"קשה לכתוב על אהבה, אה?"

(מילים: 2935)

את השיעור הראשון בקורס על סיפורי דיוקן פתחה רונית מטלון עם מצגת שקופיות. על השקופית הראשונה התנוסס תצלום של נערה. "מה אתם רואים כאן?" שאלה אותנו. שצף תגובות נזרקו לחלל הכיתה, בזו אחר זו. תחילה ענו בקווים כלליים: דיוקן, אמרו. רואים פה נערה. היא יפה. נגעו בפרטי לבושה, שיערה, הבעת פניה. לבסוף הגיעו אל פרטי הצילום הדקים: המסגור, משחקי התאורה, הרקע, הלך הנפש השורר בו. ואני, בת העשרים וארבע, ישבתי לי בשקט בכיסאי, תולה בצילום מבט עוין, והתעצבנתי. רונית, שדבר לא חמק מעיניה, ידעה היטב לזהות רגעים מעין אלה אצל תלמידיה. "חן?" פנתה אליי לפתע. "יש משהו שאת רוצה להגיד, לא?" "כן", אמרתי בהקלה. "אני בכלל לא רואה פה נערה. אני רואה פה את הצלם. את המבט שלו על הנערה. היא נראית לנו כמו שהיא נראית רק כי ככה הוא ראה אותה, כי ככה הוא בחר להראות אותה. אולי היא בכלל לא היתה כזאת. אולי היא היתה אחרת לגמרי, ואנחנו אף פעם לא נדע, כי אנחנו רואים רק את הגרסא שלו. ואותי, לפחות, זה מעצבן". בשיעור ההוא, ובאלו שבאו אחריו, נגענו בלבה של השאלה שמעסיקה אותי גם כעת: כיצד לכתוב על אדם אחר מבלי שהאני הכותב ישתלט, מבלי שיכפה על מושא כתיבתו מבט שאינו רצוי לו, אינו הולם את טבעו האמיתי כפי שהוא תופס אותו. דומה שהעמדה האתית האמיתית, זו הנותנת את מלוא המקום לסובייקט המיוצג, תובעת להוציא את האני הכותב החוצה מן הטקסט, ולהשאיר בטקסט את מילותיו ואת קולו של הסובייקט המיוצג בלבד. אך מילותיה של רונית מטלון כתובות, קולה נשמע מהן בבהירות רבה, ולשם כך ממילא אין כל צורך בי. ואילו אני מבקשת לכתוב על רונית מטלון כמורה, על מה שהיתה עבור תלמידיה, ועמדה זו מניחה בבסיסה ממילא את האני, את ה"אנחנו", ואת המרחב המשותף הזה, של ההתבוננות, של הקליטה – לעתים מוצלחת, לעתים שגויה, תמיד חלקית – של מושא ההתבוננות. בניגוד אליי, רונית דווקא לא חשבה אז שיש סיבה להתעצבן. זו בדיוק מהותו של הדיוקן, הסבירה לנו. בדיוקן, הדמות המיוצגת מקבלת את הנפח שלה בעיקר מתוך מערכת הזיקות בין הכותב לבין זה שהוא כותב עליו, בין הסובייקט המתבונן לבין האובייקט המיוצג ("סובייקט!" מחיתי. "בסדר, סובייקט", צחקה). דיוקן, אמרה, הוא תמיד השלישי שנוצר מתוך דיאלוג בין שניים. ולנו, כקוראים, הוא מאפשר לבחון גם את סוג המבט, ואת מה שהוא מכונן. "אולי", חייכה אליי, "זה דווקא לא-כל-כך מעצבן? אולי זה דווקא הופך את הדברים לקצת-יותר-מעניינים?"

בשנה ההיא בחנו יחד סוגים שונים של מבט, ואת האופנים השונים בהם מיסגרו את מושאם. אם אי פעם אדרש לכך, חשבתי, המבט שבו ארצה לבחור הוא זה הזהיר; המבט המטיל תמיד ספק במה שהוא רואה: אולי לא כך הם פני הדברים? ולכן, כדי שאוכל לכתוב על רונית מטלון כמורה, אצטרך, בכל זאת, להכניס בזהירות את האני לתמונה, וקודם כל להצהיר עליו: הוא כאן. הוא מתבונן, הוא מפרש, והוא גם טועה. ומתחייבת גם הצהרה נוספת, חשובה לא פחות, על סוג הדיוקן שאפשר ליצור: הדיוקן הוא תמיד חלקי. פרגמנטים-של. נקודות זעירות מתוך מכלול שאינו גלוי לנו.

ואחרי כל זאת אפשר, אולי, להתחיל לכתוב.

*

מה שחייבים, אולי, להתחיל איתו את הכתיבה על רונית מטלון כמורה, הוא התביעה הבלתי-מתפשרת שלה מתלמידיה באשר לקריאה ולכתיבה: לכתוב בלי לשקר. בלי לייפות שלא לצורך. בלי להתפתות לאסתטיקה השקרנית, זו הקוראת לנו בקולות פתייניים להוסיף את התיאור המהודר מדי, להתאים מדי את הדברים זה לזה, לזייף. התביעה הזו היתה תביעה אתית עמוקה, המכוונת לא רק אל איזו אמת חמקמקה שעל הכתיבה להצליח לתפוס, אלא גם אל התנהגותו של הכותב בתוך הטקסט שלו: איך להתנהל במרחב הזה, שבו הכותב הוא בעל הבית, מתוך יושרה, מתוך מחויבות עמוקה לאיזה גרעין של אמת, חמקמק מאוד, שאליו, אם ברצוננו לעשות משהו שיש בו ערך, עלינו לנסות להגיע.

את אותה מחויבות היא דרשה מאתנו גם בקריאה: קריאה שאינה עצלה, המדקדקת בפרטים, המותירה את פני השטח הרחק מאחור, המוצאת בפרטיקולרי גם את האוניברסלי. ואולי אין דרך טובה יותר להבהיר זאת מאשר לחזור שוב אל המבט – אך אל מבט שונה לחלוטין הפעם: המבט חסר הסבלנות והנוקשה ששוגר מדי פעם, כשהיה בכך צורך, לעבר מי מאתנו שחטא בדיבורו. אם זכית במבט הזה, מיד ידעת שאמרת משהו לגמרי שלא מן העניין, ששטחת באריכות יתר מחשבות אפויות-למחצה, או שסתם עשית פרפורמנס וניסית להרשים בתחכום יתר, ובכך התרחקת מן הדבר האמיתי המוטל עליך. הרי לא בך העניין. מבט כזה היה שולח את נמענו לבהות בניירותיו בבושה ולשתוק עד שחש שהדיון התקדם והדברים נשתכחו. אלה בינינו (ולעתים היו כאלה) שלא נרמזו מהמבט והמשיכו לברבר, זכו לביטוי קיצוני יותר של אותו הלך נפש – קטיעה חדה, חסרת סבלנות בעליל, של דבריהם, אמירה קצרה שמבהירה מדוע הדברים שנאמרו הם, כפי שהדובר המסכן הרגיש מיד, קשקוש גמור, והעמדת דברים על דיוקם תוך בחירה מדודה, מדויקת, רגישה, של המלים הנכונות, הנהון של שכנוע פנימי עמוק, ולבסוף מבט מסוג אחר, החולף על פני כל יושבי הכיתה ומבקש לוודא: הבנתם? להתנהלות הזו בכיתה היו תוצאות מופלאות: ראשית, היו בינינו שפחדו פחד מוות מרונית מטלון. ושנית, דווקא בשל כך, וזה הדבר המופלא באמת, דרשנו מעצמנו להיות קוראים טובים יותר, קשובים יותר, רגישים יותר, מהירים יותר לזהות את אותם קווים דקים החבויים ביצירות שקראנו יחד. וכך הפכו השיעורים של רונית למרחב שבו כל אחד היה הקורא הטוב ביותר שביכולתו להיות. כל השבוע חיכינו לשיעורים האלה. ידענו שכשנגיע לכיתה ונעבור את סף הדלת ניכנס למרחב שמחוץ לזמן, נשיל מעלינו את הרגלי הקריאה הרופפים, את העצלות המחשבתית, את התחכום המזויף, וניצור לעצמנו, למשך שעה ושלושים דקות, בניצוחה של רונית, סביבה יקרה מפז, בה מצויים טקסט ותודעות חושבות ומשוחחות, והמכלול של מה שייאמר בה יהיה, אם נצליח במשימתנו, חד ועמוק ורבגוני, בוחן את היצירה מכל צדדיה ולכל עומקיה, ומגיע, אם יתמזל מזלנו, אל אותו גרעין חמקמק שנוכל אולי לקרוא לו, בזהירות רבה, אמת.

*

כשנה לפני השיעור המדובר על הדיוקן ישבתי בשיעור אחר של רונית מטלון, בקומה שמונה עשרה של מגדל אשכול, סביב שולחן אליפטי גדול. זו היתה סדנא לכתיבה יוצרת, והדברים התנהלו כך: כולנו ישבנו סביב השולחן, מצויים בדרגות שונות של מתח וחרדה שניסינו להסוות באמצעות שיחה בטלה. קצת אחרי שהשיעור אמור היה להתחיל רונית נכנסה, תמיד עם כוס מיץ גזר בידה, התיישבה בראש השולחן, הניחה רגליים מקופלות על הכיסא הסמוך לה, ואז התחיל הטקס. בכל מפגש קראו שלושה תלמידים מסיפוריהם, תמיד בקול רם. את הסיפורים לא קיבלנו לקריאה לפני כן. בשנה שעברה זה מה שהיה, הסבירה, ואנשים התחכמו, הכינו בבית תשובות ארוכות ומלומדות, ניסו להרשים. לא עוד. אנחנו נגיב מתוך המפגש הראשוני עם הטקסט, ומתוך המפגש עם הקול. וכך אכן היה: אחד מאתנו היה קורא את סיפורו. לאחר שסיים השתררה דממה מתוחה. הקוראים עיינו שוב בטקסטים שבידיהם, הכותב כבש את מבטו בשולחן וחיכה. טיפין טיפין הגיעו התגובות – חדות יותר ופחות, ביקורתיות יותר ופחות, נדיבות יותר ופחות. וכשהשתררה שוב דממה, והיה ברור שכל מי שחפץ בכך אמר את דברו, הגיע תור הערכאה העליונה, השופט העליון, שלעתים הוא גם התליין (פעם, כעבור שנים, כשסיפרתי לה על האופן בו חווינו את הדברים, זה הצחיק אותה נורא). כשכולם מסיימים, רונית מדברת. לשלב זה התייחסנו במורא, בחרדת קודש: ידענו שעכשיו ייאמרו דברים של קוראת דקת הבחנה, בעלת שכל חריף, חדה כתער. ידענו שלעתים יהיו אלה דברים שלא נרצה לשמוע, ואף על פי כן השתוקקנו לשמעם. לא היו בדברים אלה לא רחמים ולא חנופה, אלא רק מה שנכון היה, לדעת הערכאה העליונה, להיאמר: קטע יומן קצר על הלך נפש מדוכדך זכה לגזר הדין "זה מאוד נוגע ללב, אבל זו לא ספרות"; סיפור על סקס בין גברים בבית קברות זכה למילות התליין "כתבת פורנוגרפיה, לא ארוטיקה. הדמויות שלך הן לא אנשים בשר ודם, הן חפצים"; כותב שתיאר דמות אקסצנטרית מתוך היקסמות נאיבית נקרא לסדר, והוזכר לו שהמושך יכול להיות גם דוחה, שמה שמהלך עלינו קסם יכול בה בעת גם להפחיד אותנו, ושהיה עליו להיות קשוב לכך. היא צדקה, כמובן. ושלא תהיה כאן טעות – ההתעקשות הזו על אמירת האמת, גם כשאינה נעימה לשומע, הקריאה הזהירה, המצביעה דווקא על השטח שמחוץ לשדה הראייה של הכותב, השולחת אותו להתעמת שוב עם הדברים ולכתוב אותם מחדש, היא אקט של נדיבות עצומה. רונית היתה נדיבה מאוד עם תלמידיה.

ועם זאת, ודאי מובן שחרדתי מאוד כשהגיע תורי לקרוא. "צל עטלף" קראו לסיפור ההוא, והוא נכתב מתוך הפצע העמוק והכואב ביותר בנפשי באותה העת. עלילתו היתה תחומה במסדרון בית חולים והתרכזה בשיחה בין אב לבתו, כשהאם שוכבת במיטת בית חולים בחדר הסמוך, והדי הפיצוצים של קיץ 2006 בחיפה נשמעים מבעד לחלון הסגור. קראתי אותו בקול שהשתדלתי מאוד שלא ירעד, וכשנגמרו המילים על הדף השתתקתי. לא הרמתי את עיניי. התגובות ממשתתפי הסדנא החלו להגיע, טיפין טיפין. אך כפי שקורה לעתים, התפתח דיון ער דווקא על פרט שלעיני מי שכתב את הטקסט נראה שולי להחריד – במקרה שלי היה זה חטיף השוקולד שקנתה גיבורת הסיפור במכונה בבית החולים. במשך דקות ארוכות האזנתי, עיניי עדיין כבושות בדפים, לתהיות שונות ומשונות באשר לטיבו של חטיף השוקולד הזה: האם, תהתה מישהי, חטיף השוקולד לא מוסיף גוון מתקתק מדי, סכריני משהו, לסיפור הזה? אם קשה, אז שיהיה קשה וזהו. אבל אולי, התגייס מישהו להציל את כבודי, אולי זה בכלל היה שוקולד מריר? כשדיוני השוקולד התפוגגו לאט לאט, השתרר שקט, וידעתי שהגיע שלב התליין. באומץ רב, כמעט בלתי-אנושי, הצצתי מזווית העין לעבר השופטת. היא העבירה מבט מרוכז על פני הכיתה, נזהרת שלא להפנותו אליי, ולבסוף אמרה: "קשה לכתוב על אהבה, אה?", ולנוכח הפיות הדוממים וכל העיניים שהיו תלויות בה, רק בה, הוסיפה ואמרה, שבניגוד למה שנוטים לחשוב (הפסקה רבת-רושם), לא על קונפליקט ועל קושי הכי קשה לכתוב (מבט ישיר אל אחד המשתתפים וחיוך של שותפות סוד), אלא דווקא על אהבה (הנהון ומבט מרוכז פנימה). הדבר הקשה ביותר לכתיבה, אמרה, הוא דווקא אותו מופע דק של אהבה, של חסד, שהסבל מסתיר מפנינו. והנה, מתוך המשך דבריה, שנעו, כתמיד, בין המופשט למוחשי, בין מחשבות על כתיבה לבין קריאה עדינה בתפריו הדקים של הטקסט שלפניה, התחוורה לי, לתדהמתי, משמעות דבריה: שהנה, אני דווקא הצלחתי לכתוב על אהבה. מתוך הלא-ייאמן הזה יכולתי להרים את עיניי מהדפים בבטחה, בהקלה. ואז היא הישירה אליי מבט, ואמרה: "אבל בכל זאת, בפעם הבאה אולי כדאי להוסיף איזה קונפליקט, זה לא יזיק", וצחקה.

*

בן זוגי קרא את מה שעלה בידי לכתוב עד כה, הרים את עיניו מהדפים ונתן בי מבט מהורהר. גם הוא היה תלמיד של רונית. שנינו ישבנו אצלה יחד בסדנא ההיא, בין סתיו 2006 לקיץ 2007, והחזקנו ידיים מתחת לשולחן האליפטי בזמן ההמתנה החרֵדה לפסק הדין. שנינו למדנו אצלה גם בשנים הבאות, ושנינו הרגשנו, גם אחר כך, שהמבט החד שלה מלווה אותנו מאז בכל התבוננות, בכל קריאה. היא היתה יקרה לנו מאוד. "כתבת יפה בסך הכל", הוא אמר, בזהירות, "והכל גם נכון. אבל יש פה, בכל זאת, בעיה". "מה הבעיה?" שאלתי, מנחשת כבר את התשובה. ידעתי היטב מדוע דווקא כאן נפסקה הכתיבה. הוא ענה בישירות: "את לא כותבת פה כלום על הקשר שלכן. את בכלל לא כותבת שאהבת אותה! את כל כך נזהרת שלא לצאת מחוץ לכתלי הכיתה. ואז את עוד כותבת על להצליח לכתוב אהבה! למה, בעצם?"

הוא, כמובן, צדק, ותחושת ההחמצה הצורבת, שעד אז נדחסה בהצלחה עמוק לתוך הבטן, צפה ועלתה. "אני לא יודעת", עניתי. חשבתי על זה. "אולי אני מרגישה שאין לי זכות". יכולתי לכתוב על המפגשים עם רונית בשנים שלאחר מכן, על השיחות. הם יקרים לי מאוד. אבל ברור לי שמה שהיה גלוי לי הוא חלקי מאוד. קצה קצהו של משהו גדול ועמוק ומורכב שאין לי בו, למרות הכל, דריסת רגל של ממש. ופה, בעצם, טמון סימן השאלה הגדול המלווה את מעשה הכתיבה הזה. אם להודות באמת, חשתי מידה מסוימת של אי-נוחות כאשר הוצע לי לכתוב את הדברים האלו. הכתיבה על אדם שאינו כאן קשה לי מאוד, ולא רק מן הטעמים המובנים. לכתיבה כזו יכולה להתלוות לעתים מעין אמירה כלפי חוץ: "תראו, אני הכרתי אותו". המקבילה כלפי פנים של האמירה הזו היא התביעה של האני על המת: "תראו, הוא היה גם שלי", או לכל הפחות: "הוא היה גם, קצת, שלי". רונית מטלון לא היתה שלי. האמת הזו היא, כפי שכתבה רונית פעם, פשוטה כמו לחם. ואולי משום כך העמדתי בבסיס מעשה הכתיבה הזה את אותה שאלה שהטרידה אותי, מכיוון אחר, בשיעור הראשון ההוא על סיפורי דיוקן: איך אפשר לכתוב על אדם מבלי להצהיר עליו בעלות? אבל כעת נדמה לי שהשאלה האמיתית היא בכלל אחרת: איך אפשר, מתוך עמדה זהירה כזו, המקפידה כל כך שלא לחרוג ממקומה, לכתוב בכלל על אהבה? האהבה, הרי, מנכסת את מושאה, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. לאהוב פירושו לקחת מישהו, או משהו, ולעשותו לשלך. הפעולה הזו מתרחשת במרחב פנימי, בתחומו של האוהב, ואין למושא האהבה כל שליטה עליה. והנה מתחוור לי שדווקא בשל הזהירות שהתחייבתי לה, מתוך איזה ניסיון לציית לתביעה של רונית מאתנו לכתוב ביושר, ייתכן שנעדר מדבריי הדבר החשוב מכל.

רונית מטלון היתה, אולי, תוהה מה העניין הגדול שאני עושה מכל זה. כמה מהטקסטים שהיא הכי אהבה ללמד עניינו אותה בדיוק בשל הפעולה הזאת: פעולת הניכוס של מושא ההתבוננות על ידי הכותב. הבניית העצמי מתוך הכתיבה על האחר ובאמצעותה. אחד הטקסטים שבחרה ללמד שוב ושוב (קראתי אותו אצלה בשני סמינרים שונים) הוא "מלים אחדות", ההספד שכתב ברנר על גנסין. אחריו לימדה תמיד את ההספד של עגנון על ברנר. השני היה בעיניה פומפוזי ומזויף, עוסק בדברים שאינם המהות. אבל הטקסט של ברנר – זה כבר היה סיפור אחר. הבניית העצמי מתוך ניתוץ (לא פחות) של האחר, אמרה לנו. אקט איקונוקלסטי. פריעה של ז'אנר ההספד. אין כאן גלוריפיקציה, שימו לב. ויחד עם זאת, או אולי דווקא בגלל זה, כמה הוא חי שם, גנסין. וכמה אהבה. כתבים מסוג זה היו, אני יודעת, מעניינים יותר בעיניה. אבל לי אין אפשרות כתיבה כזאת: אני לא רוצה לנתץ. האני, אני חושבת, לא נבנה מתוך שלילת האחר, על חשבונו, אלא דווקא – לצדו. הוא הולך ומתהווה לידו, לאט לאט, לאורך שנים, מתוך יחסי זיקה. אין לכך דבר עם בנייה והריסה. ואולי כאן אני מנסה להתחקות, בעצם, אחרי דבר עדין הרבה יותר: אחרי החלק העצום שהיה למושא כתיבתי, לרונית מטלון, בהתהוות האני – שלי, של אחרים כמוני – לאט, לאורך שנים, מתוך קריאה משותפת, מתוך התבוננות, מתוך שיחה. זה, כנראה, הדבר שאני מנסה לכתבו כאן. רק על כך יש לי, בעצם, בעלות. ומתוך ניסיון ההתחקות הזה, אני יכולה רק לקוות שבכל זאת הולכת ומסתמנת לה בקווים עדינים גם ההיא, הגדולה – האהבה.

*

איכשהו, כמה ימים לאחר שנודעה הבשורה, מצאנו את עצמנו, כמה מתלמידיה-לשעבר, ברחבת הבניין הראשי באוניברסיטת חיפה. אנשים צעירים-למחצה שלא ראו זה את זה כמה שנים טובות עמדו בעגמומיות ובירכו זה את זה לשלום. מה פתאום התאספנו כאן כולנו, בתואנות שונות ומשונות? איזה כוח סמוי גרר אותנו לכאן? האם גם באחרים, כמו בי, קיננה אותה תקווה שקרנית, ששיבה אל המקום תוכל להיות גם שיבה אל המקום-שבזמן? שאם רק ניכנס למעלית ונעלה שמונה-עשרה קומות לחדר הסמינרים עם השולחן האליפטי נמצא שם את הכל בדיוק כפי שהיה? לא הסתכנו בעלייה לקומה השמונה עשרה. במקום, עמדנו עם ידיים בכיסים ואמרנו זה לזה שברי-דברים. מישהו אמר שקשה לקלוט שלא ייכתבו עוד ספרים של רונית מטלון. שהספר האחרון הוא הספר האחרון. היה בי סירוב עמוק לקביעה הזאת. בשבוע ההוא קראתי שוב ושוב, באיזו קדחתנות, את קרוא וכתוב, ספר שכולו מלא בה: רונית קוראת, מתבוננת בתצלום, משוחחת עם בני אדם, מזקקת מחשבה או רעיון, תמיד מתוך התבוננות המעוגנת עד מאוד בפרטי העולם והמציאות. האותיות הכתובות היתרגמו אצלי למשפטים הנאמרים בקולה (כל מי שאי פעם שמע אותה מדברת, אני חושבת, כבר לא יכול שלא לשמוע את קולה כשהוא קורא את מילותיה): הפסיקים היתרגמו להפסקות המדודות, שנועדו לדייק את הדברים, הקריצה המרומזת לקורא היתרגמה למבט ולחיוך מסוימים מאוד. ספר המסות הזה הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לי, היום, לחוויית הלימוד והשיחה איתה. והנה, מתוך הקריאה, קרה לי דבר מופלא: בכל אותו שבוע הייתי מצויה בעיצומו של מפגש, אינטנסיבי מאוד, שגם אם התקיים במרחב של תודעתי בלבד, היה בו בכל זאת משהו מאוד מוחשי. בכל קריאה מצאתי עוד דימוי מדויק להרהר בו, עוד משהו מצחיק עד דמעות שחמק מעיניי (איך?) בקריאה הקודמת, עוד נקודה שלא נתתי עליה את הדעת. ומשם צמחו גם דברים אחרים: משהו שהייתי רוצה להשיב לה, נקודת מבט שונה שהייתי רוצה להציע ולשמוע מה תגיד עליה. מחשבות שלא היו שם קודם, ושחבות את עצם קיומן לקריאה החוזרת והנשנית הזו בספר. ומכאן נובע הסירוב לקביעה בדבר הספר האחרון: ספריה הקיימים הרי ממשיכים כל העת להיכתב, וייכתבו עוד מאות ואף אלפי פעמים, בכל מפגש עם קורא. נקודת המפגש הזו, המרחב הזעיר והמופלא שבין דפי הספר לבין עיניו של הקורא, תודעתו ולבו, טומנת בחובה אינספור אפשרויות של כתיבה מחדש. זוהי נקודת מגע, במובן האינטימי ביותר: בכל מגע כזה טמון הפוטנציאל לשינוי, לתהליך; משהו מכל אחד מהעצמים הנפגשים דבק באחר, וכל אחד מהם יוצא מהמפגש חדש, שונה. כל עוד נקודות המפגש האלה ימשיכו להתקיים, אמרתי לעצמי, משמעותן ההכרחית היא, שספריה של רונית מטלון ימשיכו להיכתב, שוב ושוב, במעין אינסוף רפטטיבי, תהליכי, משתנה. ומשמעות הכרחית נוספת של הדבר היא, שבני האדם הבאים במגע עם הספר ישונו גם הם, כל אחד מהם, בעקבות המגע הזה. משהו מספריה של רונית ידבק בהם, ינביט בהם דברים חדשים. ואם רונית ממשיכה ותמשיך לשנות בני אדם מתוך מפגש, מתוך דיבור, הרי שהיא עדיין בעולם.

אני לא יודעת אם אפשר באמת למצוא בכך מידה של נחמה. אני גם לא יודעת אם רונית מטלון היתה מזדהה עם תפיסה כזו של הדברים. בעיני רוחי אני זוכה כעת דווקא למבט חסר הסבלנות, השמור למתפתים לקלישאות. "לא מתאים לך קלישאות", אני שומעת אותה אומרת לי מעבר לכתפי (זו הגרסא המקלה. בגרסא המחמירה אני ננזפת: "די כבר עם הפאתוס הזה! הרי זה בלתי נסבל!"). אני עוצרת לרגע, חסרת אונים לנוכח האפשרות שזה כל מה שנותר לנו אל מול המוות, קלישאות. אבל אז אני בכל זאת מתעקשת: "אבל את בעצמך אמרת לנו פעם", אני מוחה. "האם המרחב הזה, שבין הקורא לטקסט, האם לא הוא-הוא המקום שבו נוכל למצוא את אותו דוק-של-חסד?" אני שומעת דממה. "יכול להיות", אני מצליחה לבסוף לשמוע את קולה. "אבל את צריכה לנסות לדייק את זה יותר".

*

אני קוראת שוב את דבריי וחשה צביטה מכאיבה. נדמה שיותר משהצלחתי לכתוב על רונית מטלון, עסקתי בשאלה איך נכון לכתוב עליה. ניסיתי להיכנס בדלת אחת, ואז בדלת אחרת, ובכל פעם הרגשתי שהדברים לא עולים בידי. כל מה שחשוב באמת חמק ממני, נותר מעבר להישג היד. אבל אולי דווקא בניסיון המהוסס הזה יש איזו היענות למה שדרשה רונית מתלמידיה: התביעה שלה מאתנו לא להתפשר, לנסות לזקק את הדברים, גם כשהכישלון ידוע מראש. לא לפחד מהחלקיות שוברת הלב של המבט; לנסות, למרות כל זה, ללכוד איזה גרעין חמקמק של אמת. לכתוב ביושר, לא לייפות, לא לשקר, גם לא לעצמנו. ולבסוף, אותו ציווי אלמותי שאני נושאת איתי תמיד, בכל התבוננות, בכל קריאה, בכל מעשה כתיבה: לנסות לדייק את זה יותר.