על העלווה

(ציור: הדר גד, שמן על בד, 45/60, 2017)

מילים: 1664

מול חלון הסלון בדירת שלושת החדרים וחצי שאני, רעייתי ושני ילדינו שוכרים כבר כתשע שנים ברחובות, מתענפת עלוות פיקוס רחבת תיתורה שאמירה מתנשא לגובה של כשתי קומות, והיא נפרסת לרוחבו של בניין ישראלי סטנדרטי. העלווה ממלאת כמעט לחלוטין את תחום החלון, מותירה מעט שמיים כחולים מלמעלה וכמה כתמי ענן ביום בהיר של תחילת סתיו ישראלי. אולם מיקוד המבט אל עלוות הפיקוס דורש פתיחה מרחבית: אישון העין עוקב אחר התבדרותם הלא-שיטתית של העלים הבשרניים ברוח, אחר פריסתם של הענפים לאורך ולרוחב מסגרת החלון. אך עין התודעה ממשיכה לשוטט בשדות הדמיון, לאייר, לרשום ולהשלים נִראוּת בדיונית מלאה של השטחים המתים. מרלו-פונטי כתב: "הרי שעל הראייה של הגוף להתרחש באופן כלשהו בדברים, ואף על הנראות הגלויה שלהם להיות מוכפלת בגוף בנראות חשאית: 'הטבע הוא בפנים', אומר סזאן."

אבל לא רק עודפות עלוות הפיקוס היא אילוסטרטיבית. איבר הפיקוס המרכזי ביותר אינו נראה ממקום מושבי, ויש להשלימו בעזרת הדמיון – גזעו. אבל די לי בעלווה. שהרי היא לבדה – ריבוי עלים, ענפים ופירות לרב שפרושים ומוחזקים-יחד זה לצד זה, מעין בית ארעי לתוכים ולעטלפי הפרי – נושאת את הארכיאולוגיה של הגזע והשורשים, גם אם אלו אינם נראים לעין. מרלו פונטי מוסיף: "מכיוון שהרואה משוקע בנראה דרך גופו, הנראה בעצמו, אין הוא רוכש בעלות על מה שהוא רואה: הוא רק מתקרב אליו באמצעות מבטו, הוא נפתח אל העולם". עלוות הפיקוס מגוללת את סיפורי, ללא גזע גלוי, ללא שורש נראה, ללא אדמה לחה; היא ועטלפי הפרי החגים בסבכה ויורקים על אדן ומעקה החלון.

סבך העלווה דורש את תשומת ליבי לזמן-מרחב אחר, מפציר בי לראות רסיסי שמיים אחרים, שכן העלווה שחוסמת כביכול את טווח הראייה אינה חוסמת אותו הרמטית. האופק מוצא פרצות בין העלים, הענפים והפירות, מסכסך את מה שנראה כאופק קרוב, אטום, ומגלה פיסות ושבבים ממרחב רחוק. כן, העין משגת. ממקום מושבי המוגבל-מה אפשר לראות בסבך עלוות הפיקוס חורבות שמימיים של אנשים רבים, קרובים ורחוקים, אינטימיים או זרים, שיושבים בדירה או בבית או על ספסל רחוב ציבורי; ואף שוכני קבר, סבא איצוּ למשל.

המטפורה של העלווה שהפכה ממשית אל מול חלוני מגיעה מכיוון אחר, כלומר מהטקסט ולא מהמציאות. היא מגיעה ממשורר אהוב שדפים רבים כתבתי על שירתו, המשורר העברי והיידי-אמריקני בן המאה העשרים גבריאל פרייל. הנה השם הפרטי – כמה זמן שאני מתעקש ביני לבין עצמי שלא מדובר בשם המחבר בלבד, שכן השפלת המבט, התכנסותו של הגוף, בהיחבא, החליפה המהודרת והמעונבת מן התמונות בשחור-לבן, כמו-גם נימת קולו המבצבצת מבין מכתביו שנשלחו לחברים רבים כדי שלא ייוותר בודד על אדמתה הקשה של אמריקה היהודית, ובכל זאת, מבודד מסוף העולם ועד סופו – ובכן, השם הפרטי של גבריאל פרייל יקר ערך בעבורי לא פחות, אם לא יותר, מאדם בשר ודם, מיקירך שחייך אינם חיים בלעדיו. המטפורה של העלווה מגיעה ממחשבות על שירתו ועל תפיסתו את מבשריו.

פרייל לא ייחס משמעות מפורשת לעלים בשירתו, לפרישת הענפים ולמילה התענפות, לניאולוגיזם הזה שטבע באגביות. כָּרָגִיל מִתְעַנְּפִים בָּנוּ – / שֹׁנִי חַד בְּמִקְצָת, קִרְבָה רַבַּת הֶקֵּפִים. אבל הוא בהחלט סרב להיות חוליה בשרשרת. בהחלט סרב להיות ענף או עלה שאינו אלא צופן גנטי של זרע שעתיד להיות גזע ועץ על מלוא ענפיו, עליו, פירותיו, יצורי הצמרות המצייצים, או להבדיל, אלו הפרוותיים האפרפרים – הָעֲטַלֵפִיוּת הַבּוֹלֶשֶׁת – שיורקים בלילה אל מרפסות ומוצאים את דרכם בעולם בלא עיניים רואות. העלווה, כך נדמה לי – היא אילן יוחסין שאף מטפורה של עץ, בְּרוש עמיחַיי שכזה, לא תוכל להחליפה (וגם מטפורת הדשא לא תועיל). עלוות יוחסין, ממש כך, היחס שבין עלה לעלה, ענף לענף, הָעַלְוָה הַסְּבוּכָה, זו של היורש ומבשריו, של הבן ושל אבותיו ואבות אבות אבותיו שאת ראשיתם לא נדע, לא אדע. אֲנִי הָאִישׁ הַמַּחֲלִיף דְּבָרִים עִם כֻּלָּם כָּרֶגַע.

פרייל שורר לי שירה שטרם ידעתי – אבות אבותי אינם בהכרח לפני, איני יורשם, איני עקבה לרגל שדרכה בחול אי-אז. אוכל לומר זאת במפורש: סבי, איצו, הוא בבחינת עיקרון משפחתי בראשיתי. אבל הוא לא רק כזה. איצו ואני חולקים יחד ענף, שנינו כעלים שכנים בעלוות הפיקוס, ממש, זה שבחלוני, וממש לא, כמובן. עִם סִכּוּם הוֹלֵךְ-מִתְעַנֵּף / חוֹזֵר רֶמֶז שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה (האם איצו הוא חלק משורה זו?). אנו עלים באותו ספר משפחתי, שניים מתוך רבים, בתוך סבך משפחתי הטרוגני, טקסט-עלווה-משפחה. וכידוע, הקריאה הספרותית מתרחשת לעולם על אפו וחמתו של הזמן: זמן הקריאה, ראשונה, שניה וכן הלאה. פרייל אפוא קבע שֶׁאֵין אָז, טבע התענפות, סיבך וסיבב את מקורותיו, פרע את הקשר הגנטי היחיד, ביקש לעמוד על תל החרבות של הזמן והמרחב, של ההריסות המשפחתיות רחבות ההיקף, כדי לכתוב שהוא וסבו יהושע פרייל – וַאֲנִי מְסַפֵּר עַל הַשְׁנַיִם נ֧פְגְּשׁוּ וְגִילָם עַכְשָׁיו אֶחָד – חולקים את המאה התשע-עשרה והעשרים, חולקים את מרחבם של ליטא ואמריקה, שוכני בית ושוכני קבר יחדיו – אֲנִי (איזו תהום קיומית מגלמת הפסיחה השירית הזו) / מִתְקָרֵב אֵפוֹא אֶל סָבָא – / עוֹד מְעַט אֶחְיֶה אֶת זְמַנּוֹ (זו התנועה אל העתיד שמובילה אל העבר). אבל פרייל היגר וגלה, עזב ומצא לו בית במרחב אחר ובזמן אחר. ניו-יורק. המאה העשרים. הוא לא הכיר כלל את סבו, שמת שנים רבות לפני יום הולדתו, 21 באוגוסט 1911. ואני – יליד מולדתי אני; סבי, איצו, הוא שנפלט מאש מולדתו האחת ואימץ לו את המולדת הציונית.

מערכת היחסים בין פרייל לסבו, יהושע, עומדת ביחס הפוך למערכת היחסים ביני לבין סבי, איצו. אך מה הטעם. עלוות היוחסין מתרה בי: עלים הפרושים זה לצד זה. הנה היחס של דברים מהופכים מוצא עצמו חסר ערך. ככלות הכול, במרכז מערכת היחסים הזו עומד הקרע ההגירתי, תהום המרחב, הזמן שלא שב אבל מתחולל שוב ושוב, ואין זה משנה כלל מיהו המהגר ומיהו היליד (כמובן שמשנה). ובכן, בהחלט, יהודים. כי. על אף. ובהכרח.

יצחק שטיינברגר, או בכינויו איצו, איצוניו, איצוקו, אבא עבור אמי, אבי וסבתי, שאיבדה את אביה לאש האירופית וראתה בבעלה – אבא; ובשבילי, בפשטות, סבא. ובכן, סבא איצו נולד בעיר טורגו מורש, Târgu Mureş ברומנית, Marosvásárhely בהונגרית, Neumarkt בגרמנית, Novum Forum Siculorum בלטינית, נקראה גם מורש-אושורחי, Mureş-Oşorhei או מורש-אודורחי, .Mureş-Odorheiבעבר העיר הייתה תחת השלטון האוסטרו-הונגרי וכיום היא שוכנת במחוז מורש בטרנסילבניה, רומניה. מבלבל. ההיסטוריה היא תופעה מבלבלת, כה לא חד-משמעית, כמו הביוגרפיה, כמו מילים ואטימולוגיות, כמו שמות. בכל מקרה, נודע לי על מגוון רחב זה של שמות וכל המתלווה להם – שם הסב, שם עירו, תרבותו, מורשתו – בשלב מאוחר בחיי, כשהלשון הפכה בעבורי ממשית פתאום, דבר להתעכב עליו. סבי תמיד היה איצו, שנולד ברומניה (בביקורים, הוא נהג לעמוד, ידיו מאחורי גבו, שלובות, ולאחר מכן לנוע ולנוד במרחבי הבית הסגורים ללא הרף, מתקרב אלי ומתרחק, מוציא חצי הגה, לכל היותר, זז במקום כאילו אם ישב לרגע מראות אבותיו המתים יצבאו על שערי תודעתו. ואני כשלתי לקרוא את הילוכו חסר המנוחה מהמולדת והלאה). מוצאי הרומני היה לי עובדה ברורה. הידד, חשבתי, יש לי מקור. גזע ושורשים לאחוז בהם. מסורת ומורשת.

עורבא פרח. שפת אמו של סבי הייתה הונגרית, למרות שלעיתים רחוקות שמעתי אותו מדבר בה. או אולי יידיש. איני יודע לומר בוודאות, על אף שכנצר למשפחה סאטמרית אופתע מאד לגלות ביום מן הימים שלא היידיש הייתה שפת אמו (יום אחד, בביקור שיגרתי אצל איצו, לאחר קורס מזורז ביידיש שנערך באוניברסיטת תל-אביב, פניתי אל סבא ביידיש. איזו צרה צרורה. הוא פנה אלי בלגלוג-מה, אולי בעצב לא מודע, וגיחך: ער רעדט יידיש ווי אַ גוי). ובכל זאת, גם היום, דווקא ההונגרית חקוקה בתודעתי. ואילו אני, פתי שכמותי, חשבתי על עצים וגזעים. זהות יציבה, חשבתי. שמאז ומעולם. איך שמרחף חוק אבות אבותיי מעליי. הכול קרס, כמובן. הזהות, לא המורשת. רומני שלם או לא – הממשות לעולם עודפת ומפשפשת בפצעים. פצעי הבגרות. אבל לא זה העניין. סבי למד גם לדבר בגרמנית, לשון שבאורח מוזר הקסימה אותי בשנות העשרים לחיי עד שכרעתי לרגלי פילוסופיהּ וסופריהּ. נותר מכולם בעיקר אחד. תומס ברנהרד, שמחק ומחק ומחק. איצו סיפר תמיד, שאת הגרמנית למד בזמן המלחמה (הוא לא שכח מעולם את הרועים הגרמנים מחכים לו בלסתות פעורות עם פתיחת קרונות הרכבת). לא אשכח, כשקסמה הלא-בנאלי של הספרות עטף אותי לראשונה וקראתי אצל דן פגיס שהוא היה לצל, לאי-פיגורה של אדם, ולא הקלגסים, ושאלתי את סבא לאחר קריאה בשיר עדות, עודני מוקסם מהאמירה הלא-בנאלית הזו אודות קלגסיה של אירופה ואוד העשן שניצל, אם גם הוא חש כך – ובכן, הוא סרב לקבל זאת. הם היו הצל, התרה. הבנתי אז שכשהבנאליות פוגשת עד, אדם שחווה את שארע, היא הופכת פצע פתוח. ההיסטוריה אינה יכולה לעמוד בפני העד. הבנתי גם שהספרות יכולה להיתפס כצלה של המציאות, ולכן שירו של פגיס. ולכן סירובו של סבא.

אל מול השיר של פגיס לעולם יעמוד לפני דיוקן פניו הבלתי-בנאלי של סבי שמופיע על תעודת השחרור מאושוויץ, Häftlings-Personal-Karte, והוא בן 14, תעודה מספר 18644847H, Liberated by U.S. Army. בגרמנית הוא לא שש לדבר. אפשר להבין. גם לא ביידיש, אגב; היידיש הביאה אותו אל סף דמעות. איך מדברים במאַמע לשון כשאמא שוכנת קבר, שם, ואתה, ובנך, ובתך, ונכדיך, ניניך? אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,/ וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? לאחר שנים רבות למד אנגלית במולדתו החדשה. שש שפות ידע לדבר. ומלבד עברית, שמעתי במשך ילדותי כמעט רק רומנית משתרבבת מפיו. כאילו שמקור חייב להיות רק אחד. שלשון משתרבבת יש רק אחת. אחיו הגדול של סבא, שייע, סרב להגר לישראל לאחר ששככה האש האירופית. רק שניהם נותרו. סבי היה החריג במשפחתו ולא אחיו (אבל לא נשארה משפחה). סאטמר טוב לא מקרב את הגאולה. סבי החליט לקרבה. לאחר שנים רבות שייע בא לישראל. הכיפה חזרה לראשו של איצו. איצוקו לא רצה לאכזב את אחיו הגדול, שריד משפחתו. היא נשארה שם עד למותו, לפני כמעט שנתיים.

היא גם כיסתה את קדקוד ראשו כששאלתי, התרסתי ברוב חוצפתי, מה הופך אותי ליהודי. הוא לא ענה כמובן. השתיקה הייתה לו לנכס. יוק, רציתי שיאמר, שידפוק על השולחן על שהעזתי לחצות גבולות, שסירבתי להיות חוליה בשרשרת, ששכחתי את הגזע והשורשים (לא שכחתי, כמובן, מעולם. פשוט נותרה רק העלווה ללא חוט השני). נאלם קולו. רק גופו עמד שם, שחוח, מכופף-מעט, מביט אנה ואנה ולא פוצה פה. דיוקן צעיר וגוף זקן. אכן, הוא לא הסכים להיות אב וחוקיו, הוא עשה איתי אגודה אחת, היה, במילותיו של גבריאל פרייל, בבחינת ליבהאַרציקער זיידע. בהלווייתו החזרתי טובה. הספדתי. נעשיתי שיר אלגי זה מכבר, כתבתי, סבא זרוק כבר, זרוק לעזאזל את האבנים – גופי הוא אפיטף.

והנה נושרים העלים, נשברים הענפים, בדים בדים מתכופפים עם עוצמת הרוח המטפורית, שסוחפת ונותנת, אכן, ענף פיגורטיבי להיאחז בו, ולאחר מכן, או בו-בזמן, מותירה צמרת עירומה; מה פתאום, מה אני אומר – אינצמרת, אינעלווה: המטפורה עפה עם הרוח ואני נשאר גוף ואבנים וכתובת.

יצירות המוזכרות ברשימה זו:

מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תרגם מצרפתית עירן דורפמן, רסלינג, 2004.

גבריאל פרייל, אספן סתוים, מוסד ביאליק, 1993.

אבות ישורון, אדון מנֻחה, הקיבוץ המאוחד, 1990.