כְּתוֹב. זה החופש

(מילים: 1950)

קובץ הסיפורים של בועז יזרעאלי ברכת התנינים מעיף סטירת לחי מצלצלת לתפיסת ההנאה הרווחת כל כך במחוזותינו, שכן כבר מהעמוד הראשון בספרו מבין הקורא שכאן הוא נידון להצטמצמות נזירית. במקום לרכוש, לצרוך, להתקדם כלכלית בתחומי המובן מאליו של העולם הקפיטליסטי, נדרש הקורא לוותר, להיפטר ואף לכווץ את ממדיו למרחב הפיזי הצר שבונה לו יזרעאלי בסיפורים הללו; לא קשה להניח, לכן, שרבים מהנהנים יסרבו לחתום על החוזה הדרקוני הזה, ייכנסו לג'יפ וילחצו על הגז או יקפצו קפיצת ראש לברכה (גם שם, למרבה השמחה, יחכו להם התנינים).

הקורא שבכל זאת יחליט לחתום על חוזה הקריאה עם יזרעאלי ימצא, עד כמה שזה מדהים, שככל שהמרחב החיצוני בסיפוריו של יזרעאלי הולך ומצטמצם (אמנם לעתים הוא מתרחב, אבל רק כפיקציה, תמיד כפיקציה), הולך ומתפשט המרחב התודעתי שלו ואף שולח זרועות ארוכות, מטאפוריות כמובן, למקומות שלא חשב שיגיע אליהם, או כלל לא חשב שצריך להגיע אליהם.

הסיפור "מיטה מתקפלת", הפותח את הקובץ ברכת התנינים, מתאר את הוויתור על המרחב החיצוני. תהליך ההפחתה מתחיל בדירה רגילה עם כמה חדרים שחשבתי שצריך (ברכת התנינים, 9), ממשיך כשהמספר עובר לדירת חדר וחצי עד שגם היא נעשתה גדולה מדי לצרכיי (שם), ונוטש גם אותה כשהוא מוצא ברחוב מיטה מתקפלת עליה הוא אומר שזה היה הסימן האחרון שחיפשתי (ברכת התנינים, 7). אבל המיטה המתקפלת – אותה מניח המספר בתחילה במקום קונקרטי, בפינה מול חנות תכשיטים באמצע רחוב אלנבי, ואחר כך במקום שהולך ומתעמעם מבחינת הקונקרטיות שלו, בחצר קדמית של בית אבות בקרבת רחוב יהודה המכבי – גם היא מופקעת מן הרחוב ונדחסת לתוך "בית" חדש: מכולה הנמצאת באקס-טריטוריה המכולה ניצבה חד משמעית מחוץ לתחום השיפוט של בית האבות, בחצר המספרה שבבניין מאחור, וזו הייתה מעלתה. לכן בערב החלטתי לעבור אליה. לעת עתה בלי שום מחויבות (ברכת התנינים, 20).

המעבר מטריטוריה מובחנת לאקס-טריטוריה מלווה כל העת בחיתוך צינור התקשורת עם העולם; כשעוד גר המספר בדירת חדר וחצי הפסיק לקרוא את הדואר משום שכפי שהוא מעיד על טיבה של החלטה זו התחלתי להאמין שלא חלה עליי חובה לפתוח את המכתבים (ברכת התנינים, 9). באותה דירה נהג לצעוק בקול רם סתם כדי לשמוע את עצמי (שם), וכשבעל הבית דפק על הדלת כדי לבדוק אם הכל בסדר, לא נענה כי בין שאר העיסוקים שמצאתי לי שם הייתה ההתחזות לאילם (ברכת התנינים, 10). מבני הרציונליזציה היציבים למדי שבונה כאן המספר, נשענים על טיעונים לוגיים של מי שמבין מעומק המכולה מה הם "חד משמעיות" ו"תחומי שיפוט" ובמה שהוא "לעת עתה בלי שום מחויבות". וכך אל מול הפער הזה בין האדם שהופך למטורלל לנגד עיני הקורא אבל מדבר כמו עורך דין, מרים אותו קורא גבה (אני, הקורא הנורמלי, מתבונן במי שהוא לא נורמלי, מה שהופך אותי לנורמלי אף יותר), אבל מהר מאד הופכת הרמת הגבה המתנשאת הזו לצחוק מהול בקנאה.

מי לא היה רוצה להתעלם מהחובה לפתוח את המכתבים המגיעים בדואר, חשבונות לתשלום בדרך כלל, או לא להיענות לקריאות החברתיות המבקשות להחזיר את הסדר? הפרדוקס הגדול הוא שככל שהרווחה האישית, או ליתר דיוק זו הכלכלית, הולכת וגדלה, כך קטנה החירות לבעוט בכל זה. רווחה כלכלית משמעה צריכה מוגברת, וזו מַתְנה את הציות ההולך והגובר לסדר; דירה מתנה תשלום חשבונות, תשלום חשבונות מתנה עבודה, דירה גדולה יותר מגדילה את התשלום ואת הצורך בעבודה מכניסה יותר, וכך במהלך רקורסיבי הולך האדם וכובל את עצמו לסדר החברתי כדי להרחיב, לכאורה, את תחושת הרווחה ואת מה שהוא חושב שהיא הנאה.

בפרק ד' ושמו "געגועים" בסיפור "במישור הצחיח של הצלילות הכרונית", פוגש המספר באי הנופש התאילנדי קוֹסָמוֹּי שני דוקטורים, לוונסטין הסוציולוג ושפירו הפסיכולוג:

הם אהבו לדבר על עבודתם המחקרית, עבודה בין-תחומית משותפת. הם "מאד נהנים" ממנה. בזכות ממצא כלשהו שעורר עניין בחוגים שלהם ניתן להם חופש לחקור מה שהם רוצים. כדי להעניק דימוי עדכני למחקריהם הם החליטו לחקור טקסטים של היפ-הופ. יש שם הרבה "חומר טוב", שפירו אמר, ושניהם חייכו; זאת הייתה בדיחה (ברכת התנינים, 104).

על מוקד האירוניה של המספר הנוטפת פה מכל מילה, עולים במיוחד המושגים "הנאה" ו"חופש"; שכן בניגוד לסוציולוג ולפסיכולוג, המשתמשים בהם כאן כפשוטם, כובל המספר את המושגים הללו בכל הכבלים האפשריים, מגוחכים עד מאד בבנאליות שלהם והפוכים מכל מה שניתן לראות בו הנאה וחופש של ממש: "עבודתם המחקרית", "עבודה בין-תחומית משותפת", "בחוגים שלהם", "דימוי עדכני למחקריהם". לכך עוד מתווספת רמת המודעות הנמוכה שלהם, הרואה בבדיחות הדעת את עבודתם כ"חומר טוב". במילים אחרות, הם חושבים שדפקו את השיטה.

המספר, המודע עד מאד לשביעות הרצון ולזחיחות הדעת של שני החוקרים, מחליט למוטט את האפרט המחקרי שלהם ולהפוך אותו על פיו:

אלא שהתבדחות זו רק הבליטה את כובד הראש הבסיסי שלהם, והוא שגירה אותי לספר להם עלילות מעברי. הדבר הזדמן כשהם תיארו את המחקר הנוכחי שלהם. הוא עסק בהתמכרות לקניות וניסה לבחון את היחס בין רמת הציפיות של המכור ממוצר שקנה למידת הסיפוק שיפיק ממנו. הם סיפרו בהתלהבות על סולם מקורי שהרכיבו ברוב מחשבה כדי למדוד ציפיות וסיפוק. רמת הציפייה לפני הקנייה, הם צופים, תהיה לרוב גבוהה הרבה יותר ממידת הסיפוק מהמוצר הנרכש (ברכת התנינים, 105).

כאן עולה רמת האירוניה של המספר שלב נוסף. שני החוקרים "נהנים" לחקור באמצעות "החופש" שניתן להם את הפסבדו-הנאה של הצרכנים; פסבדו-הנאה ולא הנאה של ממש שכן זו עוברת מהמוצר עצמו אל רגע הציפייה שלפני קבלתו, ואת מדדיה נועצים החוקרים במקומות שונים על הסולם שהרכיבו. העובדה הזו – הנתפסת בעיני המספר כמעין סדיזם מצדם של החוקרים, כזה הנועד להגביר את תחושת "ההנאה" ו"החופש" שלהם לעומת אובדנה בקרב הצרכנים, מושאי מחקרם – גורמת לו להחזיר להם מנה אחת אפיים:

לא התאפקתי עוד ואמרתי שלדעתי, כבעל ניסיון בהתמכרות, אמנם לא לקניות אלא דווקא לסמים, ההנחה שלהם מוטעית כשמדובר במוצרים כמו גראס ובעיקר הרואין; שכן, טענתי, מידת הסיפוק ממוצר זה גבוהה על פי רוב ולעיתים אף עולה על הציפיות. ואני אומר את זה בלב שלם ובאחריות, חתמתי את הגילוי (ברכת התנינים, 105).

הריאליזציה של המטאפורה שעושה המספר למה שבעיני החוקרים הוא "חומר טוב" – וכן למושג "לצרוך", שכן ה"צריכה" כקנייה הופכת ל"צריכה" במובן של הצטרכות פיזית ממשית של הגוף – אינה רק רעיונית או טיעונית; במהלך מושלם של המספר מרסקת הריאליזציה של המטאפורה את תחושות "ההנאה" ו"החופש" שלהם בזכות הפעולה הממשית שהיא פועלת על גופם:

שתיקתם רעמה והם הביטו בי, תוהים אם מדובר בסוג לא מוצלח של הומור. כשהבינו שלא, לטשו עיניים גם אחד בשני. ידו של לוונסטין, בלי כוונה, אני בטוח, נעה וכיסתה על חגורת הבטן המוסתרת תחת חולצתו. כספו וכרטיסיו ריטטו בה באי-נוחות. פניו עטו קדרות כאילו קיבל בשורה אישית מרה. שפירו נדרך כמו כלב שמירה שקולט ריח זר והזדקף בערסל (ברכת התנינים, 105).

למות מצחוק או מה? הפעולה הממשית של דברי המספר על גופם של שני החוקרים מבליטה את מהותם החייתית ("ריטטו", "כמו כלב שמירה"), שומטת תחתיהם את הגותם המחקרית המרחפת בגובה הסמלי, והופכת להיות דחף אינסטינקטיבי של שליחת היד באופן בלתי רצוני לחגורת הכסף, דחף שמנחית אותם כלאחר כבוד לצד מושאי מחקרם: הצרכנים.

הוויתור על המרחב החיצוני לטובת הגוף כבית, ובעיקר לטובת הראש כבית, מעביר את המרכז מהחוץ אל הפְּנים, ויותר מזה - מרצף המשמעות שנוצר בחוץ אל הקליטה החושית של הפְּנים, שהמספר בכל סיפוריו של יזרעאלי נסמך רק עליה. כך, כל מה ש"יודעים", או חושבים שיודעים, כל מה שהוא ברירת המחדל של "המובן מאליו", אלה מתרסקים ונידונים להיבחן מחדש. הנה פתיחת הסיפור "הקוף":

זהו. קיבלתי את העונש הסופי. כך זה נראה. אני רואה ושומע: אין ספק שזה אומר משהו; איני צריך להוכיח זאת לעצמי. מיד אתן עדות לכך שאני אכן רואה ושומע. הנה: שמעתי קול אומר באנגלית שהראש שלי דווקא עלול להיות קשה והמוח – יבש (ברור שהדברים נוסחו קצת אחרת); וראיתי שהדובר לא היה הבחור שישב מולי. הפה שלו לא זז כשנאמרו המילים האלה. זה היה מישהו מהאחרים, מאלה שהיו מאחוריי ומשני צידיי, ואותם לא יכולתי לראות. אבל בהחלט שמעתי אותם מדברים (ברכת התנינים, 109).

תהליך הסקת המסקנות של המספר נשען אך ורק על מה שהוא תופס בחושי הראייה והשמיעה שלו. הוא מסרב לקבל כל אקסיומה חיצונית מוכרת לצורך פירוש המצב בו הוא נמצא למעט ציון העובדות: אני מצוי במצב של קוף מעבדה. או נידון (שם). סיבת המכות הקצובות המונחתות בפטיש על ראשו מעת לעת אינה מובנת לו משום שהוא אינו יודע במה מאשימים אותו:

יש אפשרויות מאפשרויות שונות, וכיוון שההפוגה נמשכת פורחות להן ההשערות. לדוגמה, סביר שלכל זה קדמה תקופת מאסר כלשהי, אבל אין לי זיכרונות ברורים ממנה. אני מנסה לשחזר אישיות כלשהי שיש לה שייכות אלי, דמות בעלת נפח אנושי; נראה שזה חיוני כדי ללמוד דבר-מה אשר לסיבות ולנסיבות. שתי המכות האחרונות העירו אצלי רק רגשי אשמה, לא יותר; אבל אשמה על מה? על המעשה הלא ידוע שעשיתי? זה יותר טוב מכלום: על רגש אשמה אפשר לבסס דמות שלמה בהיעדר משהו טוב יותר. והנה מגיחה לה מאי-שם גם ספקנות כלשהי, ספקנות גולמית מהסוג שיש גם לחיות ואולי אפילו לשתילים, ספקנות שלא מוסיפה דבר לבהירות. ובכל זאת היא מטילה צל של אי-אמינות על אפשרות הישיבה בכלא בעבר. לא, זה בטח היה משהו אחר. מה לי ולכלא. מתקבל על הדעת שמקום מושבי לא היה בית סוהר אלא בניין סגור אחר, אך לא נעול, בית משרדים נניח. אז לא אסיר, אבל אולי פקיד הייתי. אפשר בקלות להתבלבל בין הדברים האלה כשההכרה לא במיטבה (ברכת התנינים, 112-113).

ההקבלה בין אסיר לפקיד מעלה על הדעת ודאי את ההוויה ביצירתו של קפקא, אבל לא פחות מכך את "בארטלבי הלבלר" מאת הרמן מלוויל. נדמה שהסיפור "הקוף" הוא פיתוחו של המשפט עליו חוזר שוב ושוב בארטלבי במענה לדרישות המנהל שלו: אני מעדיף שלא. משפט ההתנגדות האלמותי הזה, המצביע על אפשרות של בחירה, גם אם לא מנומקת. עצם הבחירה כשלעצמה הוא תשובה, בין היתר, למבנה הקפיטליסטי המסדר את העובדים על פס ייצור נע. ההתנגדות בסיפור "הקוף" ובעצם בכל סיפוריו של יזרעאלי (הסיפור "אילוף" הוא הומאז' דיאלוגי ברור ל"בארטלבי הלבלר") עוד מתרחבת; לא רק נגד הקפיטליזם הצרכני של המאות ה-20 וה-21, כי אם נגד מה שמייצג את האדון בעולם מקיאווליסטי, שהכל בו פוליטי ושהפוליטי בו אינו אידיאולוגי כי אם פרקטיקות של כוח.

לא רק מחפצים אפוא נפטר המספר בסיפוריו של יזרעאלי, מדירה או ממכונית שנמכרת עבור כמה מנות סם (בסיפור "מתנה מאבא"), אלא מכל עמדה שיש בה כוח:

[...] זכורה לי במעורפל רתיעה מסוימת מהאחריות הכרוכה בתפקיד של ראש ממשלה או של ראש עיר או של בעל משפחה. אני לא מנסה חלילה לטעון שהוצע לי אי-פעם לשמש בתפקידים כאלה, אבל קשה לי להאמין שהם קסמו לי בשלב כלשהו בחיים (ברכת התנינים, 123)

השאיפה להיפרדות רעיונית-מנטלית מכל מה שהוא כוח, מאפיינת גם את יחסו של המספר לשוטרים שמגיעים לעצור אותו בסיפור "סבתא שלי, אמא שלי" ושהמספר אינו יודע או מסרב לבאר את סיבת המעצר, לחוקרים שמכים אותו מי יודע למה בסיפור "הקוף", וגם, למשל, כלפי הכפייה של עיצוב התודעה הישראלית באמצעות זיכרון השואה; הנה בסיפור "ראיון עבודה", מפברק המתראיין סיפור לכבוד המראיינת שלו: לקראת לידת הילד השני שלנו, לפני שנה, אשתי ואני החלטנו ללכת על משהו מיוחד, מעשה שעשו כמה מנשות ארצנו – ללדת באושוויץ. ולא סתם באושוויץ, אלא ממש בתא הגזים (ברכת התנינים, 178).

אפילו מהכוח של הוריו עליו הוא מבקש להתנער: לא רציתי שהורי ימותו, ודאי שלא, להפך. אבל כשזה קרה הייתי מוכן. ובכל זאת הופתעתי משאגת החופש שנאלצתי לחנוק בשתי ידיים כשהרופא ניגש חפוי ראש והניח יד מנחמת על כתפי (ברכת התנינים, 53).

בסיפור היפהפה "ברכת התנינים", שכותרתו היא כותרת הקובץ כולו, אומר הדובר-הילד על השגריר הנורווגי המנוול:

באותו רגע נדמה היה לי שאני מבין את ההבדל בינו ובין מבוגרים אחרים שהכרתי: למרות מבוגרותו הוא לא היה, בעיני עצמו, מחויב לדאוג לי. הוא סירב לשאת בעול, כאילו אומר לי: אל תבנה עליי, לא בטוח שאעזור או אגונן עליך בשעת הצורך, מכל מקום אין לי כוונה כזאת. בתור ילד באותו רגע ליד הברכה ההיא הרגשתי שהוצאתי אל מחוץ לתחומי האמנה, אל מחוץ למשפחה המורחבת שבה כל מבוגר הוא עקרונית גם הורה ומגן עבורי. החוויה הייתה כנראה משחררת, כמו שאומרים, ואחר כך התברר שלמעט כמה מחוות יסוד, לא היה למעשה הבדל משמעותי בינו ובין אנשים אחרים (ברכת התנינים, 255).

ההבנה העמוקה של בועז יזרעאלי ביחס לשאלה של פעולת האדם בשדה הכוח האישי, הכלכלי והפוליטי, מצמיחה את ההכרה בהכרחיות החופש, ומההכרה הזו נולד הציווי: סמוך על ראשך, פרש את העולם מתוך חד-פעמיותו ללא הנחות מובנות מוקדמות, כבה את העין החיצונית המתבוננת בך, פרק את פצצת הכוח, נתק את הכבלים הפנימיים; כְּתוֹב. זה החופש.

בועז יזרעאלי, ברכת התנינים, עם-עובד, 2017