חמש מאות פאונד, שלוש משמרות, תשעים שנה קדימה: הרהורים על חדר משלך במאה ה-21

מילים:2578

אני מתיישבת לכתוב את הרשימה הזאת בשעה שהמשק הישראלי מוכה הקורונה מתחיל להתגלגל לאיטו, בתנועות מוזרות ובמתווים מופרכים, לעבר השגרה. הילדים מטפטפים בחזרה למערכת החינוך, המבוגרים זוחלים בעיניים טרוטות מהמטבח ומהמחשב הביתי בחזרה למשרד. מתוך כאב הראש של טלפונים, מפגשי זום, מריבות אחים ושלוש ארוחות ארורות ביום עולה רצון עז לסגור את הדלת. אנחנו זוכרות: חדר משלך וחמש מאות פאונד בשנה, זה מה שנחוץ. את זה יודעת אפילו מי שלא קראה את המסה המפורסמת של וירג'יניה וולף, או אף ספר אחר שלה. חדר משלך, לסגור את הדלת ולכתוב. אבל לרובנו אין דלת.

אין דלת. הכתיבה שלנו צריכה להתרחש באותה פינת עבודה מאולתרת בסלון או במטבח, חשופה לטלפונים, מפגשי זום, מריבות אחים ושלוש ארוחות ארורות ביום. גרוע מזה, הכתיבה שלנו צריכה להתרחש אחרי יום עבודה בשכר ועוד יום עבודה ללא שכר בבית. אם כן, מה נותר לנו מהנוסחא שפיתחה וירג'יניה וולף, סופרת פורצת דרך ואמה הרוחנית הגדולה של כל אשה בעולם המערבי שניסתה ליצור ספרות אחרי 1929, השנה שבה פורסם חדר משלך?

כדי לענות על השאלה הזאת, נצטרך להתעמק בנוסחתה של וירג'יניה ולפרק אותה לגורמים. מה הם חמש מאות הפאונד של וירג'יניה עבורנו היום? מהו חדר משלנו? והשאלה הסופית, מהו המחיר שאנחנו אמורות לשלם על הזכות הזאת היום, לעומת המחיר ששילמו בנות דורה של וירג'יניה או יוצרות צעירות ממנה ב-1929? האם הנוסחא בכלל עדיין נכונה? האם וירג'יניה חשבה על הכל?

כראוי ליוצרת מהמאה ה-21, אני מתחילה את חיפוש התשובות עם גוגל. גוגל יודע הכל. באדיבות מחשבון אינפלציה בבריטניה בעל פרספקטיבה היסטורית עמוקה במיוחד, אני מבררת שחמש מאות פאונד של 1929 שווים כ-32,000 פאונד במונחים של היום. בהמרה עדכנית לשקל, זה שווה כ-137,000 שקלים. כמעט 11,500 שקלים בחודש. מכיוון שווירג'יניה דיברה על חמש מאות פאונד של הכנסה פנויה, אפשר להניח שהתכוונה להכנסה נטו, אחרי מסים והפרשות. הכנסה זו משקפת שכר ברוטו של כ-17,000 שקלים. זוהי אכן הכנסה לא מפוארת באופן יוצא מן הכלל, אבל הגונה, גבוהה מהשכר הממוצע במשק, גבוהה אפילו מהשכר הממוצע לגברים, גבוהה פי שניים מהשכר הממוצע לנשים (8,546 שקלים ברוטו בשנת 2018). מיותר לציין שהשכר הממוצע גבוה מהשכר החציוני: השכר החציוני לנשים עמד ב-2018 על 6,672 שקלים ברוטו. 50% מהנשים הרוויחו פחות מזה. לא קל להגיע להכנסה נטו של 11,500 שקלים, במיוחד אם את אשה. אפשרי בהחלט, אבל לא קל – במיוחד אם הסביבה שלך לא התחילה לכוון אותך לשם כבר בגיל צעיר. ברוב המקרים, היא לא. ועוד לא דיברנו על נושאים כמו חוסר ביטחון תעסוקתי, עבודה באמצעות חברות קבלן או בפרילאנס רעוע, הפרת זכויות עובדים, אבטלת קורונה ושאר עוולות שצריך לקחת בחשבון, אלא שהיריעה קצרה מכדי לכלול גם אותם בחישוב.

הבה נחזור לאנגליה של 1929. האם בסביבה זו היה לאישה קל יותר להגיע לרמת הכנסה כזו? מובן שלא. מעט מאוד משרות מכניסות היו פתוחות בפני נשים. יש לזכור שכאשר אנחנו מדברות על זכות האישה לעבוד, אנחנו לא באמת מדברות על זכות האישה לעבוד באופן כללי: נשים ממעמד נמוך עבדו קשה מאז ומתמיד. הן עבדו בחקלאות, במשק בית במשפחות מבוססות יותר, במפעלים של המהפכה התעשייתית, במתפרות ובמכבסות למיניהן, בטיפול בילדים, במלאכות שונות וכדומה, והרוויחו שכר נמוך. כשאנחנו מדברות על זכות האישה לעבוד, אנחנו מדברות אך ורק על זכות האשה לעבוד במשרות השוות, המכניסות, המכובדות. לא פלא שהגברים האוחזים בהן לא רצו תחרות. אף גבר אף פעם לא פקפק בזכותה של אשה כלשהי לנקות שירותים בשכר רעב.

והנה פרט חשוב שמבדיל בין המציאות שבה חיה וירג'יניה וולף ב-1929 לבין המציאות שלנו – נגדיר "אותנו" כנשים יוצרות בנות המעמד הבינוני במאה ה-21: אמנם וירג'יניה אכן מדברת על כניסת נשים למשרות המכובדות שיכולות להכניס להן כסף, אבל כשהיא מגדירה את נוסחת חמש מאות הפאונד, היא לא בהכרח מדברת על הכנסה מעבודה. אנחנו, לעומת זאת, מתקשות לדמיין כל מקור הכנסה אחר.

וירג'יניה מזכירה ביושר את מקור ההכנסה שלה: ירושה שקיבלה מדודתה. אנחנו יודעות שהיא והאחים הרבים שלה – ביניהם אחותה האהובה, הציירת הדגולה ונסה בל – לא ירשו הון רב (באופן יחסי) מהוריהם שנפטרו מוקדם למדי, והיו צריכים לכלכל את הוצאותיהם בזהירות. אילוץ זה הוביל אותם לעבור משכונת דרום קנזינגטון היקרה לשכונת בלומסברי הזולה ממנה משמעותית, והניח את היסודות ל"חבורת בלומסברי" המפורסמת. אנחנו יודעות גם שבמהלך רוב חייה הבוגרים וירג'יניה הרוויחה את לחמה כסופרת וכמוציאה לאור: היא ובעלה לאונרד וולף הקימו בביתם את הוצאת הוגארת' פרס ותיפעלו אותה מהצד הספרותי ועד הצד הטכני של הדפוס וכריכת הספרים. בחדר משלך היא מזכירה בחטף שהיא עובדת, אבל לא מפרטת יותר מכך, ומדגישה דווקא את הירושה, אולי כדי להבהיר שכשהיא מדברת על הכנסה פנויה, היא באמת מתכוונת להכנסה פנויה: הכנסה שאינה צורכת זמן.

כאן אנחנו מגיעות ללב העניין: לרוב המכריע של המעמד הבינוני היום אין שום גישה להכנסה שאינה צורכת זמן. מצב זה אינו בר השוואה למצב במאה ה-19 ובשליש הראשון של המאה ה-20. גם היום, כמו אז, המעמד הבינוני הוא המקור שממנו מגיעה הספרות כולה כמעט (הקרדיט על האבחנה הזאת הולך למשורר יוסף ברודסקי). סופר שהוא אריסטוקרט עשיר כמו לב טולסטוי, שמקבל הכנסה נדיבה מהאדמות החקלאיות שירש (העובדה שהוא החליט בשלב מסוים לעבד אדמה בעצמו לא שינתה את הסטטוס הסוציו-אקונומי שלו), הוא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל; סופר שנולד במעמד הנמוך, היה חייב להגיע איכשהו למעמד הבינוני כדי להפוך לסופר. העניין הוא שהגדרת המעמד הבינוני השתנתה מאז ללא היכר, בין היתר בהקשר המגדרי, אבל לא רק.

בתחילת המאה ה-20 מה שמכונה המעמד הבינוני עדיין היה מצומצם למדי, יחסית להיום, ומאפייניו דומים יותר למה שהיינו משייכות היום למעמד גבוה עד בלתי מושג. גבר משכיל היה יכול לפרנס משפחה, כולל אשה שאינה עובדת, ועוד להעסיק משרתות ואומנות קבועות, במשרות שכוללות מגורים עם המשפחה. פערי השכר בין מעט המשכילים לבין הרוב הענק של תושבי המערב – נזכיר שחדר משלך נטוע היטב באדמת בריטניה, מדינה שנמצאת במצב טוב בסך הכל – היו עצומים, וזה עוד לפני שהזכרנו את תוחלת החיים הנמוכה יחסית, שלעתים איפשרה הורשת נכסים בשלב מוקדם בחיי היורשים. לעומת זאת, משרתת בבריטניה של אותה תקופה הרוויחה 24 פאונד בשנה (גוגל ידע גם את זה!), ובנוסף קיבלה, כמובן, מגורים ומזון בבית המשפחה. 24 פאונד של המשרתת אל מול 500 פאונד של וירג'יניה מסבירים, פחות או יותר, את הכל.

אני אתעכב על הנקודה הזאת. לרשותה של הסופרת הצעירה שווירג'יניה רואה בעיני רוחה עומדים חמש מאות פאונד בשנה, שמקורם לא חייב להיות בשכר על עבודה שאינה כתיבה.

אין בכך משהו מיוחד: למעשה, ההסתמכות הגורפת על שכר עבודה כמקור הכנסה בקרב אנשים שאינם שייכים למעמד הנמוך, היא עניין חדש יחסית – ספרות מהמאה ה-19 ומתחילת המאה ה-20 מלאה באנשים שאינם עובדים אלא מקבלים הכנסות מנכסים שירשו או מתעלקים על משפחתם. הרוב הענק של האנשים העובדים כשכירים (או כעצמאים זעירים, כגון בעלי מלאכה) אינם יכולים להעמיד מתוכם סופרת, ואפילו לא סופר. הסופרת הצעירה של וירג'יניה לא חייבת להיות עשירה מופלגת, אבל צריכה להיות לה גישה לכסף, שהוא רק שלה ואינו בשליטת אביה או בעלה, ושהיא אינה משחיתה תמורתו את מרבית זמנה. בימינו התיאור הזה לבדו הופך אדם לעשיר מופלג.

אם הסופרת של וירג'יניה תצליח לפרסם את ספרה, היא תקבל תמורתו תשלום. אולי היא תשתכר פחות מסופר, אבל היא תשתכר, מכיוון שבענף ההוצאה לאור מקובל היה לשלם לסופרים. לפיכך, היא יכולה להתפרנס, במידה מסוימת, מהכתיבה עצמה.

הסופרת הצעירה של וירג'יניה אינה חייבת להשחית את זמנה על עבודות בית, מפני שעם 500 פאונד בשנה, היא יכולה לשכור ב-24 פאונד בשנה משרתת שתעשה אותן. אם יש לה ילדים, היא יכולה לשכור להם אומנת שתחלוק איתה את העומס ואת הצד הטכני של הטיפול בילדים קטנים. נשים ממעמד נמוך יותר יכולות לשחרר אותה למלאכתה, כפי שכל הנשים משחררות מאז ומעולם את כל הגברים – אפילו את אלה שאין להם כל מלאכה או עיסוק אחר.

למעשה, וירג'יניה אומרת לנו: אלה התנאים שיכולים לאפשר לאשה לכתוב. נשים מעטות מאוד יכולות להשיג אותם, כי לרובן המוחלט אין חדר משלהן ו-500 פאונד בשנה, שהם רק שלהן. הקבוצה שמתוכה יכולות לבוא סופרות משמעותיות, היא מראש מצומצמת עד גיחוך. זאת הסיבה שהן כה מעטות.

כעת, אחיותיי, בואו נסתכל על עצמנו. הקבוצה הפוטנציאלית שמתוכה יכולה לבוא סופרת – המעמד הבינוני המשכיל – רחבה היום בהרבה. אלא שמקורות ההכנסה שלה הצטמצמו לעבודה, והכנסה מעבודה של אדם משכיל התקרבה מאוד להכנסה מעבודה של אדם ממעמד נמוך. אין יותר מעטים עם 500 פאונד ורוב מוחלט עם 24 פאונד – השכר החציוני שלנו הוא 6,672 שקלים בחודש. כדי לפרנס משפחה, שני בני הזוג צריכים לעבוד במשרה מלאה, ובמקום המשרתת והאומנת אנחנו עושות הכל בעצמנו וחושבות פעמיים אם להביא בייביסיטר לשעתיים כדי לא לפספס ישיבה חשובה בעבודה שגבר מנותק כלשהו קבע לחמש אחר הצהרים. מי שקבע את הישיבה, שגם הוא אבא לילדים, לא שובר את הראש עם בייביסיטר. הוא בכלל לא חושב על זה, כי אשתו יצאה מעבודתה בארבע ופתרה את כל הבעיות במקומו, בכוחות עצמה או בעזרת סבתא או בעזרת בייביסיטר שהוא אפילו לא מכיר. אם יש להם עוזרת בית (לא משרתת קבועה חלילה! משרתות קבועות באמת קיימות בימינו רק אצל עשירים מופלגים), הרי ששכרה למשרה מלאה של ניקיונות בכל הבתים שהיא עובדת בהם, דומה למדי לשכרה של אשה שלפחות מבחינת השכלתה היתה יכולה לכתוב ספר. לפעמים הן אפילו אותה אישה ממש, כפי שיודעות, למשל, נשים משכילות רבות שעלו לישראל בשנות ה-90.

ובכן, המאבק למען 500 פאונד בשנה, שיהיו רק שלנו, התקדם מאז 1929. כולנו מרוויחות כסף (68% משכר הגברים, אבל עדיין), וטוב שכך. אנחנו יכולות להחזיק חשבון בנק וכרטיס אשראי משלנו, ללא אישור הבעל, וגם זה לקח עשרות שנים. בשום פנים ואופן לא הייתי מחליפה את העצמאות הכלכלית שלנו במציאות הכלכלית של נשות שנות ה-20, גם לא של המבוססות שביניהן. אבל אנחנו מדברות כאן על ספרות, על תנאים לכך שאשה תוכל לכתוב ספר. וכשאני מסתכלת על חיינו מנקודת המבט הזאת – אחרי הכל, אני אשה שכותבת ומתרגמת ספרים, משתתפת בעריכת כתב עת ומנהלת עמותה בתחום הספרות, וחדר משלך הוא מסה על ספרות, לא פחות מכפי שהוא מסה על מעמד האשה – אני רואה מעט מאוד התקדמות. קשה לכמת את מצבנו, אבל אני אנסה.

וירג'יניה כימתה את התנאים לכתיבת ספר על ידי אשה באמצעות חישוב של כסף ונדל"ן; יצא לה לא רע. אלא שההנחה שלה – סבירה מאוד לזמנה – היתה שבכסף הזה את קונה פנאי לכתיבה ועזרה במשק הבית ובטיפול בילדים, ושאם תצליחי לפרסם את ספרך, תקבלי עליו תשלום. ההנחה הזאת אינה נכונה עוד לאותה קבוצת ייחוס שממנה יכולה לבוא סופרת בת זמננו, מפני שהמקור היחיד שלנו להכנסה הוא עבודה, מפני שאנחנו לא משתכרות מספיק כדי להוציא את המשמרת השנייה למיקור חוץ (אני אומרת את זה בציניות, כי אני רואה טעם לפגם בהעסקת אישה ענייה יותר כתחליף לחלוקת נטל הוגנת בין מגדרים), ומפני שלא ממש משלמים לנו על ספרינו. לפיכך אנחנו זקוקות למשרה שאינה כתיבה. לכן, לפחות בתקופה שבה נדרשת מאיתנו הורות פעילה, אנחנו נאלצות לכתוב במשמרת השלישית: אחרי שהיינו כל היום בעבודה, טיפלנו בבית ובילדים והשכבנו אותם לישון. רובנו נרדמות לפני שהספקנו לפתוח קובץ וורד.

למעשה, התוצאה הכוללת של הנוסחא שפיתחה וירג'יניה לא השתנתה. מה שהשתנה הוא יחידות המידה של המרכיבים שלה: אנחנו עדיין צריכות הכנסה כדי לכתוב, אבל המרנו חלק גדול ממנה ממונחי כסף למונחי זמן. הזמן שלנו הוא המטבע שלנו: הוא מחירו של הכסף שאנחנו זקוקות לו, והוא ההכנסה האמיתית שנדרשת לנו כדי לכתוב. סופרת בת ימינו זקוקה למשמעת ברזל ולניהול זמן מוקפד, כי אחרת היא לא תגיע למשמרת השלישית שלה.

אפשר לומר, כמובן, שאנחנו לא חייבות להיות אמהות. אין ספק שמי שאינה חפצה בילדים, זו זכותה המלאה, וכל הדודות והדודים של העולם חייבים לעזוב אותה בשקט ולהניח לה לחיות כרצונה. אבל החוכמה הגדולה אינה לתת יתרון לנשים שאינן אמהות, על פני אמהות. החוכמה הגדולה היא לארגן את העולם כך שמי שכן מעוניינת בילדים (ואחרי הכל, רובנו הופכות, בסופו של דבר, לאמהות מרצון) לא תצטרך לשלם על זה מחיר לא פרופורציונלי. אותו מחיר שגברים אף פעם לא משלמים. זו אחת הסיבות שאני מעדיפה את חדר משלך על פני המין השני של סימון דה בובואר: שתיהן לא היו אמהות, אבל בעוד שסימון מציעה הימנעות מאמהות כפתרון או כאסטרטגיה, וירג'יניה מבינה שחייבת להיות דרך לכלול ילדים בחייה של אשה מבלי שהיא תצטרך לוותר על שאיפותיה. היא מציעה להסתפק במספר ילדים קטן יותר, אבל ילדים כחלק מהחיים אינם נפקדים מהנוסחא שלה. היא לוקחת אותם בחשבון. למעשה, היא לוקחת הכל בחשבון – את האמהוּת שלנו, את עתידנו כנשים עובדות, את השכר החציוני העתידי שלנו. אנחנו רק צריכות לבצע המרת מטבעות, כדי למצוא בנוסחה שלה את עצמנו.

נקודת אור מסוימת שעומדת לצדנו היא, כמובן, הטכנולוגיה. כמתרגמת, ולעתים אפילו כמי שעוסקת בשירה, אמנות בלתי מחייבת לכאורה – אני נדרשת פעמים רבות ביום (כלומר, בלילה. המשמרת השלישית זה בלילה) לפירורי מידע בעשרות תחומי דעת, למילונים של כמה שפות, לאנציקלופדיות, לפעמים לספרים ולמסמכים מגוונים ביותר. לו הייתי צריכה לנבור בשביל כל הדברים האלה בספריה, בשום אופן לא הייתי מצליחה לקיים חיים ספרותיים שלמים במשמרת השלישית. האינטרנט מאפשר לי לאתר את כל מה שאני צריכה במהירות יחסית, והכי חשוב – בשעות שבהן הספריות סגורות, אפילו לגברים. נדמה לי שבמאה ה-20 לא הייתי מספיקה כלום. האמת, גם המצאתה של מכונת הכביסה תרמה לא מעט ליעילות שלי. וגם אמצעי מניעה מודרניים שאיפשרו לי ללדת שני ילדים – בדיוק מה שרציתי – ולעצור. תוכנות עריכה מפצות, במידה מסוימת, על היעדרה של הרוזנת סופיה טולסטאיה, שכידוע העתיקה למען בעלה הגאון את כל שבע הגרסאות של "מלחמה ושלום", עזרה שאף סופרת לא זכתה לה אף פעם מבן זוגה. הטכנולוגיה היא גם זו שהרחיבה כל כך את הגדרת המעמד הבינוני, מפני שהיא פתחה לפנינו אפשרויות פרנסה רחבות בהרבה מאלה שעמדו לפני צעירות משכילות בשנות העשרים של המאה הקודמת. הניחוש שלי הוא שלו הייתי מתחילה לעבוד בימים שבהם לא נתנו לנשים להיכנס לבד לספריית האוניברסיטה, הייתי מסתדרת בתור מנהלת חשבונות. זה מה שעשתה סבתא שלי יהודית, נערה מבריקה עם כישרון גדול לשפות, כשהפסיקו לקבל יהודים לאוניברסיטת קובנה. אגב, זה קרה עם הכיבוש הסובייטי; הם לא חיכו לנאצים.

אבל הקידמה הטכנולוגית לבדה אינה מספיקה, כל עוד הקידמה החברתית מפגרת אחריה. שום טכנולוגיה ושום הישג של הפמיניזם הליברלי אינם יכולים להחליף חלוקה שוויונית של המשמרת השנייה – כל עוד יש עם מי לחלוק (אמהות יחידניות יקרות, אני לא יודעת איך אתן עושות את זה. אני סוגדת לכן). העניין עם המשמרת השנייה הוא שזה המון עבודה לאדם אחד, במיוחד לאדם שחזר אחר הצהרים מהמשמרת הראשונה, אבל זה לא כל כך הרבה עבודה, אם היא מתחלקת בין שניים, אם אף אחד מהשניים האלה לא שיתף פעולה עם ישיבה בחמש אחר הצהרים, אם כל אחד מהשניים האלה יודע שיש לו ילדים לאסוף וארוחת ערב להכין. במושגים האלה, הורות לצד שותף שעושה 50% אמיתיים מהעבודה משולה לירושה מהדודה של וירג'יניה, ולצערי נדירה כמעט כמוה. אני באופן אישי זכיתי לכך (אני גרושה בהורות משותפת, אבל זה לא היה שונה גם כשהייתי נשואה), אבל עזבו אותי, אני בכלל אישה שמביאה מזל. הנקודה היא שגם פה המרת מטבעות קלה מאפשרת לנו לאושש את הנוסחא ולכמת את המשאבים הנדרשים לנו כדי לכתוב ספר.

ומה עם החדר, תשאלו? גם החדר עבר המרה ממושגי מרחב למושגי זמן. אין לי חדר שאני יכולה להיכנס אליו ולסגור דלת; פעם חשבתי שזה אומר שאין לי חדר עבודה. הביטוי "חדר עבודה" תמיד עורר אצלי צחוק מריר. עם השנים הבנתי שזה לא שאין לי חדר עבודה – פשוט אין לי סלון. לא הכנסתי לסלון שלי שום מאפיין של "סלון" למעט ספה, ולעומת זאת מילאתי אותו במאפיינים של חדר עבודה – שולחנות כתיבה שלי ושל הילדים, מחשב, ספריות. מה שהופך אותו לחדר משלי הוא הזמן שאני נמצאת בה לבדי – מה שמתאפשר בזכות ה-50% מהפיסקה הקודמת. נכון, הזמן הזה מתרחש גם הוא במשמרת השלישית. אבל זה די שווה-ערך לאותו חדר עם דלת שאין לי.

כמובן, המאבק שלי לזמן לא נגמר פה. אני מתמחרת פרקי זמן שונים ומקפידה לנהוג בהם בהתאם למחירם. אני לא הולכת לשטוף כלים לפני שהראש צונח על המקלדת, לא מנקה כשאני לבד בבית אלא רק ביחד עם הילדים. עברתי גירושין בלי להתקין טינדר וקורונה בלי להתקין נטפליקס. הכל כדי לאפשר לעצמי לקושש מספיק זמן לשלוש משמרות, שאם נפעיל עליהן שילוב מדויק של מתמטיקה ושירה, נוכל לקבל את השווי שלהן בכסף ונדל"ן בריטי של 1929. מסתבר שווירג'יניה השאירה לנו נוסחא שלא רק היתה נכונה לזמנה, אלא אף טמנה בתוכה את חישוב ערכה העתידי לתשעים שנה קדימה, ואף מעבר לכך.

*

אני מוקירה תודה גדולה לסופרת ומרצה תמר מרין. תמר היא שותפתי לסדנת קריאה וכתיבה "נשים, קלפים ויין" שפיתחנו ולימדנו יחד ב- 2017 – 2019. תמר היתה אחראית על הפרוזה, ואילו אני – על שירה, תרגום וכלכלה. חלק גדול מהמחשבות שניסחתי כאן עלו תוך כדי העבודה על הסדנה.