אין איש, מי שם

(ציור: אמיר נוה, "מרחוק זה נראה כמו בית", 2014)

(מילים: 1084)

"סיפור-חיי אינו קיים. זה פשוט לא קיים. לעולם אין מרכז. אין דרך, אין ציר. יש מקומות רחבי-ידיים, ומשלים אותנו לחשוב שיש בהם מישהו, אך אין זה נכון, אין איש."

מרגריט דיראס

בספטמבר בשנה שעברה הלכה לאיבוד החתולה שלי. בנובמבר הפסקתי לישון. בינואר האיש שבו התאהבתי חזר לביתו שמעבר לים, ואז נעלמה גם הספרות.

ספרים משנים את חייהם של אנשים בכל מיני דרכים. הסופרת הבריטית ג’נט וינטרסון, למשל, מתארת איך הספרות הצילה את חייה: כדי לברוח מילדות בצלה של אם מתעללת ואומללה, היא אומרת, לא הייתה לה ברירה אלא לכתוב גרסה אלטרנטיבית לחיים האלה. “כתבתי סיפור שיכולתי לחיות אתו", היא מספרת בהתייחסה לרומן הביכורים שלה, תפוזים הם לא הפרי היחיד. “הסיפור האחר", היא אומרת, "היה כואב מדי. לא יכולתי לעמוד בו.” לעומתה, בלומה לנון, שדמותה מופיעה בתחילתה של הנובלה בית הנייר (קרלוס מריה דומינגס), חוצה את הכביש כשפניה שקועים בספר, נדרסת ומוצאת את מותה בזאת. "ספרים משנים את גורלם של בני-אדם,” מעיר המחבר. “בלומה הייתה הקרבן שלהם". מוות לעומת גאולה: המילים שאנו קוראים (כשאנחנו קוראים) וכותבים (אם אנחנו כותבים) אוחזות, מסתבר, בכוח הזה.

אני עצמי השארתי פעם חיים שלמים מאחור בגלל שבשעה של אובדן כתבתי סיפור אהבה, וסיפור האהבה ההוא היה כה בלתי פגום בדמיון שלי, עד שלא הייתה כל ברירה אלא לגרום לחיים לחקות אותו. גם שנים לאחר מכן אני מרגישה לעתים קרובות שהחיים מתרחשים רק אחרי (ולא, למשל, תוך כדי, ולא, אף פעם לא, לפני) שכותבים עליהם. לפעמים גם אחרי שקוראים עליהם. עולם שבו הכתיבה והקריאה מקדימות את החיים הוא עולם שבו אוכל, כך האמנתי, להסכין לחיות. אם כי משעשו זאת צריך היה למצוא דברים חדשים לכתוב עליהם, סיפורים חדשים לקרוא; הסיפור היחיד שעליו יכולתי לחשוב אחרי סיפור האהבה, למשל, היה הסיפור על האופן שבו מצאה זו את הסוף שלה.

אבל החיים מזמנים התרחשויות מרתקות – ומשונות – עוד יותר. בנובמבר האחרון, רגע לפני שגמרתי את כוס המשקה השנייה שלי בבר השכונתי ועליתי על האוטובוס הביתה, נתקפתי סחרחורת. עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן עברו כמעט שלוש שעות ועמדתי זקופה וצלולה מאוד בשוליו של כביש בפאתי העיר. יכולתי לשמוע צליל מכונית מתרחקת. האם מישהו חלם את אותו החלום שאני חלמתי? הרמתי את עיני אל שלט ניאון קרוב, אבל לא הצלחתי לקרוא מה כתוב בו, מפני שיש מסעות שאי אפשר גם לצאת אליהם וגם לספר על זה. מצאתי את הדרך הביתה. מיששתי את עצמי; הגרבונים שאתם עזבתי את הבית מוקדם יותר היו במקומם, השמלה שלי, הגרביים, הז'קט, החזייה, המגפיים. מה קרה לי? מי היה שם איתי? "הזיכרון”, כתבה פעם אנני ארנו, "מצוי מחוץ לנו".

אולי משום כך עד היום אינני יודעת.

אבל האם ספרות לא נועדה לשרת גם צרכים יומיים יותר? בקיבוץ שלידו גדלתי הייתה ספריה לילדים ונוער, ומישהו נתן לי את המפתח והרשה לי להחזיק בו. את השעות שלאחר בית הספר ולפני שהורי, או השכנים בחווה שבה גדלתי, אספו אותנו בחזרה הביתה (מישהו תמיד איחר, אין איש, אז מי היה שם?), העברתי שם. וינטרסון מספרת שקראה את הספרות האנגלית כולה מא’ ועד ת’, בסדר אלפביתי; אני מעולם לא הייתי כל כך ריגורוסית, אבל עברתי מדף אחר מדף בחיפוש אחר ספרים שיתארו עולמות רחוקים ככל האפשר מזה שלי. בעולם שלי התגלעו בעיות שלא ידעתי איך לדבר עליהן. היו לילות שבהם התעוררתי שטופת זיעה ואחוזת בעתה, בטוחה שאני מתה, או שאמות מיד. העולם התחלק לרוצחים ואוהבים, אבל לא ידעתי מי הוא מי, או מה מחכה לי (גם היום, אני הראשונה להודות, אני לא תמיד יודעת להבחין בין השניים). מאז נובמבר אני שוב מתעוררת שטופת זיעה בלילות. אם אין שם איש, מי שם?

בספרה על עדות והכרה קובעת הפילוסופית קלי אוליבר שבתהליך העדות מאבדות העובדות מכוחן האולטימטיבי. אבל העובדות הכרחיות, והחיפוש אחריהן הוא עינוי מהסוג שאני מאחלת לאויבים הגרועים ביותר שלי. דורי לאוב ושושנה פלמן, בספרם המפורסם על טראומה ועדות, מגדירים את המאורע הטראומטי כ"אירוע ללא עד". אבל אירוע שלא נותר מי שידובב אותו או איך לדבר עליו ושמידת הזוועה הטמונה בו חותרת תחת האפשרות של מתן עדות, משאיר לעתים לא רחוקות עד (או עדה) ללא אירוע. כיצד ניתן לדבר על מה שלא נרשם בזיכרון? האם אפשר לדבר, או לכתוב, עליו? האם הוא התרחש בכלל?

מעשים מחליפים לעתים קרובות מילים, כשאין מי שיקשיב להן. כשחייתי במישיגן בשנות העשרים שלי נהגתי, משך איזה זמן, לעטוף את גופי היטב במעיל ואת ראשי בצעיף ולקפוץ אל ערימות השלג ממרפסת בקומה השנייה של בנין מבודד בפאתי הקמפוס. לא חשבתי שמישהו יבוא, אבל חשבתי שראוי לנסות את זה. לילה אחד נחבט ראשי בקיר. הכאב היה חזק משיכולתי להכיל, אבל לא היה ספק שאני בחיים, אז לא צעקתי. אור נדלק בקומה מעליי, ראש הציץ מחלון. Who is there, שמעתי מישהו שואל. שתקתי.

גם מילים יכולות להחליף מעשים, כשמוצאים מי שיאזין להן. אבל כשהסודות כל כך רבים, איך אפשר לדעת מה מחכה שם? איך אפשר להתכונן לזה? לכתוב ואז לחיות היא אסטרטגיה מפוקפקת, כמובן, ראשית, מפני שלא כל מה שאני כותבת עליו באמת קורה, או קורה כפי שאני כותבת, ושנית, מפני שהדמיון שלי מוגבל, של כולנו, ולפעמים אין ברירה אלא לכתוב על מה שאני כבר יודעת. או שבאמת קרה לי.

אני נזכרת בקופץ מפורסם אחר, הרוזן גלוסטר מהמלך ליר, הקופץ מצוקי דובר, מת, ושב לחיים. למעשה, הרוזן אינו קופץ כלל (שהרי חיים אחרי המוות אפשריים רק במצבים מטאפוריים במיוחד): בנו שהרחיק מעליו, אדגר, מחופש לקבצן בשם טום המטורף, משטה בו; הרוזן העיוור, המבקש נפשו למות, מאמין שקפץ מגובה רב, אך למעשה הוא מזנק זינוק צנוע בלבד, ואולי אינו מזנק כלל. קשה לתאר במילים את החסד שמעניק לרוזן המיואש בנו החכם, המלווה אותו לקצה הצוק (כך מאמין הגבר הזקן) ומושיט לו את ידו, ידו ממש, כדי שיוכל להיעזר בה בקפיצתו. לקפוץ ולהישאר בחיים! אולי כך נוכל להתחיל סוף סוף מחדש: "רק תנועות נכונות / אחדות ויחל מבראשית ושונה”, בלשונו של אורי ברנשטיין. ואדגר, הפונה לקהל (עדים שקטים, בלתי מעורבים, להתאבדותו המבוימת של אביו), מסביר:

Why I do trifle thus with his despair Is done to cure it.

“Is done to cure it”. אם כך, האם ספרות מרפאת? לילה אחד בנובמבר פקחתי את עיני אף על פי שלא עצמתי אותן, ולא נותר מה להגיד עוד. שתקתי. אחר כך שקעתי בשינה ארוכה, בלתי ספרותית, ובכל פעם שניסיתי לקום נתקלתי בחשכה נוספת. משפטים הפסיקו לחלוף בראש שלי, על הלשון שלי, מול מסך המחשב שלי. לא יכולתי לכתוב. הפה שלי המשיך לעשות תנועות משונות, כמתוך הרגל, אבל מילים לא יצאו ממנו. אילמות זו, זמנית ככל ששיערתי שתהיה, הציגה עצמה כסדר חדש בעולם שלי, וכמעט והכניעה אותי לגמרי. כשפתחתי את פי לבסוף זה היה כדי לדבר על דברים שאין לדבר בהם. אם עובדות אמנם אינן רלוונטיות לתהליך העדות, איך מילים, אבני הפינה של הקיום שלנו, הופכות הכרחיות כל כך עבורו? אבל הן הופכות לכאלה. הן יודעות לספר סיפורים שלא שיערתי שידעתי, והן עשויות לפתות אותנו לשהות ביניהן, עוד קצת, רק עוד רגע.