סוס טרויאני

(צילום: איריס נשר)

(מילים: 2269)

א.

פרשת ההתקבלות הספרותית של רונית מטלון כוללת שני נתונים שאינם עולים בקנה אחד זה עם זה, לפחות לא במבט ראשון. נתון ראשון: היא נכנסה היישר, מיד עם הופעת סיפוריה הראשונים, במחצית השנייה של שנות השמונים, ללב הסצנה של הספרות הישראלית. הסיפורים האלה ראו אור בכתב העת המרכזי סימן קריאה, וזכו מיד לחותמות הכשר של קובעי טעם מרכזיים. ספרה הראשון זה עם הפנים אלינו (1995) ראה אור בסדרת הדגל של הוצאת "עם עובד" היוקרתית, ״הספרייה לעם״, והתקבלו בהתלהבות בארץ ולאחר מכן גם בעולם. נתון שני: רונית מטלון נתפסה על ידי המבקרים וחוקרי הספרות, בעיקר אלה שכתבו על יצירתה מאמצע שנות התשעים ואילך, כסופרת מזרחית חתרנית – כמי שיצאה נגד הצפנים המושרשים של פוליטיקת הזהויות של ההגמוניה הישראלית. כך, בין היתר, ביחס לכמה מרחבי קיום "חשודים" ו"נפיצים": הפריפריות של הערים הגדולות, המזרחיות, הלבנטיניות, הים- תיכוניות, השפה הערבית ועוד.

איך אפשר להסביר שסופרת שהעלתה על פני השטח את החומרים ה"חשודים" וה"נפיצים" האלה ונתפסה, לפחות בדיעבד, כסופרת חתרנית, זכתה לחיבוק מהיר ואמיץ של הממסד. האם – וטענות דומות הופנו אליה וגם, כדאי להזכיר, אל טוני מוריסון וג'מייקה קינקייד – האם מטלון שימשה כמשת"פית של הממסד ה"לבן", ובאמצעות תחבולות פואטיות מסוימות הכשירה עבורו את השרץ; כלומר, הפכה את השחור לאפור נסבל; קרי, בלתי מורגש? ואולי – וזו התשובה הנכונה לדעתי – מטלון הערימה על הממסד. היא, בניגוד לסופרים מזרחיים מוצהרים, נמנעה מהתנגשות ישירה עם ההגמוניה הספרותית של זמנה, ואפילו, רחמנא לצלן, ניתבה את עצמה לדרך המלך שלו – הסיפורת הריאליסטית-מודרניסטית, על כמה מסממניה המובהקים: לשון תקנית גבוהה, העדפה ברורה של הציר המטונימי על הציר המטפורי, תיאורים של הסביבה הנופית והאנושית ברזולוציה גבוהה, אבל "במידה", רתיעה מפנטזיה, מהיפרבוליות וכו'.

אבל, היא אימצה גם – וזה לב העניין כאן – את האסטרטגיה ההישרדותית המרכזית של הממסד ההגמוני הישראלי, ובעצם של כל ממסד הגמוני. כוונתי – וחוקרים שונים כבר דנו במנגנון הפשוט והיעיל הזה – להצגה של הסיפור הפרטי, המשפחתי והסקטוריאלי כסיפור קולקטיבי, אוניברסאלי.

אין תמה, אפוא, שמטלון חזרה ותקפה את "פוליטיקת הזהויות" ואת "המזרחים המקצועיים", ואף טענה לא מכבר (בראיון לגילי איצקוביץ, להארץ, 6.10.2016) שאנשי חבורת "ערס פואטיקה" לא מספיק רדיקליים. שהרי דרכם אינה דרכה. הם, "המזרחים המקצועיים" או "המתמזרחים המקצועיים" – אנשי אקדמיה "לבנים" שלקחו על עצמם לייצג קהילות של "שתוקים" ו"מושתקים" – מנסים ליצור נרטיב היסטורי-ספרותי של קבוצה מודרת המבקשת הכרה במקומה בהיסטוריה הממוסדת. בפעולתם זו הם משכפלים, כפי שהיטיבה להראות בהקשר אחר לינדה הטצ'ון, את הנרטיב ההגמוני שאותו הם מבקרים. דהיינו, יוצרים "נרטיב תאום": סקטוריאלי, מסתגר ודכאני.

האסטרטגיה של מטלון צעקנית פחות אך רדיקלית הרבה יותר. היא אינה נלחמת בסממנים של הדיכוי ובכך משתתפת בהעצמתם והנצחתם, אלא מציגה את הסיפור הפרטי שלה, של משפחתה ושל בני השבט שלה, בארץ ומחוצה לה, יחד עם סיפורם של אחרים, משפחותיהם ובני השבט שלהם, בארץ ומחוצה לה, בהקשרים תמאטיים אוניברסאליים (חברות, רוע, דיכאון, משיכה מינית, יחסי הורים וילדים, התבגרות, הזיקה בין החיים לאמנות וכו'). בכך מטלון מבצרת אותם מתחת לרדאר של הצנזורה ההגמונית, בלב הסצנה הספרותית.

זה היה, כפי שעולה מדבריה של מטלון בכמה ראיונות, מהלך מודע, שהבשיל בתוכה מאז שהייתה נערה שנפגעה מכוחו הממדר של הממסד. כך, למשל, טענה בראיון למיכאל גלוזמן:

החלקיות, הכיווץ של הקול, הנטייה לדבר רק מעמדת המיעוט הדפוק, לא לדבר על הכול, לא לקחת לעצמך רשות לדבר על הכל. זו גם הבעיה של הקול המזרחי. איך לדבר על הפופיק של עצמך אבל לשים אותו ליד עשרות הפופיקים האחרים. לראות תמונה רחבה פירוש הדבר לקחת סמכות שלא נתנו לך, להעז לעמוד על הדוכן ולהשקיף, ולא שישקיפו עליך. זו החירות בעיני. כל אופציה אחרת היא השלמה עם האפליה והגזענות: האפליה תמיד תעשה מן המיעוט משהו חלקי. מרגע שהמיעוט מעניק לעצמו את הזכות להיות שלם, אדם שלם, הוא מתעמת עם האפליה, עם הגזענות. זו הצורה הכי אפקטיבית של התקוממות ומחאה שאני מכירה (מכאן ב, 2001, עמ׳ 241).

באותו ראיון התייחסה לאותה סוגיה באמצעות שלושה מונחים רלבנטיים במיוחד לענייננו: מרכז, רומן ריאליסטי וגבריות:

לדעת את גבולותיך זה חלק חשוב מלדעת לכתוב. לי היה חשוב לבוא מתוך מרכז לא בדרך צדדית. לערער מתוך המרכז, בהנחה שהרומן הריאליסטי הוא המרכז. היה בי הרצון להיות כמו ה"הם". בזה עם הפנים אלינו, אסתר, הגיבורה, חולמת שהיא משתינה כמו בן, בקשת [...] נדמה לי שרציתי להשתין כמו בן, אם להשתמש בדימוי המביך הזה (מכאן ב, 2001, עמ׳ 235).

ב.

למטלון יש אפוא עמדה ברורה באשר לדרך שבה צריך לכתוב ספרות פוליטית. עמדה ברורה לא פחות יש לה – כפי שעולה מדבריה בראיון לסיגל נאור פרלמן – לגבי הדרך שבה יש לקרוא ספרות כזו:

מה שצריך להבין הוא שאם הפוליטי מופיע בצורה מעניינת בתוך הספרות הרי זה מתוקף העובדה שהוא מנסח את עצמו מחדש. הדבר הכי גרוע בקריאה הוא שבאים אל הספרות עם שבלונה פוליטית מוכנה מראש ולא רואים איזו אמירה פוליטית מאוד מסוימת, מעט אחרת, יותר מורכבת, נוצרת בתוך הספרות הזו.

[...]

מסתבר שזה הדבר הקשה ביותר לאנשים לעשות. לא רק בבתי הספר, אלא לקוראים בכלל. יש ספרות מסוימת שגורמת לקוראים לפתח בהלות והגנות מפניה ולהיתלות בכל מיני גשרים שיעזרו להם לחצות את תהום המים הסוערים והגועשים. במילים אחרות: לסדר ולארגן את רפובליקת הזהויות. זה לב העניין. מי מול מי, מי נגד מי. זו אחת המחלות של הדור שאנחנו חיים בו (הארץ, 20.2.2015).

בהמשך הראיון מטלון אומרת משפט על "כתיבה נכונה", התקף באותה המידה – על פי הדברים שציטטתי זה עתה מדבריה – גם לקריאה נכונה:

בכתיבה המאמץ הוא כל הזמן לראות מבפנים, ולא מבחוץ שהכול ארוז. למשש את הבד הזה מבפנים. המחיר של הכתיבה מבפנים הוא שזה קשה, מפורק, שזה לא קולח. בעצם זו האמירה החברתית. כי ברגע שרואים מבפנים מתמוטטים הסטריאוטיפ, הפרסונה, השלד, הפוליטיקה של הזהויות (הארץ, 20.2.2015).

כל מילה בסלע. ולכן, בדבריי הבאים, אנסה להיות "הקורא האידיאלי" של מטלון. תחילה אקרא "מבפנים" ברומן השני שלה שרה, שרה (2000). לאחר מכן, ורק לאחר מכן, אנסה לבדוק האם יש קשר בין המאפיינים המתבררים מהקריאה הזאת ובין מה שנדמה כחוסר התאמה, בין קבלת הפנים הנלבבת שלה זכתה מטלון בתחילת דרכה מאנשי מרכז המערכת הספרותית דאז, ובין סימונה המאוחר יותר כסופרת חתרנית שערערה את מרכז המערכת.

אחד המאפיינים הייחודיים של שרה, שרה הוא המבנה הכרונוטופי שלו. הספר בנוי משני מוקדים עלילתיים, שהאירועים המתרחשים בהם מתקיימים בשתי זירות שונות, והחיבור ביניהם נדמה – ושוב אני משתמש במושגים של מטלון – לא כסיפור ש"נעשה היטב", "כמעשה של פיוס", אלא "כמעשה של התכתשות, של מאבק". זוהי, כפי שציינה מטלון בצדק, טכניקה ארכיטקטונית האופיינית לכותבים בני תקופתה: אורלי קסטל-בלום, צרויה שלו, לאה איני ואחרים.

ההתרחשות העלילתית במוקד הראשון, שהזירה שלה היא תל אביב, סובבת ברמת סיפור המעשה סביב החברות ארוכת השנים בין שתי נשים ישראליות צעירות, שרה ועופרה, וגם בין שתיהן – כל אחת כשלעצמה ושתיהן כישות אחת – לבין כמה דמויות משנה: אודי, בעלה של שרה עד גירושיהם, עמנואל, המכונה מימס, בנם של השניים ומרוואן, המאהב של שרה. בסיפור גם כמה דמויות לוויין, שהבולטות ביניהן הן שלי, חברה ביזארית של שתיהן, ואינס, אמה של המספרת. ההתרחשות העלילתית במוקד השני, שהזירה שלו היא עיירה צרפתית נידחת בשם פלסי-בלוויל, סובבת ברמת סיפור המעשה סביב הלוויית בן משפחתה של עופרה מצד אמה, מישל – גבר צעיר הומוסקסואל שמת מאיידס. באירועים שמתרחשים לפני ההלוויה ובמהלכה משתתפים הוריו של מישל, מרסל (אחותה של אינס) ואנרי; אחיו, דוד ואלן, "הבארונית", חברת משפחה ביזארית, החתולה לילי ועוד.

העובדה שהעלילה של שרה, שרה בנויה כ"מעשה של התכתשות, של מאבק", או בשפת אנשי הגשטלט ב"תבנית גרועה", מובילה את הקורא לנסות ולהמיר אותה ב"תבנית טובה". ובמושגיה של רונית מטלון, כאמור, לנסות ולשחזר מ"המקום השבור בטקסט" את ה"צל [ה]עמום של השלם שהיה יכול להיות".

הדרך לעמוד במשימה הזאת מתבקשת מאופיו של "המקום השבור" בטקסט; כלומר, של ההבניה הזיג-זגית המונעת "קריאה חלקה", "כמעשה של פיוס".

הקורא "מדלג" מעל פני השטח המשובשים של הסיפור ומארגן אותו, כפי שלימד אותנו יוסף פרנק, בתבנית על-רצפית. תבנית זו מבוססת על הקבלה בין כל היחידות של מוקדי ההתרחשות הנבדלים, במטרה למצוא תבנית עומק שתנמק את החלטת המחברת לכנס אותן תחת גג טקסטואלי אחד.

מדובר כאן, כמובן, בתהליך הדרגתי. הקורא חוזר ומעדכן את תבנית העומק שלו, ובה בעת הוא חוזר ומעדכן את תפיסתו ביחס ליחידות המייצגות אותה.

ג.

מהקריאה ההשוואתית המתקנת, מתברר בהדרגה שהעלילה מטלטלת אותנו בין שני אתרי תשוקה, שבמרכז כל אחד מהם מתרחשת פעילות טקסית פולחנית. במרכזם של הטקסטים הפולחניים הללו מתקיימת העלאה לקורבן של דמות שופעת כריזמה הרסנית, מעין חור שחור אנושי, שאליו נשאבים כל הסובבים אותה. באגף אחד זוהי שרה, דמות בעלת עוצמות אדירות שאינה עושה חשבון לאיש, אישה המונעת על ידי עקרונות מוסריים נוקשים, החורגת במעשיה מכל דקורום מוסרי. אישה צעירה, לוהטת, שכולם מתחממים מהאש הבוערת בה, וגם מאכלת אותה. באגף השני זהו מישל, שמת מאיידס, מחלה שנתפסת כעונש על אי-תקינות מוסרית קשה. סביב מיטתו רוחשים-סובבים קרובי משפחתו וכמה "נספחים", וכולם מעוצבים על רקע ההכנות להלוויה וההלוויה עצמה, ששיאה הוא טקס גרוטסקי שבו מפוזר אפרו של הנפטר, שגופתו נשרפה בקרמטוריום, על פני מדשאה ירוקה שנועדה לכך – טקס מגוחך ומבעית כאחד, המותיר את המשתתפים בו מול חור גדול ושחור.

במהלך שני טקסי ההקרבה נחשפים הקוראים בהדרגה לשלל גדול של יחסי טפילות בין הדמויות. כך, למשל, מה שנדמה תחילה כיחסי חברות עמוקים בין שרה לעופרה מתברר כסבך של יחסי משיכה, קנאה, נאמנות ובגידה. שרה משתמשת בעופרה, המספרת, כאמא חלופית לבנה, מימס – שגם הוא משמש כשה לעולה, עובדה הנרמזת בשמו המלא, עמנואל, אחד משמותיו של ישו. שרה נעזרת בשירותיה של עופרה גם כדי לטשטש את קשריה עם מאהבה, מרוואן, וכיו"ב. ומנגד עופרה יונקת, לאורך שנים רבות, מחיוניותה של שרה. היא חיה דרכה את הפוליטיקה המקומית, את הזוגיות, את האמהות וכו'. זהו קשר טפילי שאינו מונע ממנה לקיים מגע מיני עם בעלה – וזאת, למרבה הבחילה, כמעין מחווה של תמיכה בו – מי שננטש שוב ושוב על ידי חברתה הטובה.

יחסי טפילות ושבירות טאבו מתרחשים גם בבית האבלים בפלסי-בלוויל. גם כאן כולם מראים דאגה זה לזה, אבל מתחת לקום איל פוֹ, בנוסח הצרפתי פריפריאלי, רוחשים חשבונות ישנים, מניפולציות זדוניות, קשרים מיניים בין בני הדור השני של המשפחה – שוב בהשתתפותה הפעילה של עופרה וכו'.

מרכזיותה של פרקטיקת הטפילות בשרה, שרה מתבררת גם מהליכה בדרך נוספת שאליה מנתבת אותנו המחברת, המאפשרת כמדומה לנסות ולשחזר "צל עמום של השלם שהיה יכול להיות", דרך "המקום השבור בטקסט".

אני מתכוון למאפייניה הבולטים של המספרת, עופרה או עופרי, כפי ששרה מכנה אותה, שהיא הדמות הבדיונית החשובה ביותר מבחינה קומפוזיציונית. שהרי דרך עיניה ופיה, ורק דרכם, אנו למדים על מה שקורה בשני המוקדים העלילתיים. משמע, היא משמשת כמנסרה הבדיונית היחידה המשותפת להם.

עופרה, המזכירה את המספר הבלתי נשכח בהחייל הטוב של פורד מדוקס פורד, היא נוכחת נעדרת, בדומה לשרה מכאן ולמישל מכאן. הסיפר שלה, שהוא בלתי מהימן במפגיע, חושף לקויות מוסריות קשות ביותר לא רק בעולם המעוצב אלא גם בדרך שבה הוא מעוצב. היא "מורחת" ומשבשת, מקטינה בחשיבותם של אירועים מכריעים, מגזימה בחשיבותם של אירועים שוליים – וכל זאת משום שמה שמניע אותה, כמו את הדמויות שהיא מספרת עליהן, הוא לא העולם והדמויות הסובבות בו אלא סיפוק צרכיה האינפנטיליים.

אין זה מפליא אפוא שהספר לא נקרא "שרה", כותרת שהייתה מורה על כך שדיוקנה של שרה הוא לב העניין, אלא שרה, שרה, כותרת המבליטה את עמדת המתבונן בשרה, זה שקורא בשמה או מביע את חוות דעתו עליה באוזני מישהו אחר. זו חוות דעת ריקה, חלולה, משום שחסרה לנו האינטונציה של הסופרת שבחרה בה, ובחרה באותה עת לא להסגיר את יחסה לשרה זו.

על כך שהאופי הזדוני והטפילי של המין האנושי הוא תמת העומק של הרומן רומזת לנו מטלון גם באמצעות המוטו שאותו בחרה מתוך הברית החדשה: ילדי צפעונים איכה תוכלו לדבר טוב ואתם רעים כי משפעת הלב ידבר הפה (הבשורה על פי מתי, יב, 34).

ד.

הקריאה "מבפנים" ברומן, כזו הנענית לסימני הדרך הספרותיים הבולטים בו, אינה מובילה אותנו אפוא בהכרח לדיון ב"רפובליקת הזהויות". אבל מכאן אין להבין שהדיון הזה לא נחוץ ולא רלוונטי. הוא נחוץ ורלוונטי בהחלט, אבל לא כ"שבלונה" שאיתה באים אל הסיפור, מוצאים בו את שהיה מבוקש מראש ובעזרת "הממצאים המפתיעים" חוזרים ומאוששים את הנרטיב הדכאני.

נחיצותו של הדיון ב"רפובליקת הזהויות" העולה משרה, שרה, ואופיו המסוים, השובר את המנגנון הדכאני, מתבררים בין היתר כאשר חושבים על הליהוק המתוחכם של הדמויות המאכלסות את שני אתרי התשוקה שבהם מתקיימים טקסי ההקרבה, וכל הפרקטיקות הטפיליות המגוונות המפרנסות אותן.

שרה, שסביבה מתקיים הטקס באתר התשוקה הראשון, היא אשכנזייה לגמרי, אמה ממוצא הונגרי ואביה הוא "מלח הארץ". מישל, שסביבו מתקיים הטקס באתר התשוקה השני, הוא בן לאם מצריה ואב יהודי פולני, ניצול שואה. אותו היגיון, שאפשר לקרוא לו "רב תרבותי", תקף גם ביחס לדמויות האחרות.

הקורא בשרה, שרה – ובכל אחד מסיפוריה הבשלים האחרים של מטלון – מנותב אפוא להתייחס אל הדמויות הסיפוריות בלי שום קשר למוצאן העדתי. הוא אמור להזדהות איתן, לאהוב אותן וגם – ובספר הזה כמדומה בעיקר – לתעב אותן, או לפחות את התנהגותן, על פי אמות מידה אוניברסאליות. "הכתיבה מבפנים" של מטלון וההיענות של "הקורא האידיאלי" שלה לכתיבה מהסוג הזה, יוצרות את המהפכה השקטה, הרדיקלית, שמטלון היא הנציגה הבכירה, המוכשרת והבולטת ביותר שלה בספרות העברית. זוהי מהפכה שהרדיקליות והאפקטיביות שלה משתקפות בשני מדדים מכריעים. ראשית, היא מייצרת אמירה חברתית שמופעלת הלכה למעשה בסיפורת שלה, כדבריה: ברגע שרואים מבפנים מתמוטטים הסטריאוטיפ, הפרסונה, השלד, הפוליטיקה של הזהויות. המדד השני, המעיד על הרדיקליות והאפקטיביות של העמדה המהפכנית הזו, הוא אופייה, המפתיע לכאורה, של פרשת ההתקבלות שלה. עובדה נכוחה היא שההגמוניה הספרותית לא ידעה להתמודד עם הפרקטיקה המהפכנית של מטלון. זאת, קרוב לוודאי, משום שהיא לא פעלה נגד הממסד בדרכים שהוא מורגל בהם במגעיו עם נציגי המודרים. היא הגיעה לנשף השנתי של בעלי ההון התרבותי, אך בניגוד למצופה לא נעמדה ברחבה מחוץ לאולם המפואר בטי-שירט ונעלי התעמלות קרועות כשבידה שלט מחאה כתוב בטוש עבה. להיפך, היא נכנסה לאולם עצמו "קום איל פו". תסרוקתה עשויה למופת ונעליה יוצרו אצל אמן בעל שם עולמי. היא צעדה למרכז האולם, עוטה חליפה שנתפרה במיוחד לאירוע הנוצץ הזה בידי חייט עלית, ומתחת לז'קט המרשים שלה נטמנה, באופן שאיש לא היה יכול לנחש את קיומה, חרב פיפיות.

הספרים של רונית מטלון:

סיפור שמתחיל בהלוויה של נחש, דביר, 1989

זרים בבית, הקיבוץ המאוחד, 1992

זה עם הפנים אלינו, עם עובד, 1995

שרה שרה, עם עובד, 2000

קרוא וכתוב, הקיבוץ המאוחד, 2001

גלו את פניה, עם עובד, 2006

קול צעדינו, עם עובד, 2008

השפעה בלתי הוגנת (בשיתוף עם אריאל הירשפלד), עם עובד וכתר, 2012

הנערות ההולכות בשנתן, רסלינג, 2015

והכלה סגרה את הדלת, כתר, 2016