הטקסט הכפול של אלנה פרנטה

(מילים: 2523)

רביעיית הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שם בדוי) – שעד עתה ראו אור בעברית שלושה מתוכם, בתרגומו הפנומנאלי של אלון אלטרס – היא מונומנט ספרותי: מחזור המבקש להקיף את פרשת חייהן של שתי חברות, אלנה גרקו (לֶנוּ) ורפאלה צ'רולו (לִילָה), מילדותן בשכונה ענייה בנאפולי במחצית המאה העשרים, ועד שנות השישים לחייהן.

החברה הגאונה עוקב אחר עשור מתוך ילדותן ונערותן של השתיים, מגיל 6 עד 16. הסיפור של שם המשפחה החדש מתייחס לתקופה מעט קצרה יותר, בת שבע שנים, מגיל 16 עד 23, ואילו הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו מגולל את שנות הצמיחה אל תוך חיי משפחה ואמהות, עד גיל 32. פרנטה יודעת לקטוע כל אחד מן הספרים ברגע דרמטי במיוחד, שמותיר את הקוראים בהמתנה דרוכה – ומענגת בפני עצמה – לספר הבא. הסדרה כולה ראתה אור באיטלקית, באנגלית, בגרמנית ובשפות רבות נוספות, ואילו בישראל נמשכת ההמתנה בין ספר לספר כתשעה חודשים – איטית ומלאת ציפייה, שלא לומר אף חרדה מהופעתו הצפויה של הספר הרביעי והאחרון, שיקיץ את הקץ על עונג הקריאה והציפייה גם יחד.

לפני חודשים אחדים נודע כי עיתון צרפתי ערך תחקיר מדוקדק ופולשני באשר לזהותה העלומה של פרנטה וגילה כי היא אניטה ראייָה, מתרגמת במקצועה החיה ברומא מאז ילדותה. למרות הכחשותיה של ראייה ושל בית ההוצאה, התקבל התחקיר כאמין אך הכה בהלם רבים מן הקוראים, שהיו משוכנעים כי פרנטה, כגיבורות כל ספריה, גדלה בנאפולי וחיה בה. הרי גיבורותיהן של ספריה כולם, גם אלה שקדמו לסדרת הרומאנים הנפוליטניים, הן נשים נפוליטניות המנסות להיחלץ בדרכים שונות, מפתיעות ויצירתיות לעתים, מכבלי העבר, המשפחה, ומתרבות החיים בנאפולי החמה והצפופה, שדלותה וגסותה מחניקות ומעיקות על רוחן. התיאורים רבי הפרטים והחושים של הסביבה והחברה הנפוליטניות המופיעים בכל ספריה עוררו רושם אמין כל כך, קרוב כל כך למציאות, עד שקשה היה להאמין שהסופרת חיה את חייה הרחק משם. יותר מכך התקשו קוראים רבים להכיר בעובדה כי סיפורה של אלנה גרקו, הנפרש על פני ארבעת כרכי הרומאנים הנפוליטניים, איננו למעשה האוטוביוגרפיה של פרנטה, אלא יצירה פרי דמיונה. הקריאה האוטוביוגרפיסטית היתה כה חזקה, עד כי פרופסור איטלקי נכבד לספרות, שביקש להתחקות אחר עקבותיה של פרנטה ולגלות את זהותה, חקר ובדק אילו סטודנטיות ילידות נאפולי למדו באוניברסיטת "סקולה נורמלה" בפיזה בשנות השישים, ממש כמו אלנה גרקו. הוא מצא פרופסורית ללימודים קלאסיים שהתאימה לפרופיל, אך הסתבר שזו אינה הסופרת.

במרוצת הכרך השלישי, לאחר שנים אחדות של שתיקה ספרותית, מנסה אלנה לכתוב רומן נוסף, שישחזר, כמקווה, את הצלחת יצירתה הראשונה בפרוזה. אלא שהניסיון מתגלה ככושל, והיא זוכה לתגובות שליליות וביקורתיות מחמותה, אדלה, ומחברתה לילה, וגונזת את כתב היד. תגובתה של לילה מלמדת אותה שיעור חשוב על כתיבה: [לילה] אמרה שהפרצוף המגעיל של הדברים אינו מספיק לכתיבת רומאן: בלי דמיון הוא לא נראה פרצוף אמיתי, אלא רק מסכה (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 276). אפשר לקרוא בין שורות אלה מסר סמוי ששולחת פרנטה לקוראיה, המזהים בינה לבין דמויותיה – כי משקלו ופעולתו של הדמיון בספריה גדולים מכפי שהם משערים, גדולים ורבים.

כשהכרך הראשון החברה הגאונה ראה אור בעברית, ב-2015, כתבתי בהארץ כי הטטרלוגיה כולה, על ממדיה האפיים, סגנונה ופרטנותה, יחד עם שמה הפרטי של המספרת, אלנה, הזהה לזה הבדוי שנטלה פרנטה לעצמה, מפתה אותנו כל העת לקרוא בו כביצירה אוטוביוגרפית החושפת כיצד הפכה פרנטה לאמנית הכתיבה. אמנם, כאוטוביוגרפיה זהו נוסח חדשני במיוחד של הז'אנר: אוטוביוגרפיה כפולה, זוגית, של שתי נשים במקום של אחת – אחת הנעשית לסופרת ואחרת שהיתה אמורה להיעשות לסופרת אך לא נעשתה כזו. ובכל זאת רב הפיתוי לזהות בין אלנה שבספר לפרנטה שחיברה אותו. זהו פיתוי הנשען, בראש ובראשונה, על תשוקתו של קהל הקוראים למלא את החלל ולפזר את הערפל שהסופרת העלומה הקפידה לפזר סביבה, ולדעת סופסוף דבר מה על חייה ואישיותה של מי ששמרה בחשאיות קפדנית שכזו, במשך זמן רב כל כך, על זהותה. אלא שהרושם ה"אוטוביוגרפי" של הרומאנים מדומה, פיתוי ההופך לפיתיון. בכשרונה הבלתי מצוי מצליחה פרנטה ליצור תחושה של טבעיות, של חיים אפשריים בהחלט, בתוך מערך מובנה היטב שכותב מחדש דגמים קיימים. האמינות הריאליסטית של הסיפור היא בעיקרה מסווה משוכלל להפליא לעלילה עשויה הנשענת על דגמים ודפוסים רומנטיים ומיתולוגיים למכביר: סיפור סינדרלה, עמי ותמי, נשים קטנות, דפוס "הנערה הכותבת" והסיפורים המיתולוגיים של אריאדנה, דידו ואיניאס, מדיאה ועוד. הדפוסים הללו נמזגים בתחכום רב בחומרים ובמסגרת של רומאנים זולים וטלנובלות סוחפות: התאהבויות נעורים, סכסוכים משפחתיים, עסקים קטנים, דמויות שנעלמות ושבות במפתיע, מעברים מהירים בין מצבים ומעמדות, תככים ובגידות. חומרים משומשים, רומנטיים ומיתולוגיים אלו מזינים עלילה שמקיפה הרבה מעבר לחיי אהבה של שתי נערות נפוליטניות, שכן העלילות של פרנטה ספוגות במודעות חדה לתהליכים היסטוריים ולנסיבות הפוליטיות, הכלכליות והמעמדיות שבתוכן נתונות הדמויות השונות, ועמן איטליה כולה.

חשיפת זהותה של פרנטה שמה אפוא קץ לאותה קריאה פשוטה ופשטנית המוּנעת מתוך רצון להכיר את המחברת ולפתור את חידת חייה. אך היה גם משהו מקומם מאוד בנחישותו של אותו עיתון לחשוף את זהותה של הסופרת המסתתרת. שהרי "אלנה פרנטה" איננו עוד פסבדונים מן השורה (אם כי אף פסבדונים איננו "רגיל"). יכולות להיות סיבות רבות לשאיפתם של סופרים להסתתר מאחורי שם עט (למשל, כדי לזכות בחופש יצירתי נטול פניות, כדי לנער מעליהם מוניטין מסוים, או מסיבות פוליטיות ועוד כהנה וכהנה), אך פרנטה הפכה את ההיעלמות, או את מחיקת הזהות והאישיות לאחד מנושאי היסוד של ספריה, לחלק בלתי נפרד ממבנה העומק של יצירתה. זה הנושא שהגיח בעוצמה כבר בספרה הראשון, אהבה מטרידה, הבנוי סביב מסעה של דליה, המספרת, אל עבר חקירת הקשר שלה עם אמה הנעלמה, אמליה, בניסיון לאתר את המקום שבו מסתיימת האם ומתחילה היא. קו הגבול ביניהן נותר מטושטש, ולמעשה – נמחק. גם בספריה הבאים, ימי הנטישה והבת האפלה, שבה אותה פואטיקה דחוסה, עזה ועוכרת שלווה למוסס את הגבולות בין דמות לדמות ולזרוע חרדה ועונג דרך חוויות של פלישה, התמזגות ומחיקה עצמית. במובן זה, הסרת המסכה מעל פני המחברת אינה תורמת לחוויית הקריאה, ולמען האמת עשויה אף לפגום בה.

ברומאנים הנפוליטניים הופכת התמה של ההיעלמות והמחיקה למניע המכונן את עצם תנופת הכתיבה של הסדרה כולה. בפתיחת החברה הגאונה מתבשרת אלנה בת ה-66 על היעלמה הפתאומי והמוזר של לילה, שגזרה את דמותה מתוך תצלומים שבהם הופיעה וכמו פרחה והתנדפה בלי להותיר שריד לקיומה בעולם. אלנה מבינה כי לילה מבקשת למחוק ולהעלים לא רק את עצמה, אלא גם את כל מה ומי שהיו קשורים בחייה, והדבר מרגיז אותה מאוד: נראה ידה של מי תהיה על העליונה הפעם (החברה הגאונה, 17). הסדרה כולה נכתבת אפוא כמחאה חריפה של אלנה נגד לילה, וכנקמה בה על היעלמותה. הכתיבה היא מעשה של בגידה – כנגד נסיונה של לילה להכחיד כל רמז ועקבה וכנגד האיסור המפורש של לילה, שהתרתה באלנה לא לכתוב עליה – שהרי אלנה כותבת את סיפור ילדותן והתבגרותן בפרטי פרטים, ומפיחה חיים ונפח בדמות המבקשת להימחק. גם בתחילת הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו נזכרת אלנה כיצד אסרה עליה לילה לכתוב עליה: את חייבת להניח לי, לֶנוּ. את חייבת להניח לכולנו. אנחנו צריכים להיעלם (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 21). תשוקת ההיעלמות היא זו המכוננת את הכתיבה, כהזמנה עיקשת להתגלמותו מחדש של מה שנמחק. אם לילה עדיין בחיים, מפנטזת אלנה, היא לא תצליח להתגבר ותבוא לפשפש במחשב שלי, תקרא, וכבעלת שגעונות ותיקה תרגז שלא צייתי לה, תרצה להתערב בזה, לתקן, להוסיף, ותשכח את הרצון המטורף שלה להיעלם (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 22).

הרושם הנוצר במהלך הקריאה, שאלנה "מספרת הכל" – רושם הנובע מתוך אותה תחושה של מלאות, אריכות התיאורים, גילוי הלב וגודש הפרטים – מוטעה מיסודו. למעשה, הטקסט שלה הוא בעל "תחתית כפולה", ורושם כל העת טקסט מקביל, מחוק, את הטקסט הבלתי כתוב, הבלתי מדובר, של לילה הנעלמת, המשוערת. מלכתחילה אין אלנה מציגה את סיפורה כאמת של חייה, אלא כהזמנה למשא ומתן על עצם ניסוחן של החוויות, התודעות השונות והפרספקטיבות המוצעות, טקסט המודע מראש לפערים הנבעים בו ולהיותו – על אף צורתו השלמה והמוגמרת – טיוטה המוצעת לעריכה, לשינויים ולהשלמות של הגיבורה האחרת, השתוקה, הנעדרת.

ההבנה כי השם הבדוי הוא חלק מן המכלול היצירתי הענף הקרוי "אלנה פרנטה", והנחת ההיעלמות והמחיקה העצמית כמוקד הנביעה של מכלול זה, מעלה לדעתי אפשרות נועזת ומפתיעה לקריאתן של שתי הדמויות הסוחפות, הנפלאות, העומדות במרכז הרומאנים הנפוליטניים – אלנה ולילה, שתיהן בעלות כישרון סיפורי בלתי רגיל. והרי הדמות הנעלמת בפתיחת החברה הגאונה היא מלכתחילה מפוצלת, כפולה: שם המספרת הוא אלנה, באופן שקורא לנו לזהות בינה לבין מחברת הרומאנים העלומה, אך הנעלמת היא דווקא לילה, מעין כפילה לבבואתה הנסתרת של פרנטה הסופרת. פתיחה זו משבשת מלכתחילה את מערך הזהויות שהקוראים מזהים, ומזמינה אותנו לראות את שתי הדמויות הללו – לא בהכרח כנפרדות. אותו "חוק כלים שלובים" השרוי בין השתיים, היותן מנוגדות זו לזו, מגשימות זו את חלומותיה של זו, ממלאות זו את זו כל העת ואז שבות ומרוקנות, משלימות זו את זו, מציע לנו להבין אותן כשתי פנים, שתי צלליות, של דמות נעה, מתעתעת ומתחלפת.

דרך אחת להבין את הניגוד בין שתי הדמויות היא לראות את לילה, שמעולם לא עזבה את נאפולי, כילדה הפנימית, המעוכבת, המוחמצת, שלא זכתה לפרוץ, אך גם הסוערת, נטולת העכבות, שעדיין מסתתרת בקרבה של כל סופרת שעלתה לגדולה. אך גם אם לא נאפיין את מהות נוכחותה של לילה כאלטר-אגו מודחק של אלנה, חשוב לראות שלפני ומאחורי הסופרת שכותבת ומפרסמת יש "סופרת" אחרת, שלא כותבת ולא מפרסמת. סופרת שאת נוכחותה הגזורה מתוך התמונה אנו חייבים להביא בחשבון כחלק ממכלול דמותה של אלנה.

כבר בתחילת החברה הגאונה, כשאלנה מתארת איך נוצר הקשר שלה עם לילה בגיל 6, היא אומרת: כבר אז היה משהו שמנע ממני לנטוש אותה. לא הכרתי אותה היטב, מעולם לא החלפנו מלה למרות התחרות המתמדת בינינו, בכיתה ומחוצה לה. אבל לי היתה תחושה עמומה שאם אברח עם כל האחרות, אשאיר אצלה משהו שלי, שהיא לא תחזיר לי לעולם (החברה הגאונה, 28). למעשה, במבוא המופיע בפתיחת כל אחד מן הכרכים נמצא עוד ועוד הזמנות לקריאה הרואה את השתיים כדמות מפוצלת. בפתח הכרך השלישי רומזת פרנטה לפיצולה של הדמות, בתיאורה של לילה המשוחחת עם אלנה: היא צחקה בעצבנות, בצחוק שנשמע כמעט כמו צוויחה, ודיברה בקול רם מדי. עשתה בלי הרף תנועות ידיים, והעניקה לכל תנועה נחרצות כה אכזרית, עד שנראה שהיא מבקשת לחתוך לשניים את הבניינים, את הכביש, את העוברים ושבים, אותי (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 16). ואם הסדרה כולה נכתבת כניסיון לרקום מחדש את דמותה הנעלמת של לילה, זהו ניסיון אשר מוליך את אלנה דווקא לבחינה עצמית מדוקדקת מאין כמוה. ההתחקות הכמו-כפייתית אחר הדמות האחרת באה יחד עם התעמקות כנה ונוקבת בעצמי ועם הבנה עד כמה הוא רחוק למעשה מהיות "עצמי". והרי אלנה, בחיפושה הבלתי פוסק אחר הכרה ואישור מן הסביבה ומן הדמויות שאליהן היא נושאת עיניים (לילה, נינו, אדלה והמורות השונות החונכות אותה להצלחה), היא דמות שאינה חדלה לפקפק בעצמה, באמינותה, ביכולותיה, בכשרונותיה ולמעשה בעצם קיומה. גבולות הזהות שלה נזילים ונראה שככל שהיא פועלת לגלות, להגדיר ולבצר את עצמיותה ואת זהותה כך נעשות העצמיות והזהות מפורזות ופרושות, וכך מיטשטש תיחומן. גם את דמותה החידתית של לילה יש לקרוא על רקע ה"הפרעה" שממנה היא סובלת, המתוארת בהחברה הגאונה כטשטושם ואובדנם של קווי המתאר, מצב בו השוליים מתפוגגים לעיניה ודברים וגופים נטמעים זה לתוך זה ללא גבולות. ואכן, האופן שבו דמויות חוצות זו את חייה של זו, פולשות זו אל זו ומתמזגות זו בזו, החרדה כמו גם העונג שתהליכים אלה מייצרים – הם נושאים קבועים בכתיבתה של פרנטה.

בשיאו של הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, שנים אחדות לאחר נישואיה ובעיצומו של הגל המהפכני שהתעורר באיטליה בעקבות אירועי מאי 1968, מגלה אלנה את הפמיניזם, בלבושו הרדיקלי בגל השני, זה המבקש להשתחרר מדיאלקטיקת האדון והעבד. לעקור ממוחנו את הנחיתות. להחזיר אותנו לעצמנו. לא לייצר אנטיתזות. לנוע במישור אחר בשם הנבדלות שלנו (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 284). באופן אירוני, היוודעותה של אלנה לשלטונם של גברים בתודעה הנשית מוליכה אותה לבחון דווקא את שלטונה של לילה בתודעתה – אני מוסיפה את עצמי אליה וחשה כקטועת איבר ברגע שאני מסירה את עצמי. שום רעיון בלי לילה. שום מחשבה שאני מאמינה בה בלי התמיכה של מחשבותיה שלה. שום דימוי. עלי לקבל את עצמי מחוצה לה. זה הגרעין (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו, 285). אכן, המבצע הגדול בכתיבה של אלנה הוא המאמץ לשרטט את הגבולות בינה לבין לילה, להפריד ביניהן ובכך להיפרד, סוף סוף, מלילה. ויחד עם זה, זהו בדיוק המבצע שמאפשר לה לשוב ולהתמזג עמה, לשוב ולהמחיש את האחיזה החזקה שיש לנפש זו בתוכה, דרך הכתיבה. לילה היא המנוע המריץ את עצם היפעלותה של הכתיבה (שוב ושוב, במקומות רבים בשלושת הכרכים, מזכירה אלנה את כוחה של לילה להניע את ניסיונות הכתיבה שלה), אך למעלה מכך, עצם חייה של אלנה הם חיים שאמורים להגשים ולממש את חלומותיהן ההיברידיים של שתיהן גם יחד. למה למדת הרבה כל כך?, זועמת לילה על אלנה בסוף הכרך השלישי, איזו תועלת מחורבנת צמחה לי מכך שדמיינתי שאת תיהני מחיים יפהפיים גם בשבילי? (הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו , 424).

הכתיבה ה"כפולה" של פרנטה מציעה לדעתי נוסח חדש ומקורי לכתיבת הדפוסים הקאנוניים של "רומן החניכה" ו"רומן האמן". שני הז'אנרים, יש לציין, גבריים מאוד ומסורתיים מאוד. בעוד רומן החניכה מלווה את תהליך התבגרותו והתפתחותו של אדם צעיר עד להשתלבותו בחברה, רומן האמן – קרוב לו ולעתים כמעט הפוך לו – מלווה את הפיכתו של אדם צעיר לאמן, בדרך כלל בתוך יצירת קונפליקט ומתח בין החיים לבין האמנות שבסופם בוחר האמן בחירה אנוכית, סוליפסיסטית ונטולת פשרות ביצירה ובאמנות, גם במחיר של ניתוק מן החיים המשפחתיים והחברתיים. בשני הז'אנרים, שצמחו ושגשגו מתוך מגע מתמיד עם התפתחותם של רעיונות האינדיבידואליזם המערבי, הלאומיות המודרנית והקפיטליזם, מונח דגש חזק על שרטוט גבולות האני ועל החתירה לאינדיבידואציה: הדבר אשר הולך ומבשיל, הולך ומתגבש, הולך ומתבצר בעלילת הרומן הוא הזהות: זהות במובנה האישי, החברתי, האתני ו/או הלאומי.

אך הרומאנים הנפוליטניים שבים אל המבנים הקלאסיים-כבר של רומן החניכה ורומן האמן כדי להעמיד להם סטנדרטים חדשים וחדשניים. פרנטה מנערת מעליהם את האבק הגברי, הסוליפסיסטי והקפיטליסטי ומציע נוסח אלטרנטיבי, רענן ומלא חיים, של רומן, נוסח שבזהירות הנדרשת אפשר לכנות אותו "נשי". זהו נוסח נשי, שונה בתכלית מן הקלאסיקה של הרומאנים ה"גבריים", לא רק משום שהעולם של פרנטה הוא במובהק עולם של נשים – שכל הדמויות החזקות, המעניינות והמשפיעות בו הן נשים: הן המניעות את העלילה, והן אלו שלאישורן ולהכרתן כמהות כלל הדמויות ברומן – גם הגברים, אשר שבים ומכזיבים, שבים ומתגלים כחלשים, מהוססים ופחדנים, גם כאשר הם אלימים להחריד; זהו נוסח נשי לא רק משום שפרנטה מעמידה בו אלטרנטיבה ממשית לעמידתם של קשרים בין גברים במרכזה של הספרות הקאנונית והנחשבת (כפי שהראתה איב קוסופסקי סדג'וויק בספרה Between Men), ומציבה את הנשים ואת היחסים ביניהן בלב הדרמה הסיפורית, כשהפעם הגברים הם הדמויות הכפופות למרכזיותן; זהו נוסח נשי לא רק משום שהוא איננו נופל להנגדה הסטריאוטיפית בין זהות נשית הבנויה על יחסים, קשרים ושיתופי פעולה בין נשים לבין זהות גברית הנבנית על יריבות, התחרות ובריתות למימוש אינטרסים בין גברים; זהו נוסח נשי לא רק משום שדמויותיו הנשיות ממלאות מנעד אנושי רחב ככל האפשר, שכן הנשים בו לא רק מוכשרות, חכמות וחזקות אלא גם טיפשות, מביכות, אלימות, קנאיות, מגוחכות וקטנוניות, באופן השולל פמיניזם בנאלי החוגג את "העוצמה הנשית".

בעיניי, הנשיות שבנוסח הכתיבה של פרנטה קשורה בראש ובראשונה באופן שבו היא כותבת מחדש את הזהות כמחוקה, נזילה וחסרת גבולות ברורים. את עיסוקו הידוע של הרומן בהיווצרותה של זהות, בגיבושה ובביצורה (באופן שתמיד אפשר לראות בו גם מטאפורה לתהליך בנייתה של הדמות בידי הסופר) – היא ממירה במתקפה סמויה, רב ערוצית וחכמה מאוד, על עצם מבני הזהות והאישיות ועל אופני שליטתם בתודעה, בחברה, בספרות, בהיסטוריה ובפוליטיקה. אלנה, לילה והנשים של פרנטה מציעות לנו פרספקטיבה שונה מיסודה על האני, על טיבם של קשרינו עם הזולת, על מקומנו בעולם, ועל האופן שבו אנו יוצרים את חיינו ומבינים אותם. זהו ההיבט העושה את הספרות שלה, בעיניי, לכל כך חדשה, חדשנית ומסעירה.

הרומאנים של אלנה פרנטה בעברית:

ימי הנטישה, תרגום: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 2007

אהבה מטרידה, תרגום: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 2009

הבת האפלה, תרגום: מירון רפפורט, הספריה החדשה, 2011

החברה הגאונה, תרגום: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 2015

הסיפור של שם המשפחה החדש, תרגום: אלון אלטרס, הספריה החדשה, 2016

הסיפור של מי שברחו ומי שנשארו, תרגום אלון אלטרס, הספריה החדשה, 2017