אנחנו לא רוצים להאשים, אבל נל זינק אחראית לבחירתו של דונלד טראמפ

(1231 מילים)

נל זינק עלתה בן לילה מאלמוניות לתהילה עם פרסום רומן הביכורים שלה, הכותלי (The Wallcreeper), בשנת 2014 מניפסט החיפוש העצמי הניו אייג'י הזה הוכתר על ידי העיתונות הליברלית באמריקה כספר נועז, חצוף, הרואי ופורץ דרך. הבועה הניו יורקית, ההיפסטרית והטרנדית התלהבה מהספר. ג'ונתן פרנזן שיבח אותו. הניו יורק טיימס ובעלי טורים מהשמאל הסתחררו. בישראל זכתה זינק לכתבת שער במוסף גלריה של הארץ.

גיבוריו של הכותלי משתמשים בסמים, עוברים בין עבודות ומחליפים פרטנרים ליחסי מין, ללא שמץ של מחויבות. הם תלושים וחסרי שורשים, פורצי גבולות של מוסר, שמרנות חברתית ונאמנות לזוגיות, למשפחה ולמולדת:

במסדרון, ליד תיבות הדואר, הוא אמר: "הרבה זמן שאני רוצה לעשות את זה,"... הזדחלנו לחדר השכור שלו ועשינו סקס בריכוז רב ... האסטרטגיה שלו היתה להרחיק אותי מנוכחותו של כל מי ששנינו עשויים להכיר ולהכניס אותי למיטה לפני שנחשוב על ההשלכות או על אפשרויות אחרות. הוא אמר בהפתעה שהוא לא שכב עם בירקה, אף על פי שהיא נואמת משכנעת מאד... עשינו עוד סקס... ידעתי שסטיבן לא ישמח מזה. סטיבן לא שמח. כשראיתי אותו למחרת אחר הצהריים הוא קידם את פני עם זקפה ועם התואר "הורסת משפחות". לא היה לי אכפת... כשעצמתי את העיניים עדיין הרגשתי את הזין של אולף... הצלחתי לא לזכור שהוא גבר נשוי שמתגורר במרחק מאות קילומטרים. (הכותלי, 124-122)

אולף חזר, עדיין בספייס שלו. התהום הפעורה בינינו לא עמדה בדרכו של שום דבר במיוחד. ככלות הכל, היא היתה שם עוד בפעם הראשונה שקפצנו זה על זה כמו שני חרקים. ההבדל הוא שעכשיו ידענו שהיא שם.

הוא עזב שוב שעה אחר כך ואמר שיגיד לאשתו שהיה ערפל. (הכותלי, 135-134)

הכותלי מציג את החלום האמריקאי כחלום של האדם הבודד, שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו ואינו מחויב לקהילה, לסדר החברתי או ללאום האמריקאי. הרומן מעלה על נס את אורח החיים הנוודי, ההרפתקני, בלי להכיר במורכבות החברתית ובתלות ההדדית שמאפשרות את אורח החיים הזה.

החלוצים שיצאו להגשים את החלום האמריקאי בספר, בפרונטיר, לא היו לבד. מאחוריהם עמדו תשתיות של מדינה שלמה: ערים, מסילות ברזל, דואר ותקשורת, דרכים סלולות וכבושות, דרכי נהרות ומנגנון לאומי של חוק וסדר, צבא, ממשל ומנהל. בלי עזרת שכניהם לא היו שורדים בני משפחת אינגלס מבית קטן בערבה; אב המשפחה נוסע שוב ושוב כדי להתפרנס בעזרת הקהילה. גם הנרי דייוויד ת'ורו לא ממש התבודד; אחרי החלקים המשעממים של וולדן, ובהם ספירות מלאי אינסופיות של זרעים וכלי עבודה, עוזב ת'ורו תכופות את מעונו המבודד לשם מגע ומשא עם בני העיירה הסמוכה. גיבוריה של זינק הם פעילי איכות הסביבה, וזה עוד אמין במידה מסוימת, אבל זינק מתעלמת מהעובדה שאף פעיל איכות הסביבה, כמו גם איש עסקים, יזם, סוחר, מעצב או איש הייטק, לא פועל ולא יכול לפעול בחלל ריק. כולם תלויים בקהילה. כל אנרכיסט מתחיל פותח קבוצת פייסבוק, וכך פועל – ברצונו או שלא ברצונו – בלב המיינסטרים. כל מחבל עם טיפת רצון להצליח מחפש באינטרנט הוראות להכנת פצצות וחומרי נפץ או מתקשר באימיילים שלא היו קיימים בלי הממסד והתרבות המערבית, שאותם הוא כל כך מתעב.

נכון, באמריקה חשוב להיראות כאילו אתה זאב בודד: להיות יצירתי, חדשני, הרפתקני ונועז, כמו יזם ההייטק מעמק הסיליקון או הקאובוי במערב הפרוע; אבל לעשרות מיליוני אמריקאים באלפי עיירות של ה-main street ופאי התפוחים במערב התיכון – בין האי הליברלי ניו יורק במזרח והאי הליברלי קליפורניה במערב – חשוב יותר לעבוד קשה, לדגול בצניעות, פשטות ומוסר (במשמעות הפוריטנית של המונח), לאהוב את החוק והסדר, לעזור לזולת, להיות ירא-אל, ללכת לכנסיה בכל יום א' ולאהוב את הקהילה שלהם. הם אולי סולדים מסוציאליזם, אבל סומכים על הקהילה. וכשמדברים על קהילה במחוזות המערב התיכון האלה, מדברים ב-99% מהמקרים על קהילה פרוטסטנטית, לבנה ורפובליקנית. לא דמוקרטית, ללא מהגרים, שחורים, מוסלמים, הומואים, מקסיקנים, קתולים, היפסטרים ובטח שללא מעופפים, פרועים ומסוממים כמו גיבוריה של נל זינק.

תחנת החשמלית שלנו היתה סמוכה לתחנת הדלק, ושם עמד אלביס המונטנגרי מאחורי הדלפק ומכר בירה וממתקים. המשמרת שלו הסתיימה בערך בשעה שסטיבן הלך לעבודה... הוא ידע לחייך חיוך מקסים ולומר מפורשות שהוא רוצה סקס. בפעם הראשונה שהזמנתי את אלביס לדירה שלנו הבנתי שאפילו הסקס הכי לוהט עם סטיבן היה רק בראש שלי. (הכותלי, 26-25)

הכותלי נכשל לא רק באג'נדה שהוא מנסה לעשות לה הנשמה מלאכותית אלא גם ביומרותיו הספרותיות. אין לו עבר ולא עוגן, לא תודעה היסטורית ולא עומק. הרומן כתוב בסגנון שכבר בשנות השישים היה נפסל בגלל חוסר בשלות והיעדר מיקוד, כמו טיוטה כושלת של קרואק, ויליאם בורוז או סאלינג'ר. הרומן כתוב באופן הקטי, קופצני, ובשפה ובסגנון דלים במכוון. הכוונה שבדלות הזו לא הופכת אותה למעניינת או מושכת יותר. ועדיין, בלי להתחשב באיכותו הספרותית של הכותלי, הליברלים הכתירו אותו כמוצלח בשל האידיאולוגיה ואורח החיים הקיצוניים של גיבוריו.

"סטיבן, אני יכולה לשאול אותך משהו?" אמרתי. "בפעם ההיא שעשינו סקס אנאלי, זה היה בשביל רשימת היעדים שלך?"

"כן." (הכותלי, 50)

שמרנים לא בהכרח מתעבים באופן אוטומטי כל ביטוי של ליברליזם. אין לשמרנים בעיה עם חופש העיסוק, התנועה והביטוי. יש גרסאות של ליברליזם שהם מוכנים לבלוע. אבל כשניו יורק הליברלית משבחת מניפסט בוהמייני והיפי רק משום שהוא כזה, אמריקה השמרנית רואה זאת כעדות לאובדן מוסר וערכים. אם הליברלים מתלהבים מיצירה בעלת איכות ספרותית מפוקפקת רק בגלל שגיבוריה הם אוסף של מסוממים, מבקר שמרן עשוי לתהות על מידת היכולת שלהם לביקורת עצמית ולשיפוט ערכי.

לפי הכותלי, הגרסה המשודרגת של הליברלים היא לא פעילי איכות הסביבה, האחראים על העתיד ובעלי ערכים חברתיים. אם הם היו סוציאליסטים, מילא. הבעיה היא שהם היפים, נוודים, מסוממים, דוגלים באהבה חופשית, אם לא מופקרים מינית לחלוטין וחסרי אחריות:

"אני גר בז'נבה עכשיו," אמר. "התינוקת שלי שם. היא כל כך כזאת נחמדה... אחח, טיפאני, את מעציבה אותי. אני עוצם את העיניים ותמיד אני מזיין אותך. כשאני רואה אותך, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. את נותנת לי לזיין אותך עכשיו? למה לא? אף אחד לא רואה. אפילו לא את ואני. אנחנו עוצמים עיניים. זה נשאר סוד." (הכותלי, 73-72)

אחרי סשן חמים והרמוני של 69 (אלביס לא היה כזה גבוה)... הוא אמר, "אני רוצה לזיין אותך בתחת." (הכותלי, 40)

ידעתי שאחרי שנתחיל לעשות סקס אמיתי, ההרגשה שלי תשתפר. זה היה לפני שהוא נכנס לי לתחת עם שאר היד ואחר כך עם הזין שלו. (הכותלי, 17)

"את לא אוהבת את סטיבן. ואני כן."... ידיה היו לחוצות אל לבה והיא לקחה את תחושת הריקנות שם מאד מאד ברצינות – חור בלב שלה שרק הזין של סטיבן יכול למלא.

"קחי את זה בקלות", אמרתי. "נישואים זה לא סקרמנט, זו רק ערמת טפסים שצריך למלא. או שזה עובד או שלא... גם אם אני אשכב עם עומאר, זה לא אומר שתקבלי את סטיבן", אמרתי... "קודם כל, הוא בי."

מבע של חרדה תהומית הבזיק בפניה היפים, וידעתי שהם שכבו בלי קונדום. (הכותלי, 68-67)

בפני מחזרה, שלטענתו הוא טורקי-מונטנגרי-סורי-יהודי, מתגאה הגיבורה:

הי, זה לא כזה גרוע! היה לי קטע עם מאמן הרכיבה בבית ספר, ובפילדלפיה לקחתי מנת יתר של הרואין וקראו לי מזרן מטונף! (הכותלי, 46)

כנראה שאת הספר הזה כתב סופר צללים שמרן שהתחזה לליברל, והוא עשה זאת כדי להפחיד את אמריקה השמרנית: 'הנה, תראו מה עושים הליברלים, תראו איך הם מתנהגים בשוק העבודה, איך נראים חיי המין שלהם ואת מי הם מחשיבים בתור בעלי ברית: הפסולת של העולם. מי המחזר של גיבורת הסיפור? מחזר מונטנגרי, סורי ויהודי לסירוגין – ותזכרו את זה כשאתם בקלפי.'

הייתי מניח שהסופר הוא דונלד טראמפ, לולא היה ברור שאין לו את אוצר המילים הדרוש. כנראה סטיב באנון כתב בשבילו. הצלחתו של הספר הזה מאירה את הסיבות לכשלון הליברליזם במדינות המערב התיכון באמריקה; היא מסבירה ונותנת היגיון לטינה העמוקה של השמרנים כלפי הליברלים, אלה שלא מבינים את עומק החרדה השמרנית לערכי אמריקה הישנה; הספר הזה ואורח המחשבה הליברלי והמנותק כל כך מהאמריקאיות הישנה והטובה שהוא מגלם, הם הסיבה לכך שאמריקה בחרה בדונלד טראמפ.

נל זינק, הכותלי, תרגום: מיכל שליו, לוקוס 2016

נל זינק מקריאה את הכותלי