כיצד יכולה האמנות לחדור אל נבכי תעלומת הפשטות הפרימיטיבית

(מילים: 954)

טוב עשתה הוצאת "מפרשים" של המפעל לתרגום ספרות מופת, שהוציאה מחדש את ספרה הקלאסי של ז'ורז' סאנד פרנסואה העזובי בתרגומו של יהושע קנז. 170 שנים חלפו מאז יצא לאור לראשונה בצרפת, ומאז השתנו הרגלי הקריאה הספרותית ללא היכר, לא מעט בשל חדירתן של אמות המידה הפסיכולוגיות אל התודעה הקוראת; עליהן עוד אתעכב בהמשך. הספר הצליח מאוד בזמנו משום שנכתב בכוונה תחילה כדי להתאים לקהל רחב. סאנד עצמה מתארת את האתגר של כתיבתו: כאילו עומדים לימינך פריזאי המדבר בלשון המודרנית, ולשמאלך איכר שבנוכחותו לא תתרצי להגיד שום משפט או מילה שיחרגו מבינתו. לפיכך עלייך לדבר בבהירות לאוזני הפריזאי, ובנאיביות לאוזני האיכר (פרנסואה העזובי, 20-21). ואכן, הספר מתאים גם לניתוחים המלומדים שהעטירו עליו עם השנים, אך גם לקריאת פנאי נוסכת נחמה.

תכלית נוספת לפרנסואה העזובי, הקשורה בתופעה חברתית רחבת היקף שאפיינה את אירופה במאה ה-19, והיא נטישת תינוקות וילדים צעירים על ידי אמותיהם. לא אכזריות הנחתה אותן; התינוקות ננטשו משום שנולדו מחוץ למסגרת הנישואין, בעיקר כתוצאה מיחסי אדון-מעסיק עם משרתת, אך גם כאשר הבעל נעלם והותיר את האם חסרת כל. האימהות לא יכלו לכלכל את התינוקות והסתכנו באיבוד משרתן, בגירוש מביתן וגם בסתימת הגולל על האפשרות למצוא בעל שיפרוש עליהן חסות כלכלית. הילדים העזובים שנמסרו לבית מחסה נחשדו בזדון, בגניבה ובכוונות לא טהורות משום שהיו חשוכי אהבת אם. לפיכך נותרו בשוליים המוקצים הן של החברה הבורגנית והן של החברה הכפרית, והוטבע בהם אות קלון של פושטי יד ופושעים. ספרה של סאנד ביקש לחלץ את העזובים מהשיפוט המוסרי המחמיר שהוטל עליהם באותה התקופה.

גיבור הסיפור הוא פרנסואה, ילד עזובי שנסיבות היוולדו לא ידועות אך הוא ישר, צנוע ונאמן, יפה תואר וחרוץ, ואין בו כל דופי. הוא גדל אצל אישה ענייה שמטפלת בו בתמורה לתשלום זעיר מהרשויות, והשניים מתגוררים בשטח האחוזה של טוחן רשע ושל אשתו התמה מדלן. לאחר שאמו המאמצת מתה במחלה, מדלן מאמצת אותו כבנה ומעתירה עליו אהבת אם, ויחד הם נאבקים בקשיים שעומדים מול אהבתם. בסיפור אין אכזריות, וסופו – כפי שמובטח לקורא במהלכו – טוב כמו בסיפור מעשייה. הוא מחמם לב משום שהוא חוגג את נדיבותו ונאמנותו של הטבע האנושי, ומתגמל אותו.

גם עיצוב הסיפור מתמסר למוטיב של העזובי. בסיפור המסגרת שכורך את העלילה, המספרת מטיילת בנחת באחו בחברת ידיד והשניים דנים במהות הספרות, האמנות והיופי. היא מגוללת באוזניו סיפור ששמעה מפיהם של מגדל קנביס ומשרתת בהתכנסות של בני הכפר, ואלו ודאי שמעו אותו מאדם אחר. הסיפור עצמו נע ונד, נטול "אב ואם" של מספריו המקוריים; הטקסט מצטייר כעזובי בעצמו, וכמו גיבורו – ניחן בטוהר מידות, באופטימיות ובצניעות.

אך האם גם היום ניתן לקרוא את הסיפור באותה התרגשות שמרסל פרוסט קרא בו? יהושע קנז, שתרגם את הסיפור, מקדיש את אחרית הדבר לציטוט ארוך מתוך הזמן שנמצא, חלקו האחרון של הזמן האבוד, שבו מתאר פרוסט בהתפעמות כיצד מפגש אקראי עם הספר מעיר בו את הזיכרון המתוק-מריר של הילד שהיה, כשהאזין לאמו מקריאה לו במיטתו את סיפורו של פרנסואה. האם הרגלי הקריאה העכשוויים עדיין מאפשרים לפרנסואה העזובי להזדהר במלוא עוצמתו הרגשית והאסתטית כבעבר?

ייתכן שבטבע האנושי לא חלו תמורות מפליגות, אך מסגרת ההתייחסות אל האנושי, בספרות ומחוצה לה, השתנתה ללא היכר; נצרבו בה הנחות יסוד פסיכולוגיות, והן מעצבות את האופן שבו אנו מעריכים את הדמויות ואת מניעיהן. שלוש הנחות כאלו נחשפות במלוא עוצמתן בזמן הקריאה, וההנאה שטמונה בקריאת הספר חייבת את הבסתן.

ראשית, בעולם של פרנסואה העזובי יש דמויות טובות עד-מאוד, כמו פרנסואה ואמו המאמצת מדלן, ודמויות מרושעות, כמו הפילגש של הטוחן – דמות רבת מזימות ושוחרת רע. הטוב והרע נתונים ולא-משתנים, ומשקפים את פניו השונות של הטבע האנושי כמות שהוא. בספרות העכשווית, תפיסה דיכוטומית כזו נחשבת בזויה ונחשדת בחוסר מורכבות או בגסות קריקטוריסטית. הסיבה לכך נטועה בשתלטנותה של התפיסה הפסיכולוגית לפיה הרע-מדי או הטוב-מדי אינם תכונות "נורמליות" או "טבעיות", אלא סימפטום של ליקוי נפשי, מחלה זמנית שממנה אפשר להחלים. בספרות המודרנית נהוג לתאר כיצד הטובים מדי מתפכחים מתמימותם והרעים מדי נחשפים במלוא פגיעותם הטראומטית. אולם עיצוב הדמויות בספר משוחרר מהצורך לסייג את הרע או את הטוב במונחים נפשיים, או ביחסי סיבה ותוצאה; הם מתקיימים לכשעצמם, ככוח טבע, בשל חמדנות ואנוכיות או בשל נדיבות וטוהר.

שנית, הרומן לא מתעכב על שאלת האם הטובה – סוגיה שהתרבות המודרנית עוסקת בה ללא מנוח – אלא בדמותו של הילד הטוב. המודל הדידקטי שמציג הרומן מתמקד בתיאור דמותו של הבן הטוב: צייתן, מסור, עניו ואסיר תודה להוריו. קווי המתאר של הטוב אינם כרוכים במעלותיו או בחסרונותיו של התפקוד האימהי, אלא בטיבו הנתון של הילד, באופיו ובמעלותיו. הפאניקה המוסרנית של ההורות העכשווית מסרה את האחריות לטיבו של הילד באופן בלעדי לאימא, שנשפטת ונמדדת ללא הרף בכלים פסיכולוגיים, והיא האחראית היחידה לרווחתו של בנה ולעיצוב אישיותו המוסרית. בפרנסואה העזובי – כמה מרענן – האחריות הזו מוטלת על טיבו המולד של הילד; והנה לראיה – אפילו עזובי נטוש הוא ילד תם וטהור כוונות.

ולבסוף, סופו הטוב של הסיפור, שבו מתאחד הגיבור עם אמו, עלול להיחשב כיום כפרוורסיה אדיפאלית, כשערורייה פסיכואנליטית חריגה ומבעיתה. אך למען האמת, הסיום מתוק וחגיגי: הטובים זוכים לגמול שהם ראויים לו, והחוקיות המוסרית הטבעית שבה לאיזון. אך כדי ליהנות ממנו כדבעי, צריך לגרש מעליו את רוחו הטורדנית של פרויד.

פרנסואה העזובי עשוי כולו רגש. הוא ספר רומנטי משום שהוא מתאר את הטבע האנושי במושגים של הרמוניה ושלמות. כיצד יכולה האמנות, שואלת סאנד, בלי להפסיק להיות אמנות לכול, לחדור אל נבכי תעלומת הפשטות הפרימיטיבית ולהעביר לשכל את הקסם שזורה הטבע? (פרנסואה העזובי , עמ׳ 21)

לשם כך יש להינתק מכבלי התודעה הפסיכולוגית שנטבעה בנו, ולפרוץ אל הקסם של הטבע (במונחיו הנוצריים, אך גם היהודיים): הבריאה נועדה לשרת את הטוב ואת הנעלה. זו מחשבה מיושנת, אך מנחמת ביתר שאת כיום: פשטותה התמימה – כמו אהבתו של פרנסואה – מנצחת את הציניות, את הספקנות ואת הרוע.

לקריאת הפרק הראשון בספר באתר אלכסון

ז'ורז' סאנד, פרנסואה העזובי, תרגם מצרפתית: יהושע קנז. הוצאת מפרשים, 187 עמודים.