכה 31 ספרים ו-51 שנה. יהי זכרו ברוך.