העונג להכריז על מות הספרות העברית

(מילים: 2883)

א.

בשנת 1863, כשהייתה שפרה אלצין בת חמש עשרה, התפרסם מאמרה הקצר בעברית בכתב העת המליץ, שאותו קיבל מנדלי מוכר ספרים בביקור בברדיצ'ב והעבירו לעורך הארז בלבנון, צדרבוים. גיליתי את המאמר הזה כאשר אספתי בהתרגשות ובהפתעה שורה של טקסטים עבריים שכתבו נשים יהודיות שלימים כונסו באנתולוגיה קול עלמה עברייה. היה זה מאמר בזכות חינוך משמעותי לבנות, ובעיקר בזכות לימוד העברית, כדבריה של אלצין: כי לא טוב המה עושים בלכתם לקרוא להם שפה מן הנכריות ותינק אותם משדי חכמתה (קול עלמה עברייה, 109-110), וכי לא ייתכן שידירו את הנשים מהשפה המתחדשת כעת בתנועת ההשכלה. כאשר סבטלנה נטקוביץ' אפשרה לי בטובה לפני כמה שנים לקרוא את האוטוביוגרפיה הליברטינית של אברהם אורי קובנר, איבדתי – ולא בפעם הראשונה – את תמימותי, והבנתי שוב עד כמה מוגבלת ראיית ההיסטוריון ועד כמה העבר הוא בלתי צפוי לחלוטין. בשנת 1866 שפרה, היא סופיה אלצין, הייתה כבר בת שמונה עשרה, ואהובתו של קובנר בקייב. לא גבוהה, שחומה [...] מבנה גופה מצודד[...] עיניה קורנות וקולה מרטיט, (קזנובה מווילנה, 113) תיאר אותה קובנר, והוסיף: היא הפגינה עניין רב בספרות העברית החדשה ואפילו נהגה לפרסם משרבוטיה - בזלזול - במכתבי העתים העבריים (קזנובה מווילנה, 114). היא הייתה נערה מחוזרת מאוד בחוגי הצעירים היהודים בקייב וקובנר אף חשב להתחתן עמה. אבל בינתיים, הוא סיפר, ביצעתי בה את כל אשר תבעה תשוקתי החייתית (קזנובה מווילנה, 114). אלצין ביקשה לינוק משדיה של העברית, וקובנר? שעות רבות הייתי שוכב איתה על הספה, מערטל אותה בלא התנגדות מצדה, מענג בלהט את נפלאותיה הבתוליות, יונק מחזה השופע הנהדר, אך בתומתה לא פגעתי (קזנובה מווילנה, 114-115).

הנה עולה מיד השאלה המטרידה, אך הבלתי נמנעת מנקודת המבט של תולדות התרבות, האם חשיפת מה שאולי אפשר לקרוא לו תרתי משמע "העולם התחתון של האינטלקטואלים היהודים" – במקרה הזה המהפכנים של התרבות היהודית המודרנית במזרח אירופה – מחייבת לכתוב מחדש את ההיסטוריה של הספרות העברית ושל תנועת ההשכלה? האם צריך או ניתן בכלל להפריד בין קובנר מבקר הספרות וקובנר שנתן דרור לתענוגות המין ושפיתה, התעלל ואנס נשים נוצריות ויהודיות?

ב.

בשנים הללו בקייב של אמצע שנות ה-60, כתב קובנר על עצמו כמעט באותה נשימה, חייתי בחברה של סטודנטים, ביקרתי תכופות בבתי בושת ולראשונה שכבתי עם נוצרייה, לצד עסקתי בספרות העברית, הייתי הרפורמטור הנועז שלה ורכשתי לי פרסום בעיתונות העברית המתקדמת(קזנובה מווילנה, 114). חיבורי העבריים הראשונים, הוא הוסיף, הרעישו עולמות (קזנובה מווילנה, עמ' 115). קובנר לא טעה הרבה, אכן הוא היה הרפורמטור הנועז ביותר של הספרות העברית החדשה. לאחר שפרסם ב-1865, בהיותו בן 23 בלבד, את חקר דבר ולאחר מכן ב-1868 את צרור פרחים. הספירה הציבורית השתנתה ללא היכר. עולמה של תנועת ההשכלה התערער, נשמעו קולות זעם ושבר, התרחש פילוג בין דורי בין ותיקים וצעירים, התעוררה מחשבה מחדש על ייעודה של ההשכלה ועל ייעודה של הספרות; ולא פחות מהפכני – קובנר, שהמציא למעשה את ביקורת הספרות העברית, שינה את השיח והפך אותו נשכני, אישי מאוד, ובעיקר ברוטאלי מאוד. מבחינה זו, בשנים המעטות הללו בטרם פרש בטריקת דלת וחצה את הקווים – תחילה אל התרבות הרוסית ואחר כך גם בהמרת דתו – שמור לקובנר מקום מרכזי ופורץ דרך במקדש התרבות היהודית, ולא רק בקודשי הקודשים של העונג המיני שכה הרבה לבקר בהם. את תולדות תנועת ההשכלה במזרח אירופה במאה ה-19 אפשר לחלק לעידן שעד קובנר ולעידן שאחריו.

ג.

במחאה הרדיקלית שלו דרש קובנר לכתוב ספרים מועילים לטובת ההמון. הוא סלד מהאליטיזם, מהלמדנות, מהמליצות, מהרתיעה מביקורת נוקבת, ואף הביע ספק לגבי קיומה העתידי של העברית כמדיום של התרבות היהודית, הנחותה יחסית לאירופה. ההשכלה הייתה בעיניו מפעל כושל, אולי שלב מעבר בטרם יסגלו סופרי ישראל את שפות אירופה ויתמזגו בה. קובנר היה זה שזעזע את תנועת ההשכלה במה שנראה במבט לאחור כפרובוקציה נועזת. הוא העמיד את הגבול שבין הדורות בתנועת ההשכלה. הוא קרא לצעירים לעלות על בריקדות כדי לנער את האויטאריטעטן בעלי הסמכות, והציע מסלולים חדשים ליצירה הספרותית. קובנר לא היה סוציאליסט, אבל בתנועת ההשכלה הוא היה החלוץ במגמה במחאה הפוסט-משכילית. לא פחות ממייצג האגף הרדיקלי בהשכלה בתקופת אלכסנדר השני, חשוב לדעתי לראות בקובנר את מי שקרא את קריאת הכיוון לביקורת פנימית שערערה על הישגי ההשכלה והתחילה לחפש אפיקים חדשים כדי להיחלץ ממנה. המשכילים הוותיקים יותר יצאו מכליהם מרוב זעם. אברהם בער גוטלובר, שהיה מעמודי התווך של תנועת ההשכלה בתקופה הזו, לעג תחת הכותרת הפולמוסית "איגרת צער בעלי חיים" לסופרים המדברים על חובת הספרות להתגייס למען החיים, קרע לגזרים את מה שבעיניו הייתה ביקורת קנטרנית לשם ביקורת בלבד וזלזל בקצת פרחי המשכילים (לדעתם) בעמנו, שהתחילו בחוצפתם וללא בושה לרהב בזקנים ויצאו להילחם נגד אנשים חכמים וידועים (איגרת צער בעלי חיים, 10). ההשכלה הפרועה הזו זעזעה את עולמם של המתונים והוותיקים. חילול הקודש היה כאן, חוצפה. השכלה בלי אמונה ויראת שמים, נכתב בהמגיד, מות בה. הרחיקו מבתיכם משכילים מחבלים כאלה אשר משליכים ארסם ברוח צאצאיכם, נאמר בבהלה כנגד קובנר. הרגישות הזו לקובנר והשמצתו האישית העידו עד כמה נפגעו אותם משכילים. גוטלובר, כך נראה, היה מהראשונים לזהות את האתגר החדש ולנסות להעבירו מן העולם בדרך של שלילת הלגיטימיות. שיקום מעמדם של משכילי הדור הוותיק הפך למשימה חדשה ובלתי צפויה עבורו, ופתחה למעשה חזית שנייה לצד החזית המקורית של ההשכלה – המאבק כנגד מה שזיהו כפגמים בחברה ובתרבות היהודית המסורתית, המכשילים את פרויקט ההתחדשות שההשכלה הציעה.

ד.

צרור פרחים של קובנר וצער בעלי חיים של גוטלובר יצאו לאור בשנת 1868, שהייתה שנה משמעותית בתולדות ההשכלה. אחיו של קובנר, יצחק אייזיק, כתב בסערת נפש את ספר המצרף, שבו התפלמס עם גוטלובר והכפיש אותו, הרחיב את הביקורת הספרותית של אחיו גם ליצירה התורנית, והציע תכנית מפורטת לרפורמות מרחיקות לכת בחינוך, בשוק הספרים ואף בנורמות החברתיות וביחסים המגדריים. מערכה פנימית אחרת נפתחה אז כנגד אליעזר צווייפל, שספרו שלום על ישראל – שקרא להתבוננות מחודשת על החסידות במנותק מרגשות הבוז והעוינות שאפיינו את המשכילים – שבר את מה שנתפס כדוגמה משכילית. היו מבין מבקריו שחשו שצווייפל בוגד בהשכלה וראוי לנידוי, בעוד שהוא עצמו האמין שדווקא בעידן שבו ההשכלה מאותגרת על ידי הצעירים כמו קובנר או אפילו שלום יעקב אברמוביץ הוא דווקא זה שנאמן לערכיה האמיתיים.

בווינה פתח הסופר הפורה פרץ סמולנסקין את שערי כתב העת החדש שערך השחר במאמר מערכת חסר תקדים אף הוא. כשהוא יוצא מנקודת מבט שונה מצווייפל, גם הוא הציע לדחות את מלחמת התרבות כנגד רבנים וצדיקים חסידיים, אבל לא כדי לחפש אחדות הרמונית אלא לטובת מלחמה חמורה אף יותר. כמשכיל יהודי מרוסיה שהתגלגל למרכז ומערב אירופה, סמולנסקין התבונן בחרדה בהעמקת תהליכי האינטגרציה, זיהה אותם כהתבוללות, והחל לנסח את משנתו הלאומית החלוצית, שמאוחר יותר יפתח אותה בסדרת מאמרים שמטרתה אחת: החדרת התודעה של היות היהודים עם אחד. כה חזקה הייתה נחישותו שזו היא המשימה העליונה בחשיבותה שעומדת לפני ההשכלה, עד שסמולנסקין לא היסס להצביע על האייקון המשכילי מנדלסון כאשם העיקרי בהתכחשות לתודעה הלאומית וטען שהוא ראוי להוקעה. בשנת 1868, הקריטית והמשמעותית, בערה האדמה מתחת לרגליו של ליליינבלום לאחר שעמד במוקד מלחמת "הדת והחיים", פולמוס שהתפתח בינו לבין אורתודוקסים ופרץ בעקבות מאמרו "ארחות התלמוד" (המליץ 1868), וכבר תכנן לעזוב את ליטא. כשנה לאחר מכן היה ליליינבלום כבר הרחק משם באודסה. ההשכלה אינה אלא כאוס ריק[קשע28] , אבל במכתב ליל"ג מחורף 1869 הוא כבר סיפר על הפתעתו כאשר גילה שבעיר התוססת הזו ההשכלה כלל לא רלוונטית לחיים ושתהליכי החילון מתנהלים באפיקים אחרים. "הספרות העברית מתה כבר, או יותר טוב: לא נולדה מעולם, באדעססא" (איגרות מ.ל. ליליינבלום לי. ל. גורדון, 81). ובכלל, שוב לא ניתן היה לדעתו של ליליינבלום לדבר על השכלה כמקשה אחת, כזרם תרבותי וחברתי אחיד ביהדות מזרח אירופה שיש לו מצע משותף. קובנר, סמולנסקין, צווייפל, גוטלובר וליליינבלום עצמו הביאו לגיוונה ולפיצולה. ההשכלה הלכה והתפרקה בעקבות הפצצה המרסקת שהשליך קובנר לתוכה. מעתה תהיה המבוכה לסימן היכר להשכלה. השיח על מהי בכלל השכלה העסיק אותה מאז ביקורתו של קובנר באופן כמעט אובססיבי.

ה.

חשוב כמובן גם להזכיר שקובנר לא היה היחיד במחאה ובביקורת של הצעירים אלא אחד המשכילים הרדיקלים. בחינת ההשקפה הרדיקלית הזו מגלה שהייתה זו אכן לא פחות מאשר מהפכה. יש להעז ולהפיל את בעלי הסמכות ובעלי המונופול על הספרות כדי להתקדם ולהתפתח; מול הרוחניות היתרה ומול "האבסטרקטים" נשמעה הסיסמא המתריסה ש"על הארץ נחנו", מדעי הטבע עדיפים על הרוח, התרבות צריכה להביא תועלת, הגוף במרכז על צרכיו ותשוקותיו ולא הנפש, ומצוקות החברה חייבות לקבל עדיפות; הרצון החופשי, כמו שכתב יהודה ליב לוין למשל, הוא מעתה האידיאל: אשרי איש בו רצון חופשי קבוע ורצונו לא ימוט, על פיהו יחיה; הגישה לעולם היא דטרמיניסטית, קובנר כתב שהטבע בלבד מכתיב את חיי האדם ואת ההיסטוריה. בצרור פרחים יצא קובנר בהתקפה פרועה על ספרי המוסר שהנחו את חיי היהודים עד כה: ספרי מוסר מיררו את חיי האדם בעולם הזה, הוא כתב, ולא יתנו לו להתענג על נעימות החיים הישרות והתמימות, ולשמוח בשמחות, אשר נתן אלהים לאדם בחיים חייתו... מטרת האדם גם לחיות על פני האדמה (צרור פרחים, 127). היהדות מלמדת רק איך למות והיא דת של פחד. היה זה המניפסט הליברטיני, המשתחרר, של קובנר. כפירה ברוחניות, במוסר הדתי ובאתוס הדתי ובמקום זאת חזון של ויטאליות, חיים בשביל חיים, תענוג כזכות לאדם לספק את גופו. והמניפסט הזה בא לידי ביטוי כפול: בביקורת הספרות הבוטה, האלימה והרדיקלית ובחיים פורעי החוק והליברטיניים – במילה הכתובה ובחדר המיטות.

(סבטלנה נטקוביץ', צילום: סשה פליט)

ו.

אין פלא שהזעזוע היה גדול והזעם על "המשכילים המחבלים" התפרץ בעוצמה גדולה. אבל קובנר רק חגג את השערורייה שהתעוררה סביבו. הרי זה בדיוק מה שרציתי להשיג, הוא השיב למבקריו: עוד אשמע מכל עברים צהלת סוסים, נחרת חמורים, אנקת ינשופים, שריקות עכברים, כי שודד רבצם, הנה הצלחתי להטריד את מנוחתם, לחולל סערה, לערער את בטחונם; אך אנוכי הבטתי עד הלום שקט ובוטח על הסערה (בצלוחית של מים) שהטלתי בין סופרי העברים, לא שמתי לב להמונם ושאונם. הטלתי פצצה מרסקת, פצצת הלם. רב יתר מאשר קויתי פעלה מחברתי חקר דבר על הקוראים! נבאתי מראש כי סער גדול יתחולל על ראשי, ונבואתי זאת... נתמלאה עוד ביתר שאת וביתר עוז. נכון ש"כולם ידו אבן בי", אבל כולם גם קראו אותי, כולם דנו אך ורק בי; צעירים רבים הולכים בעקבותי, והמהפכה מצליחה (שם, עמ' 1).

ז.

כאמור, מקייב עבר קובנר לאודסה, ושם פגש בו משה לייב ליליינבלום. הוא העריץ את המבקר, והבין שיש בו תעוזה שחסרה הייתה לו עצמו. והנה מכתב מדהים משנת 1871 ששלח ליליינבלום ליל"ג, וממנו ניתן ללמוד שכולם ידעו בקהיליית המשכילים גם על אורחות חייו הליברטיניים של מבקר הספרות. אנכי הנני ההפך לגמרי מה' קאוונער, הכריז ליליינבלום בעגמומיות. במכתב ששיגר אלי מלפני שלוש שנים הוא כתב לי שהתחרט על מה שכתב בצרור פרחים על החיים, כי כעת נוכח שהם הבל הבלים. אבל לא כך הוא מתנהג באודסה, והלוואי ואני יכולתי להיות כמותו, כתב בקנאה מי שהיה צעיר ממנו רק בכמה חודשים. המאבק הספרותי הרדיקלי למען החיים החופשיים מתממש בחייו החופשיים: מצאתי אותו פה [באודסה] בבואי פה לאיש חי, מלא רוח חיים וחפץ החיים, רע לאקטריסות ומבקר תמיד בבתי המשחק והתיאטראות, ולוקח חלק בכל דבר הנוגע בחיים, ואנכי איש מת, רחוק מכל חברה אירופית, ואינני יודע הליכות עולם... חיי מרים ממוות (איגרות מ.ל. ליליינבלום לי. ל. גורדון, עמ' 121).

ז.

מרתק להתבונן על קובנר ממבט קרוב מאוד ואינטימי של אחיו יצחק אייזיק, הגדול ממנו בשנתיים, יליד 1840, שהכיר אף הוא את אורחות חייו של אברהם אורי. מצד אחד הוא הגן בלהט על אחיו: בעדת הסופרים רבו לדבר עד היום על דיבת מחברת חקר דבר מעשה ידי אחי א"א קובנר, כך כתב במאמר בהמליץ, ולאחר מכן בספר המצרף הוא תקף את מבקריו ובעיקר את גוטלובר בזעם גדול, כינה אותו בשמות גנאי כמו מתעקש זקן וצבוע, והאשים אותו שהתיר את דמם של הצעירים, ובכללם של קובנר, בהדבקת התווית "ניהיליסטים" העשויה להתפרש כסכנה לשלטון (ספר המצרף, 252-253). לא מעט חיבר בין שני האחים, שבצדק אפשר לכלול אותם בהשכלה הרדיקלית של שנות ה-60. קודם כול הייתה זו הרגישות למצוקות היהודים מהמעמד הנמוך, המחאה כנגד העוולות, השחיתות של ההנהגה והרבנים והביקורת על דלות הספרות. כבר בשנת 1866 פרסם אייזיק קובנר בהמליץ כתבות מווילנה, שגילו בין היתר רגישות למצוקת הנשים מתחתית החברה. הנה שתי נערות משרתות בבית מסחר נחנקו למוות מדליפת גז באשמת המעביד הרשלן; הנה רוכלת החליקה במדרגות מכוסות קרח ונהרגה, ואחרת גנבה כסף וברחה עם מאהב נוצרי. וכמו אחיו, בערה בעצמותיו תודעה של מבקר ספרותי וחברתי שמוכן לשלם מחיר על הנועזות שלו. אבל בין השניים היה גם פער גדול, במיוחד לאחר שאברהם אורי נטש את שדה המערכה הספרותית ולאחר שהתבררו אורחות חייו. את נסיגת הצעירים מהמהפכה שחוללו ואת חציית הקווים לשדה הספרות הרוסית הכללית ראה קובנר כבגידה, אבל חשובה עוד יותר ביקורתו בספר המצרף על מה שהוא כינה "מידות העת החיה". אייזיק קובנר זיהה שינויים דרמטיים בין הגברים והנשים בדור הצעיר ברוסיה וביחסים ביניהם. התמורות הללו לא היו לרוחו כלל. אמנם יש ברכה ותיקון בגיל הנישואים מאוחר, בנישואי אהבה שמחליפים שידוך ובעצמאות של גברים ונשים המתפרנסים בכוחות עצמם, אבל הציפיות הרומנטיות והארוטיות חסרות תקדים ומסוכנות. שוק העבודה החדש מפגיש נערים ונערות בבתי עסק ונרקמים בהם קשרים אסורים: הוא [הגבר] ישלה אותה בפיתויים וריצויים, יבטיח לה הבטחות, ייקחנה על הוצאותיו אל בתי משחק והילולים, ירכב עמה, יתענג עליה וירווה דודים ויתעלס עמה. לדעתו הקשר המיני המוקדם הזה משחית, גורם לדיכאון, וגם אחרי שינשאו לא תוכל אהבה טהורה לנוח בלבם (ספר המצרף, 207-208). לדעתו היחסים הארוטיים הללו מעוותים את הנטייה הטבעית, וזו הייתה ללא ספק עמדה שונה לגמרי מזו של אחיו הצעיר. לאייזיק קובנר גם הייתה תוכנית לרפורמה מקיפה בחיי הנישואין ובמרכזה קבלת רשיון בהתניית בחינה שתוודא את עוצמת הקשר בין בני הזוג. כאשר אייזיק קובנר חזר לספרות העברית בשנות התשעים הוא הפך לדרוויניסט מיואש וקודר. ביחסי מין הוא ראה גועל, עורמת הטבע מערכת הריון והולדת... נרפשה היא ומגואלת, עד אשר בה גועלת הנפש היפה, קרבת אישה דחתה אותו. בגישה הזו הוא מתכתב אולי עם ביאליק בשירו "העיניים הרעבות": וברגע קטן של תענוג... עלי חרב עולם מלא, מה גדול המחיר שנתתי בבשרך (חיים נחמן ביאליק, שירים, 104).

ח.

השוני הזה שבין האחים קובנר בגישה לנשים ולמיניות מאפשר לדעתי לעדכן את התיזה שהציע לראשונה דוד ביאל בספרו ארוס והיהודים, שהיה אולי החלוץ בדיון בשאלת ההשכלה והמיניות. לדעת ביאל, קריאה באוטוביוגרפיות המשכיליות מגלה שהמשכילים גדלו בחברה שדיכאה את המיניות וכפתה עליהם נישואי בוסר, ועל כן ההשכלה הייתה המפלט של הגוף המדוכא והמתוסכל אל ביקורת כוללת על החברה והמשפחה (ארוס והיהודים, 196-212). מה שנמנע מהגוף בחברה שמדכאת את המיניות ישוחרר בכוח המילה הכתובה. ייתכן שיחסה של ההשכלה למיניות לא היה אחיד ואפשר לזהות לפחות ארבעה דגמים: הראשון, הדגם המעוכב והמתוסכל, שבא לידי ביטוי מובהק בחייו של ליליינבלום בחוסר היכולת לקשר שאינו אפלטוני עם אישה מושכת ובהפניית הזעם לחברה ולעיוותיה; הדגם השני הוא זה הרומנטי והאידיאלי, שבא לידי ביטוי ברומנים של מאפו, אצל יל"ג אפילו בקוצו של יוד ואצל אייזיק קובנר; השלישי, הדגם הסוציאליסטי של שותפות וסיפוק הדדי מתוך שוויון, שבא לידי ביטוי בראשית ההשכלה הסוציאליסטית ואצל ראשונות הפמיניסטיות היהודיות; והאחרון הוא הדגם הליברטיני, שבא לידי ביטוי כה מובהק באוטוביוגרפיה הגנוזה של אברהם אורי קובנר.

ט.

לאחר הדיון הזה ניתן לדעתי לנסות ולהשיב לשאלה שהצבתי בראשית רשימתי. המהפכנות התרבותית הרדיקלית והבוטה שדיברה בשם החיים והזכות לעונג בעולם הזה התמזגה אצל קובנר עם הנרטיב הליברטיני שהעניק לחייו האינטימיים באוטוביוגרפיה הגנוזה. כמו שנטקוביץ' מדגישה בצדק, קובנר הפגין גבריות פטריארכאלית שהייתה לא אחת ברוטאלית. לא הייתה זו מיניות רומנטית, וביותר ממקרה אחד ברור שהייתה התעללות וברור שהיה אונס. פחות קזנובה והרבה יותר המרקיז דה סאד. הנה למשל משפט מתוך הפנטזיה הארוטית הכלולה באוטוביוגרפיה: מה לעשות? זה גורלכן, ילדות מסכנות, מה שמסב לנו הגברים את העונג הנעלה, גורם לכן סבל נורא(קזנובה מווילנה, 217). אבל הקרימינאליות והליברטיניות של קובנר לא היו רובד אפל, נפרד ופרטי מפריעת היציבות ברפובליקה הספרותית של היהודים. כאשר הטבע שולט והרצון החופשי, החיים והעונג הם מטרה בפני עצמם, מותר לספק את הגוף כמו שמותר גם להכריז על מות הספרות העברית, לפגוע בקהיליית הסופרים ולגמד את הישגיה. קובנר היה מבחינה זו אנרכיסט של המיניות ושל התרבות. אני מבקש לברך את סבטלנה נטקוביץ' על תרומה יוצאת דופן לחקר התרבות היהודית, על שפתחה בפנינו את המרתף האפל הזה לחייו של קובנר ופירשה אותו מחדש באמצעות הקולות המגוונים של העצמי הכותב את חייו. כמו שידע ליליינבלום על חיי ההוללות של קובנר באודסה, אין ספק שלא ניתן להפריד בין מבקר הספרות של שנות ה-60 ובין חייו הארוטיים. תופעת קובנר כפרשת דרכים בתולדות התרבות העברית היא מהפיכה בעלת משמעות עצומה. שחרור הגוף ושחרור המעצורים מהביקורת היו כרוכים זה בזה וביטאו מרידה רדיקאלית ואנארכית בווילנה היהודית שבה הוא גדל, בנורמות משפחה ומיניות, במוסר הדתי, בסמכויות מסורתיות ובסופו של דבר גם בזהות היהודית. יותר מאשר נדרשת כתיבה מחדש של תולדות ההשכלה והספרות העברית, נדרשת העמקה בתולדות תהליכי החילון היהודי במאה ה-19. ולגבי תולדות התרבות היהודית, קובנר מתגלה במכלול כתביו בליברטיניות שמאתגרת נשים וגברים, רבנים ומשכילים, ושמדגימה את טווח האפשרויות ואת עוצמת המטענים המשתחררים והמתפוצצים במהלך הביוגרפי המשכילי הקלאסי של היחלצות נועזת מחיים דלים וחונקים. כי הרי הכל התחיל, כך נראה מהביוגרפיה המהוגנת של קובנר, כאשר החליט לברוח מווילנה, מאשתו ובתו, כשהשתכנעתי שבעיר מולדתי, מוקף כולי באווירת הקנאות[...] לא אשיג דבר[...] החלטתי סופית לברוח (קזנובה מווילנה, 96), [אמנם] גם התעצבתי[...] להסב צער וסבל לאנשים הקרובים אלי[...] אבל הייתי צעיר מדי ותודעת השחרור מן האפלה אל האור הצמיחה לי כנפיים(שם, 98-99), ומכאן יצאו לדרך גם הליברטיניות והברוטאליות המינית של הגבר, שבהגדרת עצמו היה "תאוותן איום", וגם הזעם האלים של המבקר הספרותי המשוחרר ממעצורים.

מבוסס על דברים שנאמרו להשקת אברהם אורי קובנר, קזנובה מווילנה, בית שלום עליכם, 8.3.2017

ספרים המוזכרים ברשימה זו:

טובה כהן ושמואל פיינר (עורכים), קול עלמה עברייה (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, מגדרים, 2006).

אברהם אורי קובנר, קזנובה מווילנה: שלושה טקסטים אוטוביוגרפיים, תרגמה וערכה סבטלנה נטקוביץ' (חבל מודיעין, באר שבע: כנרת זמורה ביתן, סדרת רטרו, 2017)

אברהם אורי קובנר, חקר דבר (וורשה, 1865)

אברהם אורי קובנר, צרור פרחים (אודסה, 1868)

אברהם בר גוטלובר, איגרת צער בעלי חיים (ז'יטאמיר, 1868)

יצחק אייזק קובנר, ספר המצרף: כתב מחאה משכילי מהמאה התשע-עשרה, ההדיר מכתב היד והוסיף מבוא והערות שמואל פיינר (ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ח). הספר נכתב בשנת 1868 אך לא נדפס.

אליעזר צבי הכהן צווייפעל, שלום על ישראל (ז'יטאמיר, 1868-1873)

ליליינבלום לי"ל גורדון, מכתב מ-15 בדצמבר 1869, בתוך: שלמה בריימן (עורך), איגרות מ.ל. ליליינבלום לי. ל. גורדון (ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, תשכ"ח)

חיים נחמן ביאליק, שירים, ערך אבנר הולצמן (אור יהודה: דביר, 2004),

דויד ביאל, ארוס והיהודים, תרגמה כרמית גיא (תל-אביב: עם עובד, 1992)