חדר משלך, או: בסוף היא הראתה להם

(מילים: 1778)

א.

במאי האחרון טסתי מאמריקה לקיימברידג'. הוזמנתי להשתתף בכנס לכבוד רונית מטלון. קיימברידג', חשבתי, הוא המקום לדבר על "חדר משלך", אבל מפרספקטיבה נשית מזרחית. הרי לפני תשעים ואחת שנים, באוניברסיטה הזו ממש, נשאה וירג'יניה וולף את הרצאתה הנודעת חדר משלך (1928). בהרצאתה שאלה וולף מדוע נשים לא כתבו ספרות במאות הקודמות. לאורך ההיסטוריה, היא כותבת, נשים היו עסוקות בעניינים אחרים. הן הולידו, רחצו וגידלו. הן לא כתבו ספרות. אם אתן רוצות לכתוב ספרות, פונה וולף למאזינות, אתן צריכות חדר עם מנעול והכנסה קבועה. אבל כאשר קוראת וולף לאותן נשים – השיגו חדר משלכן והכנסה קבועה – אל מי היא בדיוק מדברת? לאיזה מעמד חברתי שייכות אותן נשים? האם כל אישה יכולה להשיג לעצמה חדר והכנסה קבועה?

ב.

בעקבות וולף אני שואלת כיצד אישה מזרחית ממעמד נמוך אמורה להשיג חדר והכנסה קבועה? לא רק בעולם, אלא בספרות העברית – האם גיבורה מזרחית יכולה להיות סופרת? ובכלל, מה גיבורה מזרחית יכולה להיות? עד אמצע שנות השישים גיבורות מזרחיות נשארו בבית. הן העמידו בתים, נישאו וגידלו ילדים. במחצית הראשונה של שנות השישים הופיעה על בימת הספרות העברית נעימה ששון, הגיבורה של עמליה כהנא כרמון. סיפורה של נעימה ששון, "נעימה ששון כותבת שירים" (1964), הציע קיום אחר לנערה המזרחית. נעימה הופכת לסופרת. היא מקדישה את חייה לרכישת השכלה ולכתיבת ספרות. זמן קצר לאחר פרסום הסיפור, נעימה עולה לגדולות. היא הופכת לגיבורה המזרחית הנודעת ביותר בספרות העברית.

אבל מה בין נעימה וגיבורות מזרחיות שקדמו לה? האם יש לנעימה, מלבד תרצה מינץ, גיבורת הסיפור של עגנון "בדמי ימיה", ובמידה רבה וירג'יניה וולף, אימהות או אחיות אחרות? מאין באה נעימה? אנחנו לא באמת יודעות. נעימה כמו נולדת מהים. היא עושה היסטוריה ללא תודעה היסטורית. היא לא נשלחת לבית ספר מקצועי, היא לא נישאת או יולדת ילדים, היא גם לא יוצאת לעבוד. למר הבדלה היא מספרת כי הם מוכרים את העסק המשפחתי, אבל האב החולה או ירידת המשפחה מנכסיה לא מעלים או מורידים ביחס לשאלה מה נעימה תהיה. היא יכולה להיות כל דבר, יכולת שהיא הפלא הגדול של סיפורה.

בהגיעה לגיל עשרים וחמש, זכתה נעימה לחגיגה גדולה. בתאטרון צוותא בתל אביב המחיזו את סיפורה. באותו אירוע חזרה כהנא כרמון – ממרחק הזמן – לסיפור:

״הביטחון והאופטימיות והתקווה שהסיפור משקף [...] פינו את מקומם בהדרגה. [...] מהו שהם פינו לו מקום? – אולי, להכרה במגבלות. אולי, להכרה בכך שאנחנו יצורים הרבה פחות מוגנים ממה ששיערתי בתמימותי, באותם הימים, של גבהות רוח ורום העיניים, פרי אותו שכרון נעורים שלי״ (ידיעות אחרונות, 18.12.87).

ג.

מהן המגבלות שלא זכו להכרה? האם מזי, גיבורת הסיפור של מטלון "ילדה בקפה" (1990), יכולה להיות סופרת? האם הילדה, גיבורת הרומן קול צעדינו (2008), שאמה עובדת בשתי עבודות, יכולה להשיג הכנסה קבועה? והאם רוחמה, חברתה של מזי, שלומדת בבית ספר מקצועי, יכולה לרכוש השכלה עיונית? מה כל אחת מהן יכולה להיות? בסיפוריה הקצרים, כמו גם ברומנים שכתבה, העמידה מטלון סיפור של חניכה נשית מזרחית. את השאלה הגדולה של ספרות החניכה ניסחה מטלון לא כשאלה אוניברסאלית, אלא כשאלה שכרוכה בתודעה מעמדית. מאין אני באה – שואלות הגיבורות שלה – ולאן אני יכולה ללכת.

השאלה מאין אני באה מרכזית לסיפורה של מרגלית, גיבורת הסיפור "חתונה במספרה" (1983). בתחילת הסיפור מתבוננת מרגלית דרך שמשת המספרה באורחים המטפסים במדרגות. הנשים לבושות בשמלות יקרות והגברים בחולצות מכופתרות. הבגדים המהודרים עושים רושם של חתונה פריזאית, אבל החתונה, מזכיר לנו מבטה של מרגלית, מתקיימת במספרה השכונתית. בינה לבינה היא אומרת, זה לא אמת. היא מפנה את מבטה לשיכוני השכונה העלובים, למקום שממנו מגיעים האורחים. הבגדים היקרים, מסמנת מרגלית, הם לא יותר מהעמדת פנים, העמדת פנים של אנשים שלא גומרים את החודש. אבל העמדת הפנים היא גם משאלה, משאלה שהעולם שלהם יתקדם קדימה, יקיים את ההבטחה למוביליות חברתית.

במקום שממנו מגיעה מרגלית, הפריפריה המזרחית של שנות השמונים, מוביליות חברתית היא שמועה רחוקה. מתוך תודעתה המעמדית, מבינה מרגלית שהיא לא יכולה להיות כל דבר. היא נזכרת בדברים שאמר לה אחיה בנימין אחר הצהריים. למה לא הלכת שוב ללמוד? מה יהיה אתך, תגידי? מרגלית לא עונה. בנימין יוצא החוצה, ומרגלית, מבעד לחרכי התריס, מתבוננת בו. היא חושבת, אין מי שידאג לו, כמו מסבירה מדוע היא לא עוזבת. היא חושבת על בנימין, אבל חושבת גם על עצמה, כמו אומרת מה יהיה איתי.

דרך חרכי התריס רואה מרגלית עשבים שוטים שמצהיבים, עשבים שמעבר להם יש עולם שהיא לא יכולה לראות. גבולות המבט שלה הם גם גבולות הקיום שלה, גבולות שלא משתנים לאורך הסיפור. אבל לרגע, בעודה מתבוננת בבנימין דרך חרכי התריס, מעזה מרגלית לדמיין שהיא הולכת למקום אחר:

״כאילו יכולה הייתה, אילו רק רצתה, להתנער כמו מעל טרמפולינה משובל הכאב הקהה, להתיק את המבט ולפסוח במהירות על פני משבצות החול, שעליהן מונחים בדלי סיגריות, אל גבולות משוערים, פרוצים – לשם, דומה, הלך בנימין לפני שנים [...] והיא מתבוננת בו בהתרחקו [...] מציבה בלבה מאונך ומאוזן משפט שלא אמרה: 'טוב, אז תיקח אותי אל האופנוען ההוא שסיפרת, זה שנוסע על הקירות'" (״חתונה במספרה״, 127-126).

מרגלית מדמיינת כיצד היא אומרת לבנימין, קח אותי לשם, לאופנוען שנוסע על הקירות. עבור מרגלית, מסמן האופנוען קיום שבו הבלתי אפשרי הופך לאפשרי, נסיעה על קירות, התנערות משובל הכאב, אפשרות החיים עצמם. מרגלית המוקדמת לא הולכת ללמוד. היא גם לא כותבת ספרות. אבל הסיפור שלה לא נגמר. שלושה עשורים מאוחר יותר, מרגלית אחרת – או בכינויה מרג'י – מהנובלה והכלה סגרה את הדלת[nn3] (2016), תמשיך את סיפורה. היא תלך לאוניברסיטה ללמוד ספרות. היא גם תכתוב שירה.

ד.

עשור לאחר מרגלית המוקדמת מופיעה אסתר, גיבורת הרומן זה עם הפנים אלינו (1995). בדומה למרגלית, גם אסתר שואלת מאין אני באה. דרך תצלומים משפחתיים, מתחקה אסתר אחר ההיסטוריה של המשפחה, היסטוריה שמתוכה היא שואלת כיצד אהיה. ההיסטוריה המשפחתית מעניקה לאסתר תודעה היסטורית, תודעה שמקדמת את חירותה לבחור כיצד היא תהיה. החירות של אסתר לבחור כיצד תהיה היא חירות יחסית, חירות שעומדת ביחס לאי החירות של נשות משפחתה, בנות למעמד הביניים, שהתבגרו במצרים הקולוניאלית במחצית הראשונה של המאה הקודמת. שתיים מהן מבקשות להקדיש את חייהן לרכישת השכלה ולכתיבת ספרות.

הראשונה היא נדין, דודתה של אסתר מצד אביה. נדין, מספרת אסתר, הייתה בת טובים שירדה מנכסיה. היא הייתה נערה משכלת, הרוויחה כסף משיעורים פרטיים וכתבה מכתבים ביד של סופרת. היא רצתה הרבה מהחיים. אבל עם אם משוגעת, ואב ואח שלקחו את כספה, נדין נשארה בבית. העולם סגר עליה. היא טיפלה באמה וניסתה להחזיק את הבית. לבסוף השיאו אותה ליהודי אמיד שמבוגר ממנה בעשרים שנה. הם עברו לניו יורק, שם נעשתה נדין לספרנית. בזמנים אחרים, אומרת אסתר, אולי העולם היה חס עליה. אולי החיים שלה היו נראים אחרת. אולי הייתה נעשית לסופרת.

השנייה היא ז'קלין, בת דמותה של ז'קלין כהנוב, המסאית והסופרת המצרית. ז'קלין גדלה בחברה הלבנטינית הגבוהה במצרים. היא חלמה לרכוש השכלה ולהיות סופרת. דרך נישואיה לרופא רוסי, שהשתלם בארה"ב, זכתה ז'קלין ללמוד באוניברסיטת קולומביה ולכתוב ספרות. לאחר גירושיה חזרה לזמן מה למצרים. ברומן, בעודה במצרים, מקימה ז'קלין סלון ספרותי, שבו נשים משכילות מתווכחות עם גברים משכילים. אסתר, שמצטטת שתיים מהמסות של כהנוב, הופכת את סיפורה לחלק מההיסטוריה המשפחתית שלה, לירושה נוספת שלה.

סיפורה של ז'קלין, כמו גם סיפורה של נדין, ממלאים תפקיד חשוב בסיפורה של אסתר. על אף שאסתר דומה לנדין – כך אומרים דודה ואביה – היא משנה את הסיפור שלה. אסתר מסרבת לנישואים של כסף. לדוד שלה היא אומרת, אתה לא תקנה אותי. היא גם מסרבת לקבל כסף ללימודים, כסף שבמידה רבה היה כרוך בשעבודם של אחרים. מתוך תודעתה ההיסטורית מסרבת אסתר להמשיך את מסלולה של ההיסטוריה, מסלול שבו "האידיאה של הפאמיליה" ו"הטוטם של הפטריארך" הגבילו את הקיום של נשות משפחתה. תחילה כותבת אסתר יומן. אחרי כן, בעקבות בקשתו של הדוד, היא כותבת את הסיפור של המשפחה – את הרומן שלפנינו, אבל הרומן שלפנינו הוא גם הסיפור שלה עצמה, סיפור חניכתה.

ה.

ארבעה עשורים אחרי נעימה ששון, ועשור לאחר אסתר מ"זה עם הפנים אלינו", מופיעה הילדה על בימת הספרות העברית. מה שהתחיל בצעדים קטנים בסיפורים הקצרים, ואחרי כן ברומן הראשון, התגבש לרומן החניכה קול צעדינו[nn5] (2008). על רקע סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, מספרת הילדה את הסיפור של משפחתה בישראל, משפחה שבה האם מחזיקה את העולם והאב נוטש לטובת מאבק פוליטי, משפחה שבה האחים יוצאים בגיל צעיר לשוק העבודה. מתוך תודעתה המעמדית, מספרת הילדה שבגרה את הסיפור, שהוא גם סיפור חניכתה אל הכתיבה.

בלילות, היא מספרת, הייתה מחשבת גרוש לגרוש, את אלה שגנבה מאמה, ואת אלה שתגנוב למחרת מסבתה, כסף שבו תוכל לרכוש מחברות חדשות –

״והילדה קלקלה כל הזמן מחברות חדשות. העמוד הראשון, הצח כל כך, נשא רק עד חציו אותיות ומילים שניסו לאלף את עצמן, לשאת עיניים ולהידמות לאלה של חבצלת, ובשליש או באמצע המרחב הבוהק של הדף פשוט קרסו לתוך עצמן, נהיו הן עצמן, שברו בהדיפת מרפק אחת את כלובי הזכוכית היפים שהושמו בהן ושעטו בפראות לכל העברים, מעוותות, קולניות ועיוורות כמו אספסוף מורעב שעט על פרוסות לחם שהושלכו אליו על המדרכה״ (קול צעדינו, 199).

הילדה מתרגלת את כתב ידה, ובכך מבקשת לשכתב את סיפורה, את המקום שממנו היא מגיעה. אבל כתב ידה לא נענה לה, ומחזיר אותה למקום שממנו היא מגיעה, מקום של דלות חומרית, מקום של רעב לחיים אחרים. במקום אחר מתארת הילדה את כתב היד של אמה:

״האין כתב שלה, הכתב החבול כשניסו אותה האותיות העבריות. הבושה על האין כתב, על הכתב החבול. [...] צ'קים דחויים, תשלומים לאיזו חנות, חוב שצריך לשלם [...] "בואי תכתבי לי את הצ'קים האלה," היא מבקשת לבסוף, אבל לא בזעם או קוצר רוח, אלא בכניעה גמורה״ (קול צעדינו, 193).

כתב היד של האם הוא ירושה משפחתית, כתב יד שיש לו היסטוריה של הגירה, אבל גם היסטוריה של החמצה, החמצה של אישה שלא יכלה לכתוב. אישה שלא כתבה דבר. הילדה כותבת במקומה את הצ'קים והחובות, אבל גם את הסיפור, הסיפור של החיים שלה. מתוך אחריות לעבר, כמו גם למקום שממנו היא מגיעה, היא כותבת את סיפורה.

הסיפור של הילדה, הוא הסיפור שנעימה לא סיפרה, סיפור מזרחי מעמדי על "חדר משלך", סיפור של נערה מזרחית ממעמד נמוך שהופכת לסופרת. באחד הרגעים ברומן, אומרת האחות הגדולה לילדה:

"׳את הכי פיקחית בבית הספר?' שאלה, ממשיכה להעביר את אצבעותיה, אצבעות של עיוורת, על לחייה של הילדה, על מצחה, על עפעפיה וסנטרה. 'לא יודעת,' השיבה הילדה, לא זזה. 'בטח שאת הכי פיקחית,' אמרה קורין בקול ענוג כמו קצות אצבעותיה, 'הכי נסיכה שלנו את. רק שלא תשוויצי מזה ותהרסי הכול, תראי להם,' ציוותה בקול חמור. 'למי?' שאלה הילדה, מתקשה לנשום: כף ידה של קורין אטמה את נחיריה. 'לכל האפסים האלה עם השמנת, שחושבים את עצמם מי יודע מה׳" (קול צעדינו, 314).

לבסוף היא הראתה להם, הילדה. אבל גם מרגלית מ"חתונה במספרה", וגם אסתר מזה עם הפנים אלינו – או בלשונו של הדוד "תכבשי את העולם יא אסתר, תראי להם" (1995, 301). אבל מי שבאמת הראתה להם – "לאפסים האלה עם השמנת" – היא מטלון עצמה, שהתמקמה במרכזה של הספרות העברית וסיפרה את סיפורה, סיפור של נערה מזרחית אל מרכזה של הספרות העברית.

(צילומים: גלית פרץ שוורץ)

היצירות המוזכרות ברשימה זו:

וירג׳ינה וולף, חדר משלך, תרגום: יעל רנן, ידיעות ספרים, 2007.

רונית מטלון, והכלה סגרה את הדלת, כתר, 2016.

רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, עם עובד, 1994.

רונית מטלון, "חתונה במספרה", סימן קריאה 16-17, 1983.

רונית מטלון, "ילדה בקפה", זרים בבית, הספריה החדשה, 1992.

רונית מטלון, קול צעדינו, עם עובד, 2008.

עמליה כהנא-כרמון, "נעימה ששון כותבת שירים", בכפיפה אחת, הקיבוץ המאוחד, 1964.